עשרה רגעים שמחים עם אבא שלי

אתמול (23.10) היה אמור להיות יום הולדתו השישים של אבא שלי.

מי שאיבד אהוב-נפש במשפחה מכיר ויודע שלא צריך אזכרות וגם לא ימי שנה או ימי הולדת כדי לזכור, בטח לא כדי להתגעגע.
אבא שלי נמצא איתי כל יום, כל דקה. הוא הדבר האחרון שאני חושבת עליו רגע לפני השינה, גם אם היה לי יום מצוין ומלא דברים טובים – רגע לפני שהעיניים נעצמות אני נזכרת באבא ומתמלאת דמעות, אשמה וגעגוע. בעוד קצת פחות מחודשיים תהיה האזכרה שלו, אבל בינתיים אני רוצה לכתוב פה על דברים טובים.

1) זיכרון שאני לא זוכרת בעצמי, אבל סיפרו לי וגם יש תמונה למזכרת: אני בת חודש, לא יותר. אבא שוכב על הספה, מקפל את ברכיו ומניח אותי על הבטן שלו. אמא צילמה מהצד. אם אתם זוכרים את עידן הפילם – אתם גם זוכרים שלא יכולתם לדעת מה יצא בתמונה עד שפיתחו אותה. סלילים שלמים הלכו ככה לפח – לחצת על הכפתור, זהו. נתקעת עם התמונה. בכל אופן, בתמונה הזו קרה דבר מוזר מאוד: רואים את הראש של אבא, רואים את הראש של התינוקת, אך שוד ושבר: מה מציץ שם מאחורי התינוקת? מי שמביט בתמונה כמה דקות מבין שאלה שתי בליטות ברכיו של אבא שלבש מכנסיים קצרים, עם השערות ברגליים והכל. אבל במבט ראשון (וגם שני), נדמה שמה שרואים פה הוא ישבן קטן ו…פרוותי.
התמונה הזו הפכה לקאלט, והיא עדיין שמורה באלבום. אם כן, נכנסתי להיסטוריה הצילומית של המשפחה על תקן התינוקת עם התחת השעיר.

2) זיכרון מגיל 5 בערך: שבת בבוקר, במטבח בדירה שלנו, שהיה מרוצף ירוק חיוור כמיטב אופנת הסבנטיז. בכל שבת הייתה משודרת תכנית מסוימת ברשת ב' שאות הפתיחה שלה היה מין מנגינה צוהלת עם אקורדיונים. אבא, אמא ואני (אולי גם אחי?) מחזיקים ידיים במעגל ופוצחים בהורה סוערת באמצע המטבח, עד סיום האות המוזיקלי.

3) זיכרון מגיל 7 בערך: אבא שולף מאיפשהו את הרכבת החשמלית שאביו (סבא שלנו, נפטר לפני שנולדנו) קנה לו, ולוח עץ גדול עם מסילה ומתג חשמלי כבד. אנחנו מסיעים את הרכבת שעות. המנגנון החשמלי מרעיש נורא. יש לה קרון ירוק, קרון צהוב עם איש שמחזיק אשכול בננות, וקטר שחור מברזל יצוק עם ארובה אדומה. (הקטר עדיין קיים).

4) זיכרון מגיל 6-7: אבא מגיע הביתה כל ערב מהעבודה, ותמיד עם משהו קטן בשבילנו (אחי הקטן ממני בשנתיים ואני. אח נוסף הצטרף למשפחה כשהייתי בת 10). כשאני אומרת "משהו קטן" אני מתכוונת למשהו קטן: חפיסת מסטיק בטעם פירות. או מנטה. תמיד, כל ערב, היינו קופצים עליו בכניסה "אבא!!! מה הבאת?". אם התשובה הייתה "מסטיק פירות" היינו אומרים "למה לא מנטה?", ואם התשובה הייתה "מסטיק מנטה" היינו שואלים "למה לא פירות?". לפעמים הוא גם היה מביא צעצוע עטוף מהחנות של רוזנפלד ברחוב יפו. על העטיפה הייתה מצוירת רכבת עם קרונות צבעוניים וקטר.

5) זיכרון מגיל 8 בערך: בקיץ, אבא היה חוזר עם גביע פלסטיק שקוף ענק ובתוכו שכבות-שכבות של גלידה בצבעי מאכל זרחניים – צהוב, מתחתיו אדום, תחתיו ירוק וכן הלאה. היינו טורפים עם כפית כדי להספיק להגיע ראשונים לצבע שמתחת, ובכל פעם שאחד מאיתנו היה חושף עוד שכבת צבע היינו צוהלים "אדום הגיע!" "צהוב הגיע!" עד שהגביע היה מתחסל.

6) זיכרון מגיל 12 וחצי בערך: יום אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה (שום התרגשות מצידי, קראתי כבר כל מה שאפשר היה לקרוא בנושא מאז שהייתי בת 7. מה לעשות, בתור קוראת מתקדמת לגילי – ו'קוראת החודש' שש שנים ברציפות בבית הספר – עברתי די מהר למגזינים וספרים שאינם "שיני חלב" או "פילון"), אחרי הלימודים אבא אוסף אותי ואנחנו נוסעים לעשות קניות בסופר. אבא עוצר ליד המעבר של מוצרי ההיגיינה וממלמל "אממממ… אמא אמרה ש….שתקני לך מה…מה שאת…אה…צריכה", מסמיק כמו סלק ומשאיר אותי שם לבד, מתחשב בעובדה שאני אתבייש לבחור טמפונים לידו. (התלבטתי חצי שעה בין טמפקס לאו.בה, ובכל פעם שעבר מישהו עשיתי את עצמי מתעניינת במרככי כביסה).

7) זיכרון מגיל 15 בערך: אבא (שעדיין עבד אז בירושלים) אוסף אותי מהתיכון ונוסעים הביתה. בדרך, כמו תמיד, עוצרים במכולת בשכונת גילה לקנות בקבוק מיץ, כדי שאבא לא יירדם על ההגה. אבא תמיד שמר אמונים למיץ-פז (או כמו שאני קוראת לו – ריצפז) הכתום, בטעם המלאכותי של תפוזים. לעיתים קרובות הוא היה לוקח בקבוק משפחתי, משלם, נכנס לאוטו, פותח, לוקח שלוק, מעווה את פניו ו"בהההה איכס, זה מנגו!". יום אחד, אחרי שכרגיל קנינו בקבוק, אבא ביקש לשתות. לא רציתי שיתחיל להתעסק עם המכסה המתברג תוך כדי נהיגה, אז פתחתי את הבקבוק ונתתי לו. עכשיו – אבא שלי, למרות הידיעה שמיץ פז לא מכיל פרי או חלקיקי פרי, אהב תמיד לתת ניעור-הפיכה אחד חזק לבקבוק מתוך אמונה שלמה שככה ה"פרי" יצוף מלמטה ויתערבב במשקה באופן אחיד. נשוב למכונית: מסרתי לו את הבקבוק הפתוח והוא כהרגלו הפך וניער. שפלאץ! שנינו (לרבות אני והכיסא שלי) התכסינו במיץ פז. צחקנו, דביקים, עד הבית. מאז, בכל פעם שנסענו יחד והגשתי לו את הבקבוק, הייתי מתריעה: "זה פתוח! אל תנער!".

8) עוד זיכרון מהתיכון: אבא היה מכין לי שני סנדוויצ'ים כל בוקר. לפעמים חמאת-בוטנים וריבה, לפעמים גבינה צהובה עם זיתים. לפתוח את התיק בסוף היום, כשאני מתה מרעב, ולגלות בפנים את הסנדוויץ' הנפלא הזה, שהחום המיס בו את הגבינה, היה עונג קולינרי ורגשי. בגלל שזה "לא מגניב" להביא סנדוויצ'ים מהבית בגיל ההתבגרות, הרבה חברים שלי בכיתה היו מרימים את הראש ברגע ששמעו רשרוש ניילון מהשולחן שלי – "אפשר ביס?". לפעמים הייתי מוצאת את הסנדוויץ נגוס, בצירוף פתק: "הייתי רעבה. מוריה".

9) זיכרון מגיל 20: אחרי הצבא עבדתי 10 חודשים בהוצאה לאור של ספרי-משפטים, שהייתה ממוקמת במושב שבו גרנו, עשרה בתים מהבית שלנו בהמשך הרחוב. בכל צהריים, אבא שלי (שהיה שוב מובטל באותה תקופה) היה מתייצב ב-12 עם קופסת פלסטיק אטומה ובתוכה סלט, ועוד אוכל טוב.

10) זיכרון מגיל כמעט 26: אבא ואני יושבים אצלו במטבח, ואני מספרת לו קטע מגיל 5 – איך הוא לקח אותי ואת אחי הקטן לחגיגת פורים בבית-שמואל, מרכז רפורמי חמוד בירושלים. היה שם מופע להטוטנים חינמי, ואני הייתי מחופשת לבלרינה. שני הלהטוטנים בחרו אותי מהקהל, הניפו אותי שאעמוד על מוט שאיזנו על כתפיהם, ונסעו בעיגולים על חד-אופן כשאני עומדת שם ומחזיקה את הידיים שלהם כמו מלכה. ירדתי משם לקול מחיאות הכפיים ובאותה שנייה ממש, אחי הקטן שלשל על עצמו ועל אבא שלי. דהרתי בעקבותיהם לשירותים, שם אבא ניסה להתמודד עם פעוט מכוסה בשלושה קילו של קקה באמצעות כיור ומגבות נייר, וכמובן עם בלרינה דומעת. כשסיפרתי לו את זה שם במטבח (הוא שכח לגמרי) התפוצצנו מצחוק. צחקנו עד שירדו לנו דמעות, עד שכאבה לנו הבטן, עד שלא יכולנו לדבר מרוב צחוק.

כמה שבועות אחר כך הוא כבר לא היה.

בתמונה: אני בת 15 בערך, מספרת את אבא עם מכונה, בחצר. הוא עושה פרצוף מצחיק.

1-CIMG4386

 

הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010

אריזה משפחתית

בסרטי בנות אמריקניים גירושים הם תהליך קצר: כל צד מגיע עם עורך הדין שלו, חותמים על כמה מסמכים, דמעה דקורטיבית גולשת במורד הלחי (של האישה כמובן), משאית כחולה מגיעה ובה עובדים חרוצים בסרבלים, הם אורזים את תכולת הבית בפצפצים, ואחד מהם, בחור חסון ונאה שקוראים לו נניח דייגו, מניח יד על כתפה של האישה העצובה, ואומר לה פתגם מקסיקני שסבתו לימדה אותו: "יש הרבה דגים בים".

רקפת מולדר

אז נכון שגם כאן יש חברות הובלה ואריזה, אבל תשכחו מהפצפצים, ובעיקר תשכחו מדייגו: הכנסת 25 שנות נישואים לארגזים היא משימה שאפילו סיזיפוס היה מערער עליה לבג"ץ. אבל שלא כמו במערכון המפורסם של הגשש "קרקר נגד קרקר", אצלנו לא רבים על הכבל המאריך. להפך, כל צד מנסה לתת לאחר כמה שיותר חפצי ערך:

"אתה לוקח את פינת האוכל?"
"אני? אני הולך לגור לבד, בשביל מה אני צריך פינת אוכל?"
"כי לך יש דירה גדולה יותר".
"טוב. אז את לוקחת את הספה".
"אתה יודע שאני שונאת את הספה הזו".
"בסדר, בסדר, אני אקח את הספה".

לפני כמה שבועות החלה אמא במעבר לדירונת השכורה שתחלוק עם אחי הקטן, והשבוע הגיע תורו של אבא. מכיוון שהמשפחה שרכשה את ביתנו אמורה להתחיל בהריסתו (שיפוצים קוראים לזה היום) עוד החודש, הכול נעשה במהירות ובלחץ. תמונות ישנות התעופפו, סירי לחץ חלודים התגלגלו על הרצפה, לכלוך איום נחשף במקומות שעד כה הוסתרו בהצלחה על ידי רהיטים כבדים.

ביום ראשון, מיד אחרי העבודה, נסעתי לאבא. מצאתי אותו עומד מיוזע והמום בלב תופת ארגזים שמילאה את החלל עד התקרה. המובילים נאבקו בספרייה הענקית, מקללים את הזמנים שלפני הרהיטים המודולריים של "איקאה". אחר כך פרקתי ארגזי ספרים, הזעתי כמו ארבעה חמורים, וקרצפתי את המקלחת מכל חומרי הבניין שדבקו בה. ברור שרציתי לעזור, אבל הייתה סיבה נוספת לפעלתנות היתר שלי: ידעתי שאם אעצור, אשב או אנוח, אתחיל לבכות ולא אפסיק.

אני אוהבת מאוד את אמא, אבל אבא הוא הקשר המשפחתי הסימביוטי שלי. כשטוב לו – טוב לי. וכשרע לו – גם לי רע. מאוד. מצחיק לומר זאת על בן אדם שעד גיל 11 פגשתי רק פעם בשבוע. הוא עבד 18 שעות ביום בקונדיטוריה-קפה המשפחתית, וכשהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון – ידעתי שהיום יום שבת. בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה יותר, וככל שאני מרבה להכיר ולחבב אותו, כך מתווספות לי דאגות.

מגיל מוקדם מאוד הפכתי להורים של ההורים שלי. הם לא ביקשו שאעשה זאת, אבל כשילד בוגר לגילו מרגיש שדברים מתערערים, הוא ינסה לתקן אותם בעצמו, גם אם המטלה הזו היא למעלה מכוחותיו ויכולתו. הבעיה עם ילדים כאלה היא שהם מקבלים פידבק חיובי – מתפעלים מהבגרות הנפשית שלהם, מודים להם על העזרה, ומשתמשים בהם שוב במקום לומר להם לעוף מכאן ולחזור לשחק בלגו על השטיח, כי זה לא התפקיד שלהם להציל את העולם.
אף פעם לא הצלחתי להתנער מהצורך ההרסני שלי להחזיק על הכתפיים שני הורים שתודה לאל, עוד מיטב שנותיהם לפניהם והם עצמאיים ובריאים טפו-טפו חמסה-חמסה. כי לעזאזל, הם יכולים להסתדר לבד.
אז למה השבוע, כשהייתי אצל אבא שלי, התנהגתי כמו אמא שלו? למה הלכתי וקניתי סבונים ונייר טואלט ולחם וממרחים ופירות ושתייה כדי שיהיה לו משהו במקרר? האם רק כדי לעזור? כשאחי הצעיר עבר לתל אביב לפני כמה שנים נטרפתי מדאגה. שיאכל, שישתה, שיתלבש חם בחורף, שלא ייתקע בלי כסף, שיכיר את קווי התחבורה הציבורית. זה הגיוני כשמדובר באח קטן (אם כי צעיר ממני בסך הכול בשנתיים וקומבינטור שועלי מאין כמוהו), אבל עם אבא? איך התהפכו לנו התפקידים?

הלילה ירד, המובילים נסעו, ואבא הלך להוריד מעליו את אבק היום. ברגע שיצאתי מטווח הראייה שלו קרסתי. התחלתי לזלוג בלי יכולת לעצור בכלל – עשיתי ספונג'ה בחדר שלו ובכיתי. הוצאתי את בגדיו מהשקיות, קיפלתי אותם אחד-אחד בארון ובכיתי. הלטתי את המיטה במצעים יפים ובכיתי.

כשהוא יצא, מיד נכנסתי גם אני להתקלח כדי שלא יראה אותי מושכת באף ומנגבת את העיניים. בכיתי מתחת לזרם המים, ולקח לי זמן ארוך להתאושש מספיק כדי לצאת בחזרה לסלון. הוא ישב שם על הספה החבוטה, מביט אבוד בקיר החשוף ממולו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. לא רציתי להתחיל לדלוף שוב, ונפרדתי ממנו לשלום, יורדת במדרגות בחופזה. בדרך הביתה חשבתי על המשפט האחרון שאמר לי:

We Shall Overcome.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.7.2010

אבא שוב מובטל

אתמול זה קרה שוב. הנייד שלי צלצל, ואבא היה על הקו. רוצה לשמוע משהו מצחיק? הוא שאל, ואני כבר ניחשתי את ההמשך: שוב פיטרו אותו מהעבודה. אם מביטים בקורות החיים של אבא שלי מעשר השנים האחרונות, אפשר לחשוב שמדובר בילד בן 22 שחזר מהמזרח עם פטריות במוח ולא בבעל משפחה משכיל ומיושב בדעתו. לא ברור, ואולי מוקדם לקבוע, אם אבא שלי סובל מנאחס תעסוקתי קבוע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אחת לחצי שנה מגיעה ממנו הבשורה: פוטרתי.

Gary tamin - sxc

אבא שלי נולד בירושלים, הצעיר משלושה ילדים במשפחת קונדיטורים הונגרית שהחזיקה מאפייה וחנות קטנה באחת הפינות של שוק מחנה יהודה. הילד הממושקף והרזה משכונת בית הכרם לא היה שונה משאר חבריו לכיתה – כמוהם, הוא הלך לצופים, חיכה לכרכים חדשים של אנציקלופדיית "תרבות", ועקב בהתלהבות ובחשש אחרי אירועים בעיתונים וברדיו. שכונה שקטה של המעמד הבינוני-בורגני, ויטרינת זכוכית בסלון וארונות פוליטורה חומים בחדרים, עיתון "דבר לילדים" ומפיות תחרה על מסעדי הכורסאות. בשנות התיכון למד בבית הספר "בויאר", כשעוד נחשב אחד ממוסדות החינוך הטובים בארץ.

לצבא שמח ללכת – האמין באופן מוחלט בציונות ובתבונת צה"ל ומפקדיו. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בסיני, לא רחוק מהתעלה. כמה שבועות לפני המלחמה הגיע קצין לפלוגה ושאל למי יש תעודת בגרות. סמל אסטרייכר הצביע. בגרות לא הייתה נפוצה כל כך בימים שתלמידים רבים נשלחו לתיכון מקצועי, ללימודי רתכות או מכונאות רכב. בזכות תעודת הבגרות נשלח לתפקיד שלישותי ברפידים-אחראי משכורות חיילים – ולא נשאר למות בסיני כמו רבים מחבריו שאבדו לו במלחמה ההיא.

לאחר השחרור רצה ללמוד היסטוריה, אבל אבא שלו קיווה שייכנס לעבודה בעסק המשפחתי, שבינתיים השתנה ממאפייה קטנה בשוק לבית קפה וקונדיטוריה במרכז ירושלים. בעצת אביו נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. שלושה חודשים מסויטים של מספרים וחישובים לא מובנים עברו עליו עד שהתייאש ועזב את החוג. בכל זאת החל לעבוד עם הוריו בבית הקפה. באמצע

שנות השבעים נפטר אביו בניתוח פשוט שהסתבך, והוא נשאר לסייע לאמו – משנע בטנדר מסחרי מאפים משובחים מבית הקפה לקפיטריות של מוסדות שונים: בנק ישראל, הטלוויזיה הישראלית ברוממה. בני המחזור שלו למדו, השתזפו על הדשא שבין הפקולטות, והוא עבר ביניהם עם קופסאות עמוסות עוגות בדרכו למזנון האוניברסיטה.

בית הקפה נסגר בשנת 1994. הפיגועים במרכז העיר, שינוי בטעם הקהל וההתמעטות הטבעית של ציבור ההונגרים המבוגרים והיקיות הקשישות משכונת רחביה פגעו אנושות בפרנסה. הדלת ננעלה על עסק בן חמישים שעבר שיפוץ מקיף ויקר רק חצי שנה לפני שנסגר.

אבא שלי, שבאותה תקופה הפך לאב בפעם השלישית, לא חש חרטה. ממילא לא אהב את העבודה הזו – ידע כל הזמן שלא לה נועד. כדי להמשיך ולפרנס את המשפחה שהתרחבה בחר בהסבה מקצועית, ונרשם ללימודי מלונאות. במשך כמה שנים ישב בכיתות עם סטודנטים צעירים ממנו בעשרים שנה, התאמן בקיפול מפיות ומגבות, חיכה לעבודה.

בסיום הלימודים התקבל למשרת פקיד קבלה במלון ירושלמי. איש מבוגר בין סטודנטים שחוסכים לטיול הגדול. שעות ארוכות של עמידה על הרגליים ומשכורת זעומה היו מנת חלקו, אך גם פינה קטנה זו לא החזיקה מעמד. ענף המלונאות בירושלים לא היה המקום הנכון להיות בו בין השנים 1996 ל-2000. התיירים לא הגיעו, המלונות נשארו ריקים. באחד המלונות נסגר אגף שלם של חדרים מחוסר ביקוש, ואבא שלי נדד כמו ציפור בחורף – שמח על כל רבע משרה שניתנת לו, אבל אחת לכמה חודשים הגיע המכתב: צמצומים, קיצוצים, הפחתת כוח אדם.

הייאוש לא נדבק לאבא שלי: בין העבודה לאבטלה החליט לגייס את הכסף המעט שנותר ולהגשים חלום ישן – לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. השלים תואר ראשון ותואר שני, יושב ערבים ארוכים ומסמן מאמרים בעט זרחני, בולט בין חברים ללימודים שיכלו להיות ילדיו, זורח בטקס קבלת התארים באמפיתאטרון הגדול שעל הר הצופים.

כאשר הבין שמלונאות היא מקצוע הפכפך מדי, נרשם ללימודי ספרנות ומידענות במכללת דויד ילין, וסיים את הלימודים כספרן מורשה. בספרייה הלאומית בירושלים שמחו לקבל אותו לפרויקט של סריקת גיליונות ישנים של עיתונים עבריים מתחילת המאה העשרים. שכר מינימום, מעט שעות, ובכל זאת – עבודה. כעבור שלושה חודשים החליטה הספרייה הלאומית לעצור את הפרויקט מפאת מחסור בתקציב, ואבא שלי נשלח הביתה.

תקופה נוספת חלפה עד שהתקבל לעבודה בספרייה עירונית, בשכר של אלפיים שקלים לחודש. כן, אלפיים שקלים לחודש. קראתם נכון. החוזה הראשוני שחתם עליו היה לשישה חודשים, עם אופציה להארכה. אתמול קיבל מכתב – ששת חודשי ההעסקה הגיעו לקצם. אנו מודים לך על שירותיך. בהצלחה בהמשך הדרך.

אבא שלי בן 57. מעולם לא החמיץ יום עבודה ללא סיבה מוצדקת. בחגים ובחופשות תמיד חיכה לשוב לשגרה. כשהייתי ילדה כמעט לא ראיתי אותו – לעבודה בבית הקפה היה יוצא ב-4:00 לפנות בוקר, ונוסע להדליק את התנורים במאפייה לקראת היום. חוזר ב-22:00 בלילה, כשכבר הייתי במיטה. לפעמים עוד הצלחתי להישאר ערה, לזנק עליו בכניסה: "אבא! מה הבאת?" תמיד הביא משהו – מסטיקים צבעוניים, צעצוע קטן, גלידה בקיץ.

תמיד השתדל, אבל לרוב הלכתי לישון בלי לראות את פניו. לאורך כל ילדותי, אם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון, ידעתי שהיום יום שבת. בימי חול הייתי רק עם אמא. אבא שלי מעולם לא התייחס לעבודה כעונש או מטלה שנואה. כמוני, גם הוא נובל אם שולפים אותו מאגרטל התעסוקה. אני מנסה לעזור לו עכשיו, אבל גם אני בסך הכול מוכרת ספרים. לא אשת עסקים חובקת עולם. לא טייקונית מיליונים.

אם אתם מכירים מקום עבודה שישמח להעסיק אדם משכיל, סבלני, חייכן וחרוץ, תודיעו. הוא אבא שלי, והוא מחפש עבודה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.11.2009