פלישת חוטפי האתרים ומתנות לחג

זה לא קורה הרבה. למעשה, זה לא קורה כמעט אף פעם. ייתכן שזה לא קרה לי מעולם: אחד האתרים האחרים שלי פולש (או יותר נכון, קופץ לביקור) באתר הזה. חלקכן/ם יודעות/ים שיש לי כמה שלוחות אחרות, בעיקר מתחום מלאכת היד, השיפצורים והאמנות. למה אני לא משלבת אותן באתר הזה, של הכתיבה? מאותה סיבה שהפסקתי להביא מסרגות וצמר בשביל הרגעים המתים בעבודה: זה עושה רושם נורא מבולגן.

בלועזית קוראים לזה קרוס-אובר. בסדרות אמריקאיות אוהבים כאלה, למשל בפרקים של "חוק וסדר מדור מיוחד" שפתאום מופיעות בהם דמויות מ"חוק סדר כוונה פלילית" או בכלל מאיזו סדרת כבאים משיקגו. אז הנה הקרוס אובר שלי, והוא קשור לפרויקט האמנות הוותיק שלי (עוד מעט 10 שנים!), "שירים למגירה".

בקיצור: לכבוד החגים, אני פותחת את המחסן (טוב, את הארונית) ומוכרת עבודות – שירים רקומים בעבודת יד על מפיות בד. הכל ממוסגר בעץ טבעי וזכוכית.

הנה כמה תמונות, וכל היתר, עם פרטים כמו גודל, מחיר ודרכי יצירת קשר, נמצאות בקישור הזה. הקליקו ותיהנו. 

חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.
etsy
כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

מי אנחנו? ישראלים! ומה אנחנו רוצים? עוד מאותו דבר!

חנויות לכיסויי-סמארטפונים הן היוגורטיות של 2015. כל מי שיכול לשכור חצי מטר עם ויטרינה נכנס לאינטרנט ומזמין מסין 500 כיסויים מפלסטיק לסמארטפון, 300 זוגות של אוזניות סוג ז' ויאללה – חנות. מה חנות – אימפריה. ואם לבעלים יש מברג פיליפס, זו גם "מעבדת תיקונים". הכי ישראלי.
זה קורה גם מדי פורים, עם החנויות שנפתחות לשבוע אחד לפני החג, מפוצצות בתחפושות סינתטיות מסין, אותו מלאי בכל מקום ואותו מחיר מופקע במאות אחוזים. לפני קיץ או שניים נבלעה ישראל על ידי המעצמה הזרה "פרוזן יוגורט", כשכל פיצוציה או גלידריה מצ'וקמקת שכרו מכונת יוגורט קפוא והתחילו להעמיס לעמישראל תוספות עם סילאן. כמה שנים קודם לכן שטף את הארץ טירוף הטורטיות: בכל חור נפתח דוכן טורטיות עם "אנטריקוט" (קצוץ דק מספיק כדי לעמעם את מקורו). לפני קצת יותר מעשור היו אלה רשתות הסנדוויצ'ים, שקמו בעקבות הצלחתה הפנומנלית של רשת "ארומה" במכירת חביתה בלחם להמונים המורעבים. עכשיו זה זמן חנויות הכיסויים לסמארטפון. תמעד על המדרכה – תיפול לתוך אחת כזו.
בסופו של כל גל כזה, נותרים עומדים רק בית העסק או הרשת המקוריים, אלה שהתחילו את הטירוף. כל הטרמפיסטים, היזמים והחקיינים נעלמים להם. עד הגלגול הבא, שבו ייוולדו כבעליה הגאים של עוד קומבינה שמישהו אחר חשב עליה לפניהם.

כיסויים לסמארטפונים. צילום: עמית שעל, "כלכליסט" (לינק לכתבה בלחיצה על התמונה)

העיתונות הכלכלית מפרסמת מדי יום ידיעות מרשימות על אקזיטים וגיוסי הון בסטארט-אפ ניישן. זו ישראל, אומת ההיי-טק העברית שמיטב בנותיה ובניה עמלים יום ולילה למכור את מוחם ופרי עמלם לגוגל ופייסבוק, או לפחות למדינה אחרת אשר זקוקה לטכנולוגיות מעקב, ניטור ויירוט. גם בלי נתונים מדויקים על היקפו של המגזר החדשני בישראל, לא קשה לקבוע שמדובר במיעוט. יצירתי, חשוב, חרוץ – אך מיעוט. קבוצה קטנה שרובה ככולה מכוונת החוצה. למכור ולעוף מפה.

רוב העסקים פה לא חדשניים ולא יצירתיים, אפילו לא סקרנים. מי אנחנו? ישראלים. ומה אנחנו רוצים? עוד מאותו דבר. בכל מקום ובכל זמן. השכן מצליח? אנחנו לא רוצים לחשוב או להמציא משהו אחר כדי להצליח כמוהו או יותר ממנו – אנחנו נגרד כמה גרושים ונשכור מקום קרוב אליו, ממש על הראש שלו, ונעשה בדיוק את מה שהוא עושה (טורטיות, פרוזן יוגורט, כיסויים לסמארטפון, טוסט-נקניק). למה? כי הוא לקח חתיכה מהעוגה ואנחנו רוצים גם. לא עוד חתיכה: אנחנו רוצים את החתיכה שלו. בשביל מה לתכנן ולהמציא ולהתרוצץ בין הבנקים כדי לקבל הלוואה לעסקים קטנים ולשכנע את הפקיד שהרעיון שלך הוא מקורי וחדשני ומצוין, ואז ליפול על התחת עם חובות? הנה, שלוש החנויות לכיסויי-סמארטפון שנפתחו במרכז המסחרי שליד הבית עושות אחלה כסף. חייבים לפתוח גם אחת כזו. אפילו יש מקום שעומד להשכרה. שם בקצה, איפה שפעם היה פרוזן יוגורט.

20 שאלות שכל גבר חייב לענות עליהן

1. שאלה לאמנים מכל תחומי האמנות: האם לעתים קרובות טוענים נגדכם שהמניע היחיד שעומד מאחורי היצירות שלכם הוא "לקבל צומי"?
2. כשאתם נמצאים בוויכוח עם מישהו ומבטאים את חוסר ההסכמה שלכם בעצבים, האם יש מי שטוען שאתם כועסים רק בגלל שאף אחד לא מסכים לשכב איתכם?
3. בראיונות עבודה, האם נשאלתם אי פעם איך אתם מתכננים לשלב בין הקריירה למשפחה?
4. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הטיעון "גברים הם פשוט לא מצחיקים/אין להם חוש הומור"?
5. האם נשאלתם או שאלתם את עצמכם אם לזוגתכם מפריעה ההצלחה שלכם בעבודה?
6. האם התקשיתם לחדור לנישה או תחום עיסוק מסוים משום שהוא "מועדון סגור של נשים"?
7. האם אתם מעכבים הבאת ילדים לעולם משיקולי קריירה?
8. האם אתם נאלצים לשקר לעתים קרובות ולומר שיש לכם חברה, כדי שמישהי תפסיק להטריד אתכם?
9. האם ספגתם בוז, עלבונות או יחס לא ענייני מאחרים בגלל הלבוש או הנעליים שלכם?
10. האם בסרטים או ספרים, אתם נאבקים למצוא דמות שאתם מזדהים איתה – כיוון שכל הדמויות הגבריות הן יצורים שטחיים ולא מציאותיים שפועלים בניגוד להיגיון ומאופיינים בהיפר-סקסואליות?
11. מתי בפעם האחרונה עברת למדרכה השנייה או העמדת פנים שאתה מדבר בסלולרי רק משום שמישהו הלך מאחוריך ברחוב חשוך בלילה?
12. האם אי פעם שיבחו אותך כ"גבר דעתן ועצמאי" או שעצם היותך גבר גורם לדעה ועצמאות להיות מובנות מאליהן?
13. האם צירפו אותך פעם לצוות חשיבה כדי "לקבל קצת זווית גברית" על העניין שנמצא בדיון?
14. האם פרסומות טוענות שאתה מסריח, מלוכלך או מכוער?
15. האם נדרשת אי פעם לבדוק אם צורת הגוף שלך היא "תפוח" או "אגס"?
16. האם מדידת בגדים ברשתות אופנה פופולריות מעלה בך לעתים קרובות שנאה עצמית ורצון לבכות?
17. האם לעתים קרובות אתה מגלה שאין בגדים במידה שלך, על אף שאינך סובל מעודף משקל קיצוני או חריגות גופנית כלשהי?
18. האם לעתים קרובות אתה נדרש להתאים את עצמך לבגדים (באמצעות דיאטה, התעמלות או הסרת שיער מחלקי גוף שונים), במקום שהם יתאימו אליך?
19. האם נתקלת אי פעם בחנות בגדי גברים שכל הפריטים הנמכרים בה הם במידה ONE SIZE?
20. מתי לאחרונה סיפרו לך שחלק מסוים בגוף הגברי הוא עכשיו "הדבר הכי חם", הציפו אותך בתמונות של אנשים שהתפרסמו בזכות חלק הגוף הזה (שאצלם הוא כמובן מושלם) ושטפו לך את המוח עם המחשבה שאתה חייב להתאמץ כדי להשיג את המראה הנחשק ושאם אין לך אותו – אתה מכוער או לא ראוי?

* השאלון נכתב בהשראת QuestionsForMen, משפטים ושאלות שנשים מפרסמות בטוויטר במטרה לחשוף את הסקסיזם היומיומי, זה שלא עוסקים בו, זה שלא הופך לחקירה במשטרה, זה שאני ואחרות חיות איתו יום יום. שאלות 1 עד 10 תורגמו מטוויטר, שאלות 11 עד 20 חיברתי בעצמי 

 

ימי הביניים

האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.

אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.

חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.

כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.

מבנה ציבור נטוש, דטרויט

אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.

ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.

אין מסקנה לפוסט הזה.