הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון:

צֶלם בהיכל (פורסם ב"מעריב" ב-12.11.2010)

לידיעת שרת התרבות מירי רגב: הטקסט הבא נכתב בעקבות הסערה התורנית של יחסי אמנים-התנחלויות, שפרצה אז בעקבות פתיחת היכל התרבות באריאל, והודעתם של כמה שחקנים כי יסרבו להופיע בו.

***

מה בסך הכל ביקשנו? קצת תרבות.
לחזור מהעבודה ביום חמישי, להתקלח, להתלבש יפה ולצאת להצגה החדשה של הקאמרי. לא, לא בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, 20 דקות נסיעה מפה על כביש מס’ 5. אנחנו רוצים שתל אביב תבוא אלינו. היכל התרבות המפואר והמאובזר מחכה רק לכם, שחקנים, במאים ומחזאים יקרים. תראו עד כמה מעריכים אתכם באריאל. כאן לא תופיעו חלילה כמו באיזה חור, במועדונית מעופשת של המתנ”ס. יש לנו במה ענקית וכיסאות רכים, שני אולמות (הגדול- 530 מקומות, הקטן- 120) וקפיטריה מושקעת. 35 מיליון ש”ח עלתה הבנייה- והכל בשבילכם. רק תבואו, אוהבים אתכם פה.

שייקספיר. עיבוד תמונה: נועה אסטרייכר

מה זאת אומרת ‘לא באים’? תקשיבו טוב, חבורת חארות 
מי אתם בכלל שתחליטו איפה להופיע ואיפה לא? חוצפנים, תל אביבים מנותקים, שמאלנים תבוסתנים. בוגדים אנטי-ציוניים. מצפון זה סבבה, אבל לא על חשבוננו. די לכיבוש? לכו תקאווד, צפונבונים דקדנטים אכולי שנאה עצמית. דין אריאל כדין תל אביב- אז מה אם תל אביב הוכרה ע”י האו”ם ונמצאת בגבולות הקו הירוק, ואריאל לא סופחה מעולם למדינת ישראל ונמצאת בשטחים שמוחזקים בניגוד לחוק הבינלאומי? אתם לא מעניינים אף אחד, יפי נפש אומללים, מבחילים. אתם תבואו, שמעתם? על אפכם וחמתכם תבואו. לא רק להפקות גדולות- גם להצגות קטנות. הנה, האולם הקטן שלנו נקרא “אולם הפרינג’”. כן, פרינג’- גם האפסים מפסטיבל עכו עם הדו-קיום שלהם בסוף יבואו. למה? כי אנחנו נסגור לכם את הברז. אין יותר תקציבים. גמרנו. אם לנו אין תיאטרון- לאף אחד לא יהיה תיאטרון. ככה זה. ואז אתם תתחננו- בבקשה, אריאל, אנחנו מוכנים להופיע אצלכם בהיכל. אבל אז יהיה מאוחר מדי. תצטרכו לעבוד באמת, כמונו, במקצועות של בני אדם: חשמלאות, מחשבים. תביאו קצת תועלת סוף סוף במקום לבזבז זמן על תיאטרון וכל הזבל הזה שאף אחד לא צריך.

מה ביקשנו? קצת עדנה מזי”א, פה ושם איזה ענת גוב.
שמואל הספרי? על הכיפאק. אפילו איתי טיראן המשתמט, החלאה הזה- אפילו אותו אנחנו מסכימים לקבל פה. אבל רבאק, תישארו בתיאטרון! מה פתאום כל כך אכפת לכם ממה שמסביב? תבואו, תעשו את הקטע שלכם ותחזרו הביתה. לא מעניין אותנו מה אתם חושבים- אתם כמו כל ספק-שירות אחר: אינסטלטור, גרר, מוסכניק. מה כל כך קשה לסתום את הפה ולהתעסק רק במה שאתם מבינים בו? חבל שאין ממש שחקנים, במאים או מחזאים בימין, לא ברור למה. באמת חבל- כי אנחנו מבטיחים לכם שאם היו כאלה, לא היינו צריכים אתכם ולא את הטובות שלכם. אם היה תיאטרון ימני, הייתם יכולים להישאר בבועה השמאלנית שלכם ולהציג לעצמכם. היינו מסתדרים מצוין בלעדיכם, תסמכו עלינו. היו עולות כאן הפקות ציוניות, עם ערכים, עם שחקנים שאין שום סכנה שיחליטו פתאום לקשקש לאיזה מיקרופון או לחתום על עצומה. מלח הארץ היה מגיע להופיע כאן, אם רק היו לנו אנשי תיאטרון משלנו. עכשיו אנחנו הולכים ללמד אתכם מה קורה בישראל למי שלא מתנהג יפה אלינו. תאמינו לנו- זה רק מאהבה.

 

בתאגיד לא צריך תרבות – מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם (פורסם ב"הארץ" 21.6.15)

פורסם ב"הארץ", 21.6.15 

בכל פעם שהכותרות מבשרות על תוכנית לרפורמה בענף כלשהו בישראל — דיור, גז, חשמל — נזעקים הברונים השודדים, ומאיימים "ניקח את העסקים שלנו למקום אחר". בשבועות האחרונים נשמע טון דומה במעגלי "ברנז'ת התרבות והאמנות". אם תשתיקו אותנו, אומרים רבים, נעוף מפה. נראה איך תסתדרו בלי תרבות ואמנות.

אם מחר יפתחו בשביתה ללא תאריך סיום כל מוסדות התרבות בישראל — מי ישים לב? מה יקרה אם בתי הקולנוע ייסגרו והתיאטראות יוחשכו? אם יבוטלו אירועי "לילה לבן" בתל אביב, פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, פסטיבל מדיטרנה באשדוד, פסטיבל המשוררים במטולה, פסטיבל ימי זמר בחולון, פסטיבל המחולות בכרמיאל, ופסטיבל עכו? אם ייסגרו כל אולמי ההרצאות? מה יתרחש אם ערוצי הטלוויזיה ישדרו אך ורק רצף של מהדורות חדשות, מנוקד בפרסומות — לא סרטים, לא סדרות, לא תוכניות, כלום?

לא יקרה דבר — כי בישראל 2015 תרבות נתפשת כמוצר צריכה בקטגוריית הפרימיום. כלומר — מותרות. גם בשל מחירו הכבד (כרטיס למופע בפסטיבל ישראל או ארוחה לשלוש נפשות?), וגם כי בשביל לעצור לשעה וחצי ולחשוב על משהו שאינו דאעש או המינוס בבנק נדרשים ריכוז והתעלות — ובעיקר אוויר לנשימה, שיספיק ליותר מחצי דקה בלי להשתנק מחרדה.

תרבות עלולה גם לטמון בחובה מסרים חתרניים שאינם עולים בקנה אחד עם דף המסרים היומי מלשכת ראש ממשלתנו הנצחי, שמשוכפל ומופץ במאות אלפי העותקים של "ישראל היום", ובשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2 ולעתים (בעיקר בנושאי ביטחון) אף בערוץ 10. תרבות אמורה — באופן אידיאלי — להיות פצצת מחשבות מתקתקת. כזו שגורמת לנדודי שינה, לספקות, אפילו לכעס.

שרת התרבות. צילום: אורן נחשון ל"הארץ"

ופה? התיאטראות הגדולים עסוקים בבידור, בעיבודים מתחנפים ובמכירת כרטיסים לוועדי עובדים. שירי מחאה? אפילו אביב "דור מזוין" גפן מכר את נשמתו לפני שנים לפריים־טיים של ערוץ 2, והוא פופולרי מאי פעם. קולנוע ישראלי? היו כמה סרטים שביקשו להציג אמירה חברתית או פוליטית חריפה, אך ירדו במהירות מהמסכים. בסרטים דוקומנטריים צופים מעטים. הטלוויזיה היא צלחת פטרי סוחטת דמעות, ועל מצב הספרות והשירה אין מה לדבר: כולם כותבים — מעט קוראים. כמה ישראלים באמת מבקרים בגלריות ובמיצגי אמנות — מלבד הורים שמנסים להעביר עוד שבת בהפעלות חינמיות במוזיאון?

למי אכפת מ"תרבות" כזאת? למה שלמישהו — מלבד יוצריה — יכאב אם היא תיעלם? ומי אמר שכולם צריכים, רוצים או חייבים תרבות?

הדוגמה הכי קיצונית למצב שבו ענף שלם נמחק מבלי שהציבור יתרעם על כך נמצאת בעיתונות המודפסת. מלבד המשבר העולמי שזו חוותה מאז כניסת האינטרנט לזירה, בישראל נדרסו העיתונים תחת גלגלי קלנועיתו של איל־הקזינו שלדון אדלסון וביטאון לשכת ראש הממשלה שלו. אחריו, בצניחה חופשית, ירד תהומה "ידיעות אחרונות", פעם עיתון אמיתי, שכיום הדבר היחיד שמבדל אותו מהחינמון הוא שנאתו לנתניהו. הלאומנות הצעקנית, האתנוצנטריות, הצדקנות, החנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר — הכל שם, באותיות גדולות ואדומות על רקע שחור, מנוקד בצילומים חושפניים וב"ראיונות" עם דוגמניות.

שלדון אדלסון. צילום: רויטרס

לאף אחד זה לא מזיז. עם ישראל אינו מטומטם: הוא יודע שהחינמון הוא שופרם של אדלסונתניהו, הוא מריח את האינטרסים אצל נוני מוזס. הוא יודע — ופשוט לא אכפת לו. העולם האנטישמי כולו נגדנו, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, העם היהודי הוא העם הנבחר — וזהו. בשביל מה צריך כלי תקשורת שיערערו על הקביעות האלה, סתם בשביל לעצבן? עדיף לקרוא חדשות טובות על עצמנו וחדשות רעות על הגויים שעומדים עלינו לכלותנו. ומי שחי בשלום בלי עיתונות חוקרת ודוברת אמת — ימשיך לישון בשקט גם בלי תרבות ואמנות.

ישראל של הקיסר נתניהו הראשון התפרקה מיוזמתה מכל חובותיה כלפי אזרחיה. החברה הישראלית נהפכה לחברה בע"מ. תאגיד. ובתאגיד — אין צורך בתרבות. מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם.

ישראל היא מדינה כובשת ומתבהמת, ששולטת באלימות בעם אחר כבר חמישה עשורים. שום הצגה או פואמה לא תכסה על כך. הגיע הזמן שהאמנים הרמוסים, העניים והעייפים מתחנונים ירפו מאשליותיהם ויפסיקו להיות עלה התאנה הליברלי של משטר ושל עם שאינם רוצים בהם ושלא יבחינו בהעדרם.

"לעולם לא עוד" (בכפוף לתקנון)

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ" בערב יום העצמאות, 21.4.15.

בשבוע שעבר, בחיפושי אחר דירה להשכרה במצב סביר, פניתי בפייסבוק לבחור בשם נמרוד, שכתב כי הוא עוזב דירה באזור מגורי ומחפש שוכר שיחליפו. "היי, אפשר לקבל פרטים על הדירה?", כתבתי. נמרוד החליט כנראה להציץ בפרופיל שלי ברשת החברתית, ולאחר שהסיק את המסקנות, שלח לי הודעה: "דירה יפה, משופצת, פרקט, עורפית ושקטה. בניין של חבר'ה צעירים יחסית. אבל אין סיכוי בעולם שתיכנסי במקומי: לכי לעזה לחיות עם הערבים שהם, מסתבר מהעמוד שלך, יותר בני עמך ממני (איש מילואים לוחם, ועוד בגזרת עזה…). מקומך בבאבי־יאר".

nim

חלפו כמה ימים, וערב יום השואה הגיע. "קאפו, אנשים כמוך היו צריכים להישרף באושוויץ", כתב לי בפייסבוק בחור בשם נוי, בתגובה לפוסט ששיתפתי על הריסת בתים בכפר הלא מוכר דהמש ליד רמלה. שמו המלא של נוי היה גלוי לעיני אך את פניו לא יכולתי לראות, כי את תמונת הפרופיל שלו ברשת החברתית הוא החליף לתמונה ובה טלאי צהוב עם המלה Jude. אתם מבינים, אדון אלון לא רצה לפספס את ההזדמנות להודיע לכולם שהוא זוכר ולא שוכח. "יא בת זונה, בגנים שלך בטח יש איזה קצין נאצי ששכב עם פולנייה", כתב לי זמן קצר לאחר מכן שלומי, אשר פניו היו גלויים אך את דף הפייסבוק שלו מילא ב"לעולם לא עוד" ותמונות מוכרות מבוכנוואלד.

"את כמו חנה ארנדט הזונה שהיתה מאהבת של היידגר הנאצי", כתב עידו, שבראש הדף שלו הציג סרטון מהאנדרטה בברלין תחת הכותרת "זוכרים את הנספים". אריאל כהן כתב: "בגלל אנשים כמוך היתה שואה", והוסיף: "אנשים כמו נועה הם בכלל ספק יהודים, תערובת של התבוללות עם נוצרים". הגולש שי סמי הציע: "אויתנזיה (המתת חסד) זה פתרון טוב למחלה הסופנית שלך" — כמה דקות אחרי שהפציר בחבריו לפייסבוק לתרום לניצולי שואה נזקקים. אם לא הייתי שומרת צילומי מסך והעתקים של הפנינים האלה, לא הייתי מאמינה לעצמי.

ברשת מסתובבת כבר כמה שנים קריקטורה מוצלחת של המאייר הישראלי מיש רוזנוב. באיור נראה ענק, בריון ירקרק שעל שריריו השעירים מקועקעות הכתובות "ערבי טוב זה ערבי מת", "מוות לסודנים", "תנו לצה"ל לכסח" ועוד. הבריון מניף את זרועותיו לראווה מול הראי, שממנו ניבטת אליו תמונתו של הילד היהודי מגטו ורשה, ידיו החלושות מורמות בכניעה. התגובות שציטטתי פה הן רק טיפה באגם עכור ומזוהם שבו שמאלנים (אם לצמצם את ההגדרה למינימום) נאלצים לשחות ומנסים שלא להיאכל בידי טורפים אלימים, וזה כשאנחנו לא מתגוננים מאלותיהם ואגרופיהם בהפגנות.

זו לא תופעה חדשה. שום ערוץ טלוויזיה לא יפתח אתה את מהדורת שישי, אבל היא פה כדי להישאר: אנשים שהפכו את הטלאי הצהוב לשריון קשקשים או לכלי נשק שבו הם מאיימים לחסל אותי ושכמותי. אין לי ספק שאם נפשפש בעברם הלא רחוק של כמה מהטיפוסים הללו, נגלה שהם השתתפו במסע לפולין בתיכון, עטו את דגל ישראל כגלימה והזילו דמעה בעודם מזמרים "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" באחד ממחנות ההשמדה.

ואחרי כל זה, הם שולחים אותי למות בבאבי־יאר או להישרף בקרמטוריום. המשמעות המיידית היא, שהם אינם רואים בעיה בעצם קיומם של תאי גזים או משרפות, אלא רק בשימוש בהם נגד יהודים (כלומר, יהודים מסוגם. אני, למשל, לא ראויה לבוא בקהלם כיוון שאני מאמינה שיהודים אינם נעלים על ערבים או על כל עם אחר, ושיש לסיים מיד את הכיבוש הצבאי והאזרחי של העם הפלסטיני).

ה"לעולם לא עוד" מקבל כוכבית קטנה של "בכפוף לתקנון". אנחנו נזכור ולא נשכח — אבל אם תערערי על הנחות היסוד שלנו בדבר התנהלותו הצודקת של העם הנבחר בארצו ועל זכותו לכבוש באלימות ולמנוע את חירותו של עם אחר — נמית אותך. ואת כל זה נעשה עם טלאי על החזה ודמעה בזווית העין, כי לא קל להיות יהודי צודק וקדוש.

כשאני קוראת תגובות והודעות כאלה, אני מבינה שזה כל מה שנחרת ונקלט אצל רבים מדי בישראל בעשרות שנים של "לימודי שואה" ומסעות לפולין: שואה זה רע — אבל תכל'ס, יש כאלה שמגיע להם.

שני טורים מ"הארץ" במחיר אחד

ללא מורא, ללא מעצורים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 3 במרץ 2015)

"נשלוט ללא מורא", צהל חבר הכנסת יריב לוין עם היוודע ניצחון הימין בבחירות. לוין הוא איש חרוץ: מאחורי חזותו האפרורית מסתתר מוח קודח, שעמל להפוך את מערכת החוק והמשפט הישראלית על ראשה. בין הצעות החוק של לוין: לצמצם את האפשרות לעתור לבג"ץ ולהגביל את הסוגיות הציבוריות המגיעות אליו; לאסור על פעילי שמאל זרים להיכנס לישראל; לספח את השטחים הכבושים ועוד.

לפי לוין, נשיא בית המשפט העליון לא צריך להיות השופט הוותיק ביותר, כי אם השופט שנשא חן יותר מכל בעיני השלטון. מינוי השופטים יצריך אישור מוועדת חוקה, לפי קירבתם האידיאולוגית לדעה השלטת בכנסת, וקביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה יקבלו מעמד של המלצה בלבד.

“ללא מורא"? איזה מורא בדיוק? למבקר המדינה אין כל סמכות ביצועית ודו"חותיו משמשים בתור מעצור לדלתות במשרדי הממשלה, ובמשרת היועץ המשפטי מכהן אדם שהיה פרקליטו של נתניהו וטרח למסמס כל בדל חשד נגד הקיסר ומקורביו באמצעות מריחת זמן, שבסופה כמובן לא נותר עוד טעם להגיש כתב אישום — בשל הזמן שחלף. 
כלומר, המורא שממנו מנסה לוין להיפטר הוא מורא החוק שעדיין מרסן את השלטון.

"אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך — יש לי אחרים", אמר גראוצ'ו מרקס. לפי לוין, אם החוק לא מוצא חן בעינינו — יש לבטלו ולחוקק חוק אחר, עם רף נמוך כל כך עד שניתן לדלג מעליו בהליכה וללא השלכות. ללוין לא נראה שבית המשפט יגיד לכנסת מה לעשות. אז במקום להבין שזה החוק, ושהכנסת חייבת לכבד אותו — הוא פשוט מחליף את בית המשפט העליון ואת החוק.

הכוונה להפוך את קביעות היועץ המשפטי להמלצות בלבד משקפת את יחסם של לוין ודומיו בכנסת לחוק הישראלי והבינלאומי: אז מה אם בג"ץ פסל שוב ושוב את התיקון לחוק ההסתננות ודרש מהמדינה לשחרר את הכלואים בחולות ובסהרונים? למה מי זה בג"ץ? מה פתאום שהחוק הבינלאומי ואמנת הפליטים יקבעו לנו מה לעשות? אנחנו נכלא אותם למרות שאסור לכלוא אותם, נגרש אותם למרות שאסור לגרש אותם — ואז נשב מסובים לשולחן ונמשיך לספר ביציאת מצרים ובמסע מעבדות לחירות.

אם הממשלה תוכל לנפנף מעליה את בג"ץ, את היועץ המשפטי ואת החוק הבינלאומי — מה מונע ממני, וממיליוני אזרחי ישראל, להתאחד ולקבוע שהרמזור האדום, או פקודת מס הכנסה, הם המלצות בלבד? מדוע נדמה ללוין שהבוז המוחלט כלפי החוק ייעצר בכנסת ולא יחלחל אל האזרחים? אם חשבתם שסרטון "טיסת השוקולד" הוא קוריוז, נסו לצפות בסרטון שבו אזרח משתין על ניידת של פקחים שרשמו לו דו"ח בחוף הים, משום שהעמיד את הג'יפ שלו ממש על קו המים — כשהוא מפר ברגל גסה ובצמיג מחוספס את החוק שנועד להגן על החוף ועל המתרחצים. “נתנו לכם כוח, אה? הנה אני משתין עליך", אמר הג'יפאי בסרטון לפקח — אמר ועשה.

לוין ודומיו (חברי הכנסת מירי רגב, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ואיילת שקד הם רק מדגם מייצג) הם הגרסה הממלכתית של המשתין מחוף הים. חוק הוא לא קיר, ולהם יש פטיש אוויר. ואם הם לא יצליחו במשימתם להשמיד ולאבד את הקליפה המחוררת שעדיין עוטפת את ישראל (לפחות עבור יהודים; על ערבים אין מה לדבר, כידוע), תמיד אפשר יהיה להאשים את השמאל התבוסתני שדחה, באיוולתו, את המתנה המופלאה — שלטון חסר מעצורים.

**************************

נאורות? קודם מים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 22 במרץ 2015)

"כל מערכת בחירות מוכרחה שיהיה בה אלמנט ביזארי כלשהו", כתב בעל טור מכובד בעיתון זה בסוף השבוע. הביזאר, מתברר, הוא בחירתם של יהודים להצביע לרשימה המשותפת, שאיחדה את המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"מ־תע"ל. כי מדוע שיצביעו היהודים לערבים? האין מספיק מפלגות נקיות מבחינה אתנית, יהודיות טהורות? ודאי שיש. וכיצד יכולים יהודים נאורים, מהסוג שבעל הטור הנכבד פוגש מדי יום, להצביע לרשימה שבה יש נציגים אשר נשואים ליותר מאשה אחת ואינם מקבלים את הדרישה לשוויון לחברי הקהילה הגאה? כאחת ממצביעות הביזאר הללו, אשמח להסביר:

אישית, הצבעתי לרשימה המשותפת מכיוון שבכל מערכות הבחירות, מיום שקיבלתי זכות הצבעה, הצבעתי לחד"ש. הבריונות הממסדית שהפגינה ממשלת נתניהו־ליברמן, כשהעלתה את אחוז החסימה(והאפסות שהפגין בית המשפט העליון כשהחליט שלא לפסול את ההחלטה המקוממת הזאת) היא שכפתה על המפלגות "הערביות" להתאחד. היא ולא שום דבר אחר. אותו כותב מלומד ודאי שלא יצא לרחוב במחאה על העלאת אחוז החסימה. לא נפל עליו פחד, שמא תגרום ההחלטה לחיסולה של כל אפשרות לאופוזיציה (הנה, גם מרצ יצאה בשן ועין). כי מה איכפת לו הערבים? מקסימום — לא יהיו בכנסת.

לשמחתי, ולשמחת רבים אחרים, השכילו המפלגות הללו לקדם את פני הרעה ולהתאחד, חרף ההבדלים העצומים ביניהן. האם איחוד זה יחזיק מעמד? קשה לדעת. כל מה שאני יודעת הוא, שהנציגים שלי ושל אמונותי — דב חנין, איימן עודה ועאידה תומא סלימאן, נכנסו לכנסת ומשם יעשו עבודה נפלאה בעבור האזרח הישראלי באשר הוא. עודה וסלימאן חדשים בכנסת, אך דב חנין לא צריך להוכיח שום דבר — קבלות יש לו מראש הנקרה ועד אילת, מיהודים וערבים גם יחד.

ג'סר א זרקא. היישוב העני והצפוף ביותר בישראל

ומה באשר לחברי הרשימה הסוררים שסירבו לוותר על הפוליגמיה או להכיר בזוגות חד־מיניים? ובכן, אני לא רוצה להצטייר כמי שמעניקה הקלות שאינן במקומן, אבל נדמה לי שכדי לבוא בטענות על אי־צדק ערכי, נדרש קודם כל צדק בסיסי, פיזי:

כמה יהודים־ישראלים מכיר בעל הטור, שאינם מחוברים לרשת החשמל והמים? כמה יהודים הוא מכיר, שלמדו בבית ספר שכולו קרוואן צפוף ומתפרק, חשוף לסופות החורף ולחמסינים בקיץ? כמה יהודים פגש, שדרך עפר מלאת חתחתים מובילה לביתם ושצאצאיהם מסתכנים בדריסה כל אימת שהם יוצאים לשחק, כי מדרכות אין וגם לא גן שעשועים, אף לא זעיר ביותר? כמה יהודים בתחומי ישראל מתגוררים במקום שאין לו כתובת במרשם האוכלוסין, משום שהמדינה מסרבת להכיר בקיומם אף על פי שהם חיים על האדמה הזאת מאז שנות ה–50 (ועברו אליה בשל דרישת צה"ל), כמו תושבי הכפר דהמש שנמצא ממש בלב הארץ, סמוך ללוד? כמה יהודים מכיר אותו כותב החיים ללא ניקוז ופינוי אשפה?

בקיץ האחרון, כשעזה הוחרבה מהאוויר ותושבי ישראל ישבו במקלטים מאימת הטילים והפגזים, מצאתי את עצמי מהרהרת תכופות במים: בכל פעם שחזרתי מהחוץ הלוהט והמיוזע ישר למקלחת קרה ומרעננת, בכל פעם שהבטתי אל הזרם הקריר הנשטף אל פתח הניקוז והוקל לי, חשבתי על היושבים בעזה, אלה שבין החיים, אשר אינם יכולים לעשות את הדבר הבסיסי הזה — לצנן את עצמם ביום חמסין. אלה שכל טיפת מים נאגרת אצלם במכלים כי מי יודע מתי יוכלו למלאם שוב, ומהיכן.

אז אולי עזה לא תינצל בזכות הצבעתי לרשימה המשותפת, אבל במדינת ישראל חיים אלפי אזרחים בתת־תנאים רק משום שהם ערבים (תושבי היישוב היהודי העני והדפוק ביותר בישראל לא היו מסכימים להתחלף אפילו לחצי שעה עם תושבי ג'סר א־זרקא, למשל), וזאת בכוונת מכוון. כתוצאה ממדיניות גזענית.

והצדק, השוויון והאחווה — מה יהא עליהם? צודקים המתנגדים — כפמיניסטית שמאמינה בשוויון, גם אני לא מרוצה ממצב זכויות האשה בחברה הערבית ולא מהיחס הרע לקהילת הלהט"ב. הכל נכון. אבל נדמה לי, שלפני שבאים אל אזרחים (אזרחים!) ערבים בישראל או לנציגיהם בכנסת בדרישות שיכירו בזכויות הקהילה הגאה או יתנערו מהפוליגמיה — בשם הנאורות והקדמה — אולי קודם כדאי שנהיה נאורים מספיק כדי לחבר אותם לחשמל ולמים.

עבאס אקס מאכינה

פורסם במדור הדעות של עיתון "הארץ", 25.7.14

כמו פריחת הכלניות בצפון הנגב או פריחת אירוס הגלבוע, שוב הגיעה העונה הזאת בשנה, שבה נמלאים כלי התקשורת בהמלצות לישראלים לצאת בהמוניהם ולהתבשם מפריחת העבאס.

עונת העבאס (אבו מאזן בשמו העממי) פתאומית וחמקמקה היא, ואינה מגיעה בחודשים קבועים. השנה החלה העונה ברגע שישראל החלה לתקוף בעזה. באולפני החדשות הפתוחים מסביב לשעון צצו הראשים המוכרים, מוכי ההלוואה והחיסכון, ושלפו מזיכרונם את הסיסמה העונתית: "יש לחזק את אבו מאזן". הנימוקים היו משכנעים: הוא מתון, עבדנו אתו כבר, והכי חשוב — הוא לא יורה עלינו או צץ לנו ממנהרה באמצע הסלון, כמו הווילדע חייעס האלה מעזה. יש לעקור את היבלית העזתית מן הערוגה, חזרו המומחים על משנתם, ולשתול במקומה כמה שורות יפות של אבו מאזן.

אחריהם הגיעו מומחי המקלדת. בין הטוקבקים הרבים הקוראים לכיבוש מחודש של עזה ולהשמדת העזתים על נשותיהם וטפם, נראו ניצנים מבטיחים של מתינות: מגיבים שדרשו גם הם את כיבושה המחודש של עזה, אך לשם העברת מושכות השלטון בה לידי אבו מאזן.

פירות חמאס הבאישו, נטען שם בצדק רב — הגיעה העת לטעם קיצי חדש ומרענן.

אך עונת העבאס — מה קצרה וגחמנית היא! עונות קודמות הותירו אותנו משתוממים ועל לשוננו מרירות, כאשר למרות ניסיונותינו הרבים, סירב אבו מאזן להתאים עצמו לטעמנו: התקשח כשניסינו לרככו בבישול איטי, הפגין חמיצות שלא בעִתה וגרוע מכל — קפץ לקדירה אחת עם חמאס.

אז נכון שבמשך שנים ארוכות התעלמנו ממנו, טענו שאבד עליו כלח, שהוא אינו מוסיף דבר. התמכרנו לתפישה האופנתית, שלפיה יתרונותיו התזונתיים אינם אלא מיתוס, והשפעתו הכוללת אפסית. השפלנו אותו מול חובביו, רמסנו את שטחי הגידול הטבעיים שלו ברגל גסה תחת שטחי אש ואתרי בנייה חדשים. בכל השנים האלה הוא בלע את גאוותו וספג את ההתנכלויות, ממשיך לשמור על חלקתו הקלושה והמנוקבת מפני מזיקים שעלולים לגלוש לשטחנו, אך בכל פעם שניסה להציע, בכל זאת, הסדר – נתקל בגדר הפוליטית שלנו, שהלכה וגבהה הרבה מעל הבטון המזוין של חומת ההפרדה. דרשנו שיסתדר בלי חממה, דישון או השקיה, ואם אפשר — גם בלי אדמה. ביקשנו שמדי בוקר יימתח לדום וישיר שיר הלל לנו, הגננים והגוזמים, שאין עוד מלבדנו. ובכל זאת הופתענו וזעמנו כשגילינו שברוב ייאושו הוא מנסה לשלוח שורשים למחוזות זרים — האו"ם! — ועל כך הענשנו אותו בייבוש ארוך בשמש.

אך כמו שעון, בכל פעם שאנו מגלים כי גידולי פרא עיקשים פשו בגינה — לא מעט בשל הזנחה מכוונת וזלזול תמידי מצדנו, כמו גם ניסיונות עבר כושלים להחליף את זני המקום בזנים מהונדסים לפי צרכינו — נפתחת עונת העבאס במלוא תפארתה. הצמרת המדינית והביטחונית נשטפת נוסטלגיה, מזויפת כמו המלה "בַּלַדִי" במסעדה במתחם שרונה: אולי בכל זאת עבאס?

כמו בכל הפעמים הקודמות, הדיון כולו מתנהל בלעדיו ומעל ראשו. וכמו בכל הפעמים הקודמות, המלים "לחזק את אבו מאזן" הן לא יותר מריטואל קבוע וחסר משמעות, בדיחה פנימית. המנגנון שמאחוריה נחשף לעין המצלמות ברגע קצרצר ולא מתוכנן ביום ראשון בערב, במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, יעלון וגנץ. אחת השאלות המעטות (כהרגלו של נתניהו שמעדיף נאומים באנגלית על פני תשובות בעברית) נגעה לאבו מאזן. נתניהו ענה תשובה ארוכה ומפותלת על חמאס, עם הרבה נצח וצדקת דרכנו.

– "אבל מה עם אבו מאזן?" הקשה הכתב.

– "מממ… אבו מאזן… אתה רוצה לענות לו על אבו מאזן?" פנה נתניהו ליעלון בחיוך משועשע.

– "לא", גיחך יעלון בזחיחות כשהוא מושך בכתפיו.

והשניים האלה, שגורלנו בידיהם, חלקו צחקוק אינטימי.

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14 צילום מסך מערוץ 10

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, 20.7.14
צילום מסך מערוץ 10