אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

המעופפת הנועזת, או: טיסה ראשונה ב-17 שנה

קוראים לי נועה, ולא הייתי בחו"ל 17 שנה. (אוהבים אותך נועה). למה? כי לא הסכמתי לטוס. לא רק כי אין לי כסף (גם זה). אז למה? חרדה.

לא, אני לא מפחדת מהתרסקות, ולא ממחבלים (יש מצב שהיפסטרים יפסיקו לגדל זקנים ולהצטרף לדאעש – ויחזירו את באדר-מיינהוף בקטע אירוני ומודע לעצמו. אם זה יקרה, תזכרו איפה קראתם את הרעיון הזה ותנו לי קרדיט). פשוט יש לי חרדות. ממה? מכל מיני. כולן מתמצות בעניין אחד – החרדה מפני אובדן שליטה. מי שסובל מזה יודע בדיוק. מי שלא – שישתוק. בסופו של דבר זו חרדה מפני חוסר האפשרות לומר "אוקיי הבנתי, פוס משחק, אני רוצה לרדת". לא ממש עובד בגובה 30 אלף רגל.

ציור מ-1910, מאת צייר צרפתי שניסה לחזות את שנת 2000.

הפעם האחרונה שטסתי היתה בשנת 2000, עם המשפחה, להולנד. לפני כן טסתי ב-1997 לשבוע ללונדון וב-1996 לשלושה שבועות לארה"ב לביקור משפחתי. באף אחת מהנסיעות האלה לא הזיז לי כלום. נהניתי, טסתי כמו גדולה. אבל אחרי שנת 2000 קרו כל מיני דברים ואחת התוצאות שלהם היא התקפי פאניקה מחורבנים. כן, טופלתי ואני מטופלת גם בהווה (לסירוגין, בעיקר בשל אילוצים כלכליים. יש לי פסיכולוג מושלם והלוואי שהייתי יכולה לשבת אצלו שלוש פעמים בשבוע – אפשר לעשן! – ולקשקש. אבל למי יש כסף?).

בכל אופן, 17 שנה. כולם נוסעים, רפורמת השמיים הפתוחים נכנסה לתוקף, ישראלים הבינו ששבוע בוורשה עולה כמו חצי שעה באילת ונתב"ג עמוס. ואני? כלום. בני זוג קודמים סבלו מחוסר היכולת שלי להצטרף אליהם ו/או מהפאניקה שאחזה בי עם ההבנה שהם נוסעים ואני נשארת לבד, ואני סבלתי כי פאקינג נשארתי לבד וכי כולם תמיד נסעו ונהנו ורק אני תקועה בקיץ התל אביבי המצחין עם ערימות של דושים מ"תגלית", היחידים שמוכנים להסתובב בעיר הזו באוגוסט.

בקיצור – בן זוגי ואני החלטנו לשבור את הקללה והזמנו סופ"ש בפראג לסוף מאי. אבל מה – ברגע האחרון השתפנתי וביטלנו הכל. קשה לתאר את גודל ההקלה שחשתי, את כובד הסלע שירד לי מהצלעות כשהוא אמר לי שהוא מוכן לבטל ושזה בסדר. פיו. ניצלתי. אבל הוא לא שכח. צחקתי שאולי נעשה אימון – נטוס לאילת ונחזור. הוא לקח ברצינות והזמין לנו כרטיסים לאילת: 7:30 טיסה הלוך עם ישראייר, 11:15 טיסה חזור עם ארקיע.

כמובן שהייתי בהדחקה מוחלטת עד רגע העלייה למטוס. בעצם, זו היתה סמי-הדחקה, כי די רציתי למות ולבטל הכל כבר בימים שלפני כן. אמנם בבוקר הטיסה הייתי שלווה למדי מבחינה פיזית, דבר שדי התמיה אותי מהיכרות עם עצמי (לכל צרה שלא תבוא – היה לי קלונקס בתיק. למרות שנראה לי שלקחת קלונקס יותר מפחיד אותי מאשר להיות בלי קלונקס. הכי טוב: להחזיק בתיק ולדעת שיש. מוזר, מפגר, אבל עוזר). בעודי חוגרת את חגורת הבטיחות במטוס הדו-מנועי מהאייטיז, עדיין חשבתי "אולי ארד מהמטוס? אפשר לרדת מהמטוס? נראה לי שכדאי שארד מהמטוס". המשכתי בקו הזה עד ששמעתי את המנוע עושה ברררררררר ואת המטוס מתחיל לנוע. ואז התנתקתי: תקעתי את הראש בתוך ספר אהוב שהכינותי מראש (פונטנלה של מאיר שלו. מכירה אותו כבר בעל-פה ולכן לקחתי אותו – הוא מרשם בדוק) ופשוט נעלמתי לתוכו. המטוס האיץ והמריא – ואני בתוך הספר. בן זוגי ניסה לעניין אותי במה שקורה מחוץ לחלון (ביקשתי לשבת במעבר למקרה שאצטרך למות או להקיא ואעדיף לעשות זאת בשירותים) – נשארתי בספר. החלון יכול ללכת תקאווד.

שתי דקות אחרי ההמראה, תינוק חמוד שישב באלכסון מאיתנו נתן דרור למה שהרגשתי בפנים – ושחרר את שלשול חייו. מזל שכולם היו חגורים בחוזקה, כי המטוס היה נוטה אחורה ממשקלם של המנסים להימלט מהריח. באלוהים – השיער שלנו התקרזל מהאדים. לבסוף הצליחו הוריו של תינוק הנפץ להשיב את המצב לקדמותו בעזרת מגבונים ריחניים ותרסיס כלשהו, ויכולנו להפסיק לסתום את האף בשתי אצבעות.

נחתנו (לא מחאתי כפיים. מטוס אמור לנחות, רבאק, זה לא משהו שנותנים לנו אקסטרה). לקחנו מונית לקניון ששמו הופיע על שובר שקיבלנו ביציאה מהטיסה. הקניון היה סגור עדיין (8 וחצי בבוקר באילת, אפילו האלה שעושים קעקוע חינה עדיין ישנים. אגב, האם עדיין יש קעקועי חינה באילת? אני פוחדת לשאול). חיכינו חצי שעה עד שפתחו ונכנסנו לארומה. מכיוון שהיה רק 9 וזו אילת, לא היה לחם עדיין בשביל סנדוויצ'ים. אז שתינו משהו והסתכלנו באיזו חנות שיש גם בדיזנגוף סנטר ושוב לקחנו מונית וחזרנו לשדה לטיסה חזרה.

הטיסה התעכבה ב-20 דקות ולשמחתי הצלחתי לא לחשוב את המחשבה המתבקשת והמאוד מאוד מאוד מבהילה (אותי) "מה יקרה אם פתאום תהיה בעיה עם הטיסות וניתקע פה עד מחר". פתרתי תשחץ וביקשתי מבן זוגי שיתזמן לי בטיימר בסלולרי כמה זמן לקח לי לסיים אותו (2 דקות לתשחץ ענק. בהמת משא? יק). במזנון מופקע-המחירים שבשדה עמדה מישהי ושידרה לחבר שלה בצעקות מה אפשר לשים בטוסט. זה הלך ככה:

מוכרת: יש תירס…
מישהי: (מכאן ואילך – בצעקות) "מאמי יש תירס, רוצה תירס?"
חבר (מרחוק): ….
מישהי: "מה עוד?"
מוכרת: "יש זיתים…"
מישהי: "מאמי יש זיתים רוצה תירס וזיתים או רק תירס? או רק זיתים?"
מוכרת: "יש גם עגבניות ממרח כזה"
מישהי: "מאמי או עגבניות מה בא לך"

וכך זה המשיך והמשיך והמשיך, בעוד החבר ממשיך לסמס או לשחק בסלולרי במרחק 50 מטר ממנה, לא טורח לענות, להתעניין או לגאול את המוכרת המסכנה מייסוריה ולהגיד לחברה הפוסטמה שלו מה הוא רוצה לשים בטוסט. אנשים כאלה הורגים אותי (הם נפוצים בגלידריות, בעיקר כשיש תור ענק מאחוריהם. "הממממ אולי תביא לי גם לטעום מהביסקוויט-ביסלי-פצפוצים? ואפשר גם מהמוזלי-חביתה-קוקוס?") ותמיד בא לי לצעוק עליהם "כוס אוחתכ, זה כולה טוסט/גלידה – לא הכיתוב על המצבה שלכם! תחליטו כבר!!!". בן זוגי ראה את עורקי הצוואר שלי מתנפחים ואת שיניי נחשפות (התגובה הרגילה שלי לאנשים מטומטמים עד כאב) ומילט אותי משם לפני שבאמת אצעק את זה כי לכו תדעו – בסוף הם יישבו מאחורינו במטוס ויבעטו לנו בגב כל הטיסה (ספוילר: הם לא).

אם בטיסה הלוך הייתי קבורה בספר ולא רציתי לשמוע אפילו על חלון או כנף או הקיום כולו – בטיסה חזור (במטוס גדול ומשופצר יותר) כבר הסתכלתי מהחלון, ואיבחנתי איפה זה פלסטינים ואיפה זה מתנחלים (רמז: למתנחלים יש מים), ופתרתי בנחת עוד תשחץ מטומטם במיוחד ("כוכבת שירה בציבור" = עינת שרוף. ג'יזס) ואפילו לא היה לי לחץ באוזניים בנחיתה (שבה אף אחד לא מחא כפיים כי הטייס דפק ברקס יותר גרוע מנהג דן בקו 172 וכולנו עפנו קצת במושבים).

לסיכום: שרדתי כדי לספר. הפעם הבאה תהיה כנראה לאיזשהו מקום ששייך בטאבו לממשלת יוון. לא ידוע מתי. עכשיו רק צריך להתגבר על החרדה מפני הימצאות לטווח ארוך (כמו שלושה ימים, למשל) במקום שאינו במרחק נסיעה מהבית.

בקיצור – טסתי לראשונה זה 17 שנה וכל מה שקיבלתי זה הקרקרים האלה מישראייר:

כל מי שעדיין לא ראה את הקטע המופתי הזה על טיסות מתוך הסטנדאפ של בילי קונולי הגאון, קבלו אותו תרגום עברי (שלי). זה היסטרי והמחשבה על זה מאוד עזרה לי בטיסות.

עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון:

על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

את אולי קטנה, אבל כמו כל אישה – זונה

אז בתכל'ס זה צריך ללכת ככה (נא לשיר לפי "אהבת פועלי בניין").
מוקדש למשטרת ישראל ולמפכ"ל רוני אלשיך.
***
יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו מטרידים אותך מינית
וגם אם את יודעת שזה פשע
די ברור שלא תתלונני

כשאת לובשת את השמלה האדומה
כל מה שנעשה לך – זאת את שאשמה
ואם תגיבי לא-יפה, נעיר:
"יא מכוערת מי אותך מכיר"

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם הסתובבת לבד עם שורטס או מיני
אז יאמרו שזה מה שחיפשת
ואם נתקוף אותך, לא תאמיני –
איך זאת אשמתך שנאנסת!
כשמסתכלים עלייך רואים רק איברים
ואת יודעת איך זה איתנו, הגברים –
שולחים ידיים למקום רגיש
רק כי חיכית לטרמפ ליד הכביש

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם המפכ"ל
ונבקש שלפחות בחורף
ישתדל לקבור את הסקנדל
אך אם תחליטי דווקא לרוץ לעיתונות
מהר מאוד יגידו שאת עסקת בזנות
ומן הגג או מן המקפצה
נשתין על התלונה שלך, פרוצה

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

(ותמונה שהכנתי בהקשר דומה על שיר אחר -)

12957574_10154258292549059_3828354854816420839_o

שריפה, אחי (פורסם ב"הארץ" 13.8.2015)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל. אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר, או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.

כ–8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים — אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית, או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

IMG_0108.jpg_L

מה הן מטרות הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם — אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים — שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו — ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם — בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט.

קחו דוגמה מפולארד — אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לבנימין נתניהו באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו, באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?

פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה חשובה יותר מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית, שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ, הכל בדרכי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.

אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.

מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה — קצת שמן זית זך, והכל ילך חלק.

תכניסו טוב־טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף, כמו פולארד.

אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון־ואלי, ואיך הסבא־רבא שלכם הגיע מאודסה ב–1889 ובזיעת אפיו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר: בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים / וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים / כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים / וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

*מתוך השיר "חיילים אלמונים" מאת אברהם 'יאיר' שטרן

הטקסט פורסם במדור הדעות של "הארץ", 13 באוגוסט 2015

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.