אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)

אני מחרבן לך בסלון כי זו דמוקרטיה. לא מסכימה? עוד שמאלנית אלימה וסותמת פיות!

בישראל, נראה שפייסבוק החליף זירות ציבוריות רבות: הוא החליף את המכתבים למערכת, את ההפגנות בכיכרות (לפחות מאז 2011 לא נראתה הפגנת מחאה של ממש – מלבד מחאתה המוצדקת של הקהילה האתיופית, שגם היא נמוגה כלעומת שבאה – אולי בגלל הזין המוחלט שממשלת נתניהו שמה על המפגינים), ובמידה רבה גם את שלטון החוק: אנשים רבים מעדיפים לפנות לדף הפייסבוק של בית עסק שרימה אותם, או של עירייה שדפקה אותם, וכמובן של המשטרה שלא עושה את העבודה שלה. בפייסבוק המענה מהיר, והחשש מפני יצירת דימוי שלילי גורמת לגופים שונים לפעול בפייסבוק כפי שהיו אמורים לפעול בעולם האמיתי: בזריזות וברצון לתקן את משוגותיהם.

אבל פייסבוק יצר גם בלבול גדול בסוגייה סבוכה: איפה נגמר החופש של אדם אחד ומתחיל החופש של הזולת. כלומר – איפה הזכות שלך להגיד מה שבא לך נתקלת בזכות שלי שלא לארח את הטינופת שלך אצלי בבית.

הנה דוגמה טרייה (מאתמול) לתגובה שהושארה אצלי בדף. המגיב, שלא אחשוף את שמו ותמונתו, כתב אותה אחרי פוסט שעלה אצלי (לא אני כתבתי – רק שיתפתי) שעסק בתמונות שבהן נשים וילדות מנסות לעצור בכוח חייל צה"ל רעול פנים (!) שתוקף ילד פלסטיני שבור-יד לאחר שזרק אבנים. ברור שהתמונה עוררה אמוציות שטרם שככו, וחבר הפייסבוק הנ"ל, שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם, בחר להגיב במילים הבאות:

"קת לראש, לרי באוויר ואם זה לא עוזר גם ירי לפלג גוף תחתון וירי על מנת להרוג. זה לא משנה שהן נשים ושהן פלסטיניות, הוא תחת מתקפה וכאדם כמו כל אדם עליו להגן על עצמו"

מכיוון שלא רציתי אצלי ברשימת החברים אדם שבעיניו ירי באזרחים (נשים וילדים) הוא מעשה הגיוני ומתבקש (גם לנוכח זריקת אבנים. מעניין אם גם בבית אל היו צריכים החיילים לירות בזורקי האבנים) – אינפרנדתי אותו. לרוב אני לא מודיעה על כך למאונפרנד – פשוט מעיפה וגמרנו. משום מה, החלטתי להגיב ולבשר לו. שלוש שניות אחר כך התחילה בינינו השיחה הבאה בהודעות פרטיות (לא יודעת למה טרחתי לענות. אבל השתלשלות השיחה מוכיחה יפה את הטענה שלי). בבקשה:

or2

אני אוהבת להמשיל את פרופיל הפייסבוק שלי (כמו את הבלוג שלי) לסלון ביתי. הוא שלי, והוא פרטי. כלומר, אנשים מוזמנים לסלון ביתי, אין לי בעיה לספר על מה קורה בסלון שלי – אבל יש לי בעיה גדולה עם אורחים שמתעקשים על "זכותם" לחרבן לי על השטיח (כלומר – לטנף את המרחב הוירטואלי שלי בזוהמה מילולית ובהסתה מפורשת), בשם איזו "דמוקרטיה" או "חופש ביטוי" ערטילאיים. המושג "דמוקרטיה" כל כך התעוות בעשרות השנים האחרונות בישראל – דמוקרטיה, לפי עדות בוחרי נתניהו, בנט ודומיהם, היא הזכות לחרבן לי על השטיח, ואז לדרוש  – באיומי אקדח – שאביע התפעלות נפעמת מהערימה החומה והמהבילה. סירבתי להתפעל? אני "מסרבת לשמוע דעות שונות משלי". ביקשתי שהמחרבן ייקח את מיטלטליו ואת התחת שלו ויעוף לי מהסלון? אני "סותמת פיות", ו"פועלת באלימות". מגדילים לעשות אנשים שמתעקשים שאני "בתור שמאלנית", מחוייבת להפגין "פלורליזם" ו"סובלנות", כשבמילים "פלורליזם וסובלנות" הם מתכוונים – "תני לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, גם אם זה פוגע בך ובזכות הבסיסית שלך לחיות בלי לסבול התקפות אלימות בסלון ביתך. את שמאלנית, חובה עלייך לספוג הכל".

כשמנסים להסביר לאנשים כאלה (ויש המון כאלה) ש"דמוקרטיה" אינה צ'ק פתוח להתעלל בזולת, ש"פלורליזם" אינו מתן הסכמה מראש לכל עוול, ושגם ל"שמאלנים" יש קווים אדומים, כמו למשל השטיח בסלון – הם יורדים מהפסים: איך את מעיזה לסרב לקבל את החרא שלנו?! מי את שתגידי לנו לא להביע את עצמנו באמצעות כריעה וחירבון במרכז הסלון שלך? זכותנו!!! זו דעה לגיטימית!!! החרא שלנו הוא הצד שלנו, חשבנו ששמאלנים רוצים לשמוע גם את הצד השני!!! עכשיו אנחנו מבינים שהשמאל לא רוצה לשמוע או להבין את התמונה הגדולה, שאתם חבורה של סותמי פיות שלא מוכנים לקבל שום דבר חוץ מאנשים כמוכם!!!

אם מבקשים מהם להנמיך את הלהבות והווליום, או סתם לקבל את הדעות ה"שמאלניות" שלי אצלם – הם לא חושבים שיש בכך צורך. הם לא "שמאלנים" –  הם לא התחייבו אף פעם לספוג שום דבר מאף אחד, הם לא חתמו על שום סובלנות באפסנאות, אותם אי אפשר להכריח להיות נחמדים או פלורליסטים. את זה הם משאירים לנו, תפקיד שרק עלינו יש חובה למלאו.

יש פה חוסר הבנה בסיסי ובעיקר טשטוש גבולות (כמה לא מפתיע, בהתחשב בכך שמדובר תמיד באלימות שמופעלת מצד ימין לצד שמאל): התפיסה היא "מה ששלי – שלי. מה ששלך? גם שלי!". תגובות בפרופיל שלי הן לפתע "דיון ציבורי". אינפרונד (ביטול חברות בפייסבוק), פעולה הכל כך בסיסית ומתבקשת (אחרת היא לא היתה קיימת…) משמעה "סתימת פיות" ו"אלימות". כלומר – זכותי לעשות אצלך מה שבא לי, לירוק ולקלל ולהתפרע ולהסית לאלימות – אבל בשום אופן אין לך זכות לסרב לנוכחותי. יש לך זכות אחת בלבד: להגיד תודה שאת לא בסוריה.

(מאוד מייאש)

ולקינוח, תוספת נפלאה של דוד ספרא, עוד חבר פייסבוק שלי. הוא תרגם מאתר XKCD

11693968_1618608455076727_402824920027135701_n

 

אם חולדאי סובל מאלצהיימר – אני פה כדי להזכיר

את הפרסומת המגעילה שלפניכם ראיתי בעיתון בסוף השבוע האחרון. רואים בה ילדה בלונדינית רצה בגינה הזעירה אך המקסימה שבכיכר הבימה (הלא זעירה והממש לא מקסימה). הכיתוב: "זו לא אמסטרדם – זו תל אביב". לאמור: אפשר ממש להתבלבל!

2014-12-20 20.54.02

תל אביב מלוכלכת, מוזנחת ובעיקר מספקת שירותים גרועים לתושביה שמתגוררים בכל שטח שמדרום לשכונות עבר-הירקון (ניסיתם לחצות כביש בגשם במרכז העיר? סתם גשם, לא מבול – אבל זהו, כל שולי המדרכות הופכים לנהר ובכל צומת – אגם. ימה. לייק מישיגן. וכדי להוסיף שמחה, באה מונית ומרוקנת עליך את תכולת השלולית. הרי את רק הולכת רגל. אין לך משמעות). הנה תמונה קטנה שממחישה את התכנון הלקוי ובעיקר את היעדר הרצון לתקנו: רחוב המלך ג'ורג' פינת החשמונאים, לפני כ-70 שנה, והיום. אני חוצה את הוונציה הזו מדי יום, אגב, בדרכי לאוטובוס לעבודה.

10711064_10152824124266103_4514040519804238183_n

 

לפני חודש בערך היתה לי פגישה בצפון אבן-גבירול. מאוד מאוד לא השכונה שלי. ירדתי מהאוטובוס ונדהמתי: הכביש ישר, המדרכה חלקה ולא משובשת, אף פיסת חרא של כלבים לא נראית באופק. הפחים לא חוסמים את הדרך – בקיצור, עיר. שכונת לב העיר, שבה אני מתגוררת (בין רוטשילד לקינג ג'ורג' לאלנבי) היא אזור מלחמה בשיפוצים: בונים וחופרים והורסים ומשפצים ללא הרף, כשהמצב הטבעי לתושב שם הוא לוחמת גרילה אורבנית – לקפץ בין ערימות החרא, למצוא פח שלא נגנב ע"י נרקומן אוסף בקבוקים, אם מצאת פח תקווה שיש לו מכסה, אם אין לו מכסה כל הרחוב יתכסה בזבל בקרוב. המדרכות שבורות, הניקוז איננו, הביוב מציף, הבניינים מתפוררים, המכוניות חונות על המדרכה, הטוסטוסים והאופניים נוסעים עליה באין מפריע ומצפצפים להולכי הרגל, מכולות בנייה חוסמות חניות ומדרכות ובקיצור – לאף אחד לא אכפת ממי שגר פה. אנחנו רק תפאורה שעוד מעט תתחלף בדרך לעוד בעל בית (ריק) צרפתי מרוצה (ראו הפוסט הזה, שלא התיישן בדקה מאז נכתב)

בדרום תל אביב וביפו המצב כמובן נורא יותר. אין מה להוסיף אפילו. בקיצור, מרוב עצבים על הפרסומת המגעילה הזו החלטתי ליצור מודעות תגובה. הנה הן. לצערי הפוטושופ שלי שבק חיים ולכן השתמשתי בתוכנה מאוד מוגבלת ומאוד מעצבנת ולכן שום דבר לא אחיד או מסודר. ובכל זאת, לא רציתי לחכות.

רון חולדאי, ינעל דינאק.

 

כרזה תל אביב1

צילום: רועי בושי

 

 

tel aviv 2

 

tel aviv 3

צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס

 

 

tel aviv 4

 

tel aviv 5

צילום: מוטי מילרוד

 

למה לא חולדאי – הטור שלי מ"הארץ" וראיון אצל בן כספית

לבקשת הקוראות והקוראים שאינם מנויים בתשלום של "הארץ" ולא הספיקו להציץ בעיתון, הנה המאמר שכתבתי בתגובה לטורו של גדעון לוי.

על העיוורון הסלקטיבי

מעשה באזרח ג' שהגיע למרפאת שיניים. ג', אדם מודע לעצמו ולבריאותו, נוהג לבקר אצל רופא השיניים מדי כמה שנים לבדיקה כללית. ד"ר ר', הרופא שלו ב–15 השנים האחרונות, ציווה על ג' לפתוח את פיו ומיד גילה דלקת קשה סביב אחת משיני הבינה האחוריות. “אדוני", אמר ד"ר ר' למטופל בעודו מגשש באצבעו סביב השן הדלקתית, “אני לא מבין איך חיכית עד עכשיו. זה לא כואב לך?”.

ג' הניד בראשו לשלילה – לא כואב לו כלל. למעשה, הוא אינו מעוניין בטיפול שיניים, אלא בהלבנה מהסוג החדיש ביותר המופיע באחרונה בפרסומות. “מה שתבקש", משך ד"ר ר' בכתפיו והחל לעבוד. כעבור מחצית השעה היו שיניו של ג' לבנות ובוהקות לתפארת. “נו, איך אתה מרגיש?”, שאל ד"ר ר' בעודו מגיש לג' את הראי. "מושלם, דוקטור. עשית עבודה נפלאה", הבזיק ג' חיוך מסנוור ושב מרוצה לביתו, ביודעו שגם בשנים הבאות יחזור אל אותו רופא מוצלח.

התנהגותו של האזרח ג' דומה לזאת של גדעון לוי, שהתפייט במאמרו על היתרונות של רון חולדאי כראש עיריית תל אביב יפו, ובישר על כוונתו להצביע בעבורו גם הפעם (“ראש העיר שלי”, “הארץ”, 10.10).

קוראי "הארץ" מכירים את לוי כעיתונאי אמין, חרוץ ובעל מוסר גבוה, אשר מדווח כבר שנים ארוכות על עוולות הכיבוש הישראלי בשטחים. לוי אינו מוותר על ההזדמנות לחשוף את האיוולת והרשעות הטמונות בשליטת צה"ל על אוכלוסייה אזרחית חסרת זכויות, את ההתעמרות היום יומית או ההתעלמות המוחלטת שמהן סובלים הפלסטינים. על אומץ ויושרה זו אני מעריכה אותו מאוד, ולכן נמלאתי תמיהה כשקראתי את השבחים המופלגים שהרעיף על חולדאי.

די בציון מקום מגוריו של לוי – שכונת רמת אביב – כדי להטיל ספק בעומק היכרותו עם המדיניות האמיתית של חולדאי: מדיניות המייפה ומצחצחת את צפון תל אביב ואת השכונות שמעבר לירקון, בעודה מפלה, מזניחה ופוגעת באופן יום יומי בחלקי העיר האחרים.

תושבי שכונתו של לוי אינם נאלצים לדלג בין ערימות צואת כלבים ובין חולדות מתרוצצות.
תושבי שכונתו של לוי אינם זקוקים לחסדי התחבורה הציבורית העירונית המייאשת: יש להם שבילי אופניים שיובילו אותם לטיילת המפוארת בנמל, וכמובן כלי רכב פרטיים בחניה.
תושבי שכונתו של לוי אינם מוטרדים מדי שבוע מעוד פסטיבל המוני, המיועד כולו למבקרים מחוץ לעיר וסותם את צירי התנועה, המדרכות והחניה – הכל כמובן בחסות תאגיד מסחרי ושלטי פרסומת עצומים.
תושבי שכונתו של לוי גם אינם מודאגים מהיום שבו בעל הדירה שלהם יחליט למכור אותה למשקיע זר, שיהפוך אותה לעוד דירת רפאים משופצת לנופשי הוואקאנס.
תושבי שכונתו של לוי אינם צריכים לחשוש, שמא פח האשפה שלהם ייגנב בלילה בידי הומלסים כדי לשמש עגלה לאיסוף בקבוקים.
תושבי שכונתו של לוי לא גילו בוקר אחד, שבעיית הפליטים הוצנחה על ראשם בלא התראה, בלא שיפור תשתיות ובלא פתרון באופק, כמו שקרה לתושבי שכונות הדרום.
תושבי שכונתו של לוי אינם נתקלים בדרכם הביתה בשוטרי יס"מ, הנוהגים בהם באלימות ואף דורשים מהם להציג תעודת זהות אף על פי שהם תושבי המקום מדורי דורות, כמו שקורה לתושבי יפו.

כאשר לוי טוען שחולדאי הוא "בנאי, אך לא מגלומן", האם הוא שוכח את מתקפת המגדלים המפלצתית על מרכז תל אביב ודרומה, מגדלים שכולם מיועדים למשרדים או לדירות יוקרה של 200 מ"ר ויותר, רובן ככולן בבעלות תושבי חוץ עתירי ממון?
כאשר לוי כותב כי "מחירי הדיור בשמים, אך אלה מעידים על הרצון של צעירים רבים להתגורר בעיר", האם הוא מתעלם ממחאת קיץ 2011, אשר הזכירה לכולנו שמחירי הדיור אינם קשורים לרצון של הצעירים, אלא לספקולנטים, טייקונים זרים, ובעיקר למדיניות ממשלתית ועירונית אטומה, המזניקה את מחירי הנדל"ן בכל הארץ?
כאשר לוי כותב "מה רע בראוותנות שנגמרת בעוד אתרי פנאי ובילוי", ברור שמעולם לא הביט בעיניים כלות כיצד מבנים עתיקים נטושים עוברים שיפוץ על חשבון כספי הארנונה שלו, ונהפכים בסופו של דבר לחנויות "קסטרו", שכמותן ניתן למצוא בכל קניון (במקום למתחמי סטודיו לאמנים, מרכז תרבות או ספרייה עירונית, למרות מצוקתם הקשה של האחרונים).

גדעון לוי נהנה מטיפוחה של תל אביב למראית עין, בעודו מתעלם לחלוטין מכל מה שמחוץ לשכונת מגוריו, כפי שהאזרח ג' נהנה מהלבנת שיניו בעודו מתכחש למורסה שבפיו.

אמירה בוטה זו, דווקא מאדם ועיתונאי רציני ומוערך כמו לוי, מעוררת בעיקר אכזבה וכעס. האם אדם אשר מוכיח אותנו תמיד על עיוורוננו, אשר ער וכואב כל כך את סבלם של הגר, היתום והאלמנה בשטחי הכיבוש, הפך עיוור ואינו מסוגל לראותו כשהוא מתרחש על סף דלתו ממש?

הכותבת היא עיתונאית ומתמודדת במקום השישי ברשימת "עיר ללא גבולות" למועצת העיר תל אביב־יפו

**********

בהמשך למאמר, הוזמנתי לתכנית 'עושים סדר' עם בן כספית, מבית הטלוויזיה החינוכית. הנה הראיון. אם אינכם מצליחים לצפות כאן, לחצו על הקישור