פלישת חוטפי האתרים ומתנות לחג

זה לא קורה הרבה. למעשה, זה לא קורה כמעט אף פעם. ייתכן שזה לא קרה לי מעולם: אחד האתרים האחרים שלי פולש (או יותר נכון, קופץ לביקור) באתר הזה. חלקכן/ם יודעות/ים שיש לי כמה שלוחות אחרות, בעיקר מתחום מלאכת היד, השיפצורים והאמנות. למה אני לא משלבת אותן באתר הזה, של הכתיבה? מאותה סיבה שהפסקתי להביא מסרגות וצמר בשביל הרגעים המתים בעבודה: זה עושה רושם נורא מבולגן.

בלועזית קוראים לזה קרוס-אובר. בסדרות אמריקאיות אוהבים כאלה, למשל בפרקים של "חוק וסדר מדור מיוחד" שפתאום מופיעות בהם דמויות מ"חוק סדר כוונה פלילית" או בכלל מאיזו סדרת כבאים משיקגו. אז הנה הקרוס אובר שלי, והוא קשור לפרויקט האמנות הוותיק שלי (עוד מעט 10 שנים!), "שירים למגירה".

בקיצור: לכבוד החגים, אני פותחת את המחסן (טוב, את הארונית) ומוכרת עבודות – שירים רקומים בעבודת יד על מפיות בד. הכל ממוסגר בעץ טבעי וזכוכית.

הנה כמה תמונות, וכל היתר, עם פרטים כמו גודל, מחיר ודרכי יצירת קשר, נמצאות בקישור הזה. הקליקו ותיהנו. 

הטקסט הלא ייאמן הזה

הריסת שכונת המוגרבים ביממה שלאחר כיבוש ירושלים המזרחית. צילום: דן הדני

"מי בתוכנו אינו מתענה בלילות ללא שינה, כאשר מן האפלה המעיקה עולה הסיוט של הגדולה שבאירוניוֹת, והנה היא מתגלגלת באורח אכזרי כאילו אין ממנה מנוס: אומה דחוקה ולחוצה, המוכיחה גבורה עילאית וכשרונות מופלאים; כיסופים עמוקים לשלום טבועים בנפשה, אך היא נלבטת לשווא מול יעד-שאין-להשיגו ודמיה ניגרים בלי הרף;
חברה שהחלה דרכה כשהיא חדורה אידיאליזם סוציאליסטי ורוח-החלטה בונה ויוצרת – חייה נהפכים לחיי עיר נצורה;

היא מבזבזת אונה על נשק וטובי צעיריה מבלים ימיהם במלחמות ונופלים בשדות הקרב; חברה אוהבת חירות נידונה לעסוק בעניינים דוחים ומזוהמים כמו ריגול, שיטור, דיכוי, פיצוץ בתים, מעצרים אדמיניסטרטיביים והגליה; נגזר עליה להיקלע למעגל קסמים של טרור ופעולות תגמול, ההולך ומקיף את כל כדור הארץ;

תנועה אשר בעבר נהנתה מאהדה כה רחבה מוצאת את עצמה מבודדת ומושמצת על ידי שוחרי קדמה וחלוצי מהפכה כביכול; עם המצוין בשיקול דעת נתפס להלכי רוח אי-רציונליים, להזיות גדולה – או לסיוטי אבדון; אומה אשר ראש-מאווייה היה להימלט ממה שכפה עליה הגורל – היותה תמיד פונקציה של קיום זולתה. הוויה שאינה תכלית לעצמה אלא בעיה, אבן נגף, נוכחות בלתי רצויה, סכנה של "פן ירבו" – אומה זו נדחפת עתה לנהוג בזולתה, בעם השכן, באופן דומה; חבית אבק שריפה אשר כל המעצמות חרדות למנוע את התפוצצותה – פתאום היא מתלקחת באופן בלתי צפוי.

תאמר: אלה דברי תבוסתנות, מזוכיזם? ראיה מפוכחת. חרדה לבאות והחלטה נחושה לקדם את פני הרעה אינן גורעות מאומה מהכרה עמוקה בצדקת ענייננו ומהאמונה שיכול להימצא פתרון נאות ושהוא אכן יימצא.

דווקא עמדת "אין ברירה" והשלכת כל יהבנו על כוח ועל מלחמה שאין לה סוף – משמעותן תבוסתנות נואשת. מכל מקום, לפני שמשלימים עם מסקנה כה נוראה שאכן אין ברירה ופועלים לפיה – שומה עלינו לעשות חשבון נפש נוקב מאוד ולשקול היטב אם אמנם נוסו כל האפשרויות האחרות.

אין לך דבר קל ומסוכן יותר מאשר לנפול קורבן לתסביך של "אין ברירה" – מתוך עצלות מחשבה. מתוך שיגרה. מתוך פחדים סתומים וסתם טמטום. ההיה צד לוחם בהיסטוריה שלא סבר כי "אין ברירה"? האמנם הוכח שכל הערבים נכונים ליהרג כדי לחסל אותנו, ואין ביניהם כלל כוחות הנרתעים מסיוט אפוקליפטי זה? האם נחרץ הדבר שאין כל סיכוי לתחילת דו-שיח עמם בסיטואציה שונה?"

יעקב טלמון על "הגדולה שבאירוניות".
מתוך "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", 1970.
תודה לתומר פרסיקו שמצא וצילם את העמוד מהספר, והעלה לפייסבוק.

ועוד משהו שכתב טלמון באותו חיבור ממש:

"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי 'תבוסתנות' לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח הכרעה להחליט כאן ועתה, הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום".

הפרויקט שלי מחפש אותך

בד"כ אני נוטה לעשות 'הפרדת רשויות' בין הבלוג הזה לשאר הדברים שאני עושה בחיים, בין אם זו העבודה שלי בחנות הספרים, חיי הזוגיות שלי, התכשיטים שאני יוצרת או כל יוזמה אחרת שאני נסחפת אליה.

הפעם אני חורגת מהכלל הזה כדי לבקש משהו מאוד חשוב בשבילי:

בשנתיים וחצי האחרונות, פרוייקט "שירים למגירה" הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המגירות הפכו לדרך שלי להביע את עצמי, ואני שמחה לראות שאנשים מתחברים אליהן.

שירים למגירה הוא פרוייקט עצמאי שהשתתף במספר תערוכות ורוצה לגדול ולהפיץ את בשורת השירה העברית באמצעות שילוב עם אמנות פלסטית. המטרה הסופית: 25 מגירות וספר-אמן.

הפרוייקט החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו לספרי שירה במטרה לסמן שירים שאהבתי במיוחד: משוררות ומשוררים כמו ישראל אלירז, דליה רביקוביץ', חדוה הרכבי, אגי משעול, שולמית אפפל, יהודה עמיחי ועוד.

לא תמיד היה מדובר בשיר שלם: לפעמים הספיקה שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא היה איסוף מגירות שהושלכו לרחובות בת"א. מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים. כל מגירה הפכה לבית-שיר, כל שיר קיבל מקום שהמחיש אותו ויזואלית. כל המגירות נאספו מן הרחוב, וכל שיר למגירה נוצר בעבודת יד, ללא קיצורי דרך או מכשירים. כל השירים נכתבו בהעתקה ידנית,  ללא הדפסה ממוחשבת.

4

 
עכשיו הגיע הרגע שבו אני חייבת לשנס מותניים, להעיז ולעשות צעד קדימה.
המטרה: להגיע ל-25 מגירות מוכנות (כרגע יש כ-15, חלק כבר נרכשו ע"י מבקרים בתערוכות), ולהוציא ספר-אמן שמרכז ומתעד את הפרויקט כולו, עם צילומי העבודות לצד השירים שיופיעו במלואם.
 
וכאן אני מכניסה אתכם לתמונה:
בטח קראתם כבר איפשהו על כל הבאזז בנושא "מימון חברתי"- אתרים שמאפשרים ליוצרים (של אמנות, אפליקציות, יוזמות פילנתרופיות וכו') לגייס כספים מקהל תומכים ברשת.
האתר HEADSTART הוא הגרסה הישראלית של העניין הזה, ופתחתי שם היום עמוד שבו אני מציגה את הפרוייקט ומאפשרת לכל המעוניינים לתרום אליו.
 

הבונוס: כל תרומה מזכה בתמורה!

למעשה, אני מציעה את היצירות שלי למכירה תמורת מימון הפרוייקט: 100 ש"ח תמורת עבודה קטנה, 200 ש"ח תמורת עבודה גדולה יותר וכן הלאה.
כלומר, זו גם הזדמנות לרכוש את אחת העבודות שלי במחיר הוגן במיוחד וגם לסייע לי לסיים את הפרוייקט ולהוציא את הספר לאור.
כמובן שמלבד היצירה, כל תרומה גם תזכה אתכם בעותק של הספר, וקרדיט ברשימת התודות שתהיה בתוכו.
 
האתר הקציב לי חודש אחד בלבד להגיע למכסת המימון הנדרשת (התורמים יחוייבו בתשלום רק אם אגיע למכסה זו. אם לא – העניין מבוטל ואין מה לדאוג).
אז…
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד במשימה, ואשמח מאוד ואהיה אסירת תודה במיוחד אם אראה אתכם ברשימת התורמים/רוכשים.
גם אם אין באפשרותכם לסייע, אתם כמובן מוזמנים להעביר הלאה לכל מי שנראה לכם שהרעיון ימצא חן בעיניו.
 
הנה הקישור לעמוד שבו אפשר להירשם להשתתפות
 
 
מחזיקה אצבעות ברגליים
ותודה על הסבלנות
 
נועה אסטרייכר
 
נ.ב: אני פה לכל שאלה.
1 2 3

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

אבא. ניסיון ראשון

בכל פעם אני מוצאת עוד חפץ או ספר שלא היו אמורים לחזור אליי ב-30 השנים הקרובות לפחות.
והנה, חזרו.

ינואר 2011: לאבא, איך ששמעתי על הספר הזה ידעתי שהוא תפור עליך. אוהבת אותך בהמראות ובנחיתות. בתך הבכורה נועה

הייתי אמורה למצוא את הספרים האלה בעוד 30 שנה, ואז הילדים שלי היו שואלים אותי "אמא, למה את בוכה?". והייתי עונה להם "שום דבר, רק כמה ספרים שנתתי לסבא מזמן".
והוא היה צריך להיות סבא נהדר. סבא מצחיק.
הוא היה צריך להיות סבא.
ולא.

דברים שלא אומרים בחנות ספרים

באחד מערבי השבוע צעדתי עם חברה (שתינו פליטות סטימצקי) ל"סיפור פשוט" בנווה צדק, חנות משובחת שמנוהלת כיום ע"י פליטת סטימצקי נוספת. שלושתנו, מעבר לחדוות המפגש, תמיד מוצאות את עצמנו נזכרות בסיטואציות מוטרפות מהווי העבודה ברשת (הווי, קרי: תת-תנאים, יחס מחפיר, שכר מינימום ואיגנורנטיות מוחלטת של הממונים הבכירים בכל הנוגע למוצר הזה שהם מוכרים. תזכירו להם מה? אה, ספרים. טוב, מה ההבדל. ספרים, תחתוניות, מכשירים סלולריים, הכל אותו דבר. לא?).

בכל אופן, מהמפגשון הזה שם יצאתי קצת מבויישת, כי נדרשתי באותה הזדמנות לרכוש איזשהו ספר ידוע שבזמנו, כששלושתנו עוד עבדנו ברשת, נחשב לאחד מחמשת הגדולים בקטגוריית "ספרים שאנחנו צוחקים על מי שמבקש אותם". לא, לא רומן משרתות וגם לא ניו-אייג' בשקל. דווקא ספר פסיכולוגיה מאוד נחשב של חוקרת ילדים ופסיכואנליטיקאית ידועה. אבל הפער העצום שהיה לעיתים בין הלקוחות שביקשו אותו ובין אופיו של הספר – נו, בדיוק מהחומרים האלה ניזונות כל המוכרות בחנויות הספרים. כי כסף הרי לא עושים בתחום.

המבוכה שלי בסיטואציה הייתה דומה למה שמרגיש אולי פרוקטולוג בכיר כשהוא בא לפרוקטולוג-קולגה לטיפול בטחורים: "אני יודע, אני יודע, הייתי צריך לזהות את הסימפטומים בעצמי קודם, תעשה טובה ותצחק עליי רק אחרי שאצא". מתוך המצב הזה, שבו עמדתי מול שתי הקולגות שלי לשעבר וביקשתי את הספר המשוקץ בעיניים מושפלות, החלטתי לחשוף כאן כמה מסודות המקצוע. או יותר נכון, מה באמת עובר בראש של מוכרת ספרים מהזן המשופשף והטוב (אלה שבאמת אוהבות ספרים, לא בהכרח אלה שתמצאו בפרונט של הרשתות הגדולות) כשלקוח מבקש ספר מסוים. אז הנה, במהדורה מוגבלת לאספנים – דברים שלא תשמעו בחנות ספרים. השאלות אמיתיות לחלוטין וידועות לכל העובדים בשוק הספרים. התשובות הן כמובן מה שהיינו מתות לומר, אבל לא.

לקוח: יש לכם את "הדרמה של הילד המחונן"?
מוכרת: חראם על הכסף שלך, הרי מחונן אתה לא

לקוח: אני מחפשת מתנה לחברה שמתגייסת
מוכרת: הנסיך הקטן, העץ הנדיב או "החתיכה החסרה"?

לקוח: היה פעם איזה ספר, לא זוכר איך קוראים לו או מי כתב אותו, הוא היה צהוב כזה, ממש עבה.
מוכרת: דפי זהב?

לקוחה: יש לכם את "למה גברים אוהבים ביצ'יות"?
מוכרת: כן. התשובה היא "ככה".

לקוח: אני מחפש משהו בסגנון של מורקמי.
מוכרת: אז קח מורקמי. אף אחד לא מבדיל בין הספרים שלו ממילא.

לקוח: יש לכם את "מלאך או שטן" של שרה אנג'ל?
מוכרת: מסכן, לכמה שפטו אותך?

לקוח: אני טס לקרובי משפחה בחו"ל ורוצה להביא להם אלבום על ישראל.
מוכרת: עזוב, במקום זה – תן לי את ה-200 שקל שתכננת להוציא, ואני כבר אשקר להם איזה כיף פה.

לקוח: יש לכם "פינוקי מנגן ושר"?
מוכרת: וואו, אתה ממש שונא את ההורים של הילד הזה, הא?

לקוח: אני מחפש ספר חדש של סופר צעיר, לא זוכר את השם, יצא ממש עכשיו בהוצאת "שיבולת".
מוכרת: אויש, אתה עוד נודניק שהוציא בהוצאה עצמית ועכשיו בודק את החנויות. תשמע, זה שכתבו לך בפייסבוק "שיואו אתה חייב לכתוב ספר", זה לא באמת אומר שהיית חייב לכתוב אחד.

לקוח: אתם מוכרים פה יומנים?
מוכרת: הנה, בבקשה. יומנה של אנה פרנק

לקוח: מה יש במבצע?
מוכרת: אף ספר טוב.

לקוח: יש לכם את קטלוג "מתחתנים"?
מוכרת: תשמעו, שמעתי שבזמן האחרון אפשר להשיג אפילו קופסאות קטנות כאלה שממולאות אינטרנט.

לקוח: יש לכם את "אות מאבשלום"?
מוכרת: בטח! הנה: ז'

 

 

מט ילדים/בלה שייר – ביקורת

אכזר
(ש"ע) רע, רשע, אלים, תוקפני, חסר רחמים, בעל לב אבן, נוקשה, בוטה.
להתאכזר
(פ') להתנהג באכזריות, לנהוג ללא רחמים, לנהוג בקשיחות, לייסר, להיות רע, להיות אכזר, להיות קשה-לב, להתעלל, להתעמר, לרדת לחיי-, לענות, להכאיב, לגרום סבל, לנגוש, לרדות, להכביד עולו, לרדוף, לרדת לחיי.

מט ילדים, בלה שייר, הספריה החדשה 2011. ציור העטיפה: לורטה לוקס, "שלוש בקשות"

***

כמה פעמים אמרתם, בקול או בלב, "ילדים הם עם אכזר"? בכמה מההזדמנויות האלה, עצם אמירת המילים היה דרך להשכיח, לסלוח ולעבור הלאה?
אפשר לומר ש"ילדים הם עם אכזר" הוא המשפט המקביל ל-Boys Will Be Boys הלועזי, האופן שבו היה מקובל להסיר מכתפיהם של בנים, נערים או גברים את האשמה על מעשים לא נאותים או אסורים (אלימות מילולית, הטרדה מינית, ונדליזם, תקיפה פיזית, תקיפה מינית או התעללות נפשית). בסופו של דבר מגיעה המסקנה המתבקשת: זו התנהגות טבעית, הן במקרה של "ילדים" או "בנים". אין מה לצפות מהם ליותר. הם יכולים להיות נחמדים, אם רק ירצו – אבל אם הם לא רוצים, אין לנו יותר מדי מה לעשות בנידון.

אכזריות הילדים אינה אורחת ב"מט ילדים": היא בעלת הבית. היא נוכחת בכל סיפור, בין אם כאכזריות רנדומלית שאינה מופנית כלפי פרט ספציפי, או בגלגולה השני כאכזריות מכוונת ומודעת שמטרתה היא לפורר את האחר.
הדמות האכזרית הראשונה שהקורא נתקל בה היא מירה, האחות הבכורה של פולה – הגיבורה של הנובלה שפותחת את הספר. קשה לפענח את הסיבה לשנאה היוקדת של מירה את פולה הקטנה: היא לא יכולה לשאת את נוכחותה כלל, גם כאשר זו שקטה לגמרי. משהו תמיד מפריע למירה, והאשמה היא תמיד פולה. פולה פותחת מגירה, מירה טורקת אותה בטענה שהצליל מציק לה. פולה מספרת לעצמה סיפור בפינת החדר, מירה צורחת לאמא שתבוא לקחת את פולה משם. פולה משחקת עם חיילי שחמט, מירה נטרפת. נדמה שמירה לא משלימה עם עצם קיומה של פולה בחיי המשפחה הקטנה (אבא, אמא ושתיהן), ומנסה למחוק אותו, לאיין אותו. שפולה לא תתקיים. למעשה, היא מנסה להכחיד כל פעילות, יישות או חפץ שגורם לפולה שמחה, בתקווה שהדבר יעלים את פולה עצמה.
החתול מוריק הוא הקורבן הראשון: פולה מאוד אוהבת את מוריק, חתול נחמד שאימץ לו את חצר הבית. היא משחקת איתו והוא חבר נאמן, שותף למשחקי "אבא ואמא" שלה ושל שוריק, הפעוט של השכנים. מהר מאוד מירה מתחילה לנדנד להוריה על כך שהחתול סובל, החתול ניזוק, החתול אינו צריך לחיות בחצר הקטנה, אסור לו להיות חלק מהמשחקים של פולה. מירה אומרת שצריך לקחת אותו לפארק ולהשאיר אותו שם, במקום שבו יהיה לו מרחב וחופש. ההורים לא שותפים לגישה של מירה, אבל כבר למחרת מגלה פולה שמוריק נעלם.איש אינו מוכן לומר לה מה קרה. רק מירה מביטה בפולה בסיפוק כשהיא מתכופפת לפינות אפלות בחצר וקוראת לו מוריק מוריק קיס קיס קיס קיס.
מוריק לא חוזר.

אלונה בחדר השינה. אוקראינה. מתוך הספר והתערוכה של הצלמת מיכל חלבין, strangely familiar

הגילוי הזה של אכזריות במירה כלפי פולה אינו סוף פסוק: מירה השילה מעצמה כל תכונה ילדותית והיא מקדישה את כל זמנה ללימודים, כאילו מדובר בדוקטורט באוניברסיטה ולא בתרגילים בבית ספר יסודי. מרגע שהצורך ללמוד ולהצטיין מופיע אצלה, פולה הופכת לאויבת של ממש. מירה מתעבת את פולה כי היא עדיין ילדה. ולדעתה של מירה, שמעולם לא הייתה ילדה, לפולה אסור להיות ילדה. היא שונאת ובזה לה על כל הפגנה של תכונה או יכולת בריאה של ילדים: דמיון, חוש מוזיקלי, שמחה, סקרנות. המטרה של מירה היא להשמיד את התכונות האלה בפולה, כי הן מפריעות לה (למירה) לחיות. לנשום. להיות.

למה?
למען האמת, קשה לי לענות על השאלה הזו. בעצמי לא הבנתי. אני אחות בכורה לשני אחים, אחד מהם בהפרש של שנתיים והשני בהפרש של עשר שנים ממני – והשנאה המצמיתה שנושבת ממירה לפולה זרה לי כמו פני כוכב פלוטו. וודאי שהכרתי אחים ואחיות שלא הסתדרו או רבו זה עם זה בילדות, ולפעמים המשיכו כך בחייהם הבוגרים. ראיתי ריבים וצרחות ומכות ומשיכות בשיער (כמובן שאחי האמצעי ואני, שחלקנו חדר משותף עד תחילת גיל ההתבגרות, הלכנו מכות באותה תדירות ששיחקנו בלגו על השטיח), אבל התיעוב הזה, כפי שהוא מופיע בספר – התיעוב הזה עורר בי רק תמיהה וסלידה. אפילו ברגע היחיד שבו מירה מסבירה לפולה עובדה חשובה על הקיום שלהן כיהודיות בבניין שכולו קומוניסטים שבאו מבתים נוצריים – אפילו אז לא חשתי במשב אחד של אחווה או שיתוף. עובדה זו יוצרת מצב שבו פולה היא דמות של ילדה רבגונית ומלאת רבדים, בעוד מירה נותרת במרייה התמידי מבלי להתקדם או להתפתח.

אנחנו הרוסים מהרוסים

גילוי נאות: אני משתייכת בחציי לתפוצה ולתרבות ממנה היגרה הסופרת בלה שייר לישראל. היא אמנם מאוקראינה, ואילו אני ילידת הארץ ובת לאמא ילידת לטביה. אבל שייר ואמי היגרו שתיהן  עם הוריהן לארץ בגיל 12, בשנות ה-70. אותה עלייה נחשבה לעלייה "אידיאולוגית", "ציונית" וכדומה. והיא נקלטה, איכשהו, בלי הרבה הדים. אצלנו במשפחה לא היה אף אחד ששם היה דוקטור ופה ניקה רחובות, מסיבה מאוד פשוטה: אין במשפחה שלי אף דוקטור. סבא יעקב (יאשה) היה ספר, סבתא שרה הייתה פועלת במובן הבסיסי-מסחרי של המילה, ועבדה כאן עד הפנסיה ולאחריה כפורסת נקניקים וגבינות בסופר, מסדרת מדפים במשביר לצרכן, מוכרת בחנות במרכז המסחרי חסר החן של שכונת נווה יעקב בירושלים. א-נו, ככה זה בחיים. מה נותנים לך אתה מקבל. לא שלא היו שאיפות: שלוש בנותיהם סיימו לימודים בקונסרבטוריונים ואקדמיות, ושלושתן הפכו מורות לפסנתר. שתיים מהן עד היום, אמא שלי פרשה בהקלה גדולה למקצוע אחר. כך או כך, כשהעלייה ההיא נחתה בנתב"ג, אף אחד (מחוץ למשרדי "המוסד") לא חלם עדיין על מיליון וחצי מהגרים מהגוש הקומוניסטי שיתפורר ויטלטל את העולם ואת ישראל הזעירה.

ההשתייכות הזו שלי (או יותר נכון- השיוך. לא בחרתי לבוא לעולם וכו') לעם ולתרבות הזו סייעו לי, מחד, בבואי לקרוא ולהבין את "מט ילדים". מאידך, ייתכן שלולא השיוך הזה הייתי מסוגלת לקרוא את "מט ילדים" כספר ותו לא, לא כעדות אוטוביוגרפית שהוברחה במעטפה נסתרת מעולם שמעטים הישראלים המסוגלים להבינו –  עולם שהמבנה החברתי והמשפחתי שלו, ההיררכיה שבין הרוחני לכוחני וההתנהלות שלו שונים כל כך, כמעט הפוכים מהנהוג פה.
"מנטליות", קוראים לזה. כשאני נתקלת ב"מנטליות" הזו פנים אל פנים או בסיפור שמישהו מספר לי, כמעט תמיד אני אומרת משפט שיישמע מאוד לא תקין פוליטית ואפילו גזעני למי שלא מכיר אותי: "יהודים-רוסים הם העם הכי דפוק בעולם". אבל רק מנהמת לבי מגיע המשפט הזה. רק מהיכרות אישית נפשית עמוקה. רק מהניסיון התמידי שלי לברוח מהלקח המר שתמיד (כך נדמה) מצפה בסוף לכל יהודי-רוסי באשר יפנה.

קסניה בגן השעשועים. רוסיה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

נכון, מדובר באומה משכילה לרוב, שאפתנית, שוחרת תרבות גבוהה ואסתטיקה, אמנות, ספרות ומוזיקה. עושר לשוני עם הומור בלתי מנוצח. אבל לאורך המאות האחרונות עברו יהודי ברית המועצות (כלומר- יהודי כל אותן מדינות שנהוג לכנות "רוסיה". מימי הצארים, תחום המושב, דרך המהפכה, השלטון הסובייטי והתפרקות הגוש) לא שבעה מדורי גיהינום, אלא הרבה יותר. עשרה קבין של סבל ירדו לעולם, חמישה נטלו הרוסים ובהם יהודי רוסיה, וחמישה נוספים נטלו יהודי רוסיה לבדם. כמובן שאי אפשר להשוות סבל לסבל, ואין ספק שעמים רבים בעולם (לרבות אפריקה) יוכלו להתמודד על התואר – אבל אלוהים אדירים, כמה שהם סבלו. כמו שכל ה"רוסים" סבלו, פלוס גיהינום ספיישל ליהודים, על חשבון הברון/הצאר/הכנסייה/הקרמלין/סטאלין/הנ.ק.וו.ד וכן הלאה.
תגידו אתם: אחרי כל כך הרבה רע, איך אפשר להישאר נורמלי?

כל הווידוי הארוך והלא-תקין-פוליטית שקראתם כעת נועד להסביר את שברון הלב שגרמו לי כמה מהדמויות והעלילות המקבילות ב"מט ילדים".  תגידו שהלב שלי נשבר יותר מדי במהלך קריאת ספרים(ראו ביקורות קודמות), אבל "מט ילדים" מצליח לשרטט בנאמנות כמעט פתולוגית את אותה "מנטליות" רוסית מפורסמת וחמקמקה, שכמה מסממניה החיצוניים הפכו לחומר לבדיחות בתקופת גל העלייה העצום של שנות ה-90 (סנדלים עם גרביים, סנדוויץ' עם נקניק, עברית קשה שפה, קופאיות, זה לא בית רוסי אם אין סבתא בסלון וכו'). הסממנים הפנימיים, המוכרים רק ליודעי-דבר, פרושים ב"מט ילדים" לאורך ולרוחב:

  • הנהייה אחר כוח, אחר "מנהיג חזק", שמתחילה כבר בילדות.
  • האובססיה הקרייריסטית-אקדמית.
  • חתונה ולידה בגיל צעיר מאוד, ומסירת הילדים כבר בינקותם לסבתא על מנת שההורה יוכל להמשיך ללמוד או לעבוד, לעיתים בעיר אחרת, בלי להגיע הביתה כמעט.
  • לעיתים ילדים מנישואין שהסתיימו נשארים אצל הסבתא לתמיד בעוד ההורה מקים משפחה חדשה בלעדיהם.
  • השפלה של ילד בפומבי ע"י ההורה, טקטיקה מוכרת במגזר ל"לימוד לקח" או "משמעת".
  • היעדר מוחלט של שיתוף או גילוי לב בין הורים לילדים מחד, או שיתוף יתר – הורה שמעביר לגמרי את עול הקיום אל הילד. אין אמצע.
  • "סבל מדבק" – העברה של סבל מדור לדור. מצד אחד ההורים רוצים כביכול שהילדים לא יסבלו כמו שהם סבלו, מצד שני ההורים כועסים על ילדיהם כי "הכל בא להם בקלות", מזלזלים בהישגיהם ובפועל יוצרים מצב שבו חובה על הילדים לסבול כמוהם.

ברור שבפירוט הנ"ל אני מציגה רק צד אחד, מאוד מסוים, של המשפחה היהודית-רוסית. המשפחה הזו מתאפיינת לרוב במה שנתפס לעיתים כפיצול אישיות: במשפחה כזו מחבקים ומנשקים המון. הסבתות וההורים את הילדים, הילדים את ההורים והסבתות. חום ואהבה הם חלק בלתי נפרד, לרוב, ממשפחה כזו, בכל מבנה שהוא. לצד מוזרויות מעיקות כמו ההכרח לגרוב גרביוני-צמר (כחולים או אדומים) מתחת למכנסיים בימות החורף (הישראלי החמסיני. תארו לכם), הרעיפה עליי המשפחה הרוסית של אמי שפע גינוני חיבה וליבוב. נדמה לי ש-30 הוא הגיל שבו לראשונה מותר לצאצא ממוצא יהודי-רוסי לדרוש ממולידיו שיחדלו לנשק לו את הטוסיק. למה? כי ככה זה אצלנו. ילד ינושק בטוסיק מתוך אהבה אין קץ, עד שיצעק די או יברח לחדר אחר. לא נישקו לך בטוסיק? אתה כנראה יתום ערירי. כי אין אמא או סבתא יהודיה-רוסיה שפויה בדעתה שתוותר על הזכות המגיעה לה- לסגוד לטוסיק השמנמן והמתוק של הילד שלה.

הנטייה להאביס את הצאצאים (נטייה יהודית עם פוסט טראומה שואתית) מתנגשת לעיתים עם הצורך הכפייתי של הורים יהודים-רוסים לנפנף בילדיהם כמו בכלבי-תערוכות: כך ידחפו לך עוף ותפוחי אדמה וקציצות ולחם ועוגה ושוקו וממתק – וברגע שתסיים אותם ינזפו בך על הזלילה וינעצו בך תוכחות על הקילוגרמים העודפים. אם אתה שמן וילדים מציקים לך, תשכח מלקבל סימפטיה בבית: זו בעיה שלך, ובשבילנו זו בושה. לא משנה שאנחנו אלה שפיטמנו אותך.

ז'ניה, אוקראינה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

אני יכולה להאריך כאן (והארכתי, חלאס!) עוד ועוד, אבל די. למי שעוד לא נשבר, אציין שתי נקודות נוספות בקצרה:
1) הנובלה "גלית וגורדון" בספר נראית מודבקת, לא שייכת, כאילו חיכתה להתפרסם במסגרת אסופה כלשהי ונכנסה לספר במקרה. הדמויות בה לא מגיעות אל לבו של הקורא, ופעולותיהן תמוהות ונטולות מניע נפשי ברור.
2) הסיפור "פעמיים", שסוגר את הקובץ, הוא אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. בסיפור הזה נפתח סכר הדמעות שלי, שבניגוד למה שעולה מהביקורות שלי, לא נופל בקלות כזו. סיפור שהוא מופת לאיפוק ואבחנה דקה, רגישות נדירה לפרטים ולב חשוף. עשו לעצמכם טובה- אם אחרי כל הקידוח שלי אתם מחפשים סיבה אחת לרכוש את ספר הביכורים של בלה שייר, הסיפור "פעמיים" הוא הסיבה. אני לא מדביקה את התואר "מושלם" לכל דבר- והסיפור הזה מושלם.

מט ילדים/בלה שייר
הוצאת הספריה החדשה, 2011