אתמול (23.10) היה אמור להיות יום הולדתו השישים של אבא שלי.
מי שאיבד אהוב-נפש במשפחה מכיר ויודע שלא צריך אזכרות וגם לא ימי שנה או ימי הולדת כדי לזכור, בטח לא כדי להתגעגע.
אבא שלי נמצא איתי כל יום, כל דקה. הוא הדבר האחרון שאני חושבת עליו רגע לפני השינה, גם אם היה לי יום מצוין ומלא דברים טובים – רגע לפני שהעיניים נעצמות אני נזכרת באבא ומתמלאת דמעות, אשמה וגעגוע. בעוד קצת פחות מחודשיים תהיה האזכרה שלו, אבל בינתיים אני רוצה לכתוב פה על דברים טובים.
1) זיכרון שאני לא זוכרת בעצמי, אבל סיפרו לי וגם יש תמונה למזכרת: אני בת חודש, לא יותר. אבא שוכב על הספה, מקפל את ברכיו ומניח אותי על הבטן שלו. אמא צילמה מהצד. אם אתם זוכרים את עידן הפילם – אתם גם זוכרים שלא יכולתם לדעת מה יצא בתמונה עד שפיתחו אותה. סלילים שלמים הלכו ככה לפח – לחצת על הכפתור, זהו. נתקעת עם התמונה. בכל אופן, בתמונה הזו קרה דבר מוזר מאוד: רואים את הראש של אבא, רואים את הראש של התינוקת, אך שוד ושבר: מה מציץ שם מאחורי התינוקת? מי שמביט בתמונה כמה דקות מבין שאלה שתי בליטות ברכיו של אבא שלבש מכנסיים קצרים, עם השערות ברגליים והכל. אבל במבט ראשון (וגם שני), נדמה שמה שרואים פה הוא ישבן קטן ו…פרוותי.
התמונה הזו הפכה לקאלט, והיא עדיין שמורה באלבום. אם כן, נכנסתי להיסטוריה הצילומית של המשפחה על תקן התינוקת עם התחת השעיר.
2) זיכרון מגיל 5 בערך: שבת בבוקר, במטבח בדירה שלנו, שהיה מרוצף ירוק חיוור כמיטב אופנת הסבנטיז. בכל שבת הייתה משודרת תכנית מסוימת ברשת ב' שאות הפתיחה שלה היה מין מנגינה צוהלת עם אקורדיונים. אבא, אמא ואני (אולי גם אחי?) מחזיקים ידיים במעגל ופוצחים בהורה סוערת באמצע המטבח, עד סיום האות המוזיקלי.
3) זיכרון מגיל 7 בערך: אבא שולף מאיפשהו את הרכבת החשמלית שאביו (סבא שלנו, נפטר לפני שנולדנו) קנה לו, ולוח עץ גדול עם מסילה ומתג חשמלי כבד. אנחנו מסיעים את הרכבת שעות. המנגנון החשמלי מרעיש נורא. יש לה קרון ירוק, קרון צהוב עם איש שמחזיק אשכול בננות, וקטר שחור מברזל יצוק עם ארובה אדומה. (הקטר עדיין קיים).
4) זיכרון מגיל 6-7: אבא מגיע הביתה כל ערב מהעבודה, ותמיד עם משהו קטן בשבילנו (אחי הקטן ממני בשנתיים ואני. אח נוסף הצטרף למשפחה כשהייתי בת 10). כשאני אומרת "משהו קטן" אני מתכוונת למשהו קטן: חפיסת מסטיק בטעם פירות. או מנטה. תמיד, כל ערב, היינו קופצים עליו בכניסה "אבא!!! מה הבאת?". אם התשובה הייתה "מסטיק פירות" היינו אומרים "למה לא מנטה?", ואם התשובה הייתה "מסטיק מנטה" היינו שואלים "למה לא פירות?". לפעמים הוא גם היה מביא צעצוע עטוף מהחנות של רוזנפלד ברחוב יפו. על העטיפה הייתה מצוירת רכבת עם קרונות צבעוניים וקטר.
5) זיכרון מגיל 8 בערך: בקיץ, אבא היה חוזר עם גביע פלסטיק שקוף ענק ובתוכו שכבות-שכבות של גלידה בצבעי מאכל זרחניים – צהוב, מתחתיו אדום, תחתיו ירוק וכן הלאה. היינו טורפים עם כפית כדי להספיק להגיע ראשונים לצבע שמתחת, ובכל פעם שאחד מאיתנו היה חושף עוד שכבת צבע היינו צוהלים "אדום הגיע!" "צהוב הגיע!" עד שהגביע היה מתחסל.
6) זיכרון מגיל 12 וחצי בערך: יום אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה (שום התרגשות מצידי, קראתי כבר כל מה שאפשר היה לקרוא בנושא מאז שהייתי בת 7. מה לעשות, בתור קוראת מתקדמת לגילי – ו'קוראת החודש' שש שנים ברציפות בבית הספר – עברתי די מהר למגזינים וספרים שאינם "שיני חלב" או "פילון"), אחרי הלימודים אבא אוסף אותי ואנחנו נוסעים לעשות קניות בסופר. אבא עוצר ליד המעבר של מוצרי ההיגיינה וממלמל "אממממ… אמא אמרה ש….שתקני לך מה…מה שאת…אה…צריכה", מסמיק כמו סלק ומשאיר אותי שם לבד, מתחשב בעובדה שאני אתבייש לבחור טמפונים לידו. (התלבטתי חצי שעה בין טמפקס לאו.בה, ובכל פעם שעבר מישהו עשיתי את עצמי מתעניינת במרככי כביסה).
7) זיכרון מגיל 15 בערך: אבא (שעדיין עבד אז בירושלים) אוסף אותי מהתיכון ונוסעים הביתה. בדרך, כמו תמיד, עוצרים במכולת בשכונת גילה לקנות בקבוק מיץ, כדי שאבא לא יירדם על ההגה. אבא תמיד שמר אמונים למיץ-פז (או כמו שאני קוראת לו – ריצפז) הכתום, בטעם המלאכותי של תפוזים. לעיתים קרובות הוא היה לוקח בקבוק משפחתי, משלם, נכנס לאוטו, פותח, לוקח שלוק, מעווה את פניו ו"בהההה איכס, זה מנגו!". יום אחד, אחרי שכרגיל קנינו בקבוק, אבא ביקש לשתות. לא רציתי שיתחיל להתעסק עם המכסה המתברג תוך כדי נהיגה, אז פתחתי את הבקבוק ונתתי לו. עכשיו – אבא שלי, למרות הידיעה שמיץ פז לא מכיל פרי או חלקיקי פרי, אהב תמיד לתת ניעור-הפיכה אחד חזק לבקבוק מתוך אמונה שלמה שככה ה"פרי" יצוף מלמטה ויתערבב במשקה באופן אחיד. נשוב למכונית: מסרתי לו את הבקבוק הפתוח והוא כהרגלו הפך וניער. שפלאץ! שנינו (לרבות אני והכיסא שלי) התכסינו במיץ פז. צחקנו, דביקים, עד הבית. מאז, בכל פעם שנסענו יחד והגשתי לו את הבקבוק, הייתי מתריעה: "זה פתוח! אל תנער!".
8) עוד זיכרון מהתיכון: אבא היה מכין לי שני סנדוויצ'ים כל בוקר. לפעמים חמאת-בוטנים וריבה, לפעמים גבינה צהובה עם זיתים. לפתוח את התיק בסוף היום, כשאני מתה מרעב, ולגלות בפנים את הסנדוויץ' הנפלא הזה, שהחום המיס בו את הגבינה, היה עונג קולינרי ורגשי. בגלל שזה "לא מגניב" להביא סנדוויצ'ים מהבית בגיל ההתבגרות, הרבה חברים שלי בכיתה היו מרימים את הראש ברגע ששמעו רשרוש ניילון מהשולחן שלי – "אפשר ביס?". לפעמים הייתי מוצאת את הסנדוויץ נגוס, בצירוף פתק: "הייתי רעבה. מוריה".
9) זיכרון מגיל 20: אחרי הצבא עבדתי 10 חודשים בהוצאה לאור של ספרי-משפטים, שהייתה ממוקמת במושב שבו גרנו, עשרה בתים מהבית שלנו בהמשך הרחוב. בכל צהריים, אבא שלי (שהיה שוב מובטל באותה תקופה) היה מתייצב ב-12 עם קופסת פלסטיק אטומה ובתוכה סלט, ועוד אוכל טוב.
10) זיכרון מגיל כמעט 26: אבא ואני יושבים אצלו במטבח, ואני מספרת לו קטע מגיל 5 – איך הוא לקח אותי ואת אחי הקטן לחגיגת פורים בבית-שמואל, מרכז רפורמי חמוד בירושלים. היה שם מופע להטוטנים חינמי, ואני הייתי מחופשת לבלרינה. שני הלהטוטנים בחרו אותי מהקהל, הניפו אותי שאעמוד על מוט שאיזנו על כתפיהם, ונסעו בעיגולים על חד-אופן כשאני עומדת שם ומחזיקה את הידיים שלהם כמו מלכה. ירדתי משם לקול מחיאות הכפיים ובאותה שנייה ממש, אחי הקטן שלשל על עצמו ועל אבא שלי. דהרתי בעקבותיהם לשירותים, שם אבא ניסה להתמודד עם פעוט מכוסה בשלושה קילו של קקה באמצעות כיור ומגבות נייר, וכמובן עם בלרינה דומעת. כשסיפרתי לו את זה שם במטבח (הוא שכח לגמרי) התפוצצנו מצחוק. צחקנו עד שירדו לנו דמעות, עד שכאבה לנו הבטן, עד שלא יכולנו לדבר מרוב צחוק.
כמה שבועות אחר כך הוא כבר לא היה.
בתמונה: אני בת 15 בערך, מספרת את אבא עם מכונה, בחצר. הוא עושה פרצוף מצחיק.
נועה אסטרייכר | אחת העם 