אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

צֶלם בהיכל (פורסם ב"מעריב" ב-12.11.2010)

לידיעת שרת התרבות מירי רגב: הטקסט הבא נכתב בעקבות הסערה התורנית של יחסי אמנים-התנחלויות, שפרצה אז בעקבות פתיחת היכל התרבות באריאל, והודעתם של כמה שחקנים כי יסרבו להופיע בו.

***

מה בסך הכל ביקשנו? קצת תרבות.
לחזור מהעבודה ביום חמישי, להתקלח, להתלבש יפה ולצאת להצגה החדשה של הקאמרי. לא, לא בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, 20 דקות נסיעה מפה על כביש מס’ 5. אנחנו רוצים שתל אביב תבוא אלינו. היכל התרבות המפואר והמאובזר מחכה רק לכם, שחקנים, במאים ומחזאים יקרים. תראו עד כמה מעריכים אתכם באריאל. כאן לא תופיעו חלילה כמו באיזה חור, במועדונית מעופשת של המתנ”ס. יש לנו במה ענקית וכיסאות רכים, שני אולמות (הגדול- 530 מקומות, הקטן- 120) וקפיטריה מושקעת. 35 מיליון ש”ח עלתה הבנייה- והכל בשבילכם. רק תבואו, אוהבים אתכם פה.

שייקספיר. עיבוד תמונה: נועה אסטרייכר

מה זאת אומרת ‘לא באים’? תקשיבו טוב, חבורת חארות 
מי אתם בכלל שתחליטו איפה להופיע ואיפה לא? חוצפנים, תל אביבים מנותקים, שמאלנים תבוסתנים. בוגדים אנטי-ציוניים. מצפון זה סבבה, אבל לא על חשבוננו. די לכיבוש? לכו תקאווד, צפונבונים דקדנטים אכולי שנאה עצמית. דין אריאל כדין תל אביב- אז מה אם תל אביב הוכרה ע”י האו”ם ונמצאת בגבולות הקו הירוק, ואריאל לא סופחה מעולם למדינת ישראל ונמצאת בשטחים שמוחזקים בניגוד לחוק הבינלאומי? אתם לא מעניינים אף אחד, יפי נפש אומללים, מבחילים. אתם תבואו, שמעתם? על אפכם וחמתכם תבואו. לא רק להפקות גדולות- גם להצגות קטנות. הנה, האולם הקטן שלנו נקרא “אולם הפרינג’”. כן, פרינג’- גם האפסים מפסטיבל עכו עם הדו-קיום שלהם בסוף יבואו. למה? כי אנחנו נסגור לכם את הברז. אין יותר תקציבים. גמרנו. אם לנו אין תיאטרון- לאף אחד לא יהיה תיאטרון. ככה זה. ואז אתם תתחננו- בבקשה, אריאל, אנחנו מוכנים להופיע אצלכם בהיכל. אבל אז יהיה מאוחר מדי. תצטרכו לעבוד באמת, כמונו, במקצועות של בני אדם: חשמלאות, מחשבים. תביאו קצת תועלת סוף סוף במקום לבזבז זמן על תיאטרון וכל הזבל הזה שאף אחד לא צריך.

מה ביקשנו? קצת עדנה מזי”א, פה ושם איזה ענת גוב.
שמואל הספרי? על הכיפאק. אפילו איתי טיראן המשתמט, החלאה הזה- אפילו אותו אנחנו מסכימים לקבל פה. אבל רבאק, תישארו בתיאטרון! מה פתאום כל כך אכפת לכם ממה שמסביב? תבואו, תעשו את הקטע שלכם ותחזרו הביתה. לא מעניין אותנו מה אתם חושבים- אתם כמו כל ספק-שירות אחר: אינסטלטור, גרר, מוסכניק. מה כל כך קשה לסתום את הפה ולהתעסק רק במה שאתם מבינים בו? חבל שאין ממש שחקנים, במאים או מחזאים בימין, לא ברור למה. באמת חבל- כי אנחנו מבטיחים לכם שאם היו כאלה, לא היינו צריכים אתכם ולא את הטובות שלכם. אם היה תיאטרון ימני, הייתם יכולים להישאר בבועה השמאלנית שלכם ולהציג לעצמכם. היינו מסתדרים מצוין בלעדיכם, תסמכו עלינו. היו עולות כאן הפקות ציוניות, עם ערכים, עם שחקנים שאין שום סכנה שיחליטו פתאום לקשקש לאיזה מיקרופון או לחתום על עצומה. מלח הארץ היה מגיע להופיע כאן, אם רק היו לנו אנשי תיאטרון משלנו. עכשיו אנחנו הולכים ללמד אתכם מה קורה בישראל למי שלא מתנהג יפה אלינו. תאמינו לנו- זה רק מאהבה.

 

פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

לאן נעלם הימין? (פורסם ב"הארץ" ב-11.2.16)

המזל הגדול ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שהיטיב לאבחן יוסי ורטר במדורו השבועי, הוא שבראש האופוזיציה כיום לא עומד בנימין נתניהו. 20 שנה חלפו מאז ממשלת רבין השנייה, והשמאל טרם התאושש ממופע האימים של נתניהו ושלוחיו, שנדד מזירת פיגוע אחת לאחרת. נתניהו צץ מול המצלמות בכל הזדמנות והאשים באופן בוטה את הממשלה המכהנת ואת העומד בראשה, יצחק רבין, באחריות לפיגועים הנוראים. את ההפגנות בצומת רעננה ובכיכר ציון בירושלים אין צורך להזכיר – הקולות והמראות משם עדיין מהדהדים. לקראת בחירות 1996 טבע יועצו של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, את הסיסמה "אין שלום, אין ביטחון – אין סיבה להצביע פרס", והשאר היסטוריה.

"מי היה מפקיר את עצמו בידי רופא שכשל בניתוח? מי היה עולה על אוטובוס שנהגו עשה תאונה קטלנית זה מכבר?". מלים אלה נאמרו ב-2006 על ידי לא אחר מנתניהו עצמו, אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד. גם את "מחאת המילואימניקים" נגד ממשלת אולמרט וברק תיזמר נתניהו מאחורי הקלעים. הדבר נודע רק בדיעבד לאנשים כמוני, שלקחו בה חלק בתום לב ומתוך זעם אותנטי על האיוולת והיהירות שהובילו למות חיילים רבים כל כך.EPA03216447312031_l

חמישה חודשים חלפו מתחילת גל הטרור הנוכחי. חמישה חודשים שבהם כמעט מדי יום נדקרים ונורים ישראלים בשטחים הכבושים או בתוך שטחי המדינה. הקורבנות הם חיילים ואזרחים, חלקם נפצעים וחלקם נהרגים. הריגתם של מבצעי הפיגועים, ברוב המקרים עוד בזירת האירוע, אולי מספקת את תאוות הדם והנקם – אך אינה אמורה ואינה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית. הצבא וכוחות השיטור, עם כל הכבוד ליכולותיהם, כפופים לממשלה. זו דוממת –  או גרוע מכך, עוסקת בזוטות טפלות כמו טענות לאפלייה ברשימות ההשמעה של גלגלצ וסימון נציגי ארגוני זכויות אדם.

דמגוגיה, לפי ויקיפדיה, היא "שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות טפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות". חמישה חודשים של טרור יומיומי ונתניהו, מגדולי הדמגוגים שקמו לעם ישראל, גיבור איפא"ק והקונגרס – שותק.

כעת נסו לדמיין חמישה חודשי טרור רצופים תחת כל ראש ממשלה אחר, עם אופוזיציה בראשות נתניהו: שערי העיתונים היו נמלאים בתמונות מהפגנות "ספונטניות".  שדרני שטח עייפים היו נאלצים לנסות ולגבור על צעקות המפגינים שהיו מתגודדים מאחוריהם בכל פעם שהמצלמה נדלקת. עצרות נגד "ממשלת הדמים" היו ממלאות את הכיכרות, ובאחת המרפסות היה עומד נתניהו, עטור מצחו שיער סגול, מחרף את האוחזים בשלטון על תבוסתנותם ונשבע להמונים הנסערים, העייפים מפחד, כי אם רק ייתנו בידיו את המושכות – הוא ינווט את הכרכרה המותקפת למקום מבטחים. סביר להניח כי בחירות – או תרחיש חמור יותר –  לא היו מאחרות לבוא.YE1163524_l

כל הזעם המתוזמר הזה, היכן הוא? התרגלנו לכך שהוא לא יגיע משמאל. בכל זאת, כמה אפשר לשלוף את אותם 3,000 איש מהשמיכה? פעם זה מתווה הגז, פעם חוק העמותות ופעם פגיעה במבקשי מקלט – נורא מעייף. והגיע הזמן להודות: למרות מה שנתניהו אמר ביום הבחירות, לעמותות השמאל אין כסף להביא אף אחד באוטובוסים. יהודים או ערבים.

אבל מה עם הימין? הרי הימין יודע באמת לנהור בהמוניו באוטובוסים, כש"ממשלת שמאל", בג"ץ או כל צורר אחר (או שלושתם, תלוי במזג האוויר) מאיימים לקחת ממנו את הסוכריה (הרחבת הבנייה/העברת כספים/הטבות מס להתנחלויות). והנה, חמישה חודשי טרור רצופים – והימין שותק. ככל הידוע, איתמר בן גביר לא תלש עדיין את סמל מכונית השרד של נתניהו. הפגנות עם ארונות או חבלי תלייה לא נצפו ברחבי הארץ.

מה, יש"ע זה לא כאן? כהנא טעה? חלילה. המשלהבים המקצועיים, המסיתים וקוראי ה"מוות לערבים" יודעים שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר עבורם. הוא המאפשר הגדול. ה-Enabler. תחת שלטונו הם יודעים איפה הם עומדים: במקום טוב באמצע. הם מאפשרים לו להיראות מתון וממלכתי, והוא מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, על הגבעות הגזולות או בוועדת הכספים של הכנסת. וזה, כנראה, יותר חשוב לימין מכל דבר אחר. אפילו יותר מהדם השפוך.

(הטקסט פורסם בגרסה מקוצרת מדור הדעות של "הארץ" ב-11.2.16)

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)