דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

הם מפחדים? לא מספיק

לפני כמה ימים הוא שלח הודעה בפייסבוק. התעלמתי. 15 שנה פלוס-מינוס שאני מתעלמת. לשמחתי לא הייתי צריכה להתחמק ממנו באופן פעיל, כי אנחנו גרים בערים שונות. אבל בפייסבוק הוא צץ הרבה כי הוא (מסתבר) התברג לקבוצה של אנשים שאני מעריכה את דעותיהם ודרכם. לפעמים יצא לי לקרוא בפייסבוק טקסט של הקבוצה הזאת, טקסט שמצא חן בעיניי, ורגע לפני ששיתפתי ראיתי מי חתום עליו – ומחקתי. לא משתפת, לא עושה לייק, לא כלום. לא קיים.

שלשום בבוקר, בעודי מתמתחת במיטה בנחת ומדברת עם החבר שלי, צלצל הסלולרי עם מספר לא מוכר. בצד השני של הקו היה ההוא. הייתי קורקטית – "כן. מה". והוא אמר שהוא חושב על זה הרבה בזמן האחרון בגלל כל הדיבורים שיש עכשיו על העניין של הטרדות ותקיפות מיניות וכל הנשים שיוצאות עם סיפורים שקרו להן, ושהוא דיבר עם בת הזוג שלו והגיע למסקנה שלא היה שום מקרה שהשאיר אצלו תהיות לגבי אם הוא התנהג בסדר – חוץ ממני. והוא רוצה לדעת אם זה רק נדמה לו, או שבאמת קרה משהו.

נשארתי קורקטית. אמרתי לו – כן. היית שיכור ולא הסכמת לקבל "לא". נכון, לא קרה שום דבר שהייתי הולכת בגללו למשטרה, אבל זה לא הפרמטר היחיד. בסופו של דבר הרי עפתי לאוטו ודהרתי הביתה והיה לי די מבהיל ובעיקר מאוד מגעיל.

הגבול היה ברור מלכתחילה (לא שכבתי אז עם אף אחד. נקודה. בלי יוצאים מן הכלל ובלי "לזרום". וכשאני אומרת אז – אני מדברת על פרק זמן של כמה שנים, לא שבוע), והוא ידע את זה כי הודעתי על זה. באותן שנים לא היה מצב שאצא עם מישהו אפילו לשתות קולה בלי ליידע אותו על הגבול הזה, ובשלב מאוד מוקדם בפגישה. לא מעט מהדייטים (הלא-רבים) שלי הסתיימו בנקודה הזו: אני אומרת שאין ולא יהיה מצב לסקס – והם חותכים ועפים משם בלי להשאיר עקבות. גס רוח, אין ספק. אבל לפחות הם נהגו בכנות ולא ניסו "לשכנע". היו גם כאלה שהאיסור הכניס אותם לאקסטרה-מוטיבציה, והיו מוכרחים להוכיח לי שהם יכולים לשנות את דעתי. גם אותם צלחתי בשלום, פחות או יותר.

אז איפה היינו? אה. 15 שנה אחורה פלוס מינוס. הוא היה אז שיכור במידה מסוימת – אבל לא מספיק שיכור מכדי לנהוג, ובטח לא מספיק שיכור כדי להתעלם ממה שאמרתי וביקשתי ואסרתי. אני יודעת בוודאות שלא הייתי שיכורה, מסיבה פשוטה: אני לא שותה אלכוהול (ולא עושה סמים, אבל זה לסיפור אחר). וגם אם הייתי שיכורה, זה בטח לא מצדיק שום דבר.

אז נכון, לא קרה שום דבר מחריד, אבל מה שכן קרה הספיק כדי שלא ארצה לשמוע ממנו או עליו יותר. עד שלשום בבוקר. בכנות, אפשר לומר שהוא היה די בהלם בצד השני של הקו. "וואו, חשבתי שתגידי לי שלא קרה כלום ושזה שטויות, ושסתם לא יצא לנו להיתקל מאז". מה לעשות, זה לא המצב. בכל אופן, סיימנו את השיחה ומיד התיישבתי במיטה להסביר לחבר שלי מה לעזאזל גרם לי להגיד לסלולרי שלי משפטים כמו "היית שיכור ולא היית מוכן לשמוע 'לא'" בשעה 10 בבוקר.

לא סיפרתי לחבר שלי (או לבני זוגי בעבר) שום דבר מהסוג הזה – עד שלשום. לא בגלל שהתביישתי. להיפך – באיזשהו מקום אני באמת חושבת ש(טפו טפו חמסה)אני בת מזל: קרו לי כמה וכמה דברים, אבל שום דבר שמתקרב בכלל לסיפורי האימה של חברות שלי. שום דבר שמצדיק פיקסול של הפרצוף בטלוויזיה, שום דבר הרסני מדי. גם אני נתקלתי בזכרים גסי רוח (ההוא שאמרתי לו שלא יהיו בינינו יחסי מין, והשיב "אז בשביל מה באתי?". דוש, מקווה שחטף קילע), בזכרים אטומים ובזכרים אינטרסנטיים ומגעילים. נתקלתי בזכרים שלא ראו אותי ממטר והחליטו שאני רהיט לשימושם ותו לא. האיש הזה שהתקשר אליי שלשום בבוקר הוא אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה לי.

אבל מה יש כבר לספר? זו הסיבה גם שלא כתבתי שום דבר על #MeToo ועל #גםאני. כי לי עוד איכשהו היה מזל. אתן מבינות כמה זה נורא לומר את זה בכלל? פאקינג מזל!

אם אתה זכר, דע: אין שום פסול בלרצות סקס, בלקוות שיהיה סקס, ומותר גם לבקש סקס. שני הראשונים (לרצות ולקוות) זה משהו שאתם יכולים לעשות בינכם לבין עצמכם בראש, ואף אחת לא תיעלב ולא תיבהל – כל עוד תשמרו את זה לעצמכם.

לבקש סקס זה דבר שמותר לעשות רק במקומות ובזמנים ובסיטואציות שבהם מותר לבקש סקס. לדוגמה: עם בת הזוג. או עם מישהי שאינה בת הזוג, אבל אתם כבר מתנשקים שעתיים על הספה בסוף הדייט וממש ממש ברור שהיא רוצה. איך יודעים שהיא רוצה? נניח, היא מתפשטת בעצמה ואומרת את זה (והיא עושה את כל זה בהכרה מלאה! תארו לכם!). אבל לא בעבודה, לא בצבא, לא באוטובוס – ובכלל, לא לבקש סקס ממישהי אם היא לא הסתערה עליכם מרצונה החופשי.

וחשוב מאוד: גם אם כל התנאים המתאימים התממשו, וביקשתם סקס והיא אמרה לא: לא ללחוץ, לא "לשכנע", לא לעשות שום דבר שיגרום לה להרגיש חרא או לא בסדר עם הסירוב שלה! רבאק, אם אשה רוצה לשכב איתכם – היא תשכב איתכם. כל הקשקושים על "עם כל החוקים האלה, הלכה הרומנטיקה" זה משהו שרק גברים מסוג מאוד ירוד ולא מפותח מסוגלים לומר או לחשוב. אין שום רומנטיקה בחדירה (או בחפינה או בלפיתה או במגע בכלל) לגוף של מישהי שלא רוצה אתכם שם. יש לזה מונח אחר לגמרי.

והנה שני הסנט שלי לשאלת "למה הן נזכרות עכשיו": הן לא. הן תמיד זוכרות. הן לא שכחו אף פעם. ובכל זאת: אני, למשל, אם ההוא לא היה מתקשר – סביר להניח שלא הייתי אומרת מילה לאף אחד. למה? כי ככה. אבל כל מה שקורה עכשיו, כל הסיפורים, כל הגילויים, הכל הוביל בסופו של דבר לזה שהוא יחשוב ברצינות, יסרוק היטב את עברו, ויגיע פתאום למסקנה ש-וואלה, הוא עשה משהו לא בסדר! ככה, בשגרה, הוא לא היה מתעכב על זה עוד רגע. אבל מה שקורה עכשיו מחלחל, וטוב שכך. שיחלחל עד שייבקעו סלעים והאדמה תרעד.

ואם עשיתם משהו כזה – תרגישו חרא עם עצמכם. תרגישו ממש ממש רע. ותפחדו, כי הגיע הזמן שגם אתם תפחדו. גברים שמזיינים בשכל שהם "כבר מפחדים להתחיל עם נשים" לא יודעים פחד מהו, והגיע הזמן שיידעו. שירעדו לכם הביצים, נבלות. שלא תדעו רגע שקט. זהו.

נ.ב, כי אי-אפשר בלי לצחוק קצת: לאור סיפורי ה"גברים בחלוקים", אני מוכרחה לומר: איף! זה פריט לבוש כל כך סליזי ומביך שאין שום דרך לצאת איתו בסדר. לדעתי, אין גבר בעולם כולו – כולל דוגמנים וסלבז – שיכול להיראות סביר בחלוק. למעשה, ההזדמנות הלגיטימית היחידה שמותר לגבר לעטות חלוק כשיש אשה בחדר היא זו: כשהחלוק הוא חלוק רפואי, הגבר מחכה לניתוח פרוסטטה, והאשה היא רופאה מנתחת או האחות המוסמכת שבאה לתקוע לו חוקן בתחת. הנה אפשרות אחת, עם מגוון קסום של הדפסים. תיהנו.

החלוק היחיד שלגיטימי ללבוש כשיש אשה בסביבה

 

 

 

את אולי קטנה, אבל כמו כל אישה – זונה

אז בתכל'ס זה צריך ללכת ככה (נא לשיר לפי "אהבת פועלי בניין").
מוקדש למשטרת ישראל ולמפכ"ל רוני אלשיך.
***
יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו מטרידים אותך מינית
וגם אם את יודעת שזה פשע
די ברור שלא תתלונני

כשאת לובשת את השמלה האדומה
כל מה שנעשה לך – זאת את שאשמה
ואם תגיבי לא-יפה, נעיר:
"יא מכוערת מי אותך מכיר"

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם הסתובבת לבד עם שורטס או מיני
אז יאמרו שזה מה שחיפשת
ואם נתקוף אותך, לא תאמיני –
איך זאת אשמתך שנאנסת!
כשמסתכלים עלייך רואים רק איברים
ואת יודעת איך זה איתנו, הגברים –
שולחים ידיים למקום רגיש
רק כי חיכית לטרמפ ליד הכביש

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם המפכ"ל
ונבקש שלפחות בחורף
ישתדל לקבור את הסקנדל
אך אם תחליטי דווקא לרוץ לעיתונות
מהר מאוד יגידו שאת עסקת בזנות
ומן הגג או מן המקפצה
נשתין על התלונה שלך, פרוצה

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

(ותמונה שהכנתי בהקשר דומה על שיר אחר -)

12957574_10154258292549059_3828354854816420839_o

עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

View this post on Instagram

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (she/her) (@bodyposipanda) on

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.

20 שאלות שכל גבר חייב לענות עליהן

1. שאלה לאמנים מכל תחומי האמנות: האם לעתים קרובות טוענים נגדכם שהמניע היחיד שעומד מאחורי היצירות שלכם הוא "לקבל צומי"?
2. כשאתם נמצאים בוויכוח עם מישהו ומבטאים את חוסר ההסכמה שלכם בעצבים, האם יש מי שטוען שאתם כועסים רק בגלל שאף אחד לא מסכים לשכב איתכם?
3. בראיונות עבודה, האם נשאלתם אי פעם איך אתם מתכננים לשלב בין הקריירה למשפחה?
4. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הטיעון "גברים הם פשוט לא מצחיקים/אין להם חוש הומור"?
5. האם נשאלתם או שאלתם את עצמכם אם לזוגתכם מפריעה ההצלחה שלכם בעבודה?
6. האם התקשיתם לחדור לנישה או תחום עיסוק מסוים משום שהוא "מועדון סגור של נשים"?
7. האם אתם מעכבים הבאת ילדים לעולם משיקולי קריירה?
8. האם אתם נאלצים לשקר לעתים קרובות ולומר שיש לכם חברה, כדי שמישהי תפסיק להטריד אתכם?
9. האם ספגתם בוז, עלבונות או יחס לא ענייני מאחרים בגלל הלבוש או הנעליים שלכם?
10. האם בסרטים או ספרים, אתם נאבקים למצוא דמות שאתם מזדהים איתה – כיוון שכל הדמויות הגבריות הן יצורים שטחיים ולא מציאותיים שפועלים בניגוד להיגיון ומאופיינים בהיפר-סקסואליות?
11. מתי בפעם האחרונה עברת למדרכה השנייה או העמדת פנים שאתה מדבר בסלולרי רק משום שמישהו הלך מאחוריך ברחוב חשוך בלילה?
12. האם אי פעם שיבחו אותך כ"גבר דעתן ועצמאי" או שעצם היותך גבר גורם לדעה ועצמאות להיות מובנות מאליהן?
13. האם צירפו אותך פעם לצוות חשיבה כדי "לקבל קצת זווית גברית" על העניין שנמצא בדיון?
14. האם פרסומות טוענות שאתה מסריח, מלוכלך או מכוער?
15. האם נדרשת אי פעם לבדוק אם צורת הגוף שלך היא "תפוח" או "אגס"?
16. האם מדידת בגדים ברשתות אופנה פופולריות מעלה בך לעתים קרובות שנאה עצמית ורצון לבכות?
17. האם לעתים קרובות אתה מגלה שאין בגדים במידה שלך, על אף שאינך סובל מעודף משקל קיצוני או חריגות גופנית כלשהי?
18. האם לעתים קרובות אתה נדרש להתאים את עצמך לבגדים (באמצעות דיאטה, התעמלות או הסרת שיער מחלקי גוף שונים), במקום שהם יתאימו אליך?
19. האם נתקלת אי פעם בחנות בגדי גברים שכל הפריטים הנמכרים בה הם במידה ONE SIZE?
20. מתי לאחרונה סיפרו לך שחלק מסוים בגוף הגברי הוא עכשיו "הדבר הכי חם", הציפו אותך בתמונות של אנשים שהתפרסמו בזכות חלק הגוף הזה (שאצלם הוא כמובן מושלם) ושטפו לך את המוח עם המחשבה שאתה חייב להתאמץ כדי להשיג את המראה הנחשק ושאם אין לך אותו – אתה מכוער או לא ראוי?

* השאלון נכתב בהשראת QuestionsForMen, משפטים ושאלות שנשים מפרסמות בטוויטר במטרה לחשוף את הסקסיזם היומיומי, זה שלא עוסקים בו, זה שלא הופך לחקירה במשטרה, זה שאני ואחרות חיות איתו יום יום. שאלות 1 עד 10 תורגמו מטוויטר, שאלות 11 עד 20 חיברתי בעצמי 

 

נורמה ג'ין שמנה דובה

אם מרילין מונרו הייתה מנסה להתחיל קריירה עכשיו, נניח ב-20 שנה האחרונות, לא היה לה סיכוי.

כל סוכן דוגמנות או משחק שהיה מקבל את התמונות שלה היה אומר: "יש לה כרס. ותחת ענקי. וזרועות שמנות. וצמיגים במותניים. ופולקעס של בהמה". והסוכן היה שואל את המזכירה שלו "תגידי לי, מה את שולחת לי תמונות של דבה כזאת?", והיא תגיד "לא יודעת, חשבתי שאולי היא תתאים למשהו". והוא נחר לה בטלפון- "תתאים למה בדיוק? לקרקס היפופוטמים?".

ואם מרילין הייתה מנסה לברר עם הסוכן לגבי עבודה, הוא היה אומר לה "תלכי הביתה, תורידי 20 קילו ותרימי לנו טלפון". מוכרות בחנויות היו אומרות לה "אין לנו במידה שלך". היא הייתה מנסה לסגור על עצמה את הרוכסן של מכנסיים מידה 44 בזארה ולא מצליחה. ומגיעה הביתה ומתנפלת על המקרר. אולי הייתה גם מקיאה אחר כך. או מרעיבה את עצמה עם תפוח אחד לכל אורך יום המחרת. היא הייתה צובטת לעצמה את הבטן והירכיים מול המראה, קוראת כתבות על אנשים שעשו שאיבת שומן וחייהם השתנו. גוזרת טיפים לדיאטה ומדביקה על לוח השעם בעבודה. אוכלת עוד פרוסה ושונאת את עצמה.

והיא הייתה מסתכלת על תמונות פפראצי של דוגמניות בינלאומיות בים וחושבת "אין לי שום סיכוי. לעולם לא אצליח להיראות כל כך טוב כמוהן".

 

אולי הסוכן היה זורק לה עצם, הפקת אופנה או שתיים, לא יותר. בכרטיס שלה אצלו היא הייתה רשומה כדוגמנית פלוס סייז. אף פעם לא הציעו לה שום קמפיין אחר. רק מידות גדולות, ורק אחרי שהורידה 5 קילו לפני כל קמפיין, לפחות. וגם אז, התמונות שלה עברו ריטוש. בעיתון היו מחליקים לה את הצלוליטיס, מעלימים את הקפלים בבטן. והיא הייתה יוצאת כמעט רזה, כדי לא להפחיד את הלקוחות עם שמנה כמוה. היא ידעה שהיא פריק שואו. שכשמזמינים אותה לתצוגות אופנה יצלמו אותה מהזווית הכי פחות מחמיאה ואז יפרסמו את התמונות ב"פנאי פלוס" עם כיתוב "שוק!" וכל הטוקבקיסטים יכתבו ששומן זה לא בריא ושהיא חייבת לעשות משהו עם זה כי היא נראית מזעזע. וחבל, כי יש לה פנים יפות. ומרילין תקרא את הטוקבקים ותאכל גלידה כדי לא לבכות.

(50 שנה למותה של מרילין מונרו)

הנאום שלי מההפגנה למען הדמוקרטיה ב-22.11

הוידאו לא באיכות מדהימה, מצורפות כיתוביות.

קוראים לי נועה, אני בת 27. אני אזרחית רגילה במדינת ישראל- ואני כועסת.
התחלתי לכעוס בינואר האחרון, כשאביגדור ליברמן קרא לעמותות השמאל "סייעני טרור נטו". מי הן עמותות השמאל האלה? הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. רופאים לזכויות אדם. בצלם. האגודה לזכויות אזרח. תגידו לי אתם: ממתי התנגדות לעינויים זה רק עניין של השמאל? ממתי סיוע לחולים שלא מקבלים טיפול ראוי זה קטע שמאלני? ואם כבר מדברים, ממתי עיתונות חופשית היא סכנה? איך קרה שבמדינת ישראל הפכו מושגים כמו "זכויות אדם" או "חופש הביטוי" לקללה?

כשאנחנו קוראים בעיתון על סוריה ואיראן, שתוקפות פעילי זכויות אדם, בלוגרים ועיתונאים, אנחנו מזדעזעים. מה, אסור אפילו לכתוב סטטוס בפייסבוק בלי שהמשטרה תבוא לדפוק לך בדלת? אז זהו, שהתיקון לחוק לשון הרע שעבר אתמול בקריאה ראשונה מאפשר לתבוע אותנו גם על סטטוסים בפייסבוק. ואם כבר מדברים על איראן, שימו לב שככל שהממשלה שלנו צועקת יותר חזק שהיא הולכת לתקוף את איראן, כך היא מאפשרת לכוחות כאלה ואחרים להפוך את ישראל דומה יותר לאיראן. זה לא מקרי שדווקא עכשיו כל מיני שונאי נשים בחסות הדת מרגישים מספיק בטוחים לסלק בכוח את הציבור הנשי מהזירה. הממשלה הזו, כפי שבחרה לטאטא מתחת לשטיח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בוחרת במודע לעצום עין ולתת לקיצוניים המתרבים לטאטא אותנו, הנשים, לאיזו פינה רחוקה.

הפגנה, 22.11, שד' רוטשילד. צילום: הדס מור

אז חברי הכנסת מספרים לנו שהתיקון לחוק לשון הרע נוצר לטובת האזרח הפשוט, אבל זה שקר גס: לאזרח הפשוט, כמוכם וכמוני, אין סוללת עורכי דין ויועצים, לאזרח הפשוט אין פנאי וכסף להתעסק בתביעות לשון הרע כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית.

לא הגענו לכאן הערב כדי לצעוק "זאב זאב". מי שחושב שמדובר בסה"כ בכמה פקידונים אפורים בכנסת, צריך לזכור שאף שלטון מסוכן בהיסטוריה לא היה יכול לצבור כוח בלי עזרתם של פקידים אפורים כאלה. תבינו ששום דבר לא נשלף פה מהשרוול. הכל מתוכנן, ויש להם את כל הסבלנות והגיבוי שבעולם. אבל אתם יודעים מה הולך לקרות? עם כל חוק אנטי-דמוקרטי שהם יעבירו, אנחנו נתחזק. כבר עכשיו זה קורה, עם כל הצעת חוק כזו הם נעשים מפוחדים יותר, פרנואידים יותר. מישהו מהאיחוד הלאומי אפילו אמר אתמול שבליכוד יש "סייעני שמאל". בליכוד?! איך נפלו גיבורים. ככה זה אצלם: כל מי שלא מתיישר עם התכנית האובדנית של הימין הקיצוני, מוכתר כ"שמאל". עוד מעט נשמע שנתגלו סימני שמאל גם באיחוד הלאומי, ובקרוב, אם ירצה השם, גם ביהדות התורה.

אני רוצה לדעת – על מה הממשלה הזו מבזבזת את הזמן? האם בנסיונות להיטיב עם האזרחים, לשפר את איכות החיים שלהם, את הביטחון שלהם? לא. האם היא דואגת לדיור בר השגה? לא. האם היא נאבקת למען הזכויות הסוציאליות שלנו, כדי שלא נהיה עבדים של טייקונים שמפטרים אלפי עובדים, חצי דקה אחרי שמשכו לעצמם דיבידנד של מיליארד שקל? לא האם הממשלה עושה ימים כלילות במטרה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לא!

אז מה הם כן עושים? צדים שמאלנים. לזה יש זמן, לזה יש תקציב. זה מה שהממשלה הזו עושה. זה המפעל הכי פורה ויצירתי שלה, שם מרוכזים מיטב המוחות. זו המטרה והפרויקט היחיד שעליו עובדת ממשלת ישראל, זה מסך העשן הגדול שאיתו מטשטשים אתכם ואותי, כדי שלא נראה את המציאות. את המציאות שבה לא משנה כמה קשה נעבוד ואיזו משכורת נקבל, לעולם לא יהיה לנו סיכוי לרכוש דירת שני חדרים בלי להשתעבד למשכנתא מנופחת. את המציאות שבה להורים שלי אין פנסיה, את המציאות שבה אתם ואני עובדים הרבה יותר, מרוויחים הרבה פחות, מבודדים, חיים מהיום למחר, חסרי תקווה.

מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך גדולה וכל כך ימנית קיצונית. אין להם אפילו אופוזיציה של ממש. כל השנים צעקתם בימין שאם רק יתנו לכם צ'אנס, תפתרו את הסכסוך ותשקוט הארץ. לא עשיתם דבר. לא קידמתם אותנו צעד. הגיע הזמן שאתם בימין תודו בזה: אין לכם תכנית. כל מה שאתם יודעים לעשות זה להגיד "לא", לתרץ ולחרחר מלחמה. אתם לא פרטנר.

הדור שלי הלך לגן בזמן האינתיפאדה הראשונה, והתגייס לצבא באינתיפאדה השנייה. אנחנו הדור של האוטובוסים המתפוצצים ושל הבוץ הלבנוני. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול. אנחנו הדור שאוכל היום את פירות הבאושים של השוק החופשי, של ההימנעות ממשא ומתן מדיני, של מדינה שהפריטה לחלוטין את האחריות שלה כלפי האזרח. אנחנו הדור שהיה צריך להיות לו עתיד, והוא נלקח מאיתנו. עכשיו תורנו להחזיר לעצמנו את העתיד שהבטיחו לנו. ושום תיקון לחוק לשון הרע או ייבוש תקציבי עמותות לא יסתמו לנו את הפה.