קידום בפייסבוק

כמו שכולכן כבר יודעות, המצב בשוק הכתיבה/עריכה/הגהה/שכתוב היה ועודנו איום ונורא, עם או בלי מיליון מפוטרי מעריב וערוץ 10. הוא היה חרבנה גם לפני שנתיים, שלוש, ואפילו לפני המשבר הכלכלי של 2008 כמעט היה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום. לכן אני כמעט ולא תולה יותר את יהבי בתחום העיתונות המודפסת ו/או המקוונת (המודפסת כבר לא מוכנה לשלם, והמקוונת, כל עוד הבעלים שלה הם אותם בעלים של המודפסת – לא מתכוונת לשלם).

אז מה כן אני יודעת לעשות, ששווה להשקיע בו כסף?

רשתות חברתיות. נכון, היום כל ילד בן 12 הוא "מומחה מדיה וקידום אתרים" וכל ילדה בת 17 היא "CEO קריאייטיב", אבל הידע הטכנולוגי של כל אותם שחייני-אינטרנט לא יכול לחפות על היעדרו של תוכן איכותי ושימוש מדויק בשפה. יותר מדי ארגונים ואנשים ששוכרים "מומחי פייסבוק" מוצאים את עצמם עם פרסומות וסטטוסים עמוסים סימני קריאה מיותרים, ניסוחים מסורבלים ומבוכה כללית שלא משרתת אותם או את הארגון שלהם מול לקוחות פוטנציאליים.

אם יש לכן מוצר, מותג או יצירה איכותיים – אתן וודאי רוצות להציג אותם בפני קהל רחב ומגוון, או לחלופין להתמקד בפלח אוכלוסייה מסוים. חברות וארגונים גדולים יודעים איך לדחוף את השירותים שלהם לצרכן, אבל מה עושים אם הוצאתן ספר ביכורים, פתחתן סטודיו ביתי לתכשיטים או התקבלתן להציג תערוכה בגלריה נחשבת? לא תמיד תוכלו לסמוך על ההוצאה לאור, הגלריה או החבר'ה שיעבירו את האינפורמציה אודותיכן הלאה. אין טעם לשבת ולחכות שמשהו יקרה מעצמו – אפשר ליצור את ה"באזזז" הנכון גם בלי לשריין מודעות יקרות בעיתון או לנג'ס לכתבים הנכונים בכלי התקשורת.

איך עושים את זה? 

כולנו שומעות כל הזמן על פייסבוק ככלי לשיווק וקידום – אבל גם בפייסבוק יש כללים ושיטות, לא מספיק לפתוח פרופיל או לכתוב כמה סטטוסים על העסק החדש שלכן. יצירת נוכחות בולטת כרוכה בהבנה של המדיה, בהכרה ביכולותיה ובמגבלותיה, ובסופו של דבר – בכתיבה מדויקת של תוכן טוב.

את זה אני עושה. באופן אישי, דרך פגישה והיכרות איתכן ועם מה שאתן רוצות לקדם. בסבלנות, בזריזות ובעיקר – בתהליך קצר ומוגדר מראש שבסופו תוכלו לתפעל בעצמכן את התדמית שלכן ברשת. במידת הצורך, אני גם בונה וכותבת תוכן לאתרים. אם ברצונכן להקים אתר אינטרנט קטן וקל לתפעול – אעשה זאת בשמחה.

בניגוד לחברות-מיתוג למיניהן, לא תצטרכו לעבוד מול תקציבאים, מנהלת-לקוחות, אנשי מכירות ושות': רק איתי. העבודה בתשלום הוגן ולא מנופח, שנקבע יחד מראש (פר-פרויקט, לא לפי שעות).

לצורך היכרות עם העבודה שלי, אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד הפייסבוק של חנות הספרים "המגדלור"', אותו אני כותבת ומפעילה בשנה האחרונה. "המגדלור" היא אמנם חנות קטנה ועצמאית בתל אביב, אבל קהל הגולשים והלקוחות שלה הגיע בזכות עמוד הפייסבוק לאלפים, חלק ניכר מהם רוכשים פריטים באמצעות האינטרנט או הטלפון זמן קצר לאחר שאני מפרסמת אותם בעמוד.

איך מגיעים אליי?

במייל: noika.ost@gmail.com

****הפנייה כתובה בלשון נקבה אך מיועדת לשני המינים****

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

קשת מתחתנת

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקההיא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוךארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלוסכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקטעילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבהקנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזוםכל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעטלקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשריםלהתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

 ***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשתלא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שבריסיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקותנעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סודאהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומןאהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.

***
בסוף החודש קשת תתחתן עם אהוב ליבה. ויותר מהכל אני שמחה בשבילה על כך שאנחנו כבר מזמן לא בתיכון, ושהיא לא צריכה לשמור את האהבה שלה בסוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 15.4.2011

יד לקשיש

יש כתבות או מאמרים שרק הכותרת שלהם מספיקה כדי להזניק לי את לחץ הדם. כמובן, כל כותרת פוליטית/מדינית בעלת ניחוח גזעני או מחרחרת מלחמה נכנסת לקטגוריה, אבל גם במדורים תמימים לכאורה עלולות להסתתר חבילותנפץ קטנות: הסוג המכעיס ביותר הוא כותרות מזן "מחקר קובע: משתלם יותר להעסיק עובדים מעל גיל 50”, או "כל הסיבות לשכור דווקא מבוגרים לעבודה". אוהו, כשאני נתקלת בכותרות כאלה, עדיף לא להתקרב אליישלא תחטפו ממני ביס.

***
למה? כי כתבות מהסוג הזה הן המקבילה לכתבות על הנזקים הבריאותיים הבלתי הפיכים שטמונים בשימוש בטלפון סלולרי. קוראים, מהנהנים, ומוחקים מהזיכרון במהירות.

בואו נגיד את זה בצורה הכי מגעילה שאפשר: גבר או אישה, לא משנה מאיפה באת או מה למדתאם עברת את גיל 40 ואתה מחפש עבודה, כדאי שתמות. כן, תמות. מחלה ממאירה שתחסל אותך במהרה, תאונת דרכים בכביש מועד לפורענות או התאבדות ספונטנית: עולם שלם של אפשרויותמוות נפתח בפניך ואתה מוזמן לנצל אותו, כי אתה יכול לשכוח מעבודה שתאפשר לך לחיות.

***
כל מה שמטריד או מבאס אותך בתחום התעסוקה כשאתה בן 20, הופך לביצת גועלנפש ברגע שחצית את גיל 40. שוק העבודה הישראלי מתמחה בלהוציא לך את הנשמה ולשתות לך את הכבד עם קשית, החל משלב חיפוש המשרה המתאימה וכלה בנסיונות הנואשים לקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה: אתה לא חשוב יותר ממחסניתדיו לפקס שאליו נשלח דף קורות החיים שלך (ונושר ממנו באלגנטיות, הישר אל הפח המונח מתחתיו). הטקטיקה אכזרית וחוזרת על עצמה בכל מקום:

  • מסמן מודעות בעיתון? רואים שאתה זקן. כן, העיתונים זורקים לך כמה הצעות חינמיות, ותהיה בטוח שאף אחת מהן לא רלוונטית כבר בירידה לדפוס. מעוניין במשרה שבאמת מתאימה לכישורים שלך? שארית הכסף שנותר לך בחשבון תעבור לכיסם של אתרי הדרושים הגדולים שגובים דמי מנוי מופקעים עבור הזכות לשלוח דרכם קורות חיים. הרי מי כמוהם מכיר מקרוב את המצוקה שלך, ומי אם לא הם יהיו הראשונים לגזור עליה קופון.
  • שלחת אלינו קורות חיים? אז מה. בימינו, עם ה-SMS והמיילים, אפשר היה לצפות ממקומות עבודה או חברות כוח אדם שיחזיקו מסמך לקוני מוכן מראש ובו המילים: “קיבלנו, נדבר", או במקרים קשים יותר– “קיבלנו, לך תקאווד". אבל לא. אתה יכול לנחש, לשדר טלקינזיס, לפנות למתקשרת עם רוחות: לעולם לא תדע אם מישהו בכלל טרח להוציא את הדף שלך מהפח.
  • אתה צריך עבודה עכשיו? יופי לך. אנחנו נשמור את קורות החיים שלך במאגר. אם יהיה לך מזל ומי שכן התקבל אלינו התברר כקלפטומן ושקרן פתולוגי, אתה צפוי לקבל מאיתנו טלפון מפתיע, אפילו אם חלפו שמונה חודשים מאז פנייתך המקורית אלינו. אל תהיה כבד, אנחנו יודעים שאתה עדיין מובטל. זה לא שיש לך אופציות אחרות או משהו. תגיד תודה שבכלל שמרנו את הדף שלך.
  • הזמינו אותך לראיון עבודה. סימנת ביומן, הכנת סט בגדים הולם, צחצחת את התשובות לשאלת "מהו החסרון הגדול שלך?” ופתאום מודיעים לך שהראיון נדחה בכמה ימים. כמה? לך תדע. מהם כבר לא תשמע יותר, נורא כואב להם להגיד לך בטלפון שהבן של יו"ר הדירקטוריון קיבל את הג'וב בסוף. ככה הם, רגישים כאלה.

***

אז למה לשכור אנשים בין גיל 40 ל-60 לעבודה? מכל הסיבות הנכונות: לרובם כבר אין ילדים קטנים שצריך לאסוף מהגן ב-13:00, מסיבות סוףשנה, תינוקות עם תפרחת חיתולים. בניגוד ליוצאיצבא נמרצים עם חיוך מאוזן לאוזן, הם לא מחפשים את הג'וב שיביא להם את המליון השני עוד בטרם צברו את הראשון. הם לא יודיעו לך בהתראה של שבוע שקיבלו הצעה טובה יותר מהחברה המתחרה, הם מחפשים פרנסה שתחזיק אותם ואת המשפחה שלהם (או את דמי המזונות) לאורך זמן. הם נאמנים למקום עבודה אחד, וסביר להניח שבשעות המשמרת לא תתפוס אותם מבזבזים זמן בלהציק לבחורות בפייסבוק. הם לא ינסו לרשת אותך בעודך בחייך או לתפוס שיחות עם המנכ"ל מאחורי גבך. עובד כזה רוצה לחיות ולהגיע לפנסיה בשלום, לא להיות מלך הג'ונגל.

***
אבל כל מה שכתבתי כאן לא מעניין אף מעסיק. כי עדיף לקחת ארבעה צעירונים משומנישיער שנפלטו זה עתה מאחת המכללות עם תעודה מודפסת על מפית ביד אחת ו"אבא עשיראבא עני" ביד השנייה. כאלה שבלי לעבוד בעסק יום אחד בחייהם כבר סיימו קורס מנהל עסקים. רק לא מישהו שיודע משהו על החיים. רק לא זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.2.2011

חדר משלך

אספתי את כל הלגו מהשטיח, הרמתי את הקלפים, גררתי ממתחת למיטה את הארגז והכנסתי לתוכו את הקופסאות של הפאזל 1000 חלקים ואת הפליימוביל, סידרתי זה לצד זה את סמואל הכלב, את הדובי הגדול, את הבובה של אריק מאריק ובנץ וגם את הברבי. הבאתי סמרטוט רטוב ושפשפתי את השולחן, להסיר את צבעי הפנדה והחידודים של העיפרון. צעדתי לאחור, בדקתי שלא שכחתי דבר ואז הסתובבתי, פתחתי את הדלת וקראתי לאמא. היא הייתה באה ואומרת "יפה, השאלה היא רק כמה זמן זה יחזיק מעמד".

זה לא החדר שלי. שלי הרבה יותר מבולגן

***
סידור החדר תמיד היה סאגה קורעת לב ואוזניים, שהתחילה בבקשות מצד אמא שלי, המשיכה בנסיונותיי לדחות את הקץ והסתיימה ברגע שבו היא הייתה נכנסת לחדר ועושה את מה שאמא שלה הייתה עושה לה: שולחת זרוע סובייטית נחושה וגורפת את כל תכולת החדר (המדפים, הארון, הספרייה, הצעצועים) אל קטע הרצפה שבמרכזו. “את רוצה בלגן? בבקשה. עכשיו תסדרי". לי לא הייתה שום בעיה: מצידי אפשר היה לדלג מעל הערימה ולדלות ממנה פריטים חיוניים במקרה הצורך. אבל לא נתנו לי. זה היה נורא: שעות, שעות ארוכות התעניתי בהליך הסידור, כל קוביית לגו הייתה בול העץ של סיזיפוס. נידונתי לסדר את החדר, שוב ושוב, לנצח.

***
מה שהחריף את יסוריי היה היעדר מוחלט של הערכה למאמץ העל-אנושי שהשקעתי. לכאורה, לא הייתה סיבה מיוחדת לשבח אותי: מה שהיה עבורי מכשול בלתי-עביר כמעט, היה חלק שגרתי ולא מסובך במיוחד משגרת חייהם של ילדים אחרים. אף ילד לא אוהב לסדר את החדר שלו, זה נכון, אבל אף ילד שהכרתי לא סבל באופן כל כך מודגש מהפעולה הבסיסית הזו. האכזבה שנכונה לי בסופו של התהליך הייתה צורבת: סידרתי את החדר! אתם לא מבינים מה זה בשבילי. מה כואב לכם לזרוק איזו מילה טובה?

***
הייתי ילדה צמאה למחיאות כפיים. לא רק כדימוי: רציתי להיות שחקנית. זמרת. משהו. בשכונה, כשהייתי נתקלת במכסה-בטון עגול של ביוב עירוני, הייתי נעמדת במרכזו ומשתחווה לקהל דמיוני, הוזה את עצמי על במה עגולה ומוארת. כמה מהדברים שעשיתי אכן סחטו התפעלות מסוימת מהסביבה: בגיל 6 כבר הופעתי בקונצרטים לפסנתר לצד ילדים גדולים ממני, המצאתי הצגות שבהן הייתי הבמאי והשחקנים. אבל אלה היו הדברים הקלים. דווקא מלאכות היומיום היו הקשות מכל.

***
שיעורי הבית, למשל. מה הבעיה להכין שיעורי בית? כולם עושים את זה, אפילו מדי יום! אז מה הבעיה שלך? באמת, תסבירי לנו- איך ילדה שקוראת בשטף, כותבת בלי שגיאות ומבינה הרבה יותר ממה שהיא צריכה להבין בגילה לא מסוגלת לשבת על התחת ולענות על שלוש שאלות במחברת תורה? את תשבי כאן ותעשי את השיעורים שלך ולא תקומי עד שתגמרי אותם. למה את תמיד מחכה לרגע האחרון? את יודעת שדנה, הבת של ליאורה, לא רואה טלוויזיה עד שהיא גומרת את כל השיעורים? מה? מה זאת אומרת איבדת את מחברת תורה?!

זו לא אני. למרות שתמיד רציתי להיות ג'ינג'ית (בגלל אן מאבונלי)

***
אז עשיתי שיעורים. חרקתי שיני-חלב ועניתי על כל השאלות, השתדלתי שהכתב שלי יהיה ברור והשארתי שוליים בכל צד. כתבתי את הכותרות בטוש צבעוני וציירתי פרחים בתחילת המחברת. למחרת, מתפוצצת מגאווה, זינקתי בזרוע מורמת כשהמורה שאלה "מי הכין שיעורים?”. והמורה אפילו לא באה לבדוק. בסוף השיעור היא נתנה שיעורי בית חדשים ודווקא השתדלתי והעתקתי אותם יפה למחברת אבל בבית שיחקתי עד מאוחר עם אחי בקלפים של צבי הנינג'ה ושכחתי להכין. ובכיתה המורה צעקה עליי שאני אף פעם לא עושה שיעורים וזה לא פייר, כי אתמול הכנתי!

אבל זה לא עניין את המורה. זה לא עניין אף אחד, כי להכין שיעורים, מסתבר, זה דבר שאחרים עושים כל הזמן. לא משהו מיוחד. אז מה אם הכנת שיעורים אתמול. זה מה שהיית אמורה לעשות ממילא, לא מגיע לך שום פרס.

ואני כל כך נזקקתי לפרס. לאיזה "כל הכבוד!” גדול ויפה שייתן משמעות ותמורה לכל הסבל הזה. כזו נשארתי. את השיעורים הקפדתי לא לעשות, במסירות מדהימה, עד סוף התיכון. הסתדרתי לא רע בסוף- אבל המחיר היה כבד. שיחות הורים, נזיפות, גירוש מהכיתה, איומי סילוק מביה"ס, צעקות. נכון שהכל היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מכינה אותם וגמרנו? שקט תעשייתי, קרא לזה המורה הכי טוב שהיה לי.
***

אבל לא הייתי מסוגלת. זה לא שלא רציתי: לא יכולתי. באמת שלא. גם אחרי שסוף סוף לקחו אותי, באיחור של עשר שנים, למישהי שעשתה לי מבחנים מרגיזים וקבעה שזו הפרעת קשב וריכוז. זה נתן שם רשמי לדבר הזה שמשגע אותי, אבל לא עזר לי להסתדר איתו. ואני עדיין לא יכולה. החדר שלי נראה רוב הזמן כמו הסיוט של כל הורה. כל ניסיון לסדר אותו בכוחות עצמי גוזל ממני את כל הכוחות. במקום שעות, זה נמרח על פני ימים. וכשזה סוף סוף נגמר, אני עדיין מחכה להן, למחיאות הכפיים. והן לא באות. אז בשביל מה להתאמץ?

פורסם ב'זמן ירושלים' (תקלה טכנית מנעה הפרסום ב'זמן תל אביב'), 11.2.2011

חבוטה

שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברראולי סוף סוף מישהו כתב עליי.

קל לכתוב 'הייתי לאמקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושהארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומרהיו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לאקלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' וד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצההם בחיים לא ימצאו אותה שם.

הם מצאוואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.

 

בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.

אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייהכל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמניהם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?

איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.

רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשליהילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.

הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגיתאת זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשותלא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010