הפרויקט שלי מחפש אותך

בד"כ אני נוטה לעשות 'הפרדת רשויות' בין הבלוג הזה לשאר הדברים שאני עושה בחיים, בין אם זו העבודה שלי בחנות הספרים, חיי הזוגיות שלי, התכשיטים שאני יוצרת או כל יוזמה אחרת שאני נסחפת אליה.

הפעם אני חורגת מהכלל הזה כדי לבקש משהו מאוד חשוב בשבילי:

בשנתיים וחצי האחרונות, פרוייקט "שירים למגירה" הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המגירות הפכו לדרך שלי להביע את עצמי, ואני שמחה לראות שאנשים מתחברים אליהן.

שירים למגירה הוא פרוייקט עצמאי שהשתתף במספר תערוכות ורוצה לגדול ולהפיץ את בשורת השירה העברית באמצעות שילוב עם אמנות פלסטית. המטרה הסופית: 25 מגירות וספר-אמן.

הפרוייקט החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו לספרי שירה במטרה לסמן שירים שאהבתי במיוחד: משוררות ומשוררים כמו ישראל אלירז, דליה רביקוביץ', חדוה הרכבי, אגי משעול, שולמית אפפל, יהודה עמיחי ועוד.

לא תמיד היה מדובר בשיר שלם: לפעמים הספיקה שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא היה איסוף מגירות שהושלכו לרחובות בת"א. מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים. כל מגירה הפכה לבית-שיר, כל שיר קיבל מקום שהמחיש אותו ויזואלית. כל המגירות נאספו מן הרחוב, וכל שיר למגירה נוצר בעבודת יד, ללא קיצורי דרך או מכשירים. כל השירים נכתבו בהעתקה ידנית,  ללא הדפסה ממוחשבת.

4

 
עכשיו הגיע הרגע שבו אני חייבת לשנס מותניים, להעיז ולעשות צעד קדימה.
המטרה: להגיע ל-25 מגירות מוכנות (כרגע יש כ-15, חלק כבר נרכשו ע"י מבקרים בתערוכות), ולהוציא ספר-אמן שמרכז ומתעד את הפרויקט כולו, עם צילומי העבודות לצד השירים שיופיעו במלואם.
 
וכאן אני מכניסה אתכם לתמונה:
בטח קראתם כבר איפשהו על כל הבאזז בנושא "מימון חברתי"- אתרים שמאפשרים ליוצרים (של אמנות, אפליקציות, יוזמות פילנתרופיות וכו') לגייס כספים מקהל תומכים ברשת.
האתר HEADSTART הוא הגרסה הישראלית של העניין הזה, ופתחתי שם היום עמוד שבו אני מציגה את הפרוייקט ומאפשרת לכל המעוניינים לתרום אליו.
 

הבונוס: כל תרומה מזכה בתמורה!

למעשה, אני מציעה את היצירות שלי למכירה תמורת מימון הפרוייקט: 100 ש"ח תמורת עבודה קטנה, 200 ש"ח תמורת עבודה גדולה יותר וכן הלאה.
כלומר, זו גם הזדמנות לרכוש את אחת העבודות שלי במחיר הוגן במיוחד וגם לסייע לי לסיים את הפרוייקט ולהוציא את הספר לאור.
כמובן שמלבד היצירה, כל תרומה גם תזכה אתכם בעותק של הספר, וקרדיט ברשימת התודות שתהיה בתוכו.
 
האתר הקציב לי חודש אחד בלבד להגיע למכסת המימון הנדרשת (התורמים יחוייבו בתשלום רק אם אגיע למכסה זו. אם לא – העניין מבוטל ואין מה לדאוג).
אז…
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד במשימה, ואשמח מאוד ואהיה אסירת תודה במיוחד אם אראה אתכם ברשימת התורמים/רוכשים.
גם אם אין באפשרותכם לסייע, אתם כמובן מוזמנים להעביר הלאה לכל מי שנראה לכם שהרעיון ימצא חן בעיניו.
 
הנה הקישור לעמוד שבו אפשר להירשם להשתתפות
 
 
מחזיקה אצבעות ברגליים
ותודה על הסבלנות
 
נועה אסטרייכר
 
נ.ב: אני פה לכל שאלה.
1 2 3

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

קידום בפייסבוק

כמו שכולכן כבר יודעות, המצב בשוק הכתיבה/עריכה/הגהה/שכתוב היה ועודנו איום ונורא, עם או בלי מיליון מפוטרי מעריב וערוץ 10. הוא היה חרבנה גם לפני שנתיים, שלוש, ואפילו לפני המשבר הכלכלי של 2008 כמעט היה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום. לכן אני כמעט ולא תולה יותר את יהבי בתחום העיתונות המודפסת ו/או המקוונת (המודפסת כבר לא מוכנה לשלם, והמקוונת, כל עוד הבעלים שלה הם אותם בעלים של המודפסת – לא מתכוונת לשלם).

אז מה כן אני יודעת לעשות, ששווה להשקיע בו כסף?

רשתות חברתיות. נכון, היום כל ילד בן 12 הוא "מומחה מדיה וקידום אתרים" וכל ילדה בת 17 היא "CEO קריאייטיב", אבל הידע הטכנולוגי של כל אותם שחייני-אינטרנט לא יכול לחפות על היעדרו של תוכן איכותי ושימוש מדויק בשפה. יותר מדי ארגונים ואנשים ששוכרים "מומחי פייסבוק" מוצאים את עצמם עם פרסומות וסטטוסים עמוסים סימני קריאה מיותרים, ניסוחים מסורבלים ומבוכה כללית שלא משרתת אותם או את הארגון שלהם מול לקוחות פוטנציאליים.

אם יש לכן מוצר, מותג או יצירה איכותיים – אתן וודאי רוצות להציג אותם בפני קהל רחב ומגוון, או לחלופין להתמקד בפלח אוכלוסייה מסוים. חברות וארגונים גדולים יודעים איך לדחוף את השירותים שלהם לצרכן, אבל מה עושים אם הוצאתן ספר ביכורים, פתחתן סטודיו ביתי לתכשיטים או התקבלתן להציג תערוכה בגלריה נחשבת? לא תמיד תוכלו לסמוך על ההוצאה לאור, הגלריה או החבר'ה שיעבירו את האינפורמציה אודותיכן הלאה. אין טעם לשבת ולחכות שמשהו יקרה מעצמו – אפשר ליצור את ה"באזזז" הנכון גם בלי לשריין מודעות יקרות בעיתון או לנג'ס לכתבים הנכונים בכלי התקשורת.

איך עושים את זה? 

כולנו שומעות כל הזמן על פייסבוק ככלי לשיווק וקידום – אבל גם בפייסבוק יש כללים ושיטות, לא מספיק לפתוח פרופיל או לכתוב כמה סטטוסים על העסק החדש שלכן. יצירת נוכחות בולטת כרוכה בהבנה של המדיה, בהכרה ביכולותיה ובמגבלותיה, ובסופו של דבר – בכתיבה מדויקת של תוכן טוב.

את זה אני עושה. באופן אישי, דרך פגישה והיכרות איתכן ועם מה שאתן רוצות לקדם. בסבלנות, בזריזות ובעיקר – בתהליך קצר ומוגדר מראש שבסופו תוכלו לתפעל בעצמכן את התדמית שלכן ברשת. במידת הצורך, אני גם בונה וכותבת תוכן לאתרים. אם ברצונכן להקים אתר אינטרנט קטן וקל לתפעול – אעשה זאת בשמחה.

בניגוד לחברות-מיתוג למיניהן, לא תצטרכו לעבוד מול תקציבאים, מנהלת-לקוחות, אנשי מכירות ושות': רק איתי. העבודה בתשלום הוגן ולא מנופח, שנקבע יחד מראש (פר-פרויקט, לא לפי שעות).

לצורך היכרות עם העבודה שלי, אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד הפייסבוק של חנות הספרים "המגדלור"', אותו אני כותבת ומפעילה בשנה האחרונה. "המגדלור" היא אמנם חנות קטנה ועצמאית בתל אביב, אבל קהל הגולשים והלקוחות שלה הגיע בזכות עמוד הפייסבוק לאלפים, חלק ניכר מהם רוכשים פריטים באמצעות האינטרנט או הטלפון זמן קצר לאחר שאני מפרסמת אותם בעמוד.

איך מגיעים אליי?

במייל: noika.ost@gmail.com

****הפנייה כתובה בלשון נקבה אך מיועדת לשני המינים****

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.

טור פרידה

אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.

***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.

פלסטלינה: נועה אסטרייכר

ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה

***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.

***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.

***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.

החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.

***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.

קפה התחתית

בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר

לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".

***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.

***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.

קפה התחתית

התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה

***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.

ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.

פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

אישה בונה, אישה הורסת

כמו בכל שנה, יום האישה הבינלאומי הגיע וחלף. גם השנה, נמלאו כלי התקשורת בטורים חוצבי-להבות של נשים שמבקשות שהיום הזה יפסיק להיות יום מסחרי של קניות מטופשות ומתנות בצבע ורוד, ויעסוק בנושאים החמים שעל סדר היום הנשי: קריירה, משפחה, אלימות נגד נשים. כמו בכל שנה, צפצפו רוב הנשים על הנאומים הפמיניסטיים ואצו לרכוש חבילת מניקור-פדיקור מוזלת (הנחה מיוחדת לרגל יום האישה!).

בשביל מה בכלל צריך את יום האישה? שימו לב מי "מקבל יום"- החלשים והנדפקים. תמיד. יש יום הילד הבינלאומי ויום המודעות לסרטן ויום האיידס ויום האם – שמרגע שהוסב ליום המשפחה נבלע בלוח השנה וגזל מאימהות אפילו את הזכות לקבל מהילדים שלהן פרח עקום מפימו שהכינו בשעת יצירה בגן. יום השואה? הנספים לא ממש מתרשמים ממנו, ועוד פחות מכך, הניצולים האחרונים שגוועים פה בעוני מחפיר באדיבות הבנקים והממשלות לדורותיהן. אפילו יום העצמאות התחיל כצ'ופר לחלשים, חגיגה למדינה הקטנטונת שהוקמה פה כנגד כל הסיכויים. בשנים האחרונות, אגב, הוא מזכיר יותר פרס ניחומים למתמודד שהגיע אחרון.

***
ביום האישה אשתקד פרסמתי בדף זה רשימת סעיפים שהיו מועילים לנשים הרבה יותר מאשר יום מלאכותי אחד בשנה שבו אפשר לקנות קוסמטיקה במבצע: למשל, אמצעי מניעה תרופתי לגבר, שייתן קצת מרחב תמרון לנשים בין הקונדום (לא בטוח ב-100%) לגלולה (תופעות לוואי פיזיות ונפשיות). למשל, שכר המינימום המבזה שפוגע בעיקר בנשים, והעובדה שיש יותר עניות מעניים. למשל, ההפרדה בקווי המהדרין ומגיפת הרציחות של נשים בידי בעליהן. אז מה השתנה מאז שנה שעברה? כלום. תעברו סעיף-סעיף ותיווכחו.

***
ובכל זאת, מחשבה חדשה עלתה בי ביום האישה האחרון, כשישבתי מול המחשב בעבודה וגלשתי באופן אינטנסיבי בין תכנים הקשורים ליום הזה: יש נשים שאין טעם אפילו להקדיש להן יום אחד בשנה- כי זה יהיה בזבוז מוחלט של זמן. נשים שהביטוי על האגוזים והשיניים נתפר למידותיהן בדיוק. נשים שהורסות את מה שנשים אחרות בנו. נשים שהעוול שהן גורמות למין הנשי ולעולם אינו פוחת מזה שגורמים להם הגברים האלימים והנבזיים ביותר בעולם. כשאתם נתקלים באחת כזו, חשוב לשנן בלב שמדובר במקרה אבוד ופשוט להתעלם, פן תידבקו. אני מדברת על נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' ממפלגת “קדימה", שלפני כחודשיים בישרה לקהל מאזינות ומאזינים נלהב ש"לא הגעתי לשום מקום בזכות איזו פמיניסטית…בלי בעלי לא הייתי מגיעה לכלום" (ושכחה שהיא נמצאת בתפקידה בזכות המקום המשוריין לאישה ברשימות לכנסת). עוד פנינה שסיפקה הח"כית: “בחיים אף אחד לא הטריד אותי מינית. וזה לא כי אני כזו מכוערת…ואם הוא שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל".

כן, חברת כנסת מאמינה שאם לא הוטרדת מינית, זה כי את מכוערת. אם כן הטרידו אותך, ראי זאת כמחמאה, ואם שלחו לך ידיים ולא הרבצת מיד בתגובה- את כנראה רוצה את זה. ומה עם ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, שאמרה שהנושא הכי חשוב לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת הוא "שמירה על הזהות היהודית", כלומר מניעת קשרים בין יהודיות לערבים? מה זה אומר בעצם? שנשים ערביות בישראל אינן מעניינות את הוועדה לקידום מעמד האישה? או ש"קידום האישה" רלוונטי רק בתנאי שהאישה מתחתנת עם יהודי? ומה לגבי כל שאר הנשים במסדרונות השלטון שמתמחות בעיקר בליקוק מגפיהם של גנרלים בהווה ובדימוס, הערצת הילת הקרב הנודפת מהם וקבלה של כל עוול מדיני וחברתי שנעשה פה "מטעמי ביטחון" כתורה מסיני? איפה הן כשצריך לשאול שאלות, לדפוק על השולחן, להצביע נגד, להגיד "לא עוד"?

***
במחזה הידוע "ליסיסטרטה", כתב אריסטופאנס על נשות אתונה המתאחדות במטרה לשים קץ למלחמה עם ספרטה. האמצעי: סגירת הרגליים. אין סקס. כן, עד כדי כך פשוט. בתחילה, מתקשה ליסיסטרטה לשכנע את הנשים לדבוק במשימתן, וגם הגברים מתייחסים לניסיון בביטול. אך עם הזמן מגלים הגברים של אתונה שהנשים יכולות להיות עקשניות לא פחות מהם, וכאשר שביתה זהה מצליחה גם בספרטה היריבה- נכנעים הגברים וחותמים על הסכם שלום בין השתיים. המחזה הזה נכתב בשנת 411 לפני הספירה. עכשיו אני מבקשת מכן, נשות 2011, לעצום עיניים ולחשוב טוב-טוב: אם הייתן יודעות שזה הפתרון שיביא קץ למלחמות שמנהלים פה גברים ב-100 שנים האחרונות, הייתן מוכנות לוותר על סקס למשך חודש, חצי שנה, שנתיים? בלי לבלף, בבקשה. אם התשובה היא "לא", חבל לכולנו על הזמן, ועדיף שתעבירו אותו בצביעת פסים בשיער או משהו.

פמיניסטיות בסיקסטיז. צילום: Getty images

אבל רגע, מי בכלל ביקש מכן להתנזר מסקס? אף אחד. תנוחו. כל מה שנדרש מהנשים, החל מאחרונת פועלות הניקיון וכלה ביו"ר האופוזיציה ציפי לבני, זה לעשות את הדבר הנכון: להפסיק להיות הסרח העודף שנשרך בכניעה אחרי החלטות של גברים מכל העדות והסיעות שלא רואים בנו אפילו שיקול שיש טעם לדון בו. כמה נשים מצביעות בדיוק כמו שהאבא ואח"כ הבעל שלהן מצביע, כי לא טרחו מעולם לגבש השקפה פוליטית משל עצמן? אני משוכנעת שמדובר במספרים מבהילים. וכמה נשים לא פותחות עיתון, לא נכנסות לקרוא את הכתבות באתרי החדשות? יותר מדי. תאמינו לי: אני עורכת באתר אינטרנט לנשים, שבניגוד לאתרי-הנשים האחרים מתעקש כן לספק תוכן אקטואלי, פוליטי-חברתי וכלכלי. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שכותבות אצלנו מאמרים בתחומים האלה, ועוד יישארו לי אצבעות. למה? כי רוב הנשים מעדיפות לשמור על המצב הקיים- “בדברים כאלה אנחנו לא מבינות". אתן מבינות?!

***
כל כך הרבה גורמים וסיבות חוברים מאחורי הקלעים כדי להשתיק אותנו, הנשים. להשאיר אותנו סבילות וכנועות, מקבלות בדממה את ההחלטות והפקודות ששולחות את בני הזוג שלנו ואת הילדים שהבאנו ונביא לעולם למות- כי תמיד יש עילה למלחמה. קשה לדמיין כמה אנשים בשלטון ובצבא מתקיימים, פשוטו כמשמעו- כלכלית וחברתית – מהמצב הקיים, מכך שתמיד יש דברים דחופים הרבה יותר משכר המינימום, מהאלימות במשפחה, מהחינוך הממלכתי שמנפיק טורים של בני 18 על סף האנאלפביתיות, הישר מביה"ס אל הבקו"ם. תמיד יהיה צורך דחוף במטוס קרב חמקן שישכב מתחת לאיזה ברזנט בבסיס של חיל האוויר, הרבה יותר דחוף משכרם של העובדים הסוציאליים, שהן – איך לא- בעיקר עובדות.

למרבה הבושה, הצליחו הגורמים האלה לגייס לצידם גם נשים לצרכי תעמולה.
אל תקשיבו לנשים האלה- לא את טובתנו הן מבקשות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.3.2011