20 שאלות שכל גבר חייב לענות עליהן

1. שאלה לאמנים מכל תחומי האמנות: האם לעתים קרובות טוענים נגדכם שהמניע היחיד שעומד מאחורי היצירות שלכם הוא "לקבל צומי"?
2. כשאתם נמצאים בוויכוח עם מישהו ומבטאים את חוסר ההסכמה שלכם בעצבים, האם יש מי שטוען שאתם כועסים רק בגלל שאף אחד לא מסכים לשכב איתכם?
3. בראיונות עבודה, האם נשאלתם אי פעם איך אתם מתכננים לשלב בין הקריירה למשפחה?
4. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הטיעון "גברים הם פשוט לא מצחיקים/אין להם חוש הומור"?
5. האם נשאלתם או שאלתם את עצמכם אם לזוגתכם מפריעה ההצלחה שלכם בעבודה?
6. האם התקשיתם לחדור לנישה או תחום עיסוק מסוים משום שהוא "מועדון סגור של נשים"?
7. האם אתם מעכבים הבאת ילדים לעולם משיקולי קריירה?
8. האם אתם נאלצים לשקר לעתים קרובות ולומר שיש לכם חברה, כדי שמישהי תפסיק להטריד אתכם?
9. האם ספגתם בוז, עלבונות או יחס לא ענייני מאחרים בגלל הלבוש או הנעליים שלכם?
10. האם בסרטים או ספרים, אתם נאבקים למצוא דמות שאתם מזדהים איתה – כיוון שכל הדמויות הגבריות הן יצורים שטחיים ולא מציאותיים שפועלים בניגוד להיגיון ומאופיינים בהיפר-סקסואליות?
11. מתי בפעם האחרונה עברת למדרכה השנייה או העמדת פנים שאתה מדבר בסלולרי רק משום שמישהו הלך מאחוריך ברחוב חשוך בלילה?
12. האם אי פעם שיבחו אותך כ"גבר דעתן ועצמאי" או שעצם היותך גבר גורם לדעה ועצמאות להיות מובנות מאליהן?
13. האם צירפו אותך פעם לצוות חשיבה כדי "לקבל קצת זווית גברית" על העניין שנמצא בדיון?
14. האם פרסומות טוענות שאתה מסריח, מלוכלך או מכוער?
15. האם נדרשת אי פעם לבדוק אם צורת הגוף שלך היא "תפוח" או "אגס"?
16. האם מדידת בגדים ברשתות אופנה פופולריות מעלה בך לעתים קרובות שנאה עצמית ורצון לבכות?
17. האם לעתים קרובות אתה מגלה שאין בגדים במידה שלך, על אף שאינך סובל מעודף משקל קיצוני או חריגות גופנית כלשהי?
18. האם לעתים קרובות אתה נדרש להתאים את עצמך לבגדים (באמצעות דיאטה, התעמלות או הסרת שיער מחלקי גוף שונים), במקום שהם יתאימו אליך?
19. האם נתקלת אי פעם בחנות בגדי גברים שכל הפריטים הנמכרים בה הם במידה ONE SIZE?
20. מתי לאחרונה סיפרו לך שחלק מסוים בגוף הגברי הוא עכשיו "הדבר הכי חם", הציפו אותך בתמונות של אנשים שהתפרסמו בזכות חלק הגוף הזה (שאצלם הוא כמובן מושלם) ושטפו לך את המוח עם המחשבה שאתה חייב להתאמץ כדי להשיג את המראה הנחשק ושאם אין לך אותו – אתה מכוער או לא ראוי?

* השאלון נכתב בהשראת QuestionsForMen, משפטים ושאלות שנשים מפרסמות בטוויטר במטרה לחשוף את הסקסיזם היומיומי, זה שלא עוסקים בו, זה שלא הופך לחקירה במשטרה, זה שאני ואחרות חיות איתו יום יום. שאלות 1 עד 10 תורגמו מטוויטר, שאלות 11 עד 20 חיברתי בעצמי 

 

ימי הביניים

האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.

אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.

חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.

כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.

מבנה ציבור נטוש, דטרויט

אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.

ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.

אין מסקנה לפוסט הזה.

 

הפרויקט שלי מחפש אותך

בד"כ אני נוטה לעשות 'הפרדת רשויות' בין הבלוג הזה לשאר הדברים שאני עושה בחיים, בין אם זו העבודה שלי בחנות הספרים, חיי הזוגיות שלי, התכשיטים שאני יוצרת או כל יוזמה אחרת שאני נסחפת אליה.

הפעם אני חורגת מהכלל הזה כדי לבקש משהו מאוד חשוב בשבילי:

בשנתיים וחצי האחרונות, פרוייקט "שירים למגירה" הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
המגירות הפכו לדרך שלי להביע את עצמי, ואני שמחה לראות שאנשים מתחברים אליהן.

שירים למגירה הוא פרוייקט עצמאי שהשתתף במספר תערוכות ורוצה לגדול ולהפיץ את בשורת השירה העברית באמצעות שילוב עם אמנות פלסטית. המטרה הסופית: 25 מגירות וספר-אמן.

הפרוייקט החל בפתקים ופיסות נייר שנתחבו לספרי שירה במטרה לסמן שירים שאהבתי במיוחד: משוררות ומשוררים כמו ישראל אלירז, דליה רביקוביץ', חדוה הרכבי, אגי משעול, שולמית אפפל, יהודה עמיחי ועוד.

לא תמיד היה מדובר בשיר שלם: לפעמים הספיקה שורה אחת, בית או אפילו כמה מילים. השלב הבא היה איסוף מגירות שהושלכו לרחובות בת"א. מגירות ישנות, סדוקות, עם סימנים של חיים קודמים. כל מגירה הפכה לבית-שיר, כל שיר קיבל מקום שהמחיש אותו ויזואלית. כל המגירות נאספו מן הרחוב, וכל שיר למגירה נוצר בעבודת יד, ללא קיצורי דרך או מכשירים. כל השירים נכתבו בהעתקה ידנית,  ללא הדפסה ממוחשבת.

4

 
עכשיו הגיע הרגע שבו אני חייבת לשנס מותניים, להעיז ולעשות צעד קדימה.
המטרה: להגיע ל-25 מגירות מוכנות (כרגע יש כ-15, חלק כבר נרכשו ע"י מבקרים בתערוכות), ולהוציא ספר-אמן שמרכז ומתעד את הפרויקט כולו, עם צילומי העבודות לצד השירים שיופיעו במלואם.
 
וכאן אני מכניסה אתכם לתמונה:
בטח קראתם כבר איפשהו על כל הבאזז בנושא "מימון חברתי"- אתרים שמאפשרים ליוצרים (של אמנות, אפליקציות, יוזמות פילנתרופיות וכו') לגייס כספים מקהל תומכים ברשת.
האתר HEADSTART הוא הגרסה הישראלית של העניין הזה, ופתחתי שם היום עמוד שבו אני מציגה את הפרוייקט ומאפשרת לכל המעוניינים לתרום אליו.
 

הבונוס: כל תרומה מזכה בתמורה!

למעשה, אני מציעה את היצירות שלי למכירה תמורת מימון הפרוייקט: 100 ש"ח תמורת עבודה קטנה, 200 ש"ח תמורת עבודה גדולה יותר וכן הלאה.
כלומר, זו גם הזדמנות לרכוש את אחת העבודות שלי במחיר הוגן במיוחד וגם לסייע לי לסיים את הפרוייקט ולהוציא את הספר לאור.
כמובן שמלבד היצירה, כל תרומה גם תזכה אתכם בעותק של הספר, וקרדיט ברשימת התודות שתהיה בתוכו.
 
האתר הקציב לי חודש אחד בלבד להגיע למכסת המימון הנדרשת (התורמים יחוייבו בתשלום רק אם אגיע למכסה זו. אם לא – העניין מבוטל ואין מה לדאוג).
אז…
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד במשימה, ואשמח מאוד ואהיה אסירת תודה במיוחד אם אראה אתכם ברשימת התורמים/רוכשים.
גם אם אין באפשרותכם לסייע, אתם כמובן מוזמנים להעביר הלאה לכל מי שנראה לכם שהרעיון ימצא חן בעיניו.
 
הנה הקישור לעמוד שבו אפשר להירשם להשתתפות
 
 
מחזיקה אצבעות ברגליים
ותודה על הסבלנות
 
נועה אסטרייכר
 
נ.ב: אני פה לכל שאלה.
1 2 3

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

קידום בפייסבוק

כמו שכולכן כבר יודעות, המצב בשוק הכתיבה/עריכה/הגהה/שכתוב היה ועודנו איום ונורא, עם או בלי מיליון מפוטרי מעריב וערוץ 10. הוא היה חרבנה גם לפני שנתיים, שלוש, ואפילו לפני המשבר הכלכלי של 2008 כמעט היה בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום. לכן אני כמעט ולא תולה יותר את יהבי בתחום העיתונות המודפסת ו/או המקוונת (המודפסת כבר לא מוכנה לשלם, והמקוונת, כל עוד הבעלים שלה הם אותם בעלים של המודפסת – לא מתכוונת לשלם).

אז מה כן אני יודעת לעשות, ששווה להשקיע בו כסף?

רשתות חברתיות. נכון, היום כל ילד בן 12 הוא "מומחה מדיה וקידום אתרים" וכל ילדה בת 17 היא "CEO קריאייטיב", אבל הידע הטכנולוגי של כל אותם שחייני-אינטרנט לא יכול לחפות על היעדרו של תוכן איכותי ושימוש מדויק בשפה. יותר מדי ארגונים ואנשים ששוכרים "מומחי פייסבוק" מוצאים את עצמם עם פרסומות וסטטוסים עמוסים סימני קריאה מיותרים, ניסוחים מסורבלים ומבוכה כללית שלא משרתת אותם או את הארגון שלהם מול לקוחות פוטנציאליים.

אם יש לכן מוצר, מותג או יצירה איכותיים – אתן וודאי רוצות להציג אותם בפני קהל רחב ומגוון, או לחלופין להתמקד בפלח אוכלוסייה מסוים. חברות וארגונים גדולים יודעים איך לדחוף את השירותים שלהם לצרכן, אבל מה עושים אם הוצאתן ספר ביכורים, פתחתן סטודיו ביתי לתכשיטים או התקבלתן להציג תערוכה בגלריה נחשבת? לא תמיד תוכלו לסמוך על ההוצאה לאור, הגלריה או החבר'ה שיעבירו את האינפורמציה אודותיכן הלאה. אין טעם לשבת ולחכות שמשהו יקרה מעצמו – אפשר ליצור את ה"באזזז" הנכון גם בלי לשריין מודעות יקרות בעיתון או לנג'ס לכתבים הנכונים בכלי התקשורת.

איך עושים את זה? 

כולנו שומעות כל הזמן על פייסבוק ככלי לשיווק וקידום – אבל גם בפייסבוק יש כללים ושיטות, לא מספיק לפתוח פרופיל או לכתוב כמה סטטוסים על העסק החדש שלכן. יצירת נוכחות בולטת כרוכה בהבנה של המדיה, בהכרה ביכולותיה ובמגבלותיה, ובסופו של דבר – בכתיבה מדויקת של תוכן טוב.

את זה אני עושה. באופן אישי, דרך פגישה והיכרות איתכן ועם מה שאתן רוצות לקדם. בסבלנות, בזריזות ובעיקר – בתהליך קצר ומוגדר מראש שבסופו תוכלו לתפעל בעצמכן את התדמית שלכן ברשת. במידת הצורך, אני גם בונה וכותבת תוכן לאתרים. אם ברצונכן להקים אתר אינטרנט קטן וקל לתפעול – אעשה זאת בשמחה.

בניגוד לחברות-מיתוג למיניהן, לא תצטרכו לעבוד מול תקציבאים, מנהלת-לקוחות, אנשי מכירות ושות': רק איתי. העבודה בתשלום הוגן ולא מנופח, שנקבע יחד מראש (פר-פרויקט, לא לפי שעות).

לצורך היכרות עם העבודה שלי, אני מזמינה אתכן להיכנס לעמוד הפייסבוק של חנות הספרים "המגדלור"', אותו אני כותבת ומפעילה בשנה האחרונה. "המגדלור" היא אמנם חנות קטנה ועצמאית בתל אביב, אבל קהל הגולשים והלקוחות שלה הגיע בזכות עמוד הפייסבוק לאלפים, חלק ניכר מהם רוכשים פריטים באמצעות האינטרנט או הטלפון זמן קצר לאחר שאני מפרסמת אותם בעמוד.

איך מגיעים אליי?

במייל: noika.ost@gmail.com

****הפנייה כתובה בלשון נקבה אך מיועדת לשני המינים****