דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

דברים שאבא סיפר לנו

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עברה שנה שלמה (!) מהפוסט האחרון שלי.

ב-23 באוקטובר היה יומולדת לאבא שלי. הוא מת כבר עוד מעט שבע שנים, ויום ההולדת במובנים רבים כואב יותר מיום האזכרה. ככה זה. שמעתי מיתומים אחרים שזה לא נדיר. אז בימים שלפני ואחרי התאריך הזה רציתי לכתוב עליו, ומשום מה לא הצלחתי להיכנס לפלטפורמת העריכה של הבלוג, משהו עם סיסמה שהשתבשה, ובכל פעם אמרתי "אחר כך" ובכל פעם זה חזר לנקוש לי בכתף. אז הנה, הצלחתי.

יש קהילת פייסבוק שנקראת "כל התשובות נכונות", שבה אנשים שואלים שאלות שנעות בין הגנרי למופרע, וכאמור – כל התשובות נכונות וראויות לפרסום: מהגנרי למופרע. שאלות אישיות וחודרניות שמניבות תשובות מסעירות, שאלות סתמיות וגם שאלות מצחיקות שמזמינות תשובות מצחיקות עוד יותר.

ולפעמים השאלות נוגעות ללב, מעוררות זכרונות: "מה הדבר הכי משונה שההורים שלכם סיפרו לכם – והאמנתם להם?".

אז הנה דברים שאבא שלנו סיפר לנו או המציא בשבילנו כשהיינו קטנים:

הורים יצירתיים היו מזהירים את ילדיהם מבליעת מסטיקים בכך ש"יצמח להם עץ של מסטיקים בבטן"'; הורים משעממים היו מזהירים שתכאב להם הבטן. אבא שלי הזהיר אותנו שמי שבולע מסטיקים – כשהוא יעשה פוּק ייצאו לו בלונים ורודים מהטוסיק.

בגיל 4 בערך נקלעתי לסלון כשההורים שלי ראו סרט שכנראה עסק במהפכה הצרפתית. לא הבנתי כלום, אבל היתה שם אשה בתא כלא והבנתי שמשהו רע הולך לקרות לה. שאלתי את אבא שלי מה יקרה לה, והוא ענה (כנראה בלי לחשוב יותר מדי): "הולכים לקצר אותה בראש". אופס. שאלתי מה זה אומר וקיבלתי את התשובה: "הצוואר שלה ארוך מדי, אז מקצרים אותו". איכשהו, קיבלתי את ההסבר – אבל את שאר הסרט (עד שנרדמתי) העברתי בתהיות לגבי הצוואר של הגברת, שנראה לי באורך סביר לחלוטין, ולגבי האופן שבו מקצרים צוואר בלי לפגוע בראש או בכלל, ואיך מחברים הכל בחזרה אחרי הליך הקיצור?

כשהיינו קטנים ונתקלנו בבע"ח לא מזוהה בבית (חרק, רמש או זוחל כלשהו) – אבא אמר שמדובר בטריפליק (מבטאים TRIPLICK). לא יודעת מאיפה הוא הקריץ את השם הזה, אבל כל יצור לא-מוכר קיבל את השם. אני תמיד דמיינתי את הטריפליק כמין הכלאה של עכביש דק-רגליים, ידידותי ולא מזיק, עם עיניים גדולות ותמהות, שנוקש כשהוא הולך.

אצלנו בבית שתו מיץ. לא קולה (יקר). ומכיוון שבקבוק התרכיז היה כבד מדי ("עסיס" של "יכין") והברז היה גבוה מדי, לא יכולנו למזוג לעצמנו. אז בכל פעם שביקשנו מיץ מאבא, הוא היה שואל את אותה סדרת שאלות:
"איזה מיץ? מיץ מישמיש? מיש פיץ פיץ? מיץ גרביים?". הצירוף הזה, מיץ גרביים, קרע אותנו מצחוק בכל פעם מחדש.

תבשיל לא ברור תמיד קיבל את הכינוי "מרק רגל – עם גרב". לא יודעת אם זו המצאה שלו או משהו של הגששים. לא מצאתי סימוכין ברשומות (כלומר בגוגל).

היו עוד המון.

זהו. כתבתי.

הם מפחדים? לא מספיק

לפני כמה ימים הוא שלח הודעה בפייסבוק. התעלמתי. 15 שנה פלוס-מינוס שאני מתעלמת. לשמחתי לא הייתי צריכה להתחמק ממנו באופן פעיל, כי אנחנו גרים בערים שונות. אבל בפייסבוק הוא צץ הרבה כי הוא (מסתבר) התברג לקבוצה של אנשים שאני מעריכה את דעותיהם ודרכם. לפעמים יצא לי לקרוא בפייסבוק טקסט של הקבוצה הזאת, טקסט שמצא חן בעיניי, ורגע לפני ששיתפתי ראיתי מי חתום עליו – ומחקתי. לא משתפת, לא עושה לייק, לא כלום. לא קיים.

שלשום בבוקר, בעודי מתמתחת במיטה בנחת ומדברת עם החבר שלי, צלצל הסלולרי עם מספר לא מוכר. בצד השני של הקו היה ההוא. הייתי קורקטית – "כן. מה". והוא אמר שהוא חושב על זה הרבה בזמן האחרון בגלל כל הדיבורים שיש עכשיו על העניין של הטרדות ותקיפות מיניות וכל הנשים שיוצאות עם סיפורים שקרו להן, ושהוא דיבר עם בת הזוג שלו והגיע למסקנה שלא היה שום מקרה שהשאיר אצלו תהיות לגבי אם הוא התנהג בסדר – חוץ ממני. והוא רוצה לדעת אם זה רק נדמה לו, או שבאמת קרה משהו.

נשארתי קורקטית. אמרתי לו – כן. היית שיכור ולא הסכמת לקבל "לא". נכון, לא קרה שום דבר שהייתי הולכת בגללו למשטרה, אבל זה לא הפרמטר היחיד. בסופו של דבר הרי עפתי לאוטו ודהרתי הביתה והיה לי די מבהיל ובעיקר מאוד מגעיל.

הגבול היה ברור מלכתחילה (לא שכבתי אז עם אף אחד. נקודה. בלי יוצאים מן הכלל ובלי "לזרום". וכשאני אומרת אז – אני מדברת על פרק זמן של כמה שנים, לא שבוע), והוא ידע את זה כי הודעתי על זה. באותן שנים לא היה מצב שאצא עם מישהו אפילו לשתות קולה בלי ליידע אותו על הגבול הזה, ובשלב מאוד מוקדם בפגישה. לא מעט מהדייטים (הלא-רבים) שלי הסתיימו בנקודה הזו: אני אומרת שאין ולא יהיה מצב לסקס – והם חותכים ועפים משם בלי להשאיר עקבות. גס רוח, אין ספק. אבל לפחות הם נהגו בכנות ולא ניסו "לשכנע". היו גם כאלה שהאיסור הכניס אותם לאקסטרה-מוטיבציה, והיו מוכרחים להוכיח לי שהם יכולים לשנות את דעתי. גם אותם צלחתי בשלום, פחות או יותר.

אז איפה היינו? אה. 15 שנה אחורה פלוס מינוס. הוא היה אז שיכור במידה מסוימת – אבל לא מספיק שיכור מכדי לנהוג, ובטח לא מספיק שיכור כדי להתעלם ממה שאמרתי וביקשתי ואסרתי. אני יודעת בוודאות שלא הייתי שיכורה, מסיבה פשוטה: אני לא שותה אלכוהול (ולא עושה סמים, אבל זה לסיפור אחר). וגם אם הייתי שיכורה, זה בטח לא מצדיק שום דבר.

אז נכון, לא קרה שום דבר מחריד, אבל מה שכן קרה הספיק כדי שלא ארצה לשמוע ממנו או עליו יותר. עד שלשום בבוקר. בכנות, אפשר לומר שהוא היה די בהלם בצד השני של הקו. "וואו, חשבתי שתגידי לי שלא קרה כלום ושזה שטויות, ושסתם לא יצא לנו להיתקל מאז". מה לעשות, זה לא המצב. בכל אופן, סיימנו את השיחה ומיד התיישבתי במיטה להסביר לחבר שלי מה לעזאזל גרם לי להגיד לסלולרי שלי משפטים כמו "היית שיכור ולא היית מוכן לשמוע 'לא'" בשעה 10 בבוקר.

לא סיפרתי לחבר שלי (או לבני זוגי בעבר) שום דבר מהסוג הזה – עד שלשום. לא בגלל שהתביישתי. להיפך – באיזשהו מקום אני באמת חושבת ש(טפו טפו חמסה)אני בת מזל: קרו לי כמה וכמה דברים, אבל שום דבר שמתקרב בכלל לסיפורי האימה של חברות שלי. שום דבר שמצדיק פיקסול של הפרצוף בטלוויזיה, שום דבר הרסני מדי. גם אני נתקלתי בזכרים גסי רוח (ההוא שאמרתי לו שלא יהיו בינינו יחסי מין, והשיב "אז בשביל מה באתי?". דוש, מקווה שחטף קילע), בזכרים אטומים ובזכרים אינטרסנטיים ומגעילים. נתקלתי בזכרים שלא ראו אותי ממטר והחליטו שאני רהיט לשימושם ותו לא. האיש הזה שהתקשר אליי שלשום בבוקר הוא אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה לי.

אבל מה יש כבר לספר? זו הסיבה גם שלא כתבתי שום דבר על #MeToo ועל #גםאני. כי לי עוד איכשהו היה מזל. אתן מבינות כמה זה נורא לומר את זה בכלל? פאקינג מזל!

אם אתה זכר, דע: אין שום פסול בלרצות סקס, בלקוות שיהיה סקס, ומותר גם לבקש סקס. שני הראשונים (לרצות ולקוות) זה משהו שאתם יכולים לעשות בינכם לבין עצמכם בראש, ואף אחת לא תיעלב ולא תיבהל – כל עוד תשמרו את זה לעצמכם.

לבקש סקס זה דבר שמותר לעשות רק במקומות ובזמנים ובסיטואציות שבהם מותר לבקש סקס. לדוגמה: עם בת הזוג. או עם מישהי שאינה בת הזוג, אבל אתם כבר מתנשקים שעתיים על הספה בסוף הדייט וממש ממש ברור שהיא רוצה. איך יודעים שהיא רוצה? נניח, היא מתפשטת בעצמה ואומרת את זה (והיא עושה את כל זה בהכרה מלאה! תארו לכם!). אבל לא בעבודה, לא בצבא, לא באוטובוס – ובכלל, לא לבקש סקס ממישהי אם היא לא הסתערה עליכם מרצונה החופשי.

וחשוב מאוד: גם אם כל התנאים המתאימים התממשו, וביקשתם סקס והיא אמרה לא: לא ללחוץ, לא "לשכנע", לא לעשות שום דבר שיגרום לה להרגיש חרא או לא בסדר עם הסירוב שלה! רבאק, אם אשה רוצה לשכב איתכם – היא תשכב איתכם. כל הקשקושים על "עם כל החוקים האלה, הלכה הרומנטיקה" זה משהו שרק גברים מסוג מאוד ירוד ולא מפותח מסוגלים לומר או לחשוב. אין שום רומנטיקה בחדירה (או בחפינה או בלפיתה או במגע בכלל) לגוף של מישהי שלא רוצה אתכם שם. יש לזה מונח אחר לגמרי.

והנה שני הסנט שלי לשאלת "למה הן נזכרות עכשיו": הן לא. הן תמיד זוכרות. הן לא שכחו אף פעם. ובכל זאת: אני, למשל, אם ההוא לא היה מתקשר – סביר להניח שלא הייתי אומרת מילה לאף אחד. למה? כי ככה. אבל כל מה שקורה עכשיו, כל הסיפורים, כל הגילויים, הכל הוביל בסופו של דבר לזה שהוא יחשוב ברצינות, יסרוק היטב את עברו, ויגיע פתאום למסקנה ש-וואלה, הוא עשה משהו לא בסדר! ככה, בשגרה, הוא לא היה מתעכב על זה עוד רגע. אבל מה שקורה עכשיו מחלחל, וטוב שכך. שיחלחל עד שייבקעו סלעים והאדמה תרעד.

ואם עשיתם משהו כזה – תרגישו חרא עם עצמכם. תרגישו ממש ממש רע. ותפחדו, כי הגיע הזמן שגם אתם תפחדו. גברים שמזיינים בשכל שהם "כבר מפחדים להתחיל עם נשים" לא יודעים פחד מהו, והגיע הזמן שיידעו. שירעדו לכם הביצים, נבלות. שלא תדעו רגע שקט. זהו.

נ.ב, כי אי-אפשר בלי לצחוק קצת: לאור סיפורי ה"גברים בחלוקים", אני מוכרחה לומר: איף! זה פריט לבוש כל כך סליזי ומביך שאין שום דרך לצאת איתו בסדר. לדעתי, אין גבר בעולם כולו – כולל דוגמנים וסלבז – שיכול להיראות סביר בחלוק. למעשה, ההזדמנות הלגיטימית היחידה שמותר לגבר לעטות חלוק כשיש אשה בחדר היא זו: כשהחלוק הוא חלוק רפואי, הגבר מחכה לניתוח פרוסטטה, והאשה היא רופאה מנתחת או האחות המוסמכת שבאה לתקוע לו חוקן בתחת. הנה אפשרות אחת, עם מגוון קסום של הדפסים. תיהנו.

החלוק היחיד שלגיטימי ללבוש כשיש אשה בסביבה

 

 

 

חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון:

עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

View this post on Instagram

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (she/her) (@bodyposipanda) on

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.

הפרט ומשול (פורסם ב"הארץ" 9.10.15)

החגים הם תקופה מצוינת לחוש כיצד בתחומים מסוימים חלה העברת אחריות מוחלטת מידיה של המדינה לידי ארגוני החברה האזרחית. סיוע לנזקקים? שפים ידועים מגייסים את התדמית העממית שלהם לפרסום ארגוני ענק שמחלקים חבילות מזון. על העזרה לניצולי שואה אחראים גופים קטנים והתאגדויות של אנשים פרטיים. חיילים בודדים משווקים כסחורה לוהטת לארוחות חג משפחתיות באמצעות עמותות שונות וכולם כאחד מושיטים יד בתביעה לתרומה: תנו!
גם כשאין ארוחות חג באופק, היד המושטת לכיס האזרחי אינה חדלה לרגע מתנועתה: תמונות וסיפורים על ילדים ומבוגרים שלקו במחלות קשות מציפים את הרשת ולפעמים גם את התקשורת הממוסדת – לטובת ניתוח דחוף בחו"ל, פרוצדורה רפואית סבוכה ויקרה או תרופות מחוץ לסל. מתחת לתמונה: פרטי חשבון בנק. תנו!
בקופה בסופרמרקט, בחנות מכשירי כתיבה, באיקאה: "רוצה לתרום עשרה שקלים ל(הכנס מצוקה כאן)?". אנשים בתור נושפים בעורפך, בוחנים: האם גם הפעם תסרב ותכבוש מבטך ברצפה, סוציומט פריבילגי מצוי? תן!
בצומת – צל-אדם כפוף ומגויד דופק על חלון הרכב: תני!
אתרי מימון-גולשים הפכו גם את פייסבוק לצומת כבישים וירטואלי: מכל הפינות עטים עליך חברים ומכרים – תן 50 שקל להוצאת ספר ביכורים! תני 100 שקל להפקת אלבום שני! לאט אבל בטוח, לומדים לסרב. מחכים למטרה שלמענה יהיה שווה למסור את פרטי האשראי.

"לובי 99" הוא מטרה כזו. "מיזם חברתי כלכלי שמטרתו להילחם לטובת האינטרסים של הציבור הרחב, בצורה שיתופית", כך לפי הגדרת מפעיליו, שרואים בעיניים כלות כיצד החלטות ממשלה חשובות מתמוססות במכוון תחת לחצם של לוביסטים מטעם חברות גדולות במשק, טייקונים ושאר בעלי אינטרס. המטרה הסופית: החזקת "לובי" במשכן הכנסת – הפעם מטעם הציבור.

PikiWiki_Israel_7260_Knesset-Room

המימון הדרוש נאסף, לוביסטית ראויה נבחרה, ובשבוע שעבר נערכה הצבעה אונליין בקרב תומכי הפרויקט ונבחרו הנושאים שאותם תנסה הלוביסטית לקדם: פרסום הצבעות בוועדות הכנסת, חובת רישום נוכחים (לרבות לוביסטים) בוועדות הכנסת, הגברת הפיקוח על לוביסטים בכנסת, חיוב פרוטוקול בוועדת השרים לחקיקה, העברת המלצות ששינסקי 2, שיפור מתווה הגז הטבעי, הפרדת כרטיסי אשראי מהבנקים, וביטול הקשחת תנאי דמי אבטלה לצעירים.
כמי שתרמה לפרויקט סכום כסף צנוע, שמחתי מאוד לראות אותו יוצא אל הפועל – אך בדיעבד אני חושבת שהצלחתו (המקווה) עלולה לסמן כישלון רחב הרבה יותר: כישלונה של המערכת הפוליטית הישראלית. כי אם הציבור צריך לאסוף כסף מכיסו הפרטי ולשלם לאדם שייסע לירושלים כמה פעמים בשבוע כדי לייצג שם את עמדותיו – לשם מה אנו משלמים מכיסנו מדי חודש כ-40 אלף שקל ל-120 חברי כנסת?

התחושה שנבחרי הציבור מנותקים מהעם אינה שמורה למגזר או אוכלוסייה אחת בלבד. קשה לי לדמיין שיש היום מגזר בישראל שרואה בכנסת או ביושבים בה מייצגים נאמנים של צרכיו ורצונותיו. כולם מרגישים נטושים ומקופחים במידה שווה. אולי קשור הדבר גם למפלגות כמו "ישראל ביתנו", "הבית היהודי" ו"יש עתיד" שהחליטו לוותר על בחירות פנימיות ולהיסמך באופן מוחלט על טעמו האישי של ראש הסיעה (או הלחצים שהופעלו עליו). למעשה, רוב המפלגות בישראל משווקות לבוחרים חתול בשק במקרה הטוב, וראש סוס במיטה במקרה הרע. כך מראית העין של דמוקרטיה נשמרת: אנחנו הולכים לבחור – אבל מלבד הפרצוף שעל הפוסטר, אין לנו מושג במי בחרנו. שאר הח"כים ברשימה? אנחנו לא מכירים אותם והם לא מכירים אותנו, וכך, מרגע שהגיעו למשכן הכנסת, קל לנו ולהם לשכוח דבר בסיסי: הם חייבים לנו. הם שם בזכותנו (או באשמתנו).

עד לפני כמה חודשים, נאלצו תושבי ישראל לשלם פעמיים עבור גלישה באינטרנט: פעם אחת לתשתית, ופעם שנייה לספק האינטרנט. מאז כניסת רפורמת השוק הסיטוני לתוקף, יכולים הישראלים לרכוש במקום אחד חבילה הכוללת תשתית וספק. זה עובד יופי, כי אף אחד לא רוצה לשלם כפול. בעלי אינטרס ירצו תמיד להשפיע על פוליטיקאים, ויקצו לשם כך את מיטב כספם. אבל אם הציבור עצמו צריך לשלם גם לח"כים וגם ללוביסט – אולי יש לבטל את מוסד הכנסת ולהקצות את כספי המסים לטובת לוביסטים משוכללים שיפעלו ישירות מול ראש הממשלה והשרים. בשביל מה לשלם כפול?

הח"כים שיאבדו את כסאם המרופד יוכלו, אם ירצו, להתמודד על משרת לוביסט. ואם יתקבלו (בזכות כישורים וקבלות מוכחות, כמו בעבודה אמיתית), יעבדו מתוך הכרה שהם, כמו כל עובד בשוק החופשי, כמונו, יכולים להיות מפוטרים בכל רגע, ושהם חייבים את עבודתם לבוס שלהם: אנחנו.

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ", 9.10.15