אני בתור משמע אני קיים

אנחנו גרים ממש מול מזללה פופולרית. כמה ממול? אנחנו מריחים את התבלינים ושומעים את המוזיקה המונוטונית כבר מ-7 בבוקר. את העובדים שדופקים את הפחים ושוטפים את הרחבה בזרנוקי לחץ מים אנחנו שומעים כבר מ-6. לא ידענו את כל זה כשעברנו הנה, לפני פחות משנה.

כמה פופולרית המזללה? בערך מ10 בבוקר יש שם תור. התור הזה מתוחזק ומטופח: מדי כמה דקות נשלח עובד כלשהו לחלק מזטים לממתינים. אוטובוסים של תיירים עוצרים ופורקים עשרות ממתינים חדשים. הקטגוריה היא אוכל רחוב, המחירים – ציריך.  ההמתנה הממוצעת (לפאקינג אוכל רחוב, כן?) – 20 דקות לפחות.

כנראה טעים שם – לעולם לא נדע. למה? כי אני לא מוכנה לעמוד בתור לאוכל (ועוד יקר להחריד) כשיש שפע כל כך וולגרי. אני אעמוד בתור לאוכל כשלא יהיה מספיק ממנו. לא דקה אחת לפני כן.

חנות מזון סובייטית – זה תור לגיטימי. תור למטרות הישרדות

בכל פעם שאני רואה את אוסף העומדים בתור, בחמסין ובגשם, על קורקינטיהם החשמליים המטופשים, בא לי להשיג רובה חוליות ולצלוף עליהם בלוטים, קאבּוּקים או כדורי בדמינטון מהמרפסת. מסביבם יש עשרות ומאות מקומות של אוכל, רובם זולים יותר, חלקם גם טעימים יותר. אבל לא. הם חייבים לעמוד בתור. התור מזין את עצמו ומנכיח את העומדים בו. בלעדיו הם מרגישים, כמו הולדן קולפילד, שהם נעלמים. רק התור מאפשר להם להתקיים, והם מנציחים את הקיום הזה בסלפי+תיוג.

אנשים עומדים בדאבל פארקינג עם ג'יפים, עולים על המדרכה, חוסמים נתיב, צופרים, צורחים, מנפנפים בידיים, מאיימים לזיין את האמא של מישהו – רק כדי להצטרף לתור. פעם ביום לפחות מגיעה משטרה – להפריד מכות שהתחילו בתור, או בדרך לתור, או בתור המקדים של התור. השוטרים מפרידים בין הצדדים בזמן שסביבם אנשים דופקים סלפי עם טחינה מטפטפת. אף אחד לא מתערב או מתייחס, כולם מסתכלים רק על עצמם, לראות איך יצא, אם אפשר להעלות לאינסטגרם או שצריך זווית אחרת.

אני יכולה להבין אנשים שאוהבים לאכול במקום מסוים, ואפילו כאלה שמוכנים לשלם יותר מדי כדי להמשיך לקיים אותו. אני מוכנה לסבול (בקושי רב) אנשים שעושים סלפי עם אוכל בלי לרדת מהקורקינט החשמלי. אבל אני לא יכולה להבין אנשים שעומדים בתור בשביל לעשות את כל זה. לא יכולה להבין אנשים שמה שהם אוכלים זה מה שמגדיר אותם, את השאיפות שלהם. אנשים שעבורם מנה כזו או אחרת היא אבן דרך, נקודת ציון עבורם. משהו שחייבים לסמן עליו וי.

אני אוהבת אוכל – לבשל וכמובן לאכול. מאוד. 15 הקילוגרמים העודפים שלי יעידו. אבל האטימות הבלתי-נתפשת של התור הזה מוציאה אותי מדעתי. אני מוכנה להמר בלי בעיה שאם נציב קלפי בתור – תורכב בה ממשלת רוטציה של נתניהו ולפיד. מקסימום איזה מנדט לגנץ, רק כי אף אחד לא יודע עליו מספיק. התור הזה הוא זין בעין. הוא אצבע אמצעית זקורה של חוסר אכפתיות, של "אההה גבר, הכל טוב אחי!", חמימות פלוגתית מצחינה של המוכר והאגוצנטרי. התור הזה הוא הפגנת הנגד הכי בוטה ואפקטיבית לכל מחאה שאי פעם נכחתי בה. "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!" – אנחנו והקיבה שלנו קודמים לכל. ימות העולם.

אני מביטה בתור הזה ומייחלת לחורבן.

(לפני שבועיים התבשרנו שדירתנו השכורה, שאליה עברנו לפני פחות משנה, נקנתה על ידי צרפתים ותיהפך לדירת נופש/Airbnb. כלומר, בקרוב נעבור שוב וככל הנראה המחירים יפלטו אותנו סופית מהשכונה, אחרי יותר מעשור. כנראה למקום שבו אין תור. אני מקווה).

על מה ותמ"א – מדריך הישרדות למחפשי דירה בשכירות

בעוונותיי, אני גרה במרכז תל אביב. לא בגלל שבחרתי ספציפית לגור שם – אלא כי כך התגלגלתי: עברתי לעיר לפני 11 שנה כדי לגור עם מי שהיה אז בן זוגי. הוא בדיוק התארגן על דירונת 2 חדרים בשכירות בצ'ופצ'יק של הפופיק של העיר – מזא"ה פינת מלצ'ט. מדי חצי שעה נרעדנו מצליל חריקת בלמים נורא שלעתים הסתיים ב"קקחחחחח בום!", וכך ידענו שעוד נהג/ת לא עצרו ב"עצור" בצומת – עד כדי כך מרכזית היתה הדירה. גרנו שם ביחד שנתיים והשכונה נראתה לי כמו קיבוץ, מינוס החטטנות והרכילות. הכל קטן, נגיש ובמרחק הליכה. אלה היו השנים שלפני טירוף הנדל"ן הגדול, ושכר הדירה ששילמנו אז מעורר בי רק צחוק עגום כיום, כי בימינו הוא יכול לממן מחסן של 10 מ"ר בחפירות הרכבת הקלה, וגם זה לא בטוח.

אחרי שבן זוגי ההוא נפרד ממני, חיפשתי דירה עם שותפות/ים. בדיוק פוטרתי מאחת העבודות, ואמרתי לעצמי "רבאק, גם לאבד חבר, גם לאבד עבודה – וגם לעבור לשכונה חדשה ולהתחיל להבין מחדש מי נגד מי, ואיפה האוטובוס ובאיזה מכולת פחות רמאים? אין מצב בחיים". אז התמקדתי בשכונת לב-העיר, שכאמור היתה אז הרבה פחות מטורפת במחיריה. חיפשתי חיפשתי חיפשתי – ומצאתי את עצמי  50 מטר מעבר לפינה – בבלפור. חמש שנים גרתי בדירה ההיא (עץ גויאבה בחצר! פעם אחת אפילו מכרתי גויאבות למכולת תמורת מוצרים. משק אוטרקי, ביאאאאצ'!). שותפות ושותפים התחלפו סביבי, ואני נשארתי ונשארתי עד שבעל הבית שלי התחרפן ועזבתי.

חלק קטן מהגינה שהיתה לי. קיבלתי אותה כערימת פסולת בניין, והפרחתי את השממה

זה כבר היה ב-2013, וכולנו יודעים מה קרה למחירי הדירות בשלב זה. בבלפור וסביבותיו אי אפשר היה למצוא קיסם אוזניים לגור בו בפחות מ-4,000 שקל לחודש, אז איכשהו התגלגלתי דווקא צפונה, לפרץ חיות. הכנסתי שותפה וחייתי שם שנה (באיזשהו שלב הוחלפה השותפה בבן זוגי הנוכחי המתוק), עד שפונינו לטובת בן משפחה כלשהו. התעצבנתי, אבל לא היה מה לעשות. חיפשנו וחיפשנו ובדרך נס (ולצערי גם בתשלום למתווך, למרות שאת הדירה מצאנו ביד 2) התגלגלנו 150 מטר משם, מעבר לפינה, באחד הרחובות המצטלבים.

אני אוהבת את הנוחות של מרכז העיר. לא תמיד (בעיקר לא כששכנים צעירים מחליטים לשים מוזיקה או לצרוח במרפסת כי הם, כידוע, לבד בעולם) – אבל הוא הולך וסוגר עליי. שילוב של חזירות נדל"נית ותאוות בצע של העירייה הופכים את המגורים פה לקשים יותר ויותר, לא רק מבחינה כלכלית.

בשבועות הקרובים אנחנו צפויים לחדש את החוזה בפעם השנייה (כלומר, להתחיל שנה שלישית של מגורים בדירה, שבינתיים נוספה לה גם רוצקי-פוצקי, החתולה הרומנייה הידועה גם כרוצקי חתולסקו, פופיק, פלופיק ושמוצי-פו). שכר הדירה יעלה מעט, אחרי שנתיים ללא שינוי, אבל מה שמדאיג אותנו באמת לא נמצא בחוזה, אלא הרבה יותר קרוב: מול חלון חדר השינה שלנו, למעשה.

רוצקי-פוצקי במרפסת

חלון חדר השינה שלנו פונה לעורף, לגבם של בניינים מהרחוב המקביל. לזוועתי, שיטוט מקרי באינטרנט גילה לי ששלושת (כן, 3!) הבניינים שנושקים לחלון חדר השינה שלנו עברו את כל התהליכים הנדרשים וכעת ממתינים להיתר בנייה לעבודות תמ"א 38. שלושה בניינים צמודים. שניים מהם אמורים להתאחד, הו האימה, לקומפלקס. בינינו, זה לא משנה אם שניים או שלושה או עשרים – ברגע שפיגום אחד מוצב על בניין אחד, זהו סוף חיינו בדירה. באותה מידה זה יכול היה להיות הבניין שלנו. אנחנו נסבול מכל רעש, מכל פירור אבק, מכל ניסור וקידוח – ממש כאילו התבצעו באמצע מיטתנו. מ-7:00 בבוקר ועד צאת הנשמה, טרררררררררררררררר.

מכיוון שהיתר בנייה כזה לא תלוי בנו, ובידיעה הברורה שאם זה יקרה באמצע החוזה – אף אחד לא יסכים לשכור במקומנו את הדירה, אנחנו מנסים (תחזיקו לנו אצבעות) להכניס לחוזה סעיף שיאפשר לנו לצאת ללא מציאת דייר חלופי במקרה של תחילת עבודות באחד מהבניינים הנ"ל. סביר להניח שיהיה קנס מסוים, גם על זה יהיה מו"מ, אבל העיקר הוא לא להיתקע באתר בנייה.

בכל אופן, אחרי ההקדמה המאוד מאוד מאוד מפורטת הזו, ואחרי ששמעתי מיותר מדי אנשים שהם מסתמכים על טוב ליבם של בעלי דירות ומקווים לקבל תשובה אמיתית לשאלה "יהיה פה תמ"א 38 בבניין/בסביבה?" לפני שהם חותמים על החוזה – הנה כמה כלים שיאפשרו לכם להתכונן טוב יותר, לקדם את פני הרעה ואפילו לחמוק בזמן מחתימה על חוזה בדירה שעלולה להפוך לאסון אקוסטי ובריאותי בגלל אתר בנייה סמוך.

שלב ראשון: אתר מדלן

מדלן הוא כלי שימושי מאוד, ואם אתם חוששים מתמ"א – הוא התחנה הראשונה. היכנסו אליו, הזינו את הכתובת המדויקת של הדירה והופה, תקבלו מידע מאוד מפורט על הסביבה ועל עסקאות וכו'. מה שאתם באמת צריכים זה לגלול את העמוד למטה ולהציץ במפה שנמצאת בחלק התחתון של העמוד. במפה הזו תוכלו לראות (ראו תמונה) שכבות של מידע, מסומנות בצורות שונות. המלבנים הירוקים מסמלים תמ"א, אתר בנייה פעיל או בניין שממתין להיתר בנייה. כפי שניתן לראות בתמונה המזעזעת, השכונה שלי (ותל אביב בכלל) נמצאת תחת מתקפה של ממש. כאשר תקליקו על כל אחד מהבניינים הירוקים במפה שקיבלתם, תועברו לעמוד של הבניין הספציפי ושם בהתחלה כתוב באיזה שלב נמצא הפרויקט. קחו בחשבון שקבלת היתר בנייה זה משהו שיכול לקחת בין 9 ל-23 חודשים, ושכמעט אין לכם דרך לדעת באיזה שלב אתם הגעתם… יכול להיות שתחשבו שיש לכם מלא זמן ופתאום שבוע אחרי שעברתם – ההיתר ניתן והבלגאן יתחיל לא הרבה אח"כ.

שלב שני – בירור גוש/חלקה

היכנסו לאתר של המרכז למיפוי ישראל, ורשמו את הכתובת שאליה אתם שוקלים לעבור. מתחת לשדה שבו רשמתם, אחרי שתקליקו על "חיפוש", יופיעו מספר הגוש והחלקה.

שלב שלישי – בירור במינהל התכנון (או בעירייה)

היכנסו לטופס הזה באתר מינהל התכנון ומלאו רק את השדות של הגוש והחלקה. החיפוש אמור להראות לכם אם יש דיונים או בקשות בנושא מקום המגורים העתידי שלכם. תל אביבים, אם אתם לא מוצאים, אני ממליצה להיכנס לארכיון תיקי בניין באתר של עיריית תל אביב. בתיק הבניין תוכלו לראות מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל התעסק עם הבניין הזה, ואם יש משהו בדרך שכדאי לכם לדעת עליו (ממליצה מאוד לעשות את הבדיקה הזו לגבי בניינים סמוכים ולא רק לגבי הבניין שבו אתם רוצים לגור!). אם אתם לא בטוחים שהמידע עדכני, או אם שמעתם שמועה על תמ"א ולא מצאתם לכך סימוכין עד כה – מומלץ להקדיש זמן (זה קצת סיזיפי) לקריאת (טוב, לדפדוף) פרוטוקולים של ישיבות ועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב. שם ייתכן בהחלט שתמצאו מידע חדש יותר.

זה נראה הרבה עבודה, אבל זה המינימום ההכרחי לכל מי שלא רוצה לסבול. זה, ולעבור לחלל החיצון. בינתיים אנחנו נשארים – אך לאור הקצב המפלצתי שבו בונים והורסים במרכז תל אביב, נראה כי עתידנו אינו מובטח פה.

זכרו – לא שוכרים דירה במקום שיש בו או תהיה בו בקרוב תמ"א 38! אם הבעלים רוצים שתגורו באתר בנייה – שישלמו לכם, לא להיפך. הנחה בשכ"ד לא משתלמת, כי ברגע שהתמ"א תיגמר והחיים שלכם יחזרו לשגרה, תיזרקו מהדירה כי לא תוכלו לעמוד בשכר הדירה החדש והמופקע.

בהצלחה!

 

קוראים מודעות אבל? זה הזמן לעבור לקריאת מודעות תכנון ובנייה

יש שלב מסוים (כנראה עניין של גיל) שבו מפסיקים לדלג על עמוד מודעות האבל בסוף העיתון, ונותנים לעין לרפרף עליו קצת. בזהירות, במהירות, בדרך כלל בסתר – בכל זאת, לא נעים.
בכל אופן, בתוך טירוף הנדל"ן שלופת את ישראל בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מגלה עניין מגונה ודומה להפתיע במהותו ב"מודעות מכוח חוק תכנון ובנייה" שמתפרסמות באותיות זעירות בסוף העיתון.
לי, כמובן, אין שום נכס או רכוש בבעלותי – אני לא משביחה ולא מרביעה ולא מנפיצה קומות – אבל למודעות תכנון ובנייה יש השפעה עצומה וקריטית על חיי. אז אני מקרבת את האף לדף ועוברת מודעה-מודעה: באיזה רחוב? קרוב אלינו? כמה קרוב? שלושה בניינים מאיתנו? או מעבר לכביש? ומה בתכנון? תמ"א 38? פינוי-בינוי? תוספת מעלית-ג'קוזי גיאודזי-חנייה הידראולית-וקטפולטה לטרמפולינה?

תכנון ובניה

במובנים רבים, לשוכרי דירות – מודעות תכנון ובנייה הן מודעות אבל. על מה האבל? על החיים שלנו, שהתמקמו בנישה מסוימת, גם אם דחוקה וטחובה ובתשלום מופקע, וכעת נגזר עליהם להתהפך בשל גחמות הנדל"ן של בעלי הבניין ותאוות הבצע של יזמים זריזים. וגם אם יצלחו את תקופת השיפוץ (עניין של שנתיים לפחות), ברור ששכר הדירה יוכפל ואף ישולש עם גמר השיפוץ*. וגם אם אם השיפוץ לא ממש באותו בניין – כל מי שגר במרחק חצי רחוב מבניין בתמ"א 38 יכול לספר שגם זה לא בדיוק גן עדן, במיוחד לא זמני ההשכמה, הלכלוך, האבק והמדרכות החסומות. לשוכרי דירות, התחדשות עירונית היא lose-lose סיטואיישן. כדי לקדם את פני הרעה, עזבו את מודעות האבל – דפדפו לעמוד של מודעות תכנון ובנייה.

*טרנד ארור וחזירי הוא השכרת דירות בזמן תמ"א 38. בראש הפרסום על הדירה הפנויה כמובן יופיע מחיר נמוך (יחסית, יחסית) שימשוך אליו את המחפשים המיואשים. אבל בקצה התחתון ביותר תתחבא האמת המבישה: "הבניין נמצא בתמ"א, מתאים לאנשים שיוצאים מהבוקר בבית וחוזרים בערב". או בתרגום למציאות: "השכמה כפויה ב-6 בבוקר, תשכחו משנת צהריים, במשך שנתיים לא תוכלו לפתוח חלון, והחנייה המעטה שנשארה ברחוב תיתפס על ידי מכולות-פסולת-בניין". כל זה בשביל שבעל/ת הבית, שבמילא הולכ/ת בגמר השיפוץ להקפיץ את שכר הדירה לרמה שבחיים לא תוכלו לעמוד בה, תרוויח גם על החודשים שבהם הדירה אינה ראויה למגורי אדם.
החדשות הטובות הן שמעט שוכרי דירות מסכימים לתנאים האלה, ודירות בתמ"א עומדות ריקות חודשים ושנים. ככה צריך.
ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לעבור על מודעות תכנון ובנייה, שיהיה לי קצת זמן להתארגן לפני שמניחים סביבי פיגומים ובונים לי על הראש.

צֶלם בהיכל (פורסם ב"מעריב" ב-12.11.2010)

לידיעת שרת התרבות מירי רגב: הטקסט הבא נכתב בעקבות הסערה התורנית של יחסי אמנים-התנחלויות, שפרצה אז בעקבות פתיחת היכל התרבות באריאל, והודעתם של כמה שחקנים כי יסרבו להופיע בו.

***

מה בסך הכל ביקשנו? קצת תרבות.
לחזור מהעבודה ביום חמישי, להתקלח, להתלבש יפה ולצאת להצגה החדשה של הקאמרי. לא, לא בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, 20 דקות נסיעה מפה על כביש מס’ 5. אנחנו רוצים שתל אביב תבוא אלינו. היכל התרבות המפואר והמאובזר מחכה רק לכם, שחקנים, במאים ומחזאים יקרים. תראו עד כמה מעריכים אתכם באריאל. כאן לא תופיעו חלילה כמו באיזה חור, במועדונית מעופשת של המתנ”ס. יש לנו במה ענקית וכיסאות רכים, שני אולמות (הגדול- 530 מקומות, הקטן- 120) וקפיטריה מושקעת. 35 מיליון ש”ח עלתה הבנייה- והכל בשבילכם. רק תבואו, אוהבים אתכם פה.

שייקספיר. עיבוד תמונה: נועה אסטרייכר

מה זאת אומרת ‘לא באים’? תקשיבו טוב, חבורת חארות 
מי אתם בכלל שתחליטו איפה להופיע ואיפה לא? חוצפנים, תל אביבים מנותקים, שמאלנים תבוסתנים. בוגדים אנטי-ציוניים. מצפון זה סבבה, אבל לא על חשבוננו. די לכיבוש? לכו תקאווד, צפונבונים דקדנטים אכולי שנאה עצמית. דין אריאל כדין תל אביב- אז מה אם תל אביב הוכרה ע”י האו”ם ונמצאת בגבולות הקו הירוק, ואריאל לא סופחה מעולם למדינת ישראל ונמצאת בשטחים שמוחזקים בניגוד לחוק הבינלאומי? אתם לא מעניינים אף אחד, יפי נפש אומללים, מבחילים. אתם תבואו, שמעתם? על אפכם וחמתכם תבואו. לא רק להפקות גדולות- גם להצגות קטנות. הנה, האולם הקטן שלנו נקרא “אולם הפרינג’”. כן, פרינג’- גם האפסים מפסטיבל עכו עם הדו-קיום שלהם בסוף יבואו. למה? כי אנחנו נסגור לכם את הברז. אין יותר תקציבים. גמרנו. אם לנו אין תיאטרון- לאף אחד לא יהיה תיאטרון. ככה זה. ואז אתם תתחננו- בבקשה, אריאל, אנחנו מוכנים להופיע אצלכם בהיכל. אבל אז יהיה מאוחר מדי. תצטרכו לעבוד באמת, כמונו, במקצועות של בני אדם: חשמלאות, מחשבים. תביאו קצת תועלת סוף סוף במקום לבזבז זמן על תיאטרון וכל הזבל הזה שאף אחד לא צריך.

מה ביקשנו? קצת עדנה מזי”א, פה ושם איזה ענת גוב.
שמואל הספרי? על הכיפאק. אפילו איתי טיראן המשתמט, החלאה הזה- אפילו אותו אנחנו מסכימים לקבל פה. אבל רבאק, תישארו בתיאטרון! מה פתאום כל כך אכפת לכם ממה שמסביב? תבואו, תעשו את הקטע שלכם ותחזרו הביתה. לא מעניין אותנו מה אתם חושבים- אתם כמו כל ספק-שירות אחר: אינסטלטור, גרר, מוסכניק. מה כל כך קשה לסתום את הפה ולהתעסק רק במה שאתם מבינים בו? חבל שאין ממש שחקנים, במאים או מחזאים בימין, לא ברור למה. באמת חבל- כי אנחנו מבטיחים לכם שאם היו כאלה, לא היינו צריכים אתכם ולא את הטובות שלכם. אם היה תיאטרון ימני, הייתם יכולים להישאר בבועה השמאלנית שלכם ולהציג לעצמכם. היינו מסתדרים מצוין בלעדיכם, תסמכו עלינו. היו עולות כאן הפקות ציוניות, עם ערכים, עם שחקנים שאין שום סכנה שיחליטו פתאום לקשקש לאיזה מיקרופון או לחתום על עצומה. מלח הארץ היה מגיע להופיע כאן, אם רק היו לנו אנשי תיאטרון משלנו. עכשיו אנחנו הולכים ללמד אתכם מה קורה בישראל למי שלא מתנהג יפה אלינו. תאמינו לנו- זה רק מאהבה.

 

שני טורים מ"הארץ" במחיר אחד

ללא מורא, ללא מעצורים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 3 במרץ 2015)

"נשלוט ללא מורא", צהל חבר הכנסת יריב לוין עם היוודע ניצחון הימין בבחירות. לוין הוא איש חרוץ: מאחורי חזותו האפרורית מסתתר מוח קודח, שעמל להפוך את מערכת החוק והמשפט הישראלית על ראשה. בין הצעות החוק של לוין: לצמצם את האפשרות לעתור לבג"ץ ולהגביל את הסוגיות הציבוריות המגיעות אליו; לאסור על פעילי שמאל זרים להיכנס לישראל; לספח את השטחים הכבושים ועוד.

לפי לוין, נשיא בית המשפט העליון לא צריך להיות השופט הוותיק ביותר, כי אם השופט שנשא חן יותר מכל בעיני השלטון. מינוי השופטים יצריך אישור מוועדת חוקה, לפי קירבתם האידיאולוגית לדעה השלטת בכנסת, וקביעותיו של היועץ המשפטי לממשלה יקבלו מעמד של המלצה בלבד.

“ללא מורא"? איזה מורא בדיוק? למבקר המדינה אין כל סמכות ביצועית ודו"חותיו משמשים בתור מעצור לדלתות במשרדי הממשלה, ובמשרת היועץ המשפטי מכהן אדם שהיה פרקליטו של נתניהו וטרח למסמס כל בדל חשד נגד הקיסר ומקורביו באמצעות מריחת זמן, שבסופה כמובן לא נותר עוד טעם להגיש כתב אישום — בשל הזמן שחלף. 
כלומר, המורא שממנו מנסה לוין להיפטר הוא מורא החוק שעדיין מרסן את השלטון.

"אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך — יש לי אחרים", אמר גראוצ'ו מרקס. לפי לוין, אם החוק לא מוצא חן בעינינו — יש לבטלו ולחוקק חוק אחר, עם רף נמוך כל כך עד שניתן לדלג מעליו בהליכה וללא השלכות. ללוין לא נראה שבית המשפט יגיד לכנסת מה לעשות. אז במקום להבין שזה החוק, ושהכנסת חייבת לכבד אותו — הוא פשוט מחליף את בית המשפט העליון ואת החוק.

הכוונה להפוך את קביעות היועץ המשפטי להמלצות בלבד משקפת את יחסם של לוין ודומיו בכנסת לחוק הישראלי והבינלאומי: אז מה אם בג"ץ פסל שוב ושוב את התיקון לחוק ההסתננות ודרש מהמדינה לשחרר את הכלואים בחולות ובסהרונים? למה מי זה בג"ץ? מה פתאום שהחוק הבינלאומי ואמנת הפליטים יקבעו לנו מה לעשות? אנחנו נכלא אותם למרות שאסור לכלוא אותם, נגרש אותם למרות שאסור לגרש אותם — ואז נשב מסובים לשולחן ונמשיך לספר ביציאת מצרים ובמסע מעבדות לחירות.

אם הממשלה תוכל לנפנף מעליה את בג"ץ, את היועץ המשפטי ואת החוק הבינלאומי — מה מונע ממני, וממיליוני אזרחי ישראל, להתאחד ולקבוע שהרמזור האדום, או פקודת מס הכנסה, הם המלצות בלבד? מדוע נדמה ללוין שהבוז המוחלט כלפי החוק ייעצר בכנסת ולא יחלחל אל האזרחים? אם חשבתם שסרטון "טיסת השוקולד" הוא קוריוז, נסו לצפות בסרטון שבו אזרח משתין על ניידת של פקחים שרשמו לו דו"ח בחוף הים, משום שהעמיד את הג'יפ שלו ממש על קו המים — כשהוא מפר ברגל גסה ובצמיג מחוספס את החוק שנועד להגן על החוף ועל המתרחצים. “נתנו לכם כוח, אה? הנה אני משתין עליך", אמר הג'יפאי בסרטון לפקח — אמר ועשה.

לוין ודומיו (חברי הכנסת מירי רגב, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ואיילת שקד הם רק מדגם מייצג) הם הגרסה הממלכתית של המשתין מחוף הים. חוק הוא לא קיר, ולהם יש פטיש אוויר. ואם הם לא יצליחו במשימתם להשמיד ולאבד את הקליפה המחוררת שעדיין עוטפת את ישראל (לפחות עבור יהודים; על ערבים אין מה לדבר, כידוע), תמיד אפשר יהיה להאשים את השמאל התבוסתני שדחה, באיוולתו, את המתנה המופלאה — שלטון חסר מעצורים.

**************************

נאורות? קודם מים (פורסם במדור הדעות של "הארץ", 22 במרץ 2015)

"כל מערכת בחירות מוכרחה שיהיה בה אלמנט ביזארי כלשהו", כתב בעל טור מכובד בעיתון זה בסוף השבוע. הביזאר, מתברר, הוא בחירתם של יהודים להצביע לרשימה המשותפת, שאיחדה את המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"מ־תע"ל. כי מדוע שיצביעו היהודים לערבים? האין מספיק מפלגות נקיות מבחינה אתנית, יהודיות טהורות? ודאי שיש. וכיצד יכולים יהודים נאורים, מהסוג שבעל הטור הנכבד פוגש מדי יום, להצביע לרשימה שבה יש נציגים אשר נשואים ליותר מאשה אחת ואינם מקבלים את הדרישה לשוויון לחברי הקהילה הגאה? כאחת ממצביעות הביזאר הללו, אשמח להסביר:

אישית, הצבעתי לרשימה המשותפת מכיוון שבכל מערכות הבחירות, מיום שקיבלתי זכות הצבעה, הצבעתי לחד"ש. הבריונות הממסדית שהפגינה ממשלת נתניהו־ליברמן, כשהעלתה את אחוז החסימה(והאפסות שהפגין בית המשפט העליון כשהחליט שלא לפסול את ההחלטה המקוממת הזאת) היא שכפתה על המפלגות "הערביות" להתאחד. היא ולא שום דבר אחר. אותו כותב מלומד ודאי שלא יצא לרחוב במחאה על העלאת אחוז החסימה. לא נפל עליו פחד, שמא תגרום ההחלטה לחיסולה של כל אפשרות לאופוזיציה (הנה, גם מרצ יצאה בשן ועין). כי מה איכפת לו הערבים? מקסימום — לא יהיו בכנסת.

לשמחתי, ולשמחת רבים אחרים, השכילו המפלגות הללו לקדם את פני הרעה ולהתאחד, חרף ההבדלים העצומים ביניהן. האם איחוד זה יחזיק מעמד? קשה לדעת. כל מה שאני יודעת הוא, שהנציגים שלי ושל אמונותי — דב חנין, איימן עודה ועאידה תומא סלימאן, נכנסו לכנסת ומשם יעשו עבודה נפלאה בעבור האזרח הישראלי באשר הוא. עודה וסלימאן חדשים בכנסת, אך דב חנין לא צריך להוכיח שום דבר — קבלות יש לו מראש הנקרה ועד אילת, מיהודים וערבים גם יחד.

ג'סר א זרקא. היישוב העני והצפוף ביותר בישראל

ומה באשר לחברי הרשימה הסוררים שסירבו לוותר על הפוליגמיה או להכיר בזוגות חד־מיניים? ובכן, אני לא רוצה להצטייר כמי שמעניקה הקלות שאינן במקומן, אבל נדמה לי שכדי לבוא בטענות על אי־צדק ערכי, נדרש קודם כל צדק בסיסי, פיזי:

כמה יהודים־ישראלים מכיר בעל הטור, שאינם מחוברים לרשת החשמל והמים? כמה יהודים הוא מכיר, שלמדו בבית ספר שכולו קרוואן צפוף ומתפרק, חשוף לסופות החורף ולחמסינים בקיץ? כמה יהודים פגש, שדרך עפר מלאת חתחתים מובילה לביתם ושצאצאיהם מסתכנים בדריסה כל אימת שהם יוצאים לשחק, כי מדרכות אין וגם לא גן שעשועים, אף לא זעיר ביותר? כמה יהודים בתחומי ישראל מתגוררים במקום שאין לו כתובת במרשם האוכלוסין, משום שהמדינה מסרבת להכיר בקיומם אף על פי שהם חיים על האדמה הזאת מאז שנות ה–50 (ועברו אליה בשל דרישת צה"ל), כמו תושבי הכפר דהמש שנמצא ממש בלב הארץ, סמוך ללוד? כמה יהודים מכיר אותו כותב החיים ללא ניקוז ופינוי אשפה?

בקיץ האחרון, כשעזה הוחרבה מהאוויר ותושבי ישראל ישבו במקלטים מאימת הטילים והפגזים, מצאתי את עצמי מהרהרת תכופות במים: בכל פעם שחזרתי מהחוץ הלוהט והמיוזע ישר למקלחת קרה ומרעננת, בכל פעם שהבטתי אל הזרם הקריר הנשטף אל פתח הניקוז והוקל לי, חשבתי על היושבים בעזה, אלה שבין החיים, אשר אינם יכולים לעשות את הדבר הבסיסי הזה — לצנן את עצמם ביום חמסין. אלה שכל טיפת מים נאגרת אצלם במכלים כי מי יודע מתי יוכלו למלאם שוב, ומהיכן.

אז אולי עזה לא תינצל בזכות הצבעתי לרשימה המשותפת, אבל במדינת ישראל חיים אלפי אזרחים בתת־תנאים רק משום שהם ערבים (תושבי היישוב היהודי העני והדפוק ביותר בישראל לא היו מסכימים להתחלף אפילו לחצי שעה עם תושבי ג'סר א־זרקא, למשל), וזאת בכוונת מכוון. כתוצאה ממדיניות גזענית.

והצדק, השוויון והאחווה — מה יהא עליהם? צודקים המתנגדים — כפמיניסטית שמאמינה בשוויון, גם אני לא מרוצה ממצב זכויות האשה בחברה הערבית ולא מהיחס הרע לקהילת הלהט"ב. הכל נכון. אבל נדמה לי, שלפני שבאים אל אזרחים (אזרחים!) ערבים בישראל או לנציגיהם בכנסת בדרישות שיכירו בזכויות הקהילה הגאה או יתנערו מהפוליגמיה — בשם הנאורות והקדמה — אולי קודם כדאי שנהיה נאורים מספיק כדי לחבר אותם לחשמל ולמים.

אם חולדאי סובל מאלצהיימר – אני פה כדי להזכיר

את הפרסומת המגעילה שלפניכם ראיתי בעיתון בסוף השבוע האחרון. רואים בה ילדה בלונדינית רצה בגינה הזעירה אך המקסימה שבכיכר הבימה (הלא זעירה והממש לא מקסימה). הכיתוב: "זו לא אמסטרדם – זו תל אביב". לאמור: אפשר ממש להתבלבל!

2014-12-20 20.54.02

תל אביב מלוכלכת, מוזנחת ובעיקר מספקת שירותים גרועים לתושביה שמתגוררים בכל שטח שמדרום לשכונות עבר-הירקון (ניסיתם לחצות כביש בגשם במרכז העיר? סתם גשם, לא מבול – אבל זהו, כל שולי המדרכות הופכים לנהר ובכל צומת – אגם. ימה. לייק מישיגן. וכדי להוסיף שמחה, באה מונית ומרוקנת עליך את תכולת השלולית. הרי את רק הולכת רגל. אין לך משמעות). הנה תמונה קטנה שממחישה את התכנון הלקוי ובעיקר את היעדר הרצון לתקנו: רחוב המלך ג'ורג' פינת החשמונאים, לפני כ-70 שנה, והיום. אני חוצה את הוונציה הזו מדי יום, אגב, בדרכי לאוטובוס לעבודה.

10711064_10152824124266103_4514040519804238183_n

 

לפני חודש בערך היתה לי פגישה בצפון אבן-גבירול. מאוד מאוד לא השכונה שלי. ירדתי מהאוטובוס ונדהמתי: הכביש ישר, המדרכה חלקה ולא משובשת, אף פיסת חרא של כלבים לא נראית באופק. הפחים לא חוסמים את הדרך – בקיצור, עיר. שכונת לב העיר, שבה אני מתגוררת (בין רוטשילד לקינג ג'ורג' לאלנבי) היא אזור מלחמה בשיפוצים: בונים וחופרים והורסים ומשפצים ללא הרף, כשהמצב הטבעי לתושב שם הוא לוחמת גרילה אורבנית – לקפץ בין ערימות החרא, למצוא פח שלא נגנב ע"י נרקומן אוסף בקבוקים, אם מצאת פח תקווה שיש לו מכסה, אם אין לו מכסה כל הרחוב יתכסה בזבל בקרוב. המדרכות שבורות, הניקוז איננו, הביוב מציף, הבניינים מתפוררים, המכוניות חונות על המדרכה, הטוסטוסים והאופניים נוסעים עליה באין מפריע ומצפצפים להולכי הרגל, מכולות בנייה חוסמות חניות ומדרכות ובקיצור – לאף אחד לא אכפת ממי שגר פה. אנחנו רק תפאורה שעוד מעט תתחלף בדרך לעוד בעל בית (ריק) צרפתי מרוצה (ראו הפוסט הזה, שלא התיישן בדקה מאז נכתב)

בדרום תל אביב וביפו המצב כמובן נורא יותר. אין מה להוסיף אפילו. בקיצור, מרוב עצבים על הפרסומת המגעילה הזו החלטתי ליצור מודעות תגובה. הנה הן. לצערי הפוטושופ שלי שבק חיים ולכן השתמשתי בתוכנה מאוד מוגבלת ומאוד מעצבנת ולכן שום דבר לא אחיד או מסודר. ובכל זאת, לא רציתי לחכות.

רון חולדאי, ינעל דינאק.

 

כרזה תל אביב1

צילום: רועי בושי

 

 

tel aviv 2

 

tel aviv 3

צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס

 

 

tel aviv 4

 

tel aviv 5

צילום: מוטי מילרוד

 

אין ביזנס כמו שואה ביזנס

– "מה זה, על מה ההפגנה?"
– "נגד הפצצה על איראן"
– "למה מה הבעיה בהפצצה על איראן? שיפציצו"
– "אתה מוכן גם למות במתקפת הטילים שתבוא מהם בעקבות ההפצצה שלנו?"
– "איזה טילים, נעליים, הם לא יכולים לעשות לנו כלום…"
– "רגע, אז למה להפציץ אותם?"
– "את יודעת כמה נשק יש להם? הם הולכים להשמיד אותנו!"
– "לא אמרת הרגע שהם לא יכולים לעשות לנו כלום?"

(שיחה שקיימתי עם עובר אורח בהפגנה נגד מתקפה על איראן, 14 באוגוסט 2012)

הגרעין האיראני

צילום מהפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן, 14.8.12 מתחת לאחת מדירותיו של אהוד ברק (אז שר הביטחון) צילום: יוסי גורביץ'. מצולמת: אני, שמצמצתי בתזמון מושלם

תארו לכם את הרטט שהיה עובר בעמוד השדרה שלכם לו נתקלתם היום בעיתון בפרסומת בנוסח הבא:
"לוקחים את הילדים לצימר עם בריכה בצפון? מצופי-השחייה ימנעו מהם אסון!".
אחרי החלחלה היה מגיע תורו של הזעם על בעל העסק הנבזי, שהעז לנצל את שתי הטרגדיות הנוראות שאירעו במושב חד-נס בשבוע שעבר, בהן טבעו שני פעוטות בבריכת הצימר שאליו הגיעו עם משפחותיהם. פרסומת כזו הייתה גוררת שערורייה תקשורתי ואוליגם סגירה של אותו בית עסק, אשר השתמש באסון מחריד לקידום מכירות.

ספק אם בעל עסק כלשהו, נואש ככל שיהיה, יהיה מספיק אטום בשביל לנקוט באסטרטגיה שיווקית שכזו. אולם ישנו במדינת ישראל אדם אחד שכבר שנים משתמש בטריק זהה ומלוכלך יותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בכל יום שואה, בכל שנה משנות שתי הקדנציות האחרונות שלו, משמש נאומו של נתניהו ביד ושם לפרסומת ארוכה למוצר האחד והיחיד שהוא, נתניהו, מחזיק על מדפיו: איראן.
ב-2009 התייחס נתניהו בנאומו לאיראן במילים "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחוייבות העליונה של מדינת ישראל".
ב-2010 אמר נתניהו: "מנהיגי איראן אצים לפתח נשק גרעיני ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל".
ב-2011 אמר: "איראן מתחמשת בנשק גרעיני למימוש איום זה. האיום אינו תיאורטי, הוא ניצב מולנו וצריך לעצור אותו".
ב-2012 : "איראן חמושה בנשק גרעיני היא איום קיומי על ישראל".
ב-2013: "איראן פועלת בכל האמצעים להשמיד את מדינת ישראל".
ביום השואה שצוין בישראל השבוע פתח נתניהו את ישיבת הממשלה כשהוא מצהיר "בראש רשימת מבקשי נפשנו נמצאת איראן" וגם "חמאס מבקש ליצור שואה נוספת". בנאומו באותו ערב ביד ושם, שכולו הוקדש לאיראן וסכנותיה, אמר "היום אנו עומדים בפני סכנה ממשית – איראן שקוראת להשמיד אותנו" והוסיף כי "הסכם עם איראן יביא את העולם לסף תהום".

בישראל החלו לחשוש מ"הגרעין האיראני" עוד מפרוץ המהפכה החומייניסטית ב-1979, וגרעין איראני אין. אגב, לפני המהפכה, בתקופת השאה, ישראל תמכה באופן פעיל בחימוש איראן ובתוכנית גרעין עבורה.
כל עוד איראן לא משיגה נשק גרעיני – נתניהו יכול להמשיך ולהציג את עצמו כקו ההגנה האחרון של ישראל והעולם החופשי, הילד עם האצבע בסכר אשר מונע אסון בעצם היותו – ואין עליו כל חובה להוכיח את "הישגיו". הרי אין עדיין גרעין איראני – משמע נתניהו "מצליח".

ואם יקרה הגרוע מכל שמפניו הוא מזהיר אותנו – אפילו התענוג שב"אמרתי לכם" לא יוותר לנתניהו, שכן הפצצה האיראנית תכחיד אותנו ואותו, ולא יהיה מי שיגיד ומי שישמע מלבד מקקים. כלומר, קיומו של נתניהו כראש ממשלה הוא לימבו: הוא מתנגד לגרעין איראני אך גם מתנגד לשיחות בין איראן למעצמות, שמטרתן למנוע פיתוחו של גרעין כזה.

האובססיה ותחושת הרדיפה של נתניהו השתלטו מזמן על דמותו הציבורית. נדמה שהוא סובל ממה שאפשר לכנות "גלגול נשמות פנטום" – כמו אדם כרות יד אשר חש שהיד שנכרתה "כואבת לו", כך נתניהו (שאינו בן למשפחת ניצולים) משוכנע שהיה בשואה, שכעת אנחנו על סף שואה ושהעתיד היחיד הצפוי לישראל הוא שואה. נתניהו לא יכול לספק לאזרחי ישראל קיום בכבוד מילדות עד זקנה או ביטחון פיזי וכלכלי – אז הוא מוכר להם שואה. אין לו עוד מלבדה.

נתניהו הוא מייצג מושלם למדינה שמניחה, באוזלת ידה המכוונת של הביורוקרטיה שלה, לניצולי שואה למות באלפיהם בחרפת רעב, בעוני מנוול – בעודה נואמת גבוהה-גבוהה על ההכרח לזכור ולא לשכוח. בחירתו הפתולוגית של נתניהו לדבוק בקידום עסקי-איראן שלו באמצעות אפרם של שישה מיליוני נרצחים דומה לחוצפה המשוערת הנדרשת לאותו בעל מפעל למצופי שחייה לפרסם את מרכולתו תוך שימוש במותם של שני פעוטות בבריכת הצימר. יותר מטעם רע – זהו רשע.