קוראים לי נועה, ולא הייתי בחו"ל 17 שנה. (אוהבים אותך נועה). למה? כי לא הסכמתי לטוס. לא רק כי אין לי כסף (גם זה). אז למה? חרדה.
לא, אני לא מפחדת מהתרסקות, ולא ממחבלים (יש מצב שהיפסטרים יפסיקו לגדל זקנים ולהצטרף לדאעש – ויחזירו את באדר-מיינהוף בקטע אירוני ומודע לעצמו. אם זה יקרה, תזכרו איפה קראתם את הרעיון הזה ותנו לי קרדיט). פשוט יש לי חרדות. ממה? מכל מיני. כולן מתמצות בעניין אחד – החרדה מפני אובדן שליטה. מי שסובל מזה יודע בדיוק. מי שלא – שישתוק. בסופו של דבר זו חרדה מפני חוסר האפשרות לומר "אוקיי הבנתי, פוס משחק, אני רוצה לרדת". לא ממש עובד בגובה 30 אלף רגל.
ציור מ-1910, מאת צייר צרפתי שניסה לחזות את שנת 2000.
הפעם האחרונה שטסתי היתה בשנת 2000, עם המשפחה, להולנד. לפני כן טסתי ב-1997 לשבוע ללונדון וב-1996 לשלושה שבועות לארה"ב לביקור משפחתי. באף אחת מהנסיעות האלה לא הזיז לי כלום. נהניתי, טסתי כמו גדולה. אבל אחרי שנת 2000 קרו כל מיני דברים ואחת התוצאות שלהם היא התקפי פאניקה מחורבנים. כן, טופלתי ואני מטופלת גם בהווה (לסירוגין, בעיקר בשל אילוצים כלכליים. יש לי פסיכולוג מושלם והלוואי שהייתי יכולה לשבת אצלו שלוש פעמים בשבוע – אפשר לעשן! – ולקשקש. אבל למי יש כסף?).
בכל אופן, 17 שנה. כולם נוסעים, רפורמת השמיים הפתוחים נכנסה לתוקף, ישראלים הבינו ששבוע בוורשה עולה כמו חצי שעה באילת ונתב"ג עמוס. ואני? כלום. בני זוג קודמים סבלו מחוסר היכולת שלי להצטרף אליהם ו/או מהפאניקה שאחזה בי עם ההבנה שהם נוסעים ואני נשארת לבד, ואני סבלתי כי פאקינג נשארתי לבד וכי כולם תמיד נסעו ונהנו ורק אני תקועה בקיץ התל אביבי המצחין עם ערימות של דושים מ"תגלית", היחידים שמוכנים להסתובב בעיר הזו באוגוסט.
בקיצור – בן זוגי ואני החלטנו לשבור את הקללה והזמנו סופ"ש בפראג לסוף מאי. אבל מה – ברגע האחרון השתפנתי וביטלנו הכל. קשה לתאר את גודל ההקלה שחשתי, את כובד הסלע שירד לי מהצלעות כשהוא אמר לי שהוא מוכן לבטל ושזה בסדר. פיו. ניצלתי. אבל הוא לא שכח. צחקתי שאולי נעשה אימון – נטוס לאילת ונחזור. הוא לקח ברצינות והזמין לנו כרטיסים לאילת: 7:30 טיסה הלוך עם ישראייר, 11:15 טיסה חזור עם ארקיע.
כמובן שהייתי בהדחקה מוחלטת עד רגע העלייה למטוס. בעצם, זו היתה סמי-הדחקה, כי די רציתי למות ולבטל הכל כבר בימים שלפני כן. אמנם בבוקר הטיסה הייתי שלווה למדי מבחינה פיזית, דבר שדי התמיה אותי מהיכרות עם עצמי (לכל צרה שלא תבוא – היה לי קלונקס בתיק. למרות שנראה לי שלקחת קלונקס יותר מפחיד אותי מאשר להיות בלי קלונקס. הכי טוב: להחזיק בתיק ולדעת שיש. מוזר, מפגר, אבל עוזר). בעודי חוגרת את חגורת הבטיחות במטוס הדו-מנועי מהאייטיז, עדיין חשבתי "אולי ארד מהמטוס? אפשר לרדת מהמטוס? נראה לי שכדאי שארד מהמטוס". המשכתי בקו הזה עד ששמעתי את המנוע עושה ברררררררר ואת המטוס מתחיל לנוע. ואז התנתקתי: תקעתי את הראש בתוך ספר אהוב שהכינותי מראש (פונטנלה של מאיר שלו. מכירה אותו כבר בעל-פה ולכן לקחתי אותו – הוא מרשם בדוק) ופשוט נעלמתי לתוכו. המטוס האיץ והמריא – ואני בתוך הספר. בן זוגי ניסה לעניין אותי במה שקורה מחוץ לחלון (ביקשתי לשבת במעבר למקרה שאצטרך למות או להקיא ואעדיף לעשות זאת בשירותים) – נשארתי בספר. החלון יכול ללכת תקאווד.
שתי דקות אחרי ההמראה, תינוק חמוד שישב באלכסון מאיתנו נתן דרור למה שהרגשתי בפנים – ושחרר את שלשול חייו. מזל שכולם היו חגורים בחוזקה, כי המטוס היה נוטה אחורה ממשקלם של המנסים להימלט מהריח. באלוהים – השיער שלנו התקרזל מהאדים. לבסוף הצליחו הוריו של תינוק הנפץ להשיב את המצב לקדמותו בעזרת מגבונים ריחניים ותרסיס כלשהו, ויכולנו להפסיק לסתום את האף בשתי אצבעות.
נחתנו (לא מחאתי כפיים. מטוס אמור לנחות, רבאק, זה לא משהו שנותנים לנו אקסטרה). לקחנו מונית לקניון ששמו הופיע על שובר שקיבלנו ביציאה מהטיסה. הקניון היה סגור עדיין (8 וחצי בבוקר באילת, אפילו האלה שעושים קעקוע חינה עדיין ישנים. אגב, האם עדיין יש קעקועי חינה באילת? אני פוחדת לשאול). חיכינו חצי שעה עד שפתחו ונכנסנו לארומה. מכיוון שהיה רק 9 וזו אילת, לא היה לחם עדיין בשביל סנדוויצ'ים. אז שתינו משהו והסתכלנו באיזו חנות שיש גם בדיזנגוף סנטר ושוב לקחנו מונית וחזרנו לשדה לטיסה חזרה.
הטיסה התעכבה ב-20 דקות ולשמחתי הצלחתי לא לחשוב את המחשבה המתבקשת והמאוד מאוד מאוד מבהילה (אותי) "מה יקרה אם פתאום תהיה בעיה עם הטיסות וניתקע פה עד מחר". פתרתי תשחץ וביקשתי מבן זוגי שיתזמן לי בטיימר בסלולרי כמה זמן לקח לי לסיים אותו (2 דקות לתשחץ ענק. בהמת משא? יק). במזנון מופקע-המחירים שבשדה עמדה מישהי ושידרה לחבר שלה בצעקות מה אפשר לשים בטוסט. זה הלך ככה:
מוכרת: יש תירס…
מישהי: (מכאן ואילך – בצעקות) "מאמי יש תירס, רוצה תירס?"
חבר (מרחוק): ….
מישהי: "מה עוד?"
מוכרת: "יש זיתים…"
מישהי: "מאמי יש זיתים רוצה תירס וזיתים או רק תירס? או רק זיתים?"
מוכרת: "יש גם עגבניות ממרח כזה"
מישהי: "מאמי או עגבניות מה בא לך"
וכך זה המשיך והמשיך והמשיך, בעוד החבר ממשיך לסמס או לשחק בסלולרי במרחק 50 מטר ממנה, לא טורח לענות, להתעניין או לגאול את המוכרת המסכנה מייסוריה ולהגיד לחברה הפוסטמה שלו מה הוא רוצה לשים בטוסט. אנשים כאלה הורגים אותי (הם נפוצים בגלידריות, בעיקר כשיש תור ענק מאחוריהם. "הממממ אולי תביא לי גם לטעום מהביסקוויט-ביסלי-פצפוצים? ואפשר גם מהמוזלי-חביתה-קוקוס?") ותמיד בא לי לצעוק עליהם "כוס אוחתכ, זה כולה טוסט/גלידה – לא הכיתוב על המצבה שלכם! תחליטו כבר!!!". בן זוגי ראה את עורקי הצוואר שלי מתנפחים ואת שיניי נחשפות (התגובה הרגילה שלי לאנשים מטומטמים עד כאב) ומילט אותי משם לפני שבאמת אצעק את זה כי לכו תדעו – בסוף הם יישבו מאחורינו במטוס ויבעטו לנו בגב כל הטיסה (ספוילר: הם לא).
אם בטיסה הלוך הייתי קבורה בספר ולא רציתי לשמוע אפילו על חלון או כנף או הקיום כולו – בטיסה חזור (במטוס גדול ומשופצר יותר) כבר הסתכלתי מהחלון, ואיבחנתי איפה זה פלסטינים ואיפה זה מתנחלים (רמז: למתנחלים יש מים), ופתרתי בנחת עוד תשחץ מטומטם במיוחד ("כוכבת שירה בציבור" = עינת שרוף. ג'יזס) ואפילו לא היה לי לחץ באוזניים בנחיתה (שבה אף אחד לא מחא כפיים כי הטייס דפק ברקס יותר גרוע מנהג דן בקו 172 וכולנו עפנו קצת במושבים).
לסיכום: שרדתי כדי לספר. הפעם הבאה תהיה כנראה לאיזשהו מקום ששייך בטאבו לממשלת יוון. לא ידוע מתי. עכשיו רק צריך להתגבר על החרדה מפני הימצאות לטווח ארוך (כמו שלושה ימים, למשל) במקום שאינו במרחק נסיעה מהבית.
בקיצור – טסתי לראשונה זה 17 שנה וכל מה שקיבלתי זה הקרקרים האלה מישראייר:
כל מי שעדיין לא ראה את הקטע המופתי הזה על טיסות מתוך הסטנדאפ של בילי קונולי הגאון, קבלו אותו תרגום עברי (שלי). זה היסטרי והמחשבה על זה מאוד עזרה לי בטיסות.
נועה אסטרייכר | אחת העם 