הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

הססססמולנים החדשים

רק הבלחה –

מחקר חדש שהתפרסם ב'הארץ' קובע שרוב הציבור מחזיק בדעות שנחשבות 'שמאלניות', אך סולד מהזיהוי עם השמאל ומשמאלנים במיוחד. מה שהם שכחו לציין בסקר זה שרוב המחזיקים בעמדות שמאליות נמנעים מלבטא אותן מסיבה מאוד גשמית: הם פוחדים מימנים פסיכיים שידפקו להם מכות רצח.

הרי גם שמאלנים "לייט", כאלה שלא היו בחיים בהפגנה, נתקלו לפחות פעם אחת בבנאדם שנראה נורמלי מבחוץ אבל ברגע שמישהו פולט בטעות מילה כמו "כיבוש" או "התנחלויות" או ביטוי נגד ביבי – מתנפח למימדים של פי 5 משטחו המקורי ומאיים בדרך מאוד משכנעת לפרק את הססססמולני. פלא שהם 'סולדים משמאלנים'?
(זכרון צף פתאום: כיתה ג', בית ספר 'מעלות מוריה', בשכונת ארמון הנציב שכל רחובותיה נקראו על שמותיהם של הרוגי מלכות, אצ"לניקים ולח"יניקים מתים. התלבושת האחידה שלנו היא בצבעי צהוב ושחור – בית"ר. אני זוכרת במעורפל את הרגע שהבנתי שאין אפשרות לומר שום דבר בגנות בית"ר, הליכוד או כל דבר שקשור אליהם. לפני בחירות 1992 הזהיר אותי אבא – 'לא כולם בכיתה צריכים לדעת שבבית שלך מצביעים עבודה או מרצ'. ובצדק – מי שהעז לחלל את השם 'אלי אוחנה', למשל, או הזכיר את 'הפועל ירושלים', חטף מכות רצח)

ועוד תמונה, טרייה הרבה יותר: לפני יומיים נכנס לחנות הספרים העצמאית שבה אני עובדת אדם, ניגש ישר למדף שעליו הוצג הספר 'כיבוש השטחים- עדויות חיילים 2000-2010' של "שוברים שתיקה" והתחיל להשתולל: "מה אתם מחזיקים את הזבל הזה? שקרים וטינופת ו%$@^#" (לא נחזור על מילותיו). בקושי נחלצנו ממנו.

האם מישהו מסוגל לדמיין מצב שבו איזשהו שמאלני מגיע למקום שבו מציגים או מוכרים תעמולה ימנית או ספרים בשבחן של ההתנחלויות – נכנס, תוקף מילולית את הנמצאים ויוצא בחיים, בחתיכה אחת? איכשהו, אנשים נוטים לשכוח ששתי הרציחות הפוליטיות שהיו פה בין יהודים הגיעו מצד אחד בלבד. והוא לא הצד השמאלי. ולא צריך להיסחף עד רצח. תמונות של שוטרים לא-בתפקיד, תושבי התנחלות ענתות, מכים מכות רצח יהודים וערבים שהגיעו להפגין עם שלטים מחוץ ליישוב ענתות – מצלצל קרוב יותר?

בכל אופן, את המילים הבאות מצאתי בפייסבוק של איימן סיכסק. הן נכתבו בתגובה לפרסום המחקר הנ"ל ב'הארץ' והביעו את כל מה שרציתי לומר ולא הספקתי:

"כדי להציל את השמאל מעצמו, אין מנוס אלא להמציא לו פנים חדשות. הגיע הזמן לאבטיפוס שמאלני שהעם יכול להזדהות אתו: הערס השמאלני. הוא מפגין בבילעין, אבל לא שוכח להביא פק"ל קפה לחיילים; הוא מנוי לאופרה הישראלית, אבל אין לו בעיה לדקור אתכם תצפצפו לו ביציאה מהחניון; הוא מתנדב ב"יש גבול", אבל מאיית את שם התנועה עם שלוש שגיאות כתיב בממוצע; הוא קורא נאמן של גדעון לוי, אבל רק כי הוא בטוח שמדובר באבא של מושיק עפיה. זו התקווה החדשה (והיחידה) של השמאל הישראלי. נתראה במנגל למען מדינה דו-לאומית, אילת 2012"

בהשראתו, יצרתי את ארבעת ה…ממים? לא יודעת אם הם נחשבים ממים. בכל אופן, הנה הם. קבלו את השמאל הישראלי החדש במחיאות כפיים סוערות.

ידין, החייל העדין

בונים בניינים – שיר ערש עתידי

בעיר הגדולה, בין זפת לפיח,
עמד לו בניין מיושן וקלוף טיח.
דייריו השוכרים פונו, כולו ריק
כבר שנים ארוכות הוא בדד מתפרק.
אך ראו זה פלא – ישועה נזדמנה:
אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה".

מיד נחפזו יזמים וקבלן
לסגור עניינים עם פקיד מעומלן
ובטרם ינשור אחרון הקירות
הציבו סביב לו שומרים וגדרות.

מזריחה עד שקיעה דופק הפטיש
מערבל הבטון עד שמיים ירעיש
שכנים מקיצים באימה וניתור –
"כבר שנתיים ועוד לא נגמר הסיפור?"

אין 'בין שתיים לארבע' וגם לא יום שישי,
כאן יוצקים יסודות לשוק החופשי!
סינים, סודנים ואחד מבית ג'אלה
על גבי פיגומים מלמטה למעלה.

בשבת יש קצת שקט, ואז תיירים
מגיעים עם מדריך, שומעים הסברים –
על יופיו המרהיב שבקרוב ייחשף
לא עוד חורבה או משכן-עטלף.
בקרוב ישובו חיים של ממש
לשמח את לב הבניין שננטש.

והנה הוא הגיע, היום המיוחל
מושכים את הלוט מעל פני ההיכל:
שישה עורכי דין ואחד נוטריון
רכשו את כל המפלס הראשון.

יועץ השקעות, בסכום דמיוני
תפס את חלל המפלס השני.
יורש מכובד של פירמת נדל"ן –
במשרד בקומה השלישית, כמובן.
ובקומת הגג נגזרו הסרטים
על 600 מ"ר בבעלות צרפתים.

רכבי יוקרה עומדים מדי יום
בתור הארוך בכניסה לחניון
ומשם מעלית אל קומת המשרד –
ללא צורך לעבור ברחוב (סתם מטרד!)

את הפסולת מפנות בגניחה חרישית
נשות חלוק-תכלת  של "הון אנושי"
ומאחור בלילות נשמעים כחכוחים
של אוספי בקבוקים החופרים בפחים

כך בעיר הגדולה, בין פיח לזפת
עומד לו בניין בשלווה מכושפת.
איש אינו דר בו, אף לא משפחה,
עיניכם לא תשזופנה פרקט או צפחה.

אך זהו בניין לתפארת העיר
שימור ושחזור ושיפוץ כה מזהיר
ואתם, אשר לא עבורכם הוא קיים
סתמו את הפה, ואת האף גם

כי למרות ששוב נותרתם בחוץ
קיבלתם "לילה לבן" פיצוץ.
אז אל תחמיצו פניכם בטינה –
לפחות יש "בתים מבפנים" כל שנה.

בניין משומר/משופץ – בלפור פינת רוטשילד

"בית מאני" ברח' יהודה הלוי 36, שבנק לאומי רצה להרוס ולבנות בשטחו אך "נאלץ" לשפצו. שימושו כיום: סוג של מוזיאון בנק לאומי.

הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.

בחור מבוקש

"אחרי מי אנחנו מחפשים? אוסאמה בן לאדן, אחד מ-52 ילדים. אפילו פרויד היה אומר עליו "יש לו אישיוז". איך הוא נראה בלי הזקן? כמו הווארד סטרן? כמו ברברה סטרייסנד? אני לא יודע. אבל אני יודע את זה: בן לאדן הוא ערבי בגובה 1.98 על דיאליזה. אז למה, לעזאזל, כל כך קשה למצוא אותו? פשוט תחפשו מישהו שקצת קשור מדי למזוודה שלו…" (רובין וויליאמס, הופעה חיה בברודווי, 2002)


***
"היטלר סיים את חייו במחבוא. איזה כיף. והוא היה צמחוני וצייר, אז זה בטח היה משהו כמו "אני לא מצליח לצייר את העצים המזוינים, אחחח, לעזאזל, אני אהרוג את כל העולם!". הוא היה רוצח המונים בנזונה מטורף, והיו עוד רוצחי המונים שאיכשהו יצאו מזה חלק: סטאלין רצח מיליונים, מת במיטתו- ממש עבודה טובה. פול פוט רצח 1.7 מיליון קמבודים, ומת במעצר בית בגיל 72. כל הכבוד. והסיבה שהם יצאו מזה חלק היה שהם רצחו את בני העם שלהם- דבר שאנחנו מתייחסים אליו כמו "אה, תסתדרו בעצמכם. אנחנו מנסים לעשות את זה כבר שנים!". מסקנה- תהרגו רק את בני עמכם. היטלר רצח את השכנים, הטיפש… תוך כמה שנים ברור שלא נוכל יותר לעבור על זה בשתיקה, נכון? פול פוט רצח 1.7 מליון בני אדם. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה.

אנחנו יודעים שאם אתה הורג מישהו, זה רצח. אתה הולך לכלא. אתה הורג 10 אנשים- מטגנים אותך על הכיסא החשמלי. 20 אנשים- לוקחים אותך לבית חולים ומסתכלים עליך דרך אשנב קטן למשך שארית חייך. אבל עם מספרים גדולים יותר אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד. מישהו רוצח 100 אלף אנשים, ואנחנו כמעט אומרים "כל הכבוד! וואו, 100 אלף איש? אתה בטח קם מאוד מוקדם בבוקר. אני לא מספיק אפילו להגיע למכון כושר! היומן שלך בטח נראה ככה: "לקום בבוקר, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, מוות, ארוחת צהריים, מוות, מוות, מוות, מוות, שעת תה, מוות, מוות, מוות, מוות, מקלחת זריזה…"
אז אני מניח שאנחנו שמחים שפול פוט היה במעצר בית. לפחות יודעים איפה הוא- כל מה שצריך לעשות זה פשוט לא להיכנס לבית! אגב, פול פוט היה מורה להיסטוריה, והיטלר היה צמחוני וצייר. מה שאומר שרוצחי המונים באים מאיפה שהכי פחות מצפים להם."
(אדי איזרד, Dress to Kill, הופעה חיה, 1998)

***
כן, אוסאמה בן לאדן מת. כך אמר ברק אובמה, ועשרות אלפי אמריקאים חוגגים יצאו לרחובות במה שנראה כמו האופוריה הגדולה ביותר מאז הסופרבול. לעזאזל, הפעם האחרונה שישראלים באופן ספונטני לחגוג ברחוב הייתה בבחירות 1999, כשאהוד ברק ניצח- וכולנו יודעים איך זה נגמר. קשה למצוא ישראלי שלא מוריד לעצמו כאפה כשהוא נזכר בבחירות ההן. אלוהים, כמה מיואשים היינו בתום הקדנציה הראשונה של נתניהו, מיואשים עד כדי שנאכל בתיאבון את גיבוב היחצ"נים ששמו אהוד ברק. לפחות הפעם הסיכוי שלו נראה אפסי. מצד שני, גם נתניהו נראה גמור סופית באותן בחירות, כשהודיע על הפרישה מהמירוץ- עומד מיוזע לצידה של שרה, זלזל-קרחתו מתדלדל בעצב. כל כך הרבה אנשים, רבים מהם ליכודניקים מיום לידתם, קיוו שזהו. תם הפרק הזה בתולדות המפלגה והמדינה. והופה- הוא צץ שוב, מחייך כל הדרך אל הכיסא שממנו הוא משחיל לכולנו את החאזוק. לא, גרוע מכך- מרגע שהשיג את מטרתו הוא נוקט במדיניות של הימנעות מוחלטת מעשייה, אימפוטנציה שבחסותה יכולים כל מיני ליברמנים להשחיל לנו את החאזוק במסווה של פטריוטיזם, נאמנות ועמידה איתנה מול העולם.

***
אבל איפה היינו? אה, באוסאמה בן לאדן. תשמעו, בתור שמאלנית אוהבת-אדם ומתנגדת לנקמה, הופתעתי מה"יש!" הברברי שברח לי מהפה מול הכותרת הראשית של החדשות באינטרנט. מיד גלשתי ליו-טיוב, לצפות כמו עוד מליונים מסביב לעולם בברק אובמה מבשר ברהיטות לאורך עשר דקות על חיסולו של האיש הכי שנוא בארה"ב. ברור שהיה נחמד אם הם היו נכנסים למחבוא שלו, מבקשים ממנו בנימוס להתלוות אליהם ומעמידים אותו לדין. היה מעניין לראות אותו יושב באיזו קפסולה משוריינת לשארית ימיו, מקבל אוכל יצוק בתוך מגשית אלומיניום ויורד מהפסים לאט תוך ריצוי 3,000 מאסרי העולם שהיו נגזרים עליו. אבל מה לעשות, הרגו אותו ולא ממש מתחשק לי לבכות בגלל זה. בסופו של דבר, יותר מדי רוצחי המונים נפטרו בשיבה טובה, כשבני משפחותיהם מסובים למרגלות מיטתם ומזילים דמעת פרידה נרגשת. סתם בשביל החלחלה- חפשו בויקיפדיה את הערך "פושעי מלחמה נאצים", ובדקו כמה מתוכם מתו מוות טבעי, בגיל מופלג, או ממחלה- מחוץ לכתלי הכלא. וכמה מהם שוחררו כבר בשנות ה-50. ולא צריך להיסחף עד לנאצים- נסו רגע לחשוב כמה אנשים שביצעו פשעים חמורים כמו אונס, רצח, סחר בסמים או עבירות "צווארון לבן" בקנה מידה עצום שגרמו להרס חייהם של עשרות, מאות או אלפי בני אדם מסתובבים בחוץ, מוגנים ע"י מקורבים, יחצ"נים, יועצים, שומרים ועורכי דין. האם מישהו מהם באמת היה משנה את דרכיו לו ידע שהוא עלול להיות נידון למוות? שיום אחד עשויה להישמע דפיקה בדלת ומהצד השני יחכה לו קנה של רובה טעון?

***
האם יקום לבן-לאדן יורש? ועד כמה הוא יגרום לנו להתגעגע לקודמו? עדיין אין לדעת. דבר אחד ברור: מישל אובמה יכולה להפסיק לחפש דירת 5 חדרים וסבלים שלא מבקשים טיפ מופקע. גם בשנים הקרובות תתגורר משפחת אובמה בבית הגדול בוושינגטון. אחרי שהודיע על השלמת המשימה שג'ורג' בוש לא הצליח לבצע במשך 8 שנות כהונה, הדבר היחיד שיוציא את אובמה מהבית הלבן הוא מתקפת חייזרים משולבת. המשבר הכלכלי, המלחמה באפגניסטן, כלא גוואנטנמו, דליפת הנפט- למי אכפת? הטובים ניצחו את הרעים, כמו במערבון עם קלינט איסטווד, כמו הבחורה הביישנית עם המשקפיים שזוכה בחתיך מנבחרת הפוטבול, כמו שאמריקאים אוהבים את הסוף ההוליוודי שלהם. חוק, משפט בינלאומי, זכויות העציר? תעשו להם טובה.
כמו שאמר כבר בוב מארלי, I shot the sheriff, But I swear it was in self-defense.

פורסם ב"זמן תל אביב", יום שישי 6.5.11

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

קו התפר

בואו נתבונן שוב בסערה שהסתחררה בכוס התה הטלוויזיונית בעקבות התאונה שאירעה בשידור 'האח הגדול'. מה היה שם? עורך יושב בחדר הבקרה, מתכונן לשידור קטע עם אחת המתמודדות. לפתע משתלט עליו הילד הרע וגורם לו לפלוט התייחסות מינית, בהמית ומשפילה כלפי אותה מתמודדת. סליחה, זה לא היה ככה. מה שהיה שם זה גבר בעמדת כוח מול אישה בעמדת חולשה: היא נמצאת בחדר מלא מצלמות, לאחר פרק זמן ארוך בו היא כלואה (מרצונה) בחלל אחד עם קבוצת אנשים שנבחרה במטרה מכוונת לעקור זה לזה את העיניים או התחתונים. הוא יושב בחדר מוגן, רחוק מעין הציבור והמתמודדים, מרופד בביטחון שמעניקה לו האנונימיות. מה שהוא אומר או עושה לא שונה ממה ששאר צופי 'האח הגדול' אומרים או עושים כשהם יושבים מול המסך.

בהבדל אחד: הוא העורךהאיש שאחראי להימצאותה של המתמודדת בתכנית. ועוד דבר: המיקרופון שלו היה פתוח. קשה לי להאמין שמילותיו של יורם זק כלפי אותה דנה חורגות מהיחס הרגיל שמעניק צוות התכנית למתמודדים. איזו סיבה יש להם לנהוג בזהירות? הם נסתרים מהעין ומהאוזן, הוראותיהם מניעות מצלמות ויוצרות מניפולציותהגרסה המודרנית לחוטי המריונטה. אם המיקרופון לא היה נותר פתוח, הסטטוס קוו של המשולש צופיםמתמודדיםעורכים לא היה מופר, ולעולם לא היינו נחשפים לפן הזה של התכנית. ברגע אחד נתגלה צידו הפנימי, צד התפר של 'האח הגדול'.


נדמה שיותר מהכעס על ההתבטאות המחפירה של זק, ישנה תרעומת על הגילוי. כמו זוכה חידון טריוויה שמתברר בדיעבד שקיבל את השאלות מראש, כמו סימני מתיחה בוטים מדי על פניה של כוכבת קולנוע נערצתאנחנו לא רוצים לדעת. רובנו מעדיפים לקבל מינון מדוד של 'מאחורי הקלעים', סיור מודרך עם הצצות סנסציוניותבמידה לחייהם של אחרים, בלי הגועל נפש. תראו איך התייחסו פה לרומן בין דנה ספקטור לרן שריג: כל ערכי המשפחה לא יכולים לתרץ את המתקפה הזו על שני האנשים האלה, שחטאו בנורא מכל: הם העזו להראות לנו באמת מה יש שם, בחיים נטולי במאי, אחרי שהמפיק הלך הביתה. הם סירבו להיעלם לנו מהפרצוף גם אחרי שלחצנו על כפתור הכיבוי בשלט. רציתם להציץ לנו? לשחק לנו בחיים? לראות אותנו ברגעי השפל והשיא? בבקשה. קבלו.

ואנחנו נחרדנו. התפזרנו כמו יונים מבוהלות שהאיש שמאכיל אותן השתגע פתאום ובעט בצלוחית הגרעינים. לא רוצים לראות את התפרים.


למעשה, רוב הפרשות והשערוריות של השנה האחרונה היו כאלה שחשפו לעינינו את צד התפר של המציאות. פרשת גלנט מה היא אם לא חשיפת התפרים הגסים של הליך מינוי רמטכ"ל? פרישת אהוד ברקנחשפו התפרים שמחברים אותו ואת חבורת האינטרסנטים הקטנה שסביבו לכיסאותיהם. ענת קם? הטלאים הגסים שתופר צה"ל כדי לצפצף על קביעות בג"ץ בנושאים שבהם נוח לו לעשות זאת והחוט המחבר בקלות בין צו איסור פרסום לשופטת שהייתה תובעת צבאית במשך יותר מעשור. כל החוטים שמרקידים אותנו.

אנשים שיכולים להרשות לעצמם מתארגנים לחיים נטולי תפרים: מגדלי יוקרה שמהם רואים רק גגות וצמרות, לא אנשים, והכניסה והיציאה מהם לא מצריכה מגע או קשר עין עם האנשים שמתחזקים אותם: מנקים, מאבטחים, שומר בחניון. בקניונים ישנם מבוכישירות ואשפה שבהם מתרוצצים מאות אנשים בחלוקים עם סמל של חברות כוח אדם, תופרים שתי וערב עולם שאין להם חלק בו. כמות גדלה והולכת של אנשים מסתפקים בהצצה קצרה בכותרת עיתון שכל מטרת קיומו היא לרפד את כהונתו של ראש הממשלה. הם יודעים זאת, וזה לא משנה להם. בעלי ההון תופרים מעל לראשים שלנו עסקאות שלא נדע את פרטיהן, אלא אם ישתבשו במפתיע. קונים אותנו, מוכרים אותנו, מחכירים אותנו. שר הביטחון החליט לתפור מתקפה על איראן, והדבר היחיד שעצר אותו היה כמה דונמים עודפים בחצר של המועמד המועדף עליו. אנחנו יודעים את זה עכשיו, אבל תהיו בטוחים שמי שאחראי על הדברים האלה ידאג שנמשיך לדבר על העורך של 'האח הגדול' ומה שהוא אמר לדנה.

פורסם במדור 'פרשת השבוע', בכפולה הפותחת של מוסף תרבות, מעריב, שישי 18.2.2011