חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

השיר שהורג את כל מי שמבצע אותו

שלושה ממבצעי השיר הזה מתו טרם זמנם, באופן טראגי.

למרבה המבוכה, המפגש הראשון שלי עם השיר A song for you היה באלבום Lioness שיצא אחרי מותה של אהובתי איימי ויינהאוס, וכלל הקלטות שלא פורסמו. כששמעתי אותו התקשיתי להאמין –
חרוכה, גמורה, שפוכה על הרצפה ומתחננת, איימי יורדת בו מטה מטה, כמו מדרגה אחר מדרגה אל המוות. ורגע לפני, היא שרה את לבה המדמם.
(תרגום חופשי שלי לעברית):

הייתי בכל כך הרבה מקומות בחיי וזמני,
שרתי הרבה שירים, כתבתי כמה חרוזים גרועים.
הצגתי את חיי על במות
מול עשרת אלפים צופים
אבל עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

אני יודעת שהדמות שלי בעיניך היא מה שאני מקווה להיות,
התייחסתי אליך לא יפה, אבל יקירי, אתה לא יכול לראות?
אין איש שיותר חשוב לי
אינך יכול לראות דרכי?
כי עכשיו אנחנו לבד, ואני שרה את השיר הזה בשבילך.

לימדת אותי סודות יקרים, על אהבה ללא גבולות
פסעת אל האור כשאני התחבאתי מאחור
עכשיו אני טובה יותר, ואם מה שאני אומרת לא מתחבר –
תקשיב למנגינה, כי האהבה שלי מסתתרת בתוכה.

אהבתי אותך במקום שאין בו חלל וזמן
האהבה אליך היא חיי, אתה חבר נאמן
וכשחיי ייגמרו
זכור איך שהיינו יחד
היינו רק שנינו לבד ושרתי את השיר הזה בשבילך

רק אחרי ששמעתי את איימי נזכרתי שבעצם כבר נתקלתי בשיר הזה פעם, בביצועה של עוד נשמה אבודה ונפלאה – קארן קרפנטר. קארן קרפנטר היא אחת משלושת הקולות העצובים ביותר במאה העשרים, לצד בילי הולידיי ואיימי ויינהאוס הנזכרת לעיל. פעם בדור מתרחש דבר כזה, קול ששולף אותך מהעור שלך.
עם זאת, הביצוע של קארן הוא הכי הפוך מויינהאוס שיכול להיות: בקרפנטרס כמו בקרפנטרס – הניקיון והזוך מתעלים על כל ערך אחר, והעצב של קארן נבלע בניקיון המוקפד הזה והופך את השיר – שממש מתחנן לאיזו זעקה, סדק בחזות האחידה, משהו – לביצוע סטרילי מדי.  אפילו העצב התהומי של קארן, כשהיא יורדת לנמוכים הצ'לואיים האלה שלה, לא מצליח להציל ממנו רגש אמיתי.

אחרי כן חיפשתי רקע על השיר וגיליתי את דוני האת'אוויי,  (שמוזכר אגב אצל ויינהאוס בלהיט "ריהאב" – היא אומרת במפורש שאין לה מה ללכת לגמילה כי "אני מעדיפה להיות בבית לבד עם ריי (צ'ארלס, נ"א), אין לי שבעים יום, ואין שום דבר שתוכלו ללמד אותי – שלא למדתי כבר ממיסטר האת'אוויי").
חקרתי עוד קצת בראיונות שהתפרסמו איתה וגיליתי שלהאת'אוויי הייתה השפעה מוזיקלית גדולה מאוד על ויינהאוס.
את השיר הזה הקליט דוני ב-1971, שנה בדיוק לפני שהקרפנטרס נכנסו איתו לאולפן. הביצוע שלו משלב בצורה מופתית בין ניקיון ללכלוך, בין זעקה לדיקציה מושלמת, והוא עצוב עצוב עצוב כל כך. הקול שלו גובל בזה של סטיבי וונדר, אך כמו שהיטיב מישהו לאבחן פעם – קולו של וונדר נפלא כל כך מפני שהוא תמיד נשמע כאילו הוא מתפרץ בדמעות של אושר.
אצל האת'אוויי, הדמעות ישנן אבל האושר איננו. הביצוע הזה, יחד עם זה של ויינהאוס, פירק לי את הצורה.

הייתי משוכנעת שהאת'אוויי עצמו כתב את השיר – ורק אחרי בדיקה נוספת הסתבר לי שהוא נכתב והולחן בכלל ע"י ליאון ראסל ב-1970. את הביצוע של ראסל לא אדביק כאן, כי הוא איום ונורא בעיניי. ראסל לא יכול לשיר את השיר שכתב בעצמו, כי אין לו מנעד רחב מספיק. זה מקרה קלאסי של גרסאות כיסוי שעולות על המקור פי כמה.

מי עוד ביצע את השיר הזה? עשרות זמרות וזמרים: ארי'תה פרנקלין, ג'ו קוקר, דאסטי ספרינגפילד, פגי לי, ריי צ'ארלס, ווילי נלסון, הרבי הנקוק, להקת סימפלי רד, פטולה קלארק, ועוד רבים רבים.

אבל שניים מתוך שלושת הביצועים שלמעלה לוקחים את כולם בהליכה, ומביאים את משמעות השיר המלאה לשיאה.

איימי ויינהאוס מתה מהרעלת אלכוהול ב-2011' אחרי נסיונות גמילה נשנים מהרואין ואלכוהול. היא הייתה בת 27.

משמאל: איימי ב-2004. מימין: 2009

קארן קרפנטר מתה ב-1983, לבה קרס כתוצאה מחלת האנורקסיה החריפה שממנה סבלה במשך שנים. היא הייתה בת 32.

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

משמאל: קרפנטר בשנות ה-70, בתקופה שלפני המחלה. מימין: קצת לפני המוות

דוני האת'אוויי התאבד ב-1979. לאחר מספר שנים שבהן סבל מסכיזופרניה-פרנואידית, שהתפרצה בשיא הצלחתו. הוא קפץ מחלון חדר המלון שבו התאכסן בניו יורק. האת'אוויי היה בן 34.

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

דוני האת'אוויי בתחילת שנות ה-70

I've been so many places in my life and time
I've sung a lot of songs I've made some bad rhymes
I've acted out my lifee in stages
With ten thousand people watching
But we're alone now and I'm singing this song to you

I know your image of me is what I hope to be
I've treated you unkindly but darlin' can't you see
There's no one more important to me
Baby can't you see through me
Cause we're alone now and I'm singing this song to you

You taught me precious secrets of a true love witholding nothing
You came out in front when I was hiding
Now I'm so much better and if my words don't come together
Listen to the melody cause my love is in there hiding

I love you in a place where there's no space or time
I love you for my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you

I love you in a place where there's no space or time
I love you for in my life you're a friend of mine
And when my life is over
Remember when we were together
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song to you
We were alone and I was singing this song
Singing this song to you

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

אביתר בנאי – אקדח במערכה הראשונה

בשנת 1997 ידעתי לנגן בפסנתר את כל השירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי. שיר אחרי שיר (חוץ מ"כלום לא עצוב" ו"שמתי לי פודרה" שנחרשו מדי ברדיו), בלי תווים (לא קוראת תווים), בלי אקורדים (זה היה לפני שלימדתי את עצמי לקרוא אקורדים), בלי כלום. רק אני ודיסקמן בונגילה מייד-אין-צ'יינה שעבר הרבה בחיים, יושבת עם אוזניות ליד הפסנתר, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. טועה, עושה ריוויינד, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. אוקיי, הלאה. ככה, שיר אחרי שיר.

לרוב התיכוניסטים המילה "הברזה" קשורה בבריחה מביה"ס, אבל לי לא הייתה בעיה עם ביה"ס עצמו – רק עם השיעורים. אהבתי את ביה"ס התיכון שלי, הוא היה בית. אז "הברזה" בשבילי הייתה לצאת מהשיעור "לשתות מים" (או לא להיכנס כלל) ולרוץ למצוא חדר פנוי עם פסנתר. זה היה תיכון לאמנויות, אז היו שניים-שלושה כאלה בתוך המבנה. אני חושבת שהאלבום הראשון של אביתר בנאי היה כמעט כל הרפרטואר שלי – אבל זה הספיק לזמנו.

בצבא לא היה לי פסנתר. אז לקחתי גיטרה וחירטשתי איתה ככל יכולתי (הלא-משהו). ואח"כ עזבתי את הבית ולא היה לי פסנתר.
8 שנים בלי פסנתר. וכמובן ששכחתי הכל, את כל המנגינות, את כל המהלכים. בלוק מוחלט. לא אביתר בנאי, לא "ריקוד הציפורים", כלום. חזרתי למצב "לא יודעת לנגן".

בשנת 1997 הייתי בכיתה ח' ורק התחלתי להכיר מוזיקה. גדלתי דווקא בבית שהאזינו בו למוזיקה, אבל זו הייתה מוזיקה קלאסית (אמא שלי הייתה אז מורה לפסנתר, ושמענו יותר תרגילים מיצירות) או שירים עבריים מתקופת אנו-באנו (הז'אנר המוזיקלי האהוב על אבא שלי, שתמיד החזיק טרנזיסטור פתוח במטבח). הודות לחבר'ה שלמדו איתי (ובעיקר לאחים הגדולים שלהם שהעבירו להם תקליטים בירושה) כבר הכרתי את מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר ואיפה הילד (את אביב גפן הבאתי איתי מכיתה ב') ונושאי המגבעת והמכשפות וירמי קפלן. בשנים שלאחר מכן יתווספו פינק פלויד ופוליס ולד זפלין והדורז וג'ניס ג'ופלין ושאר החבר'ה, אבל ב-1997 הייתי חזק במוזיקה הישראלית. או יותר נכון: ב-1997 עדיין היה טעם להתעניין במוזיקה ישראלית.
לקח לי זמן לשחזר בזיכרון את הפעם הראשונה שצלילי האלבום הראשון של אביתר בנאי הגיעו לעור התוף שלי. סביר להניח ששמעתי אותו כמו כולם – תחילה את הלהיטים הפופיים-לכאורה "שמתי לי פודרה" ו"כלום לא עצוב" ברדיו.
שום (פאקינג) דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה האמיתית, כשקיבלתי בהשאלה ממישהו בביה"ס את האלבום. כן, אלבום, הדבר הזה שלא קניתי כבר יותר מ-10 שנים: אריזת פלסטיק קשיחה, כבר סדוקה מחבטות בתוך תיק בי"ס, חוברת מילים, דיסק.

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שבו אני מגיעה סוף סוף הביתה אחרי הלימודים, ננעלת בחדר, מניחה בעדינות את הדיסק במערכת המקרטעת שלי, מגבירה ו…


ב-1997 עדיין לא הכרתי את הביטוי WHAT THE FUCK, אבל מה שעבר לי בראש היה די דומה לזה ברוחו. ווההה, מה זה, מאיפה זה בא, למה זה קורע אותי לחתיכות? זינקתי לחוברת המצורפת לדיסק –
פתיחה (1:06). עיבוד – צח דרורי.

זה כל מה שהיה כתוב שם. הורדתי את האצבע מכפתור ה-Pause וקול עדין, פנימי כמעט, נפתח:
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי, ועל העיר, ועל אישה.

הפתיחה הזו, והשיר שמגיע אחריה, היו מוזיקת ההתעוררות שלי כמעט בכל בוקר באותה שנה. בעיניים עצומות הייתי שולחת יד, חובטת בכפתור ה"פליי", והאלבום הזה שכמעט לא יצא משם (מלבד לצרכי נשיפת "פוווו" לנקות את האבק) התחיל להתנגן. מדי בוקר. חורף וקיץ. לא יודעת מה כבר הבנתי בכיתה ח', אבל משפט כמו "תמיד פחדתי להשתגע" נגע אצלי במקום שאז עוד לא העזתי להודות שהוא קיים.
והבנתי שהאיש הזה, עם התמונה המטושטשת על העטיפה, הוא איש שמאוד מאוד כואב לו.
אף אחד לא כותב "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי" סתם ככה, בהיסח הדעת.
נכון, עוד לא היה לי מושג מכלום, וחשבתי ש"דיכאון" זה משהו מגניב כזה שנותן לך סקס אפיל (לא שידעתי מה זה סקסאפיל. היום אני יודעת מה זה, אבל לא איפה משיגים כזה). חשבתי שאם אהיה עצובה, מי שאני אוהבת ישים לב אליי. לא עבד, באסה.

לא יודעת מה בדיוק חשבתי שכואב לי בכיתה ח', בטח לא יחסית לכאבים שיבואו – אבל הרצועה השישית באלבום פשוט מיסמרה אותי למקומי-
"אבא מחייך ובוכה מבפנים/אמא'לה רוצה שתבוא לפעמים/נומה שן ילדי נו/בוא יותר הביתה ילדי שלי בוא/אל תתן לאבא להיות לבדו

והכניסה של האמא (אמו של בנאי) על רקע התחינה שלו "שן לידי!" – מיילל בחוץ התן/ונושבת רוח שם/ואתה בני הקטן/נומה בן יקר.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הערש הזה, "שכב בני". המילים של עמנואל הרוסי, הלחן של שלום חריטונוב. (כאן מתוך סיום הסרט "ילדי השמש", בביצוע אמו של הבמאי, רן טל)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

אותי לא השכיבו לישון עם השיר הזה. גם את הוריי לא. את הוריהם וודאי שלא – בלטביה ובהונגריה שרו שירי ערש שונים.
מסתבר שאת אביתר בנאי כן. למרות שהוא גדל בבאר שבע, לא בעמק יזרעאל, והוריו לא היו חלוצים. אבל השיר הזה מתאים לו כל כך: הילד שנשאר ער אחרי שאמו סיימה לשיר לו, דואג וחרד מפני המחר, מפני הגורן הבוערת של תל יוסף, והעשן העולה מבית אלפא, הרחוקות מאות קילומטרים ממיטתו הבארשבעית. יותר מגעגועים, השיר "שן לידי" הוא שיר של אשמה. של לב נכמר על זוג הורים שנותרו לבדם לאחר שבנם עזב את הבית. בסרט הדוקומנטרי שיצא על האלבום (יואב קוטנר, סדרת "האלבומים", ערוץ 8. תבחרו VOD ותמצאו את הפרק המופתי הזה- לצפייה חינם) מספר בנאי על היותו בן זקונים (אח למאיר, אורנה ואפרת) שעזיבת הבית הייתה עבורו קשה במיוחד עקב ההכרה בהזדקנותם של הוריו, ההבנה שהוא מותיר אותם לבד.

אני כבת בכורה הרגשתי ומרגישה אותו דבר- רק מהצד השני. האחריות התמידית, האשמה שנוקשת על הכתף גם כשאין בה צורך. והצער. ואבא (כאן צריכה לבוא פסקה ארוכה מדי על השיר "אבות ובנים", רצועה 12 באלבום. אבל כתבו עליו כל כך הרבה, ובצורה מדויקת יותר מכל מה שאוכל לכתוב. אז תדמיינו שהייתה פה פסקה כזו).

ואז הגיע "תיאטרון רוסי".


כן, כבר אהבתי באותו זמן. כלומר- כבר התאהבתי במישהו באותה תקופה (לא שעזר לי – הוא לא ראה אותי ממטר. מצד שני – אם מישהו היה מתאהב בי בחזרה בתיכון בטח הייתי בנאדם שונה לגמרי. האכזבות מעצבות אותנו לא פחות מההצלחות. אולי יותר) וזה הטריף אותי ועצבן אותי והעסיק אותי, אבל ה"איך שאני שונא אותך ככה!" הזה העיף אותי לחלל. זה באמת לא היה דומה לכלום. אף שיר אהבה/כעס לא נשמע אפילו קרוב למה שהולך ב"תיאטרון רוסי", עם הצעקה הנוראה "אמן תישארי לבד לנצח", שלקחה שלושת אלפים קילומטר למעלה וקדימה את האיחול העטוף-בדיסקו של אפרים שמיר לירדנה ארזי – "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" (במעורפל אני זוכרת שהיא אמרה פעם באיזה ראיון שהיא כל כך פחדה מהנבואה הזו, שהמשפט הזה לא יצא לה מהראש. ואיך רק אחרי שנים, כשכבר מצאה את האיש שאיתו היא חיה עד היום, היא העיזה לומר לעצמה "הקללה הוסרה").

לא ידעתי כלום על נקמנות, על אהבה שהופכת לשנאה. למעשה, גם עכשיו אני לא יודעת. מקווה שלעולם לא אדע. אהבה שמתחלפת בקהות, אוקיי. גם לא בסדר, אבל זה תרחיש סביר. אבל בשנאה? לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
ועדיין השיר הזה מרעיד לי את הנימים בכוח שלו. בסדרה "האלבומים" שואל קוטנר את בנאי למה הוא לא שר את השיר הזה יותר בהופעות. "אמן תישארי לבד לנצח זה דבר נורא קשה לומר. אני לא רוצה לומר את זה". מיד אחר כך הוא מסכים לבצע רק קטע קצר מהשיר, ללא השורה הזו, ומסיים באקורד סוער, מטיח את האצבעות על הקלידים. "אתה עדיין כועס עליה, הא?", שואל קוטנר, ונענה בצחקוק בנאי מבויש וב"איזה מניאק".

אחרי "תיאטרון רוסי" מגיע "אקדח". מישהו יודע האם השיר הזה שודר אי פעם בגלגל"צ או בתחנת מיינסטרים אחרת?
תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

בסוף דצמבר האחרון, ליום הולדתי ה-27, הביא לי אחי האמצעי (25) את הפסנתר החשמלי שלו. באותה הזדמנות הוא היה צריך לאסוף את הלסת שלי, שנפלה והתפזרה מרוב הלם.
לקח לי שבוע להעיז בכלל להוריד את הכיסוי מהקלידים. עוד כמה ימים כדי להפעיל אותו. בחודשיים האחרונים השתעשעתי במנגינות קלות עם ספרי אקורדים – ג'ון לנון, ביטלס וכאלה. על מתי כספי ויוני רכטר אני עדיין רק מפנטזת (יש להם מהלכים הרמוניים שמצריכים 8 אצבעות בכל יד). אבל לפני שבוע, אחרי שצפיתי בסרט של קוטנר על האלבום הראשון של אביתר בנאי, התיישבתי ליד הקלידים, והידיים התחילו כמו מעצמן. לקח עוד כמה שעות – ובסוף מצאתי. נזכרתי איך לנגן את השיר הזה. היום בעבודה מצאתי את עצמי חושבת "אני מתה לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר" (בשנים שבהן למדתי פסנתר, בין גיל 3 ל-10, כל מה שרציתי הוא לא להתאמן יותר לעולם. שנאתי את זה נורא).

אנא התעלמו מטעויות ו"החלקות" קלות. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט – אני מנגנת משמיעה בלבד, לא תווים. השירה רחוקה משלמות, לא התאמתי את הסולם אליי, זו לא הייתה המטרה. ואני מאוד נרגשת בהקלטה הזו, בעיקר מהעובדה שהצלחתי לנגן הכל בטייק אחד. הצילום התבצע מהזווית היחידה בחדר שאפשר להניח עליה מצלמה בלי שהיא תיפול. העצם שחוסם את רוב שדה הראייה משמאל הוא צד של מגירת/מדף ספרים שתלוי מעל הפסנתר. הגוון החום הוא כדי לטשטש במעט את הבלגאן המחריד בחדר שלי. עמכם הסליחה.

ג'יפסי דיווי | Gypsy Davy | ביקורת סרט

לסרט "ג'יפסי דיווי" הגעתי במקרה. הכי במקרה שאפשר. השיטה שלי לגלוש ברשת היא גלישה של ממש: אני נותנת לאתרים השונים לקחת אותי לאן שהם רוצים, מלינק ללינק, מתמונה לסרטון לבלוג לאתר והלאה. דווקא לסרט הזה הגעתי דרך לחיצה על כפתור שכמעט לעולם איני לוחצת עליו – הכפתור של אתר HOT בתוך YNET. למה? כי אני לא אוהבת את חוויית הצפייה שם. מקוטעת, עמוסת רעשים ויזואליים ובעיקר לא נוחה. ובכל זאת, אתמול בלילה כשהייתי אמורה כבר ללכת לישון לקראת עוד יום עבודה, לחצתי עליו במסגרת ה"סיבוב האחרון" שאני עושה ברשת לפני שאני מכבה את המחשב. מיד נכנסתי לדף של ערוץ 8, כי הוא הערוץ היחיד שמעניין אותי שם.

וזו התמונה שהופיעה בעמוד הראשי:

מתחתיה היה הטקסט הבא:
"האם אפשר לסלוח לאב שנטש?
נגן פלמנקו ובתו הנטושה בדואט של גיטרה ומצלמה."

אגיד מיד: התיאור המקוצר הזה כמעט וגרם לי לעבור הלאה, לדף אחר. כל כך הרבה סרטים דוקומנטריים מתחילים בילד נטוש שבגר וגילה את יכולות הריפוי של התיעוד המצולם. כל כך מעט מהם עושים קולנוע דוקומנטרי טוב. רובם נופלים למלכודות של הבנאליות, הפאוזות הארוכות מדי, התקריבים חודרי-הנקבוביות וההשתהות על כל ניואנס, מיותר ככל שיהיה להמשך העלילה.
ובכל זאת, משהו בניגוד המוחץ שבין הצירוף "נגן פלמנקו" ובין הילדה הבלונדינית שבתמונה גרם לי ללחוץ על ה-Play. עשר דקות לתוך הסרט כבר ידעתי שזה לא המקרה. יותר מזה: ידעתי שדבר כזה לא ראיתי עדיין.

הסרט נפתח במילים: "לפני עשר שנים התקשרה אליי קלרה, בת הזוג שלך. היא אמרה שעברת תאונה ושברת את פרק היד שאיתו אתה מנגן בגיטרה, ואת אגן הירכיים. חשבתי לעצמי – שברת את שני האיברים היחידים שבהם אתה משתמש".

הילדה המתוקה והמעט-אבודה שבתמונה היא רייצ'ל, הבמאית – או כפי שהיא חותמת על סרטיה, רחל-לאה ג'ונס. היא נולדה בברקלי, ארה"ב, בשנת 1970. אמה ג'ודית, נייס ג'ואיש גירל, הייתה רקדנית פלמנקו חובבת. אביה, דיוויד ג'ונס, נולד למשפחה לבנה באלבמה, ארה"ב, אך בשלב מאוד מוקדם בחייו הבין שמוזיקת הפלמנקו, מוזיקת הנשמה האנדלוסית הבסיסית, היא המקום שלו בעולם. כשהיה בן 20 בערך נסע לספרד, שם פגש את דייגו דל גסטור, מגדולי נגני הגיטרה בעולם. ג'ונס מספר שבאותו מפגש הושיט לו דל גסטור את הגיטרה וכאשר הוא סיים לנגן, הכריז "הוא צועני". לאחר מכן שב ג'ונס לארה"ב ובנקודה מסוימת הכיר את ג'ודית והתחתן איתה. כאשר רייצ'ל הייתה בת שנה, עזב אביה את הבית לטובת אישה בשם סינתיה, גם היא רקדנית פלמנקו.

אישה מס' 3. ג'ודית, אמה של יוצרת הסרט, בשנות ה-60

אישה מס' 4. סינת'יה

גם מערכת היחסים עם סינת'יה עברה במסלול דומה: התאהבות מלאת תשוקה, הריון, לידה – ונטישה. המאפיין המפתיע ביותר של דיוויד ג'ונס הוא כישרון מיוחד לתינוקות. "הוא נפלא עם תינוקות", משפט שחוזר פעמים רבות במהלך הסרט. אבל ברגע שהם חדלים מלהיות תינוקות, או ברגע שהנשים שילדו אותם לא יכולות לספק את צרכיו המידיים של ג'ונס (שבעצמו זקוק למענה מיידי, ללא דיחוי, כמו תינוק), הוא נוטש אותם וממשיך הלאה, הצועני הנודד עם הגיטרה, הכתונת הלבנה והכובע השחור נעלמים באבק הדרכים שמקימות רגליו.

חמש נשים היו לדיוויד ג'ונס, שבשלב די מוקדם בקריירה אימץ לעצמו את השם הספרדי דויד סרווה (David Serva). ומכל אחת מהן – ילד או ילדה. רק שתיים מהן לא נטש: את קלרה (מס' 5), שחיה איתו עד היום ולהם ילדה שאימצו בהודו, ואת מלורי. מלורי הייתה אשתו הראשונה של דיוויד ג'ונס, רגע לפני הנסיעה הראשונה והגורלית שלו לספרד. מלורי הייתה הראשונה והיחידה שעזבה אי פעם את דיוויד ג'ונס. היא פשוט התאהבה במישהו אחר, כמו שהוא יעשה פעמים רבות בהמשך לנשותיו הבאות. הוא דאג, בדרכו ההרסנית, שהיא תהיה גם האחרונה. משהו בנטישה ההיא הבהיר לו שכל עוד זה תלוי בו – לעולם לא יעזבו אותו כך שוב.

מלורי, אישה מס' 1

בכל מקום שהוא נמצא, ג'ונס חיפש ומצא מקלט בגיטרה שלו. מאחוריה הוא היה נינוח. זה היה המקום שלו, המגן. קל לארוז גיטרה. רק להכניס לקייס ולצאת לדרך. וכולם אוהבים גיטריסט טוב, בכל מקום. ונשים תמיד ישנן. רקדניות, מסתוריות, כהות. נראות כמו צועניות. מלורי, אישה מס' 1, הייתה בכלל יהודיה, וכמוה גם ג'ודית, אישה מס' 3, וקלרה (אישה מס' 5, הנוכחית) היה בהן הקסם הכהה הזה, הזר, הצועני-למראה. גם במריה וסינת'יה (2 ו-4, בהתאמה). אבל דיוויד ג'ונס לא הצליח לרמות את הגנים האמריקאיים שלו: ארבעה ילדים ביולוגיים נולדו לו, בהירים כמוהו. רק ננדי, הצעירה בילדיו, כהה. והיא אומצה בהודו. הוא עדיין איתה ועם אמה, קלרה. אולי התעייף מהנדודים. אולי העובדה שהם חיים בספרד מקלה עליו – שלא כמו מערכות היחסים הקודמות שלו שהתקיימו בארה"ב, המדינה שבה לא מצא לעצמו מנוחה.

מריה, אישה מס' 2

קלרה, אישה נוכחית, מס' 5. משמאל- דייויד ג'ונס לפני כעשור

מה יש בדייויד ג'ונס/דויד סרווה, שפצע כך את חייהם של כעשרה אנשים באופן בלתי הפיך? נדמה שאין אישה או צאצא שלו, בין אם הם נמצאים איתו בקשר קרוב או לא, שמסוגלים לדבר עליו באופן נייטרלי. כל אחת מנשותיו וכל אחד מילדיו מנסים לדבר עליו, ומיד מתחילים לדמוע, נחנקים ויוצאים מהפריים. לא מסוגלים. אפילו נשים שנעזבו על ידו לפני יותר מ-30 שנה. אפילו אשתו הנוכחית, היחידה שחיה איתו כבר יותר מעשור. כולם כל כך רוצים את אישורו: כל ילדיו מצולמים בשלב זה או אחר של ילדותם כשהם מחקים אותו: הבנות לבושות כרקדניות פלמנקו, הבנים אוחזים גיטרה. האמהות וודאי קיוו שהתמונות הללו יחזירו אותו הביתה. הילדים קיוו שאולי כך אבא שלהם יאהב אותם.

באופן לא מפתיע, כמה מילדיו גדלו לתוך עיסוק במוזיקה, כגיטריסטים או בסיסטים. דרכו של האב משפיעה עליהם גם בניגוד לרצונם, והם מודעים לכך. מרטין, הבן הבכור (של דיוויד ומלורי, אישה מס' 1) שלכאורה הספיק לגדול כמה שנים בסביבת אביו וגם נמצא איתו בקשר היום, מודה בגלוי שהוא מאוד נזקק כל חייו לאישור של אביו לגבי הבחירה שלו במוזיקה. האישור כמובן הגיע באיחור עצום, והחלל שהותיר היעדרו של האב והבחירה שלו לא לקחת חלק פעיל בחייו של בנו הביאו את מרטין להחלטה שכלתנית שבסיסה רגשי: לא לעסוק במוזיקה כמקצוע. "אני לא רוצה לעשות את הטעויות שהוא עשה". כאילו הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת אדם לנטוש את כל אוהביו.

אמנות ומשפחה – האם הן באמת חייבות להתנגש?

זו המחשבה העיקרית שעורר בי הסרט: האם אמנם הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת גם פגיעה בזולת? ומדוע אנשים כאלה, אם הם יודעים ומכירים את עצמם ואת בחירתם, לא מצליחים להימנע מנישואין והבאת ילדים לעולם? הרי התוצאה היא הרסנית כל כך. לטולסטוי היו עשרה ילדים. כמה זמן הוא באמת בילה איתם? לפיקאסו היו ילדים. הוא היה בעל ואב נוראי. וכמעט תמיד מדובר בגברים: נשים-אמניות, במאה השנים האחרונות בהן הותר להן לעסוק באמנות כמקצוע, כמעט ולא מעיזות לפגוע בשלמות המשפחה לטובת יצר היצירה שלהן. הן לא נוטשות כמעט אף פעם. גם במצוקה נפשית קשה. רק סילביה פלאת' דחפה את הראש לתנור, ואפילו היא לא העיזה פשוט לעזוב את הבית. הכל או כלום. האם זה חייב להיות כך?

בן הזוג הקודם שלי היה אמן. מוזיקאי. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם ואולי ע"י כך חסך כאב גדול לעצמו ולאחרים. בן הזוג שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא אמן: סופר. הוא נישא והתגרש פעמיים, והביא לעולם שני ילדים בנישואיו השניים. הצורך שלו בחופש, בבדידות מבחירה לצורך היצירה, גרם לאורך השנים להתנגשויות בתוך המשפחה, בתוך הנישואין. הצורך הזה שלו גם גורם לו לגלות הזדהות והבנה עם דמויות של אמנים-גברים שדרכם המשפחתית הייתה לקויה, בלשון המעטה. כאילו האמנות, היותו של אדם אמן, היא סיבה מספקת לכל. הוא אמן, מותר לו.

ואני לא מסכימה. פשוט לא מוכנה לקבל את זה. אולי אם היינו במאה ה-19, אבל לא היום. התפיסה הרומנטית הזו של האמן כזאב בודד היא דרך מילוט מאוד נוחה מחיים שבהם עליך לקחת אחריות. אם אתה לא רוצה לקחת אחריות- בבקשה. אל תתחתן. אל תתרבה. יש אמצעי מניעה מאוד מפותחים. אני רצינית לגמרי- אם אתה יודע בוודאות שאינך מסוגל לחיות עם אשתך ולגדל את הילדים שלך, אל תקים משפחה. משום מה אני תמיד נתקלת בסיפורים על אמנים גדולים (וג'ונס-סרווה הוא אמן גדול, אין ספק בכך) שלא הסתפקו בילד אחד- והמשיכו לשני ולשלישי ולשישי וכן הלאה. איך, איך זה קורה? לא ייתכן שחמש פעמים בחייו של אדם הוא "נופל למלכודת". אין פה מלכודת, מלבד זו שהאדם מתעקש להיכנס אליה, המלכודת שהוא לכאורה טומן לעצמו אבל מי שיפלו בה יהיו אלה שאוהבים אותו: נשותיו, ילדיו. שאותם ינטוש וימשיך הלאה כמו שהוא תמיד עושה. כי הוא לא יכול אחרת.
האם הוא באמת לא יכול אחרת?

נוכח-נפקד

כמו חייה של רייצ'ל וחייהם של שאר ילדיו ונשותיו הנטושים, כך גם נעשה הסרט על חייו של דייויד ג'ונס-דויד סרווה: בלעדיו. נוכח-נפקד, מפציע, מדבר כמה מילים, ונעלם לתוך הגיטרה. מתעקש להמשיך הלאה. לא להיכנס לזה, רק לא להיכנס לזה. גם כאשר הוא מעומת ישירות עם הקושי והכאב של רייצ'ל, הוא ממלמל בחוסר שביעות רצון, עונה בקוצר רוח. אין לו ראש לדברים האלה, לרגשות האלה, לכאב הזה. לא בגלל שהוא משעמם אותו, אלא בגלל הפחד. תיבת פנדורה של ג'ונס-סרווה מונחת מולו יום ולילה, והוא יודע שאם יהין לפתוח אותה, אפילו לרגע, יקבור אותו הכאב בחיים.

לכן הוא מנגן. מנגן את הכאב שלו, מלווה בצליל צועני גברים ונשים ששרים/צועקים על פרח אחד שמחכה לנערה, על גבר שעזב, על אהבה שחונקת את הגרון. הם שרים געגועים וכאב שג'ונס-סרווה לשם שינוי כן מוכן לקבל: געגועים של זרים, של מדינה אחרת, של חיים לא מוכרים. געגועים רחוקים של אנשים רחוקים בשפה שאינה שפת אמו.

זו הדרך היחידה שבה ג'ונס-סרווה מכיר בזכותו של הרגש. כשהוא שייך למישהו שלא קשור אליו בשום צורה, שעל הכאב שלו אין לג'ונס-סרווה שום אחריות.

דיוויד ג'ונס/דויד סרווה, שנות ה-70

רחל לאה ג'ונס נולדה בקליפורניה, גדלה בין ברקלי לתל-אביב וכיום חיה כאן שוב עם בן זוגה הצלם פיליפ בלאיש, שני בניו ובתם המשותפת. זהו סרטה השלישי.

לצפייה ישירה חינם בסרט "ג'יפסי דיווי" לחצו כאן

ג'יפסי דיווי
בימוי: רחל לאה ג'ונס
הפקה: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
חברת הפקה: פיליפ בלאיש
תסריט: רחל לאה ג'ונס
צילום: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
עריכה: רחל לאה ג'ונס, ארז לאופר
תחקיר: רחל לאה ג'ונס
מוזיקה מקורית: דויד סרווה ג'ונס

הסרט צפוי לצאת לאקרנים בתחילת 2012 (זה ממש אוטוטו). יהיה שווה לראות גם על המסך הגדול.
עדכונים בעמוד הפייסבוק של הסרט

חדר משלך

אספתי את כל הלגו מהשטיח, הרמתי את הקלפים, גררתי ממתחת למיטה את הארגז והכנסתי לתוכו את הקופסאות של הפאזל 1000 חלקים ואת הפליימוביל, סידרתי זה לצד זה את סמואל הכלב, את הדובי הגדול, את הבובה של אריק מאריק ובנץ וגם את הברבי. הבאתי סמרטוט רטוב ושפשפתי את השולחן, להסיר את צבעי הפנדה והחידודים של העיפרון. צעדתי לאחור, בדקתי שלא שכחתי דבר ואז הסתובבתי, פתחתי את הדלת וקראתי לאמא. היא הייתה באה ואומרת "יפה, השאלה היא רק כמה זמן זה יחזיק מעמד".

זה לא החדר שלי. שלי הרבה יותר מבולגן

***
סידור החדר תמיד היה סאגה קורעת לב ואוזניים, שהתחילה בבקשות מצד אמא שלי, המשיכה בנסיונותיי לדחות את הקץ והסתיימה ברגע שבו היא הייתה נכנסת לחדר ועושה את מה שאמא שלה הייתה עושה לה: שולחת זרוע סובייטית נחושה וגורפת את כל תכולת החדר (המדפים, הארון, הספרייה, הצעצועים) אל קטע הרצפה שבמרכזו. “את רוצה בלגן? בבקשה. עכשיו תסדרי". לי לא הייתה שום בעיה: מצידי אפשר היה לדלג מעל הערימה ולדלות ממנה פריטים חיוניים במקרה הצורך. אבל לא נתנו לי. זה היה נורא: שעות, שעות ארוכות התעניתי בהליך הסידור, כל קוביית לגו הייתה בול העץ של סיזיפוס. נידונתי לסדר את החדר, שוב ושוב, לנצח.

***
מה שהחריף את יסוריי היה היעדר מוחלט של הערכה למאמץ העל-אנושי שהשקעתי. לכאורה, לא הייתה סיבה מיוחדת לשבח אותי: מה שהיה עבורי מכשול בלתי-עביר כמעט, היה חלק שגרתי ולא מסובך במיוחד משגרת חייהם של ילדים אחרים. אף ילד לא אוהב לסדר את החדר שלו, זה נכון, אבל אף ילד שהכרתי לא סבל באופן כל כך מודגש מהפעולה הבסיסית הזו. האכזבה שנכונה לי בסופו של התהליך הייתה צורבת: סידרתי את החדר! אתם לא מבינים מה זה בשבילי. מה כואב לכם לזרוק איזו מילה טובה?

***
הייתי ילדה צמאה למחיאות כפיים. לא רק כדימוי: רציתי להיות שחקנית. זמרת. משהו. בשכונה, כשהייתי נתקלת במכסה-בטון עגול של ביוב עירוני, הייתי נעמדת במרכזו ומשתחווה לקהל דמיוני, הוזה את עצמי על במה עגולה ומוארת. כמה מהדברים שעשיתי אכן סחטו התפעלות מסוימת מהסביבה: בגיל 6 כבר הופעתי בקונצרטים לפסנתר לצד ילדים גדולים ממני, המצאתי הצגות שבהן הייתי הבמאי והשחקנים. אבל אלה היו הדברים הקלים. דווקא מלאכות היומיום היו הקשות מכל.

***
שיעורי הבית, למשל. מה הבעיה להכין שיעורי בית? כולם עושים את זה, אפילו מדי יום! אז מה הבעיה שלך? באמת, תסבירי לנו- איך ילדה שקוראת בשטף, כותבת בלי שגיאות ומבינה הרבה יותר ממה שהיא צריכה להבין בגילה לא מסוגלת לשבת על התחת ולענות על שלוש שאלות במחברת תורה? את תשבי כאן ותעשי את השיעורים שלך ולא תקומי עד שתגמרי אותם. למה את תמיד מחכה לרגע האחרון? את יודעת שדנה, הבת של ליאורה, לא רואה טלוויזיה עד שהיא גומרת את כל השיעורים? מה? מה זאת אומרת איבדת את מחברת תורה?!

זו לא אני. למרות שתמיד רציתי להיות ג'ינג'ית (בגלל אן מאבונלי)

***
אז עשיתי שיעורים. חרקתי שיני-חלב ועניתי על כל השאלות, השתדלתי שהכתב שלי יהיה ברור והשארתי שוליים בכל צד. כתבתי את הכותרות בטוש צבעוני וציירתי פרחים בתחילת המחברת. למחרת, מתפוצצת מגאווה, זינקתי בזרוע מורמת כשהמורה שאלה "מי הכין שיעורים?”. והמורה אפילו לא באה לבדוק. בסוף השיעור היא נתנה שיעורי בית חדשים ודווקא השתדלתי והעתקתי אותם יפה למחברת אבל בבית שיחקתי עד מאוחר עם אחי בקלפים של צבי הנינג'ה ושכחתי להכין. ובכיתה המורה צעקה עליי שאני אף פעם לא עושה שיעורים וזה לא פייר, כי אתמול הכנתי!

אבל זה לא עניין את המורה. זה לא עניין אף אחד, כי להכין שיעורים, מסתבר, זה דבר שאחרים עושים כל הזמן. לא משהו מיוחד. אז מה אם הכנת שיעורים אתמול. זה מה שהיית אמורה לעשות ממילא, לא מגיע לך שום פרס.

ואני כל כך נזקקתי לפרס. לאיזה "כל הכבוד!” גדול ויפה שייתן משמעות ותמורה לכל הסבל הזה. כזו נשארתי. את השיעורים הקפדתי לא לעשות, במסירות מדהימה, עד סוף התיכון. הסתדרתי לא רע בסוף- אבל המחיר היה כבד. שיחות הורים, נזיפות, גירוש מהכיתה, איומי סילוק מביה"ס, צעקות. נכון שהכל היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מכינה אותם וגמרנו? שקט תעשייתי, קרא לזה המורה הכי טוב שהיה לי.
***

אבל לא הייתי מסוגלת. זה לא שלא רציתי: לא יכולתי. באמת שלא. גם אחרי שסוף סוף לקחו אותי, באיחור של עשר שנים, למישהי שעשתה לי מבחנים מרגיזים וקבעה שזו הפרעת קשב וריכוז. זה נתן שם רשמי לדבר הזה שמשגע אותי, אבל לא עזר לי להסתדר איתו. ואני עדיין לא יכולה. החדר שלי נראה רוב הזמן כמו הסיוט של כל הורה. כל ניסיון לסדר אותו בכוחות עצמי גוזל ממני את כל הכוחות. במקום שעות, זה נמרח על פני ימים. וכשזה סוף סוף נגמר, אני עדיין מחכה להן, למחיאות הכפיים. והן לא באות. אז בשביל מה להתאמץ?

פורסם ב'זמן ירושלים' (תקלה טכנית מנעה הפרסום ב'זמן תל אביב'), 11.2.2011

אז בבית הספר

הפעם הראשונה שאמא שלי ואני דיברנו זו עם זו הייתה כשהייתי בכיתה י'. עד אז פשוט תקשרנו רק בצעקות. ברוב המקרים, הורים וילדים מפסיקים לשוחח ומתחילים לצווח בין הגילים 12 ל-18, מכל הסיבות הנכונות: הם דואגים לנו לבגדים נקיים, אנחנו מתעקשים ללבוש שמאטעס לא מכובסים שחתכנו בסכין יפנית. הם קוראים לנו לאכול, אנחנו צועקים "לא רעב!" הם מבקשים שנבוא אתם לדודים, אנחנו מסרבים ואז נגררים בעל כורחנו ושומרים על פרצוף תשעה באב לכל אורך המפגש.

בשלב הזה הורים ומתבגרים אמורים להתעצבן, לטרוק דלתות, לריב על גרביים שנשארו בסלון ולתחזק ארסנל פצעונים מלאי מוגלה (טוב, פצעונים זה אצל המתבגרים. על האימהות נגזר לנסות למנוע מהם לפוצץ אותם ובלילה להתפלל "אלוהים, תעשה שזה יעבור להם, אני לא יכולה לראות יותר את הפרצוף הנורא הזה בבקרים").
אז איך קרה שאמא שלי ואני, שהתחלנו לריב פחות או יותר ביום שהתחלתי לומר משפטים שלמים, התפייסנו דווקא בעיצומו של גיל ההתבגרות? הסיבה לפיוס, כמו הגורם למריבה, נעוצה במוסד שמשתחררים ממנו עכשיו עשרות אלפי ילדים בקריאות שמחה: בית הספר.

הייתי תלמידה איומה. בנות, באופן כללי, נוטות להיות תלמידות טובות וממושמעות יותר, ואם בכלל הן מחליטות להתפרע, זה קורה בתיכון. אצלי הבעיות התחילו כבר ביסודי. עליתי לכיתה א' שנה מוקדם מדי, והציפיות של ההורים שלי הרקיעו שחקים. אחרי הכול, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, מאחוריי היו כבר שנתיים של לימודי פסנתר, ולכולם היה ברור שאין שום סיכוי שאלטע קופ עם פה גדול כמוני לא תהיה תלמידה מצטיינת. הם טעו בענק.

לדוגמה, יום אחד ביקשה מאתנו המורה אורנה לכתוב שיר קצר. היום שום מורה לא היה דורש זאת מילדים שרק עלו לכיתה א', אבל באותו יום חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב. כעבור כמה שעות של בהייה באוויר הבנתי שאין לי מושג מה ואיך לכתוב, ולכן פתחתי את אחד הספרים האהובים עליי והעתקתי מילה-מילה: "כלב נובח לא נושך. כלב לא נושך לא נובח. לא נושך ולא נובח, מה עושה? בורח!" סגרתי את המחברת, החזרתי את הספר למקום והייתי מרוצה.
למחרת נצטוויתי לקרוא בקול את שיעורי הבית. כשהגעתי לשורה "לא נושך ולא נובח, מה עושה" זינק ניתאי מהשולחן הסמוך, ואמר "בורח! אני מכיר את השיר הזה". באותו ערב ניהלו אמא שלי והמורה אורנה שיחת טלפון ארוכה. שנים לאחר מכן, כשהתחלתי לכתוב שירים, מישהו שאל אותי מה היה השיר הראשון שכתבתי. אמרתי "שיר של ע. הלל".

מתישהו בכיתה ב' הפסקתי להכין שיעורי בית. לא יודעת מה עבר לי בראש – אחרי הכול זו הייתה בחירה שתביא על ראשי 12 שנים של סיוט פדגוגי: צעקות בבית ובבית הספר, תעודות מחפירות ותחושת נחיתות. המבחנים התכערו בסימונים אדומים, היומן התמלא מכתבים שהייתי צריכה להחזיר עם חתימת ההורים (אמא, זה הזמן להתוודות – זייפתי את החתימה שלך בערך 5,000 פעם בין השנים 1990 ל-1994). כלום לא עזר. בפעמים שנתפסתי בשקר נאלצתי לסבול שעות ארוכות בישיבה ליד שולחן המטבח, מנסה להבין איזו פעולה באה לעזאזל אחרי שמכפילים את המספר שבראש הטור. "מה יש פה לא להבין?" הייתה התגובה הנצחית לאנחות הייאוש שלי. תמיד זה נגמר בדמעות. תוסיפו למשוואה גם את הבעיות החברתיות הקשות שהיו לי בכיתה, ותקבלו ילדה ששוקלת להתאבד בדקירת סרגל זווית, רק לא ללכת בבוקר לבית הספר. אחרי הכול, חיכה לי רק עוד יום של התחמקות מהתלמידים, מהמורים, ובבית – להתחמק מההורים, לפני שיגלו שיש לי שיעורי בית.

קל להבין את אמא שלי – היא באמת לא הבינה מה הבעיה של הבת הבכורה שלה, שלא מסוגלת לפתור שלוש שאלות מחורבנות בתנ"ך או להתאמן על יצירה של באך. האם נורמלי לצפות מילדה לא יפנית בת שבע לשבת במשך יותר מחצי שעה רצופה ליד הפסנתר? אולי. עובדה שכל מי שלמד אצל המורה שלי אז לואיזה יופה מופיע היום בקונצרטים מסביב לעולם. במרתף שלה בטח יש לוח מטרה עם התמונה שלי – הכישלון היחיד שלה כמורה לפסנתר.
בסוף השנה הפסקתי לנגן, ושברתי את לבה של אמי. אולי הכאב הזה הניע אותה להפוך את הלימודים למלחמה. הקזוס בלי הביתי של משפחת אסטרייכר. בכל ערב היא פתחה את הילקוט שלי בהבעה מאיימת – אוי ואבוי אם יתגלו בפנים שיעורי בית שלא נעשו.

דווקא אז, רגע לפני השינה, התלקח הבית באש תופת: "למה את עושה לי את זה? בשביל מי אני מתאמצת? את יודעת שלבת של השכנה יש רבע מהשכל שלך והיא תלמידה מעולה?" הרבה ערבים בילדותי נגמרו כשאמא שלי מעלה עשן בסלון ואני בוכה בחדר שחלקתי עם אחי הצעיר. לא משנה כמה צעקות ופליקים חטפתי – לא הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי כבדה מדי עבורי.
בכיתה ז' השתנה מצבי החברתי מקצה אל קצה: הגעתי לבית הספר לאמנויות בירושלים, מצאתי חברים, ולראשונה התאפשר לי להיות משהו אחר מלבד אפס. בלימודים עצמם לעומת זאת, חוץ מהברקות קבועות בספרות ותאטרון, נשארתי אותו דרעק. פשוט המשכתי את מסורת ה"אין שיעורי בית" מהיסודי. פעמיים בשנה היה מגיע המכתב שבישר להוריי את סילוקי מבית הספר, ופעמיים בשנה נמצא בחדר המורים המלאך הגואל שנאבק למעני והציל אותי מרוע הגזרה.

בנקודה מסוימת הפכו העניינים עם אמא לבלתי נסבלים. התחלתי לישון אצל מורה שאימצה אותי כבת אלטרנטיבית והקצתה לי ספה ומברשת שיניים. הייתי מגיעה הביתה, נתקלת בחומה של תלונות כלפיי ובורחת לסלון של המורה, ישנה שם שבוע ושוב מנסה את מזלי בבית. בבוקר שלמחרת אחת ההתנגשויות הקשות בבית הגיעה אמא שלי לבית הספר. אמרתי לה: או שאת מפסיקה לחטט לי בילקוט ולשאול על הלימודים או שאין לנו מה לדבר יותר.
לא יודעת אם האיום שלי עשה את העבודה או שאמא שלי הבינה בעצמה שמדובר בקרב אבוד, אבל היא למדה להרפות. בסוף יצאתי די בסדר, והעיקר – התחלנו לדבר. ללימודים של אחי הקטן היא כבר התייחסה בשוויון נפש. השבוע הוא הביא תעודה מלאה מאיות. הודעתי לו שהוא בושה למשפחה. ככה לשבור מסורת?

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.6.2010