על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)

בתאגיד לא צריך תרבות – מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם (פורסם ב"הארץ" 21.6.15)

פורסם ב"הארץ", 21.6.15 

בכל פעם שהכותרות מבשרות על תוכנית לרפורמה בענף כלשהו בישראל — דיור, גז, חשמל — נזעקים הברונים השודדים, ומאיימים "ניקח את העסקים שלנו למקום אחר". בשבועות האחרונים נשמע טון דומה במעגלי "ברנז'ת התרבות והאמנות". אם תשתיקו אותנו, אומרים רבים, נעוף מפה. נראה איך תסתדרו בלי תרבות ואמנות.

אם מחר יפתחו בשביתה ללא תאריך סיום כל מוסדות התרבות בישראל — מי ישים לב? מה יקרה אם בתי הקולנוע ייסגרו והתיאטראות יוחשכו? אם יבוטלו אירועי "לילה לבן" בתל אביב, פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, פסטיבל מדיטרנה באשדוד, פסטיבל המשוררים במטולה, פסטיבל ימי זמר בחולון, פסטיבל המחולות בכרמיאל, ופסטיבל עכו? אם ייסגרו כל אולמי ההרצאות? מה יתרחש אם ערוצי הטלוויזיה ישדרו אך ורק רצף של מהדורות חדשות, מנוקד בפרסומות — לא סרטים, לא סדרות, לא תוכניות, כלום?

לא יקרה דבר — כי בישראל 2015 תרבות נתפשת כמוצר צריכה בקטגוריית הפרימיום. כלומר — מותרות. גם בשל מחירו הכבד (כרטיס למופע בפסטיבל ישראל או ארוחה לשלוש נפשות?), וגם כי בשביל לעצור לשעה וחצי ולחשוב על משהו שאינו דאעש או המינוס בבנק נדרשים ריכוז והתעלות — ובעיקר אוויר לנשימה, שיספיק ליותר מחצי דקה בלי להשתנק מחרדה.

תרבות עלולה גם לטמון בחובה מסרים חתרניים שאינם עולים בקנה אחד עם דף המסרים היומי מלשכת ראש ממשלתנו הנצחי, שמשוכפל ומופץ במאות אלפי העותקים של "ישראל היום", ובשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2 ולעתים (בעיקר בנושאי ביטחון) אף בערוץ 10. תרבות אמורה — באופן אידיאלי — להיות פצצת מחשבות מתקתקת. כזו שגורמת לנדודי שינה, לספקות, אפילו לכעס.

שרת התרבות. צילום: אורן נחשון ל"הארץ"

ופה? התיאטראות הגדולים עסוקים בבידור, בעיבודים מתחנפים ובמכירת כרטיסים לוועדי עובדים. שירי מחאה? אפילו אביב "דור מזוין" גפן מכר את נשמתו לפני שנים לפריים־טיים של ערוץ 2, והוא פופולרי מאי פעם. קולנוע ישראלי? היו כמה סרטים שביקשו להציג אמירה חברתית או פוליטית חריפה, אך ירדו במהירות מהמסכים. בסרטים דוקומנטריים צופים מעטים. הטלוויזיה היא צלחת פטרי סוחטת דמעות, ועל מצב הספרות והשירה אין מה לדבר: כולם כותבים — מעט קוראים. כמה ישראלים באמת מבקרים בגלריות ובמיצגי אמנות — מלבד הורים שמנסים להעביר עוד שבת בהפעלות חינמיות במוזיאון?

למי אכפת מ"תרבות" כזאת? למה שלמישהו — מלבד יוצריה — יכאב אם היא תיעלם? ומי אמר שכולם צריכים, רוצים או חייבים תרבות?

הדוגמה הכי קיצונית למצב שבו ענף שלם נמחק מבלי שהציבור יתרעם על כך נמצאת בעיתונות המודפסת. מלבד המשבר העולמי שזו חוותה מאז כניסת האינטרנט לזירה, בישראל נדרסו העיתונים תחת גלגלי קלנועיתו של איל־הקזינו שלדון אדלסון וביטאון לשכת ראש הממשלה שלו. אחריו, בצניחה חופשית, ירד תהומה "ידיעות אחרונות", פעם עיתון אמיתי, שכיום הדבר היחיד שמבדל אותו מהחינמון הוא שנאתו לנתניהו. הלאומנות הצעקנית, האתנוצנטריות, הצדקנות, החנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר — הכל שם, באותיות גדולות ואדומות על רקע שחור, מנוקד בצילומים חושפניים וב"ראיונות" עם דוגמניות.

שלדון אדלסון. צילום: רויטרס

לאף אחד זה לא מזיז. עם ישראל אינו מטומטם: הוא יודע שהחינמון הוא שופרם של אדלסונתניהו, הוא מריח את האינטרסים אצל נוני מוזס. הוא יודע — ופשוט לא אכפת לו. העולם האנטישמי כולו נגדנו, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, העם היהודי הוא העם הנבחר — וזהו. בשביל מה צריך כלי תקשורת שיערערו על הקביעות האלה, סתם בשביל לעצבן? עדיף לקרוא חדשות טובות על עצמנו וחדשות רעות על הגויים שעומדים עלינו לכלותנו. ומי שחי בשלום בלי עיתונות חוקרת ודוברת אמת — ימשיך לישון בשקט גם בלי תרבות ואמנות.

ישראל של הקיסר נתניהו הראשון התפרקה מיוזמתה מכל חובותיה כלפי אזרחיה. החברה הישראלית נהפכה לחברה בע"מ. תאגיד. ובתאגיד — אין צורך בתרבות. מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם.

ישראל היא מדינה כובשת ומתבהמת, ששולטת באלימות בעם אחר כבר חמישה עשורים. שום הצגה או פואמה לא תכסה על כך. הגיע הזמן שהאמנים הרמוסים, העניים והעייפים מתחנונים ירפו מאשליותיהם ויפסיקו להיות עלה התאנה הליברלי של משטר ושל עם שאינם רוצים בהם ושלא יבחינו בהעדרם.

בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.
etsy
כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.