לפני כמה ימים הוא שלח הודעה בפייסבוק. התעלמתי. 15 שנה פלוס-מינוס שאני מתעלמת. לשמחתי לא הייתי צריכה להתחמק ממנו באופן פעיל, כי אנחנו גרים בערים שונות. אבל בפייסבוק הוא צץ הרבה כי הוא (מסתבר) התברג לקבוצה של אנשים שאני מעריכה את דעותיהם ודרכם. לפעמים יצא לי לקרוא בפייסבוק טקסט של הקבוצה הזאת, טקסט שמצא חן בעיניי, ורגע לפני ששיתפתי ראיתי מי חתום עליו – ומחקתי. לא משתפת, לא עושה לייק, לא כלום. לא קיים.
שלשום בבוקר, בעודי מתמתחת במיטה בנחת ומדברת עם החבר שלי, צלצל הסלולרי עם מספר לא מוכר. בצד השני של הקו היה ההוא. הייתי קורקטית – "כן. מה". והוא אמר שהוא חושב על זה הרבה בזמן האחרון בגלל כל הדיבורים שיש עכשיו על העניין של הטרדות ותקיפות מיניות וכל הנשים שיוצאות עם סיפורים שקרו להן, ושהוא דיבר עם בת הזוג שלו והגיע למסקנה שלא היה שום מקרה שהשאיר אצלו תהיות לגבי אם הוא התנהג בסדר – חוץ ממני. והוא רוצה לדעת אם זה רק נדמה לו, או שבאמת קרה משהו.
נשארתי קורקטית. אמרתי לו – כן. היית שיכור ולא הסכמת לקבל "לא". נכון, לא קרה שום דבר שהייתי הולכת בגללו למשטרה, אבל זה לא הפרמטר היחיד. בסופו של דבר הרי עפתי לאוטו ודהרתי הביתה והיה לי די מבהיל ובעיקר מאוד מגעיל.
הגבול היה ברור מלכתחילה (לא שכבתי אז עם אף אחד. נקודה. בלי יוצאים מן הכלל ובלי "לזרום". וכשאני אומרת אז – אני מדברת על פרק זמן של כמה שנים, לא שבוע), והוא ידע את זה כי הודעתי על זה. באותן שנים לא היה מצב שאצא עם מישהו אפילו לשתות קולה בלי ליידע אותו על הגבול הזה, ובשלב מאוד מוקדם בפגישה. לא מעט מהדייטים (הלא-רבים) שלי הסתיימו בנקודה הזו: אני אומרת שאין ולא יהיה מצב לסקס – והם חותכים ועפים משם בלי להשאיר עקבות. גס רוח, אין ספק. אבל לפחות הם נהגו בכנות ולא ניסו "לשכנע". היו גם כאלה שהאיסור הכניס אותם לאקסטרה-מוטיבציה, והיו מוכרחים להוכיח לי שהם יכולים לשנות את דעתי. גם אותם צלחתי בשלום, פחות או יותר.
אז איפה היינו? אה. 15 שנה אחורה פלוס מינוס. הוא היה אז שיכור במידה מסוימת – אבל לא מספיק שיכור מכדי לנהוג, ובטח לא מספיק שיכור כדי להתעלם ממה שאמרתי וביקשתי ואסרתי. אני יודעת בוודאות שלא הייתי שיכורה, מסיבה פשוטה: אני לא שותה אלכוהול (ולא עושה סמים, אבל זה לסיפור אחר). וגם אם הייתי שיכורה, זה בטח לא מצדיק שום דבר.
אז נכון, לא קרה שום דבר מחריד, אבל מה שכן קרה הספיק כדי שלא ארצה לשמוע ממנו או עליו יותר. עד שלשום בבוקר. בכנות, אפשר לומר שהוא היה די בהלם בצד השני של הקו. "וואו, חשבתי שתגידי לי שלא קרה כלום ושזה שטויות, ושסתם לא יצא לנו להיתקל מאז". מה לעשות, זה לא המצב. בכל אופן, סיימנו את השיחה ומיד התיישבתי במיטה להסביר לחבר שלי מה לעזאזל גרם לי להגיד לסלולרי שלי משפטים כמו "היית שיכור ולא היית מוכן לשמוע 'לא'" בשעה 10 בבוקר.
לא סיפרתי לחבר שלי (או לבני זוגי בעבר) שום דבר מהסוג הזה – עד שלשום. לא בגלל שהתביישתי. להיפך – באיזשהו מקום אני באמת חושבת ש(טפו טפו חמסה)אני בת מזל: קרו לי כמה וכמה דברים, אבל שום דבר שמתקרב בכלל לסיפורי האימה של חברות שלי. שום דבר שמצדיק פיקסול של הפרצוף בטלוויזיה, שום דבר הרסני מדי. גם אני נתקלתי בזכרים גסי רוח (ההוא שאמרתי לו שלא יהיו בינינו יחסי מין, והשיב "אז בשביל מה באתי?". דוש, מקווה שחטף קילע), בזכרים אטומים ובזכרים אינטרסנטיים ומגעילים. נתקלתי בזכרים שלא ראו אותי ממטר והחליטו שאני רהיט לשימושם ותו לא. האיש הזה שהתקשר אליי שלשום בבוקר הוא אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה לי.
אבל מה יש כבר לספר? זו הסיבה גם שלא כתבתי שום דבר על #MeToo ועל #גםאני. כי לי עוד איכשהו היה מזל. אתן מבינות כמה זה נורא לומר את זה בכלל? פאקינג מזל!
אם אתה זכר, דע: אין שום פסול בלרצות סקס, בלקוות שיהיה סקס, ומותר גם לבקש סקס. שני הראשונים (לרצות ולקוות) זה משהו שאתם יכולים לעשות בינכם לבין עצמכם בראש, ואף אחת לא תיעלב ולא תיבהל – כל עוד תשמרו את זה לעצמכם.
לבקש סקס זה דבר שמותר לעשות רק במקומות ובזמנים ובסיטואציות שבהם מותר לבקש סקס. לדוגמה: עם בת הזוג. או עם מישהי שאינה בת הזוג, אבל אתם כבר מתנשקים שעתיים על הספה בסוף הדייט וממש ממש ברור שהיא רוצה. איך יודעים שהיא רוצה? נניח, היא מתפשטת בעצמה ואומרת את זה (והיא עושה את כל זה בהכרה מלאה! תארו לכם!). אבל לא בעבודה, לא בצבא, לא באוטובוס – ובכלל, לא לבקש סקס ממישהי אם היא לא הסתערה עליכם מרצונה החופשי.
וחשוב מאוד: גם אם כל התנאים המתאימים התממשו, וביקשתם סקס והיא אמרה לא: לא ללחוץ, לא "לשכנע", לא לעשות שום דבר שיגרום לה להרגיש חרא או לא בסדר עם הסירוב שלה! רבאק, אם אשה רוצה לשכב איתכם – היא תשכב איתכם. כל הקשקושים על "עם כל החוקים האלה, הלכה הרומנטיקה" זה משהו שרק גברים מסוג מאוד ירוד ולא מפותח מסוגלים לומר או לחשוב. אין שום רומנטיקה בחדירה (או בחפינה או בלפיתה או במגע בכלל) לגוף של מישהי שלא רוצה אתכם שם. יש לזה מונח אחר לגמרי.
והנה שני הסנט שלי לשאלת "למה הן נזכרות עכשיו": הן לא. הן תמיד זוכרות. הן לא שכחו אף פעם. ובכל זאת: אני, למשל, אם ההוא לא היה מתקשר – סביר להניח שלא הייתי אומרת מילה לאף אחד. למה? כי ככה. אבל כל מה שקורה עכשיו, כל הסיפורים, כל הגילויים, הכל הוביל בסופו של דבר לזה שהוא יחשוב ברצינות, יסרוק היטב את עברו, ויגיע פתאום למסקנה ש-וואלה, הוא עשה משהו לא בסדר! ככה, בשגרה, הוא לא היה מתעכב על זה עוד רגע. אבל מה שקורה עכשיו מחלחל, וטוב שכך. שיחלחל עד שייבקעו סלעים והאדמה תרעד.
ואם עשיתם משהו כזה – תרגישו חרא עם עצמכם. תרגישו ממש ממש רע. ותפחדו, כי הגיע הזמן שגם אתם תפחדו. גברים שמזיינים בשכל שהם "כבר מפחדים להתחיל עם נשים" לא יודעים פחד מהו, והגיע הזמן שיידעו. שירעדו לכם הביצים, נבלות. שלא תדעו רגע שקט. זהו.
נ.ב, כי אי-אפשר בלי לצחוק קצת: לאור סיפורי ה"גברים בחלוקים", אני מוכרחה לומר: איף! זה פריט לבוש כל כך סליזי ומביך שאין שום דרך לצאת איתו בסדר. לדעתי, אין גבר בעולם כולו – כולל דוגמנים וסלבז – שיכול להיראות סביר בחלוק. למעשה, ההזדמנות הלגיטימית היחידה שמותר לגבר לעטות חלוק כשיש אשה בחדר היא זו: כשהחלוק הוא חלוק רפואי, הגבר מחכה לניתוח פרוסטטה, והאשה היא רופאה מנתחת או האחות המוסמכת שבאה לתקוע לו חוקן בתחת. הנה אפשרות אחת, עם מגוון קסום של הדפסים. תיהנו.
החלוק היחיד שלגיטימי ללבוש כשיש אשה בסביבה
נועה אסטרייכר | אחת העם 