קידום בפייסבוק

כמו שכולכן כבר יודעות, המצב בשוק הכתיבה/עריכה/הגהה/שכתוב היה ועודנו איום ונורא, עם או בלי מיליון מפוטרי מעריב וערוץ 10. הוא היה חרבנה גם לפני שנתיים, שלוש, ואפילו לפני המשבר הכלכלי של 2008 כמעט היה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום. לכן אני כמעט ולא תולה יותר את יהבי בתחום העיתונות המודפסת ו/או המקוונת (המודפסת כבר לא מוכנה לשלם, והמקוונת, כל עוד הבעלים שלה הם אותם בעלים של המודפסת – לא מתכוונת לשלם).

אז מה כן אני יודעת לעשות, ששווה להשקיע בו כסף?

רשתות חברתיות. נכון, היום כל ילד בן 12 הוא "מומחה מדיה וקידום אתרים" וכל ילדה בת 17 היא "CEO קריאייטיב", אבל הידע הטכנולוגי של כל אותם שחייני-אינטרנט לא יכול לחפות על היעדרו של תוכן איכותי ושימוש מדויק בשפה. יותר מדי ארגונים ואנשים ששוכרים "מומחי פייסבוק" מוצאים את עצמם עם פרסומות וסטטוסים עמוסים סימני קריאה מיותרים, ניסוחים מסורבלים ומבוכה כללית שלא משרתת אותם או את הארגון שלהם מול לקוחות פוטנציאליים.

אם יש לכן מוצר, מותג או יצירה איכותיים – אתן וודאי רוצות להציג אותם בפני קהל רחב ומגוון, או לחלופין להתמקד בפלח אוכלוסייה מסוים. חברות וארגונים גדולים יודעים איך לדחוף את השירותים שלהם לצרכן, אבל מה עושים אם הוצאתן ספר ביכורים, פתחתן סטודיו ביתי לתכשיטים או התקבלתן להציג תערוכה בגלריה נחשבת? לא תמיד תוכלו לסמוך על ההוצאה לאור, הגלריה או החבר'ה שיעבירו את האינפורמציה אודותיכן הלאה. אין טעם לשבת ולחכות שמשהו יקרה מעצמו – אפשר ליצור את ה"באזזז" הנכון גם בלי לשריין מודעות יקרות בעיתון או לנג'ס לכתבים הנכונים בכלי התקשורת.

איך עושים את זה? 

כולנו שומעות כל הזמן על פייסבוק ככלי לשיווק וקידום – אבל גם בפייסבוק יש כללים ושיטות, לא מספיק לפתוח פרופיל או לכתוב כמה סטטוסים על העסק החדש שלכן. יצירת נוכחות בולטת כרוכה בהבנה של המדיה, בהכרה ביכולותיה ובמגבלותיה, ובסופו של דבר – בכתיבה מדויקת של תוכן טוב.

את זה אני עושה. באופן אישי, דרך פגישה והיכרות איתכן ועם מה שאתן רוצות לקדם. בסבלנות, בזריזות ובעיקר – בתהליך קצר ומוגדר מראש שבסופו תוכלו לתפעל בעצמכן את התדמית שלכן ברשת. במידת הצורך, אני גם בונה וכותבת תוכן לאתרים. אם ברצונכן להקים אתר אינטרנט קטן וקל לתפעול – אעשה זאת בשמחה.

בניגוד לחברות-מיתוג למיניהן, לא תצטרכו לעבוד מול תקציבאים, מנהלת-לקוחות, אנשי מכירות ושות': רק איתי. העבודה בתשלום הוגן ולא מנופח, שנקבע יחד מראש (פר-פרויקט, לא לפי שעות).

לצורך היכרות עם העבודה שלי, אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד הפייסבוק של חנות הספרים "המגדלור"', אותו אני כותבת ומפעילה בשנה האחרונה. "המגדלור" היא אמנם חנות קטנה ועצמאית בתל אביב, אבל קהל הגולשים והלקוחות שלה הגיע בזכות עמוד הפייסבוק לאלפים, חלק ניכר מהם רוכשים פריטים באמצעות האינטרנט או הטלפון זמן קצר לאחר שאני מפרסמת אותם בעמוד.

איך מגיעים אליי?

במייל: noika.ost@gmail.com

****הפנייה כתובה בלשון נקבה אך מיועדת לשני המינים****

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

קשת מתחתנת

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקה– היא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוך–ארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלו–סכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקט–עילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבה–קנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזום– כל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעט– לקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשרים– להתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

 ***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשת– לא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שברי–סיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקות–נעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סוד–אהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומן– אהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.

***
בסוף החודש קשת תתחתן עם אהוב ליבה. ויותר מהכל אני שמחה בשבילה על כך שאנחנו כבר מזמן לא בתיכון, ושהיא לא צריכה לשמור את האהבה שלה בסוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 15.4.2011

יד לקשיש

יש כתבות או מאמרים שרק הכותרת שלהם מספיקה כדי להזניק לי את לחץ הדם. כמובן, כל כותרת פוליטית/מדינית בעלת ניחוח גזעני או מחרחרת מלחמה נכנסת לקטגוריה, אבל גם במדורים תמימים לכאורה עלולות להסתתר חבילות–נפץ קטנות: הסוג המכעיס ביותר הוא כותרות מזן "מחקר קובע: משתלם יותר להעסיק עובדים מעל גיל 50”, או "כל הסיבות לשכור דווקא מבוגרים לעבודה". או–הו, כשאני נתקלת בכותרות כאלה, עדיף לא להתקרב אליי– שלא תחטפו ממני ביס.

***
למה? כי כתבות מהסוג הזה הן המקבילה לכתבות על הנזקים הבריאותיים הבלתי הפיכים שטמונים בשימוש בטלפון סלולרי. קוראים, מהנהנים, ומוחקים מהזיכרון במהירות.

בואו נגיד את זה בצורה הכי מגעילה שאפשר: גבר או אישה, לא משנה מאיפה באת או מה למדת– אם עברת את גיל 40 ואתה מחפש עבודה, כדאי שתמות. כן, תמות. מחלה ממאירה שתחסל אותך במהרה, תאונת דרכים בכביש מועד לפורענות או התאבדות ספונטנית: עולם שלם של אפשרויות–מוות נפתח בפניך ואתה מוזמן לנצל אותו, כי אתה יכול לשכוח מעבודה שתאפשר לך לחיות.

***
כל מה שמטריד או מבאס אותך בתחום התעסוקה כשאתה בן 20, הופך לביצת גועל–נפש ברגע שחצית את גיל 40. שוק העבודה הישראלי מתמחה בלהוציא לך את הנשמה ולשתות לך את הכבד עם קשית, החל משלב חיפוש המשרה המתאימה וכלה בנסיונות הנואשים לקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה: אתה לא חשוב יותר ממחסנית–דיו לפקס שאליו נשלח דף קורות החיים שלך (ונושר ממנו באלגנטיות, הישר אל הפח המונח מתחתיו). הטקטיקה אכזרית וחוזרת על עצמה בכל מקום:

• מסמן מודעות בעיתון? רואים שאתה זקן. כן, העיתונים זורקים לך כמה הצעות חינמיות, ותהיה בטוח שאף אחת מהן לא רלוונטית כבר בירידה לדפוס. מעוניין במשרה שבאמת מתאימה לכישורים שלך? שארית הכסף שנותר לך בחשבון תעבור לכיסם של אתרי הדרושים הגדולים שגובים דמי מנוי מופקעים עבור הזכות לשלוח דרכם קורות חיים. הרי מי כמוהם מכיר מקרוב את המצוקה שלך, ומי אם לא הם יהיו הראשונים לגזור עליה קופון.
• שלחת אלינו קורות חיים? אז מה. בימינו, עם ה-SMS והמיילים, אפשר היה לצפות ממקומות עבודה או חברות כוח אדם שיחזיקו מסמך לקוני מוכן מראש ובו המילים: “קיבלנו, נדבר", או במקרים קשים יותר– “קיבלנו, לך תקאווד". אבל לא. אתה יכול לנחש, לשדר טלקינזיס, לפנות למתקשרת עם רוחות: לעולם לא תדע אם מישהו בכלל טרח להוציא את הדף שלך מהפח.
• אתה צריך עבודה עכשיו? יופי לך. אנחנו נשמור את קורות החיים שלך במאגר. אם יהיה לך מזל ומי שכן התקבל אלינו התברר כקלפטומן ושקרן פתולוגי, אתה צפוי לקבל מאיתנו טלפון מפתיע, אפילו אם חלפו שמונה חודשים מאז פנייתך המקורית אלינו. אל תהיה כבד, אנחנו יודעים שאתה עדיין מובטל. זה לא שיש לך אופציות אחרות או משהו. תגיד תודה שבכלל שמרנו את הדף שלך.
• הזמינו אותך לראיון עבודה. סימנת ביומן, הכנת סט בגדים הולם, צחצחת את התשובות לשאלת "מהו החסרון הגדול שלך?” ופתאום מודיעים לך שהראיון נדחה בכמה ימים. כמה? לך תדע. מהם כבר לא תשמע יותר, נורא כואב להם להגיד לך בטלפון שהבן של יו"ר הדירקטוריון קיבל את הג'וב בסוף. ככה הם, רגישים כאלה.

***

אז למה לשכור אנשים בין גיל 40 ל-60 לעבודה? מכל הסיבות הנכונות: לרובם כבר אין ילדים קטנים שצריך לאסוף מהגן ב-13:00, מסיבות סוף–שנה, תינוקות עם תפרחת חיתולים. בניגוד ליוצאי–צבא נמרצים עם חיוך מאוזן לאוזן, הם לא מחפשים את הג'וב שיביא להם את המליון השני עוד בטרם צברו את הראשון. הם לא יודיעו לך בהתראה של שבוע שקיבלו הצעה טובה יותר מהחברה המתחרה, הם מחפשים פרנסה שתחזיק אותם ואת המשפחה שלהם (או את דמי המזונות) לאורך זמן. הם נאמנים למקום עבודה אחד, וסביר להניח שבשעות המשמרת לא תתפוס אותם מבזבזים זמן בלהציק לבחורות בפייסבוק. הם לא ינסו לרשת אותך בעודך בחייך או לתפוס שיחות עם המנכ"ל מאחורי גבך. עובד כזה רוצה לחיות ולהגיע לפנסיה בשלום, לא להיות מלך הג'ונגל.

***
אבל כל מה שכתבתי כאן לא מעניין אף מעסיק. כי עדיף לקחת ארבעה צעירונים משומני–שיער שנפלטו זה עתה מאחת המכללות עם תעודה מודפסת על מפית ביד אחת ו"אבא עשיר–אבא עני" ביד השנייה. כאלה שבלי לעבוד בעסק יום אחד בחייהם כבר סיימו קורס מנהל עסקים. רק לא מישהו שיודע משהו על החיים. רק לא זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.2.2011