דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
2. דיכאון זה לא סקסי
3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

השיר שהורג את כל מי שמבצע אותו

שלושה ממבצעי השיר הזה מתו טרם זמנם, באופן טראגי.

למרבה המבוכה, המפגש הראשון שלי עם השיר A song for you היה באלבום Lioness שיצא אחרי מותה של אהובתי איימי ויינהאוס, וכלל הקלטות שלא פורסמו. כששמעתי אותו התקשיתי להאמין –
חרוכה, גמורה, שפוכה על הרצפה ומתחננת, איימי יורדת בו מטה מטה, כמו מדרגה אחר מדרגה אל המוות. ורגע לפני, היא שרה את לבה המדמם.
(תרגום חופשי שלי לעברית):

הייתי בכל כך הרבה מקומות בחיי וזמני,
שרתי הרבה שירים, כתבתי כמה חרוזים גרועים.
הצגתי את חיי על במות
מול עשרת אלפים צופים
אבל עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

אני יודעת שהדמות שלי בעיניך היא מה שאני מקווה להיות,
התייחסתי אליך לא יפה, אבל יקירי, אתה לא יכול לראות?
אין איש שיותר חשוב לי
אינך יכול לראות דרכי?
כי עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

לימדת אותי סודות יקרים, על אהבה ללא גבולות
פסעת אל האור כשאני התחבאתי מאחור
עכשיו אני טובה יותר, ואם מה שאני אומרת לא מתחבר –
תקשיב למנגינה, כי האהבה שלי מסתתרת בתוכה.

אהבתי אותך במקום שאין בו חלל וזמן
האהבה אליך היא חיי, אתה חבר נאמן
וכשחיי ייגמרו
זכור איך שהיינו יחד
היינו רק שנינו לבד ושרתי את השיר הזה בשבילך

רק אחרי ששמעתי את איימי נזכרתי שבעצם כבר נתקלתי בשיר הזה פעם, בביצועה של עוד נשמה אבודה ונפלאה – קארן קרפנטר. קארן קרפנטר היא אחת משלושת הקולות העצובים ביותר במאה העשרים, לצד בילי הולידיי ואיימי ויינהאוס הנזכרת לעיל. פעם בדור מתרחש דבר כזה, קול ששולף אותך מהעור שלך.
עם זאת, הביצוע של קארן הוא הכי הפוך מויינהאוס שיכול להיות: בקרפנטרס כמו בקרפנטרס – הניקיון והזוך מתעלים על כל ערך אחר, והעצב של קארן נבלע בניקיון המוקפד הזה והופך את השיר – שממש מתחנן לאיזו זעקה, סדק בחזות האחידה, משהו – לביצוע סטרילי מדי.  אפילו העצב התהומי של קארן, כשהיא יורדת לנמוכים הצ'לואיים האלה שלה, לא מצליח להציל ממנו רגש אמיתי.

אחרי כן חיפשתי רקע על השיר וגיליתי את דוני האת'אוויי,  (שמוזכר אגב אצל ויינהאוס בלהיט "ריהאב" – היא אומרת במפורש שאין לה מה ללכת לגמילה כי "אני מעדיפה להיות בבית לבד עם ריי (צ'ארלס, נ"א), אין לי שבעים יום, ואין שום דבר שתוכלו ללמד אותי – שלא למדתי כבר ממיסטר האת'אוויי").
חקרתי עוד קצת בראיונות שהתפרסמו איתה וגיליתי שלהאת'אוויי הייתה השפעה מוזיקלית גדולה מאוד על ויינהאוס.
את השיר הזה הקליט דוני ב-1971, שנה בדיוק לפני שהקרפנטרס נכנסו איתו לאולפן. הביצוע שלו משלב בצורה מופתית בין ניקיון ללכלוך, בין זעקה לדיקציה מושלמת, והוא עצוב עצוב עצוב כל כך. הקול שלו גובל בזה של סטיבי וונדר, אך כמו שהיטיב מישהו לאבחן פעם – קולו של וונדר נפלא כל כך מפני שהוא תמיד נשמע כאילו הוא מתפרץ בדמעות של אושר.
אצל האת'אוויי, הדמעות ישנן אבל האושר איננו. הביצוע הזה, יחד עם זה של ויינהאוס, פירק לי את הצורה.

הייתי משוכנעת שהאת'אוויי עצמו כתב את השיר – ורק אחרי בדיקה נוספת הסתבר לי שהוא נכתב והולחן בכלל ע"י ליאון ראסל ב-1970. את הביצוע של ראסל לא אדביק כאן, כי הוא איום ונורא בעיניי. ראסל לא יכול לשיר את השיר שכתב בעצמו, כי אין לו מנעד רחב מספיק. זה מקרה קלאסי של גרסאות כיסוי שעולות על המקור פי כמה.

מי עוד ביצע את השיר הזה? עשרות זמרות וזמרים: ארי'תה פרנקלין, ג'ו קוקר, דאסטי ספרינגפילד, פגי לי, ריי צ'ארלס, ווילי נלסון, הרבי הנקוק, להקת סימפלי רד, פטולה קלארק, ועוד רבים רבים.

אבל שניים מתוך שלושת הביצועים שלמעלה לוקחים את כולם בהליכה, ומביאים את משמעות השיר המלאה לשיאה.

איימי ויינהאוס מתה מהרעלת אלכוהול ב-2011' אחרי נסיונות גמילה נשנים מהרואין ואלכוהול. היא הייתה בת 27.

משמאל: איימי ב-2004. מימין: 2009

קארן קרפנטר מתה ב-1983, לבה קרס כתוצאה מחלת האנורקסיה החריפה שממנה סבלה במשך שנים. היא הייתה בת 32.

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

דוני האת'אוויי התאבד ב-1979. לאחר מספר שנים שבהן סבל מסכיזופרניה-פרנואידית, שהתפרצה בשיא הצלחתו. הוא קפץ מחלון חדר המלון שבו התאכסן בניו יורק. האת'אוויי היה בן 34.

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

I've been so many places in my life and time
I've sung a lot of songs I've made some bad rhymes
I've acted out my lifee in stages
With ten thousand people watching
But we're alone now and I'm singing this song to you

I know your image of me is what I hope to be
I've treated you unkindly but darlin' can't you see
There's no one more important to me
Baby can't you see through me
Cause we're alone now and I'm singing this song to you

You taught me precious secrets of a true love witholding nothing
You came out in front when I was hiding
Now I'm so much better and if my words don't come together
Listen to the melody cause my love is in there hiding

I love you in a place where there's no space or time
I love you for my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you

I love you in a place where there's no space or time
I love you for in my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song
Singing this song to you

ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

אבא. ניסיון ראשון

בכל פעם אני מוצאת עוד חפץ או ספר שלא היו אמורים לחזור אליי ב-30 השנים הקרובות לפחות.
והנה, חזרו.

ינואר 2011: לאבא, איך ששמעתי על הספר הזה ידעתי שהוא תפור עליך. אוהבת אותך בהמראות ובנחיתות. בתך הבכורה נועה

הייתי אמורה למצוא את הספרים האלה בעוד 30 שנה, ואז הילדים שלי היו שואלים אותי "אמא, למה את בוכה?". והייתי עונה להם "שום דבר, רק כמה ספרים שנתתי לסבא מזמן".
והוא היה צריך להיות סבא נהדר. סבא מצחיק.
הוא היה צריך להיות סבא.
ולא.