המעופפת הנועזת, או: טיסה ראשונה ב-17 שנה

קוראים לי נועה, ולא הייתי בחו"ל 17 שנה. (אוהבים אותך נועה). למה? כי לא הסכמתי לטוס. לא רק כי אין לי כסף (גם זה). אז למה? חרדה.

לא, אני לא מפחדת מהתרסקות, ולא ממחבלים (יש מצב שהיפסטרים יפסיקו לגדל זקנים ולהצטרף לדאעש – ויחזירו את באדר-מיינהוף בקטע אירוני ומודע לעצמו. אם זה יקרה, תזכרו איפה קראתם את הרעיון הזה ותנו לי קרדיט). פשוט יש לי חרדות. ממה? מכל מיני. כולן מתמצות בעניין אחד – החרדה מפני אובדן שליטה. מי שסובל מזה יודע בדיוק. מי שלא – שישתוק. בסופו של דבר זו חרדה מפני חוסר האפשרות לומר "אוקיי הבנתי, פוס משחק, אני רוצה לרדת". לא ממש עובד בגובה 30 אלף רגל.

ציור מ-1910, מאת צייר צרפתי שניסה לחזות את שנת 2000.

הפעם האחרונה שטסתי היתה בשנת 2000, עם המשפחה, להולנד. לפני כן טסתי ב-1997 לשבוע ללונדון וב-1996 לשלושה שבועות לארה"ב לביקור משפחתי. באף אחת מהנסיעות האלה לא הזיז לי כלום. נהניתי, טסתי כמו גדולה. אבל אחרי שנת 2000 קרו כל מיני דברים ואחת התוצאות שלהם היא התקפי פאניקה מחורבנים. כן, טופלתי ואני מטופלת גם בהווה (לסירוגין, בעיקר בשל אילוצים כלכליים. יש לי פסיכולוג מושלם והלוואי שהייתי יכולה לשבת אצלו שלוש פעמים בשבוע – אפשר לעשן! – ולקשקש. אבל למי יש כסף?).

בכל אופן, 17 שנה. כולם נוסעים, רפורמת השמיים הפתוחים נכנסה לתוקף, ישראלים הבינו ששבוע בוורשה עולה כמו חצי שעה באילת ונתב"ג עמוס. ואני? כלום. בני זוג קודמים סבלו מחוסר היכולת שלי להצטרף אליהם ו/או מהפאניקה שאחזה בי עם ההבנה שהם נוסעים ואני נשארת לבד, ואני סבלתי כי פאקינג נשארתי לבד וכי כולם תמיד נסעו ונהנו ורק אני תקועה בקיץ התל אביבי המצחין עם ערימות של דושים מ"תגלית", היחידים שמוכנים להסתובב בעיר הזו באוגוסט.

בקיצור – בן זוגי ואני החלטנו לשבור את הקללה והזמנו סופ"ש בפראג לסוף מאי. אבל מה – ברגע האחרון השתפנתי וביטלנו הכל. קשה לתאר את גודל ההקלה שחשתי, את כובד הסלע שירד לי מהצלעות כשהוא אמר לי שהוא מוכן לבטל ושזה בסדר. פיו. ניצלתי. אבל הוא לא שכח. צחקתי שאולי נעשה אימון – נטוס לאילת ונחזור. הוא לקח ברצינות והזמין לנו כרטיסים לאילת: 7:30 טיסה הלוך עם ישראייר, 11:15 טיסה חזור עם ארקיע.

כמובן שהייתי בהדחקה מוחלטת עד רגע העלייה למטוס. בעצם, זו היתה סמי-הדחקה, כי די רציתי למות ולבטל הכל כבר בימים שלפני כן. אמנם בבוקר הטיסה הייתי שלווה למדי מבחינה פיזית, דבר שדי התמיה אותי מהיכרות עם עצמי (לכל צרה שלא תבוא – היה לי קלונקס בתיק. למרות שנראה לי שלקחת קלונקס יותר מפחיד אותי מאשר להיות בלי קלונקס. הכי טוב: להחזיק בתיק ולדעת שיש. מוזר, מפגר, אבל עוזר). בעודי חוגרת את חגורת הבטיחות במטוס הדו-מנועי מהאייטיז, עדיין חשבתי "אולי ארד מהמטוס? אפשר לרדת מהמטוס? נראה לי שכדאי שארד מהמטוס". המשכתי בקו הזה עד ששמעתי את המנוע עושה ברררררררר ואת המטוס מתחיל לנוע. ואז התנתקתי: תקעתי את הראש בתוך ספר אהוב שהכינותי מראש (פונטנלה של מאיר שלו. מכירה אותו כבר בעל-פה ולכן לקחתי אותו – הוא מרשם בדוק) ופשוט נעלמתי לתוכו. המטוס האיץ והמריא – ואני בתוך הספר. בן זוגי ניסה לעניין אותי במה שקורה מחוץ לחלון (ביקשתי לשבת במעבר למקרה שאצטרך למות או להקיא ואעדיף לעשות זאת בשירותים) – נשארתי בספר. החלון יכול ללכת תקאווד.

שתי דקות אחרי ההמראה, תינוק חמוד שישב באלכסון מאיתנו נתן דרור למה שהרגשתי בפנים – ושחרר את שלשול חייו. מזל שכולם היו חגורים בחוזקה, כי המטוס היה נוטה אחורה ממשקלם של המנסים להימלט מהריח. באלוהים – השיער שלנו התקרזל מהאדים. לבסוף הצליחו הוריו של תינוק הנפץ להשיב את המצב לקדמותו בעזרת מגבונים ריחניים ותרסיס כלשהו, ויכולנו להפסיק לסתום את האף בשתי אצבעות.

נחתנו (לא מחאתי כפיים. מטוס אמור לנחות, רבאק, זה לא משהו שנותנים לנו אקסטרה). לקחנו מונית לקניון ששמו הופיע על שובר שקיבלנו ביציאה מהטיסה. הקניון היה סגור עדיין (8 וחצי בבוקר באילת, אפילו האלה שעושים קעקוע חינה עדיין ישנים. אגב, האם עדיין יש קעקועי חינה באילת? אני פוחדת לשאול). חיכינו חצי שעה עד שפתחו ונכנסנו לארומה. מכיוון שהיה רק 9 וזו אילת, לא היה לחם עדיין בשביל סנדוויצ'ים. אז שתינו משהו והסתכלנו באיזו חנות שיש גם בדיזנגוף סנטר ושוב לקחנו מונית וחזרנו לשדה לטיסה חזרה.

הטיסה התעכבה ב-20 דקות ולשמחתי הצלחתי לא לחשוב את המחשבה המתבקשת והמאוד מאוד מאוד מבהילה (אותי) "מה יקרה אם פתאום תהיה בעיה עם הטיסות וניתקע פה עד מחר". פתרתי תשחץ וביקשתי מבן זוגי שיתזמן לי בטיימר בסלולרי כמה זמן לקח לי לסיים אותו (2 דקות לתשחץ ענק. בהמת משא? יק). במזנון מופקע-המחירים שבשדה עמדה מישהי ושידרה לחבר שלה בצעקות מה אפשר לשים בטוסט. זה הלך ככה:

מוכרת: יש תירס…
מישהי: (מכאן ואילך – בצעקות) "מאמי יש תירס, רוצה תירס?"
חבר (מרחוק): ….
מישהי: "מה עוד?"
מוכרת: "יש זיתים…"
מישהי: "מאמי יש זיתים רוצה תירס וזיתים או רק תירס? או רק זיתים?"
מוכרת: "יש גם עגבניות ממרח כזה"
מישהי: "מאמי או עגבניות מה בא לך"

וכך זה המשיך והמשיך והמשיך, בעוד החבר ממשיך לסמס או לשחק בסלולרי במרחק 50 מטר ממנה, לא טורח לענות, להתעניין או לגאול את המוכרת המסכנה מייסוריה ולהגיד לחברה הפוסטמה שלו מה הוא רוצה לשים בטוסט. אנשים כאלה הורגים אותי (הם נפוצים בגלידריות, בעיקר כשיש תור ענק מאחוריהם. "הממממ אולי תביא לי גם לטעום מהביסקוויט-ביסלי-פצפוצים? ואפשר גם מהמוזלי-חביתה-קוקוס?") ותמיד בא לי לצעוק עליהם "כוס אוחתכ, זה כולה טוסט/גלידה – לא הכיתוב על המצבה שלכם! תחליטו כבר!!!". בן זוגי ראה את עורקי הצוואר שלי מתנפחים ואת שיניי נחשפות (התגובה הרגילה שלי לאנשים מטומטמים עד כאב) ומילט אותי משם לפני שבאמת אצעק את זה כי לכו תדעו – בסוף הם יישבו מאחורינו במטוס ויבעטו לנו בגב כל הטיסה (ספוילר: הם לא).

אם בטיסה הלוך הייתי קבורה בספר ולא רציתי לשמוע אפילו על חלון או כנף או הקיום כולו – בטיסה חזור (במטוס גדול ומשופצר יותר) כבר הסתכלתי מהחלון, ואיבחנתי איפה זה פלסטינים ואיפה זה מתנחלים (רמז: למתנחלים יש מים), ופתרתי בנחת עוד תשחץ מטומטם במיוחד ("כוכבת שירה בציבור" = עינת שרוף. ג'יזס) ואפילו לא היה לי לחץ באוזניים בנחיתה (שבה אף אחד לא מחא כפיים כי הטייס דפק ברקס יותר גרוע מנהג דן בקו 172 וכולנו עפנו קצת במושבים).

לסיכום: שרדתי כדי לספר. הפעם הבאה תהיה כנראה לאיזשהו מקום ששייך בטאבו לממשלת יוון. לא ידוע מתי. עכשיו רק צריך להתגבר על החרדה מפני הימצאות לטווח ארוך (כמו שלושה ימים, למשל) במקום שאינו במרחק נסיעה מהבית.

בקיצור – טסתי לראשונה זה 17 שנה וכל מה שקיבלתי זה הקרקרים האלה מישראייר:

כל מי שעדיין לא ראה את הקטע המופתי הזה על טיסות מתוך הסטנדאפ של בילי קונולי הגאון, קבלו אותו תרגום עברי (שלי). זה היסטרי והמחשבה על זה מאוד עזרה לי בטיסות.

ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.

זה קרה באמת

הידיים התמלאו זיעה והחליקו כשניסיתי להיאחז במשהו. סוליית הגומי של נעלי הספורט חרקו שוב ושוב על דפנות המתכת העגולות, לא מצליחות להתייצב. ואז ידעתי שזהו. במרחק מטרים ספורים ממני התרוצצו עשרות ילדים וכמה מורות, היה אפילו חובש. שמעתי את הכיתה שלי, ד'1, צועקים "אחת שתיים ושלוש, דלת אחת תמיד בראש" ולא שומעים את הבעיטות שלי בברזל. הם העבירו ביניהם לחמניות ושקיות טרופית- ואני הבנתי שככה מרגישים כשעומדים למות.

***
באותו בוקר יצאנו, שכבת ד' במכנסיים קצרים, מימיות וכובעי מצחיה- להרפתקה מסעירה: טיול לגני יהושע בתל אביב. כל הדרך שרנו "אני יושב בכלא שש, א-לה-דיר-לה-דה-דה, יושב יושב ומחשש, אשתי אשתי בהריון, והיא בחודש הראשון" בלי להבין מה זה כלא שש, לחשש או הריון. טוב, אני כן הבנתי, בערך- אמא שלי עמדה ללדת משהו, אח או אחות. לא הסכימה לגלות, שתהיה לנו הפתעה. אז היינו כולנו על האוטובוס, בנסיעה לתל אביב, שמירושלים תמיד נדמה כאילו לא תיגמר לעולם. השדות שבין שער הגיא לבן-שמן היו אלפי קילומטרים של שיממון חרוש, בלי כלום, עד שפתאום מופיעה תל אביב, לא דומה לכלום, בטח לא לירושלים שלא היו בה מחלפים וגשרים בכל פינה. אבל יותר מכל אהבנו בתל אביב את שלטי הפרסומת המתחלפים: פרסומת אחת, והופ- פרסומת אחרת! לא יכולנו לתפוס את מנגנון הפעולה של השלטים האלה, הוא נראה לנו כמו נס. לפעמים, כשהאוטובוס עצר ברמזור, התערבנו בינינו על שלט מסוים: יתחלף או לא?

***
כשהגענו לגני יהושע, המורות היו צריכות ממש לחסום את דלתות האוטובוס בגופן, שלא נפרוץ החוצה ונתפזר לכל עבר.

פארק הירקון

פארק הירקון

לנו בירושלים היו גם פארקים, אבל הם היו מאוד שונים מהמדשאות האינסופיות של גני יהושע: הטיילת בשכונת ארמון הנציב אמנם יפהפייה, אבל תלולה ומלאת שבילי אבן וגדרות אבן ומעקות אבן- לא מקום שאפשר לרוץ בו בחופשיות. הסמיכות לכפרים ג'בל מוכבאר וצור-באהר לא הדאיגה אותנו, אבל הורינו חששו- האינתיפאדה עוד הייתה טרייה בזיכרון (אף אחד לא חשב שיום אחד תבוא האינתיפאדה השנייה ותהפוך את ההיא לראשונה).

טיילת ארמון הנציב

"גן ההרפתקאות" בשכונת בקעה היה מסתורי, אי שודדים אמיתי, אבל המגלשות בו היו עשויות פח וכל יום שמש הפך אותן למחבתות ענק. פארק גילה היה הגדול והפראי מכולם, מבוך אינסופי של סולמות, חבלים ונדנדות, אבל קרקעיתו הייתה אדמה קשה, מלאת אבנים חדות. כל נפילה או החלקה מקרית עלו לנו בברכיים וזרועות מדממות. וכאן, בתל אביב-
דשא! ומתקני משחקים בדשא! פלא שזינקנו לשם ברגע שהרשו לנו?

***
אחרי התופסת, תופסת-גובה, תופסת-צבעים ומחבואים, רינת ואני המצאנו מין משחק רדיפה רק לשתינו. לא זוכרת מה הייתה המטרה- לאחוז בשרוול הבגד או מה – אבל נסחפנו בהתלהבות ורצנו שוב ושוב סביב קבוצת המתקנים הקטנה, מטפסות, יורדות, מזנקות מהסולם ושוב עולות. ברגע מסוים נכנסתי לאחת המגלשות, מין גליל מתכת סגור, וכבר התכוונתי לגלוש כששמעתי את רינת מתקרבת. בטיפשות שרק ילדים בכיתה ד' מסוגלים לה ניסיתי לזחול בחזרה למעלה, להפתיע אותה מהצד העליון. איזו טעות.

***
כמו לא מעט ילדים בשכבה שלי, גם אני הייתי ילדת מפתח. כזו עם שרוך תלוי על הצוואר ואליו מחובר מפתח הבית. אבל שלא כמו ילדים אחרים, השרוך שלי לא היה סליל הגומי הצבעוני הרגיל, אלא סתם שרוך נעליים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיה תלוי על הצוואר שלי. גם באותו יום, כמו תמיד, השתלשל ממני שרוך המפתח, כדי שאחרי הצהריים, כשנחזור הביתה, אוכל לאסוף את אחי הקטן מהגן וללכת איתו הביתה, לפתוח לבד את הדלת, לנעול אותה אחרינו ולראות סרטים מצוירים בערוץ הראשון. באותו רגע, כשניסיתי לזחול כלפי מעלה בגליל-המגלשה, היטלטל המפתח ונתפס בין קורות העץ של הגשר המוביל אליה. נתפס, וזהו.

***
נתליתי. במקום חבל עבה, שרוך נעליים דק. בטח תיכף ייקרע, ואני אצא מפה. והשרוך לא נקרע. שרוך קצר, דפוק, לבן. מצאתי את עצמי תלויה כמעט במאונך בתוך גליל מתכת, בגרון חסום. לא יכולה לצעוק או לקרוא לעזרה. רינת, שחשבה שאני משחקת עדיין, רצה לפינה מרוחקת משם, להתחבא. שמעתי את שאר הילדים מסביב, שרים, צועקים, מתיזים טרופית זה על זה. ניסיתי להיאחז בדפנות החלקות אבל הידיים שלי הזיעו מפחד. נעלי הספורט החליקו ברעש. השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה. אף אחד לא עלה למעלה, להתגלש. וידעתי- ככה זה מרגיש, למות. לא חשבתי על כלום, רק על הילדים האחרים, המורות, כולם כל כך קרובים אליי ובכל זאת אני אמות פה כמו חיה באטליז.

***
בסוף הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, להישכב במין כיפוף מוזר, הצוואר צמוד לקורות העץ, ולשחרר בידיים רועדות את המפתח שנתקע ביניהן. ירדתי בסולם והתקרבתי לאט אל העץ שתחתיו התרכזו הילדים לשמוע סיפור. הם נראו לי מטושטשים, לא אמיתיים. התיישבתי ביניהם. המורה התחילה לספר.

פורסם בפרויקט גליון פסח של רשת "זמן מעריב", שישי 22.4.2011

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

הכל בשליטה

זהו? האבק שקע? אפשר לצאת מהחפירות? מבטיחים שאף אחד לא יזכיר יותר את הכתבה ההיא? סתם, האמת היא שאף אחד חוץ מאמא שלי לא אמר לי שום דבר עליה. ס' הוא שקיבל את כל הריקושטים, לטוב ולרע. בתור הכותב וגיבור העלילה הראשי, זה טבעי. אין הרבה אנשים שפורשים את עצמם ואת אחרים בצורה כל כך גלויה מעל דפי העיתון- ומי שכן  עושה את זה הספיק להשתפשף קודם בתכניות דוקו-ריאליטי שבמהלכן ממילא התקלפו לחשיפה מוחלטת, אפידרמיס והכל. ובכל זאת, יש הבדל בין לכתוב בעצמך לבין שיכתבו עליך. לא שהיה לי יותר מדי מרחב תמרון- ס' קיבל מהמוסף הצעה לכתבה שתתפרסם בוולנטיינ'ס דיי, לכתוב את תולדות האהבה הפרטיות שלו.

הוא נעתר וכתב ארבעה עמודים יפהפיים, נפשיים ומלאי לב, החל באמו ובאהבה הפרקטית ונטולת החיבוקים שבה גידלה אותו, דרך נשותיו החוקיות (ואלה שלא) ועד אליי. אמנם אילוצי מערכת גרמו לכך שהכתבה תידחה בכמה שבועות, אבל בסוף היא התפרסמה (“33 שנים חלפו מרגע לידתי ועד ללידתה", זעקה אחת הכותרות באדום) ומאז אני מרגישה קצת עירומה.

***
למה בעצם? אפשר היה לצפות ממי שכותבת בעצמה על חייה בעיתון שתכיר את קלישאת "לכל מטבע יש שני צדדים", אבל באמת שאין קשר. כשאני כותבת- השליטה בידיים שלי. ובמקרה שלי- שליטה היא כל הסיפור. כנראה שלא תמיד הייתי כזו, אבל עם השנים הפך הצורך לשלוט בעניינים לחלק חשוב במיוחד. “ביג דיל, אף אחד לא אוהב שהעניינים יוצאים משליטה", אתם אומרים. זהו, שאני לא מדברת על פנצ'ר באוטו או הפסקת חשמל (בדברים כאלה אני דווקא יודעת לטפל מצוין). שורשי השליטה התחפרו עמוק. הרבה יותר עמוק. לא חקרתי את זה באופן מקצועי, אבל אני משוכנעת שיש קשר ישיר בין הצורך התמידי בשליטה לבין התקפי החרדה שלי.

הרי מה זה התקף חרדה? זמן קצר (מבחוץ. מבפנים זה שנים) אימה מזוקקת, מוחלטת, בלתי ניתנת להכלה, מפני איבוד שליטה. חלק מהסובלים מהתקפי חרדה מרגישים שהם עומדים למות. החלק השני משוכנעים שהם מאבדים את שפיותם. משתגעים. שהם "ייתקעו" ככה, בתוך השיתוק המחריד הזה, ולא ייצאו ממנו לעולם. שיאשפזו אותם. לפעמים, בעיצומו של התקף, ישנה אפילו כמיהה לאשפוז, לגורם סמכותי וחזק שיפרוש עליך את חסותו ויעזור- יעשה משהו, כל דבר, זריקה, כדור- רק שהדבר הנורא הזה ייפסק. לשמחתי הרבה, כל מטפל-נפש שפגשתי נשבע לי בדיפלומה שלו שלא משתגעים מהתקף חרדה, ומאז- עצם המחשבה הזו עוזרת לי לצלוח מצבים של "על הסף" ולהמשיך הלאה: הידיעה שזה, נורא ככל שיהיה, יעבור בסופו של דבר. שעצמי יחזור אליי.

***
אז מה עושה חולת-שליטה כמוני כדי לשרוד את הכאוס של היומיום? דבקה בשגרה. קמה בבוקר לעבודה, חוזרת ממנה בערב. קשה לדמיין אדם פחות ספונטני ממני. כלומר- הסיכוי שארכוש כרטיס טיסה ב"הדקה ה-90” זהה סיכויי לזכות באליפות סינגפור בטריגונומטריה. שלא לדבר על כך שב-11 השנים האחרונות לא עליתי על מטוס. לא, אני לא פוחדת מהתרסקות או מהשתלטות של מחבלים על הקוקפיט. זו פשוט המחשבה שאני תקועה בקופסה המעופפת הזו בלי שום אפשרות להגיד "פוס משחק, מר טייס, תעצור לי כאן בבקשה". לפני 5 שנים יצאה גם רכבת-ישראל מהמשוואה שלי (משיכה בידית בלם-החירום לא תתקבל בברכה). בקיצור, מחוץ לעיר- ס' ואני הם שני הנהגים היחידים שאני מוכנה לקבל לעבודה. יש אנשים נוספים? בשמחה. שינהגו ברכב שלהם. אני איתם לא נוסעת. למה? ככה.

נשמע נורא? היי, אני עובדת על זה. תארו לכם שרק מאז שהכרתי את ס' חזרתי לעשות משהו שפעם היה בשבילי טבעי כמו לנשום ובשנים האחרונות הפך לבלתי אפשרי: לישון מחוץ לבית. לא רק אצלו: גם בגיחות-חופשה קצרות למקומות אחרים. האם אני נהנית נורא? קשה לומר. זה כבר עניין של אופי. (אני מעדיפה את החופשות שלי במקומות סמוכים לערים גדולות, עם אופציה לבית קפה בערב. בהייה בערוגה האורגנית שצמודה לצימר היא בילוי נחמד לחצי שעה, לא יותר). אבל עובדה: היא שאנחנו נוסעים ובכל פעם, כנגד כל הסיכויים- אני שורדת כדי לספר.

***
החיים במרכז תל אביב מאוד הקלו עליי במובן הזה: הכל במרחק הליכה. פעם, בכל מקום שהייתי מגיעה אליו, הייתי מחפשת מיד את היציאה, מדרגות המילוט, תחנת האוטובוס הקרובה (אוטובוסים עירוניים אף פעם לא היו בעיה, משום מה. עם הבין-עירוניים אני עדיין ברוגז). מרגע שקיבלתי רישיון ויכולתי לנהוג לבד, הפכה הטרנטע המשפחתית לחברתי הטובה ביותר: קלאץ', הילוך ויאללה- עפתי. אני לא פה. כאן בתל אביב זה אחרת. הכל קרוב. הכל מישורי. שום טרשים ירושלמיים או גבעות לא מאוכלסות לא יעמדו בדרכי אל הנשימה, אל החופש. לא ברור אם זה טוב או רע- יכול להיות שהקלות הזו רק מעכבת אותי מלהתמודד עם הבלתי נמנע: ההכרה שאי אפשר לשלוט בכל דבר בחיים.

***
דבר אחד גורם לאנשים תמיד להרים גבה מולי: אלכוהול. אני לא שותה. בכלל- לא בירה ולא קאווה ולא שוט של וודקה ולא יין קידוש. פעם, בכיתה ט', כשאלכוהול היה אסור ומגניב, השתכרתי. פעם אחת בלבד. שלוש בירות ושתי כוסות וודקה תפוזים שהובילו ל-30 שעות של הקאה לתוך דלי גרמו לי להבין את הפרנציפ. לא טעים, לא כיף- אז בשביל מה? עם סמים קלים קרה לי דבר דומה: ערב אחד, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הסכמתי לעשן איזה משהו מגולגל ענק אצל השכנים. את הדרך הביתה (כ-50 מ') עשיתי בזחילת-שש, רועדת ומריירת, והגעתי בדיוק בזמן כדי להחזיר את ארוחת הצהריים והערב לבורא. לקח לי שלושה ימים (!) להתאושש, ובדיוק 10 שניות להחליט שלעולם לעולם לא אעשה זאת שוב.

***
גם הטור הזה, והכתיבה בכלל, הוא עניין של שליטה: היכולת לספר לעצמי ולאחרים את חיי בדרך שלי, גרסה ברורה, מקוצרת וקלה לפענוח. הרי החיים שלנו בסופו של דבר נטולי כל היגיון או יכולת לכוון אותם בעצמנו. נחוש ככל שתהיה, זה אף פעם לא תלוי רק בך. איך אמר לי אבא שלי ביום שקיבלתי רישיון? “את יכולה להיות נהגת מעולה, אבל את אף פעם לא יודעת איזה פסיכי נוהג ברכב שלידך". ככה לפחות יש לי אשליה של ידיעה. בינתיים אני פה, זו שיושבת בפינה של הבר- ושותה קולה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 11.3.11