אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.
הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.
בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.
בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.
בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.
בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.
הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.
אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.
מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה – זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?
פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16
נועה אסטרייכר | אחת העם 