פלישת חוטפי האתרים ומתנות לחג

זה לא קורה הרבה. למעשה, זה לא קורה כמעט אף פעם. ייתכן שזה לא קרה לי מעולם: אחד האתרים האחרים שלי פולש (או יותר נכון, קופץ לביקור) באתר הזה. חלקכן/ם יודעות/ים שיש לי כמה שלוחות אחרות, בעיקר מתחום מלאכת היד, השיפצורים והאמנות. למה אני לא משלבת אותן באתר הזה, של הכתיבה? מאותה סיבה שהפסקתי להביא מסרגות וצמר בשביל הרגעים המתים בעבודה: זה עושה רושם נורא מבולגן.

בלועזית קוראים לזה קרוס-אובר. בסדרות אמריקאיות אוהבים כאלה, למשל בפרקים של "חוק וסדר מדור מיוחד" שפתאום מופיעות בהם דמויות מ"חוק סדר כוונה פלילית" או בכלל מאיזו סדרת כבאים משיקגו. אז הנה הקרוס אובר שלי, והוא קשור לפרויקט האמנות הוותיק שלי (עוד מעט 10 שנים!), "שירים למגירה".

בקיצור: לכבוד החגים, אני פותחת את המחסן (טוב, את הארונית) ומוכרת עבודות – שירים רקומים בעבודת יד על מפיות בד. הכל ממוסגר בעץ טבעי וזכוכית.

הנה כמה תמונות, וכל היתר, עם פרטים כמו גודל, מחיר ודרכי יצירת קשר, נמצאות בקישור הזה. הקליקו ותיהנו. 

הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

הפרויקט שלי מחפש אותך

בד"כ אני נוטה לעשות 'הפרדת רשויות' בין הבלוג הזה לשאר הדברים שאני עושה בחיים, בין אם זו העבודה שלי בחנות הספרים, חיי הזוגיות שלי, התכשיטים שאני יוצרת או כל יוזמה אחרת שאני נסחפת אליה.

הפעם אני חורגת מהכלל הזה כדי לבקש משהו מאוד חשוב בשבילי:

בשנתיים וחצי האחרונות, פרוייקט "שירים למגירה" הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המגירות הפכו לדרך שלי להביע את עצמי, ואני שמחה לראות שאנשים מתחברים אליהן.

שירים למגירה הוא פרוייקט עצמאי שהשתתף במספר תערוכות ורוצה לגדול ולהפיץ את בשורת השירה העברית באמצעות שילוב עם אמנות פלסטית. המטרה הסופית: 25 מגירות וספר-אמן.

הפרוייקט החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו לספרי שירה במטרה לסמן שירים שאהבתי במיוחד: משוררות ומשוררים כמו ישראל אלירז, דליה רביקוביץ', חדוה הרכבי, אגי משעול, שולמית אפפל, יהודה עמיחי ועוד.

לא תמיד היה מדובר בשיר שלם: לפעמים הספיקה שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא היה איסוף מגירות שהושלכו לרחובות בת"א. מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים. כל מגירה הפכה לבית-שיר, כל שיר קיבל מקום שהמחיש אותו ויזואלית. כל המגירות נאספו מן הרחוב, וכל שיר למגירה נוצר בעבודת יד, ללא קיצורי דרך או מכשירים. כל השירים נכתבו בהעתקה ידנית,  ללא הדפסה ממוחשבת.

4

 
עכשיו הגיע הרגע שבו אני חייבת לשנס מותניים, להעיז ולעשות צעד קדימה.
המטרה: להגיע ל-25 מגירות מוכנות (כרגע יש כ-15, חלק כבר נרכשו ע"י מבקרים בתערוכות), ולהוציא ספר-אמן שמרכז ומתעד את הפרויקט כולו, עם צילומי העבודות לצד השירים שיופיעו במלואם.
 
וכאן אני מכניסה אתכם לתמונה:
בטח קראתם כבר איפשהו על כל הבאזז בנושא "מימון חברתי"- אתרים שמאפשרים ליוצרים (של אמנות, אפליקציות, יוזמות פילנתרופיות וכו') לגייס כספים מקהל תומכים ברשת.
האתר HEADSTART הוא הגרסה הישראלית של העניין הזה, ופתחתי שם היום עמוד שבו אני מציגה את הפרוייקט ומאפשרת לכל המעוניינים לתרום אליו.
 

הבונוס: כל תרומה מזכה בתמורה!

למעשה, אני מציעה את היצירות שלי למכירה תמורת מימון הפרוייקט: 100 ש"ח תמורת עבודה קטנה, 200 ש"ח תמורת עבודה גדולה יותר וכן הלאה.
כלומר, זו גם הזדמנות לרכוש את אחת העבודות שלי במחיר הוגן במיוחד וגם לסייע לי לסיים את הפרוייקט ולהוציא את הספר לאור.
כמובן שמלבד היצירה, כל תרומה גם תזכה אתכם בעותק של הספר, וקרדיט ברשימת התודות שתהיה בתוכו.
 
האתר הקציב לי חודש אחד בלבד להגיע למכסת המימון הנדרשת (התורמים יחוייבו בתשלום רק אם אגיע למכסה זו. אם לא – העניין מבוטל ואין מה לדאוג).
אז…
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד במשימה, ואשמח מאוד ואהיה אסירת תודה במיוחד אם אראה אתכם ברשימת התורמים/רוכשים.
גם אם אין באפשרותכם לסייע, אתם כמובן מוזמנים להעביר הלאה לכל מי שנראה לכם שהרעיון ימצא חן בעיניו.
 
הנה הקישור לעמוד שבו אפשר להירשם להשתתפות
 
 
מחזיקה אצבעות ברגליים
ותודה על הסבלנות
 
נועה אסטרייכר
 
נ.ב: אני פה לכל שאלה.
1 2 3

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

אבא. ניסיון ראשון

בכל פעם אני מוצאת עוד חפץ או ספר שלא היו אמורים לחזור אליי ב-30 השנים הקרובות לפחות.
והנה, חזרו.

ינואר 2011: לאבא, איך ששמעתי על הספר הזה ידעתי שהוא תפור עליך. אוהבת אותך בהמראות ובנחיתות. בתך הבכורה נועה

הייתי אמורה למצוא את הספרים האלה בעוד 30 שנה, ואז הילדים שלי היו שואלים אותי "אמא, למה את בוכה?". והייתי עונה להם "שום דבר, רק כמה ספרים שנתתי לסבא מזמן".
והוא היה צריך להיות סבא נהדר. סבא מצחיק.
הוא היה צריך להיות סבא.
ולא.