דצמבר הרקוב

אף פעם לא היה לי קל בחורף – מזג האוויר ובעיקר החושך המוקדם גומרים אותי. זה לא שהקיץ הוא כוס האייס-טי שלי, אבל לפחות יש שעות אור רבות והשמיים כחולים.

בחמש השנים האחרונות, מאז שאבא שלי מת (שבע שנים, אם מחשבים את השנתיים הרעות שקדמו למותו), דצמבר קשה במיוחד. למעשה, בין 23 באוקטובר (יום ההולדת שלו) לט"ז בכסלו (האזכרה שלו, השנה זה יוצא ב-16.12) – רע לי במיוחד.

ויש המון מועדים קטנים ולכאורה לא-ראויים-לאזכור, שלא נותנים מנוחה בין התאריכים האלה. היום למשל, 10.12, לפני חמש שנים, היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה היה בצהרי שבת והוא בא לראות עבודה שלי מוצגת לראשונה בתערוכה. ולמחרת דיברנו כמה דקות בטלפון, וזהו, ביום שני כבר התברר מה קרה.

וקשה לי. אני יודעת שאני לא היחידה, ושהאחים שלי ואמא שלי אוכלים סרט משלהם, אבל אני מכירה רק את הסרט שלי. והוא קשה לי ואני רוצה להריץ אותו קדימה במהירות כפולה ולא יכולה.

מזג האוויר באמת משפיע עליי לרעה. הקור פחות מפריע – כמו שהאפור והחושך כבדים לי. זה אחד הדברים שמקשים עליי לדמיין חיים במדינות נורמליות יותר כמו בריטניה או גרמניה או הולנד (למעשה, אירופה בכלל) – כי מזג האוויר שם חורפי/סתווי רוב השנה, והחורף עצמו קשה מנשוא (וההוכחה היא המוני הישראלים שבימים אלה נוהרים בחזרה לארץ תוך שהם מתחננים בפייסבוק שמישהו יסבלט את הדירה שלהם בברלין לחודשיים בזמן שהם מפשירים פה קצת). אני לא בנויה להיות סגורה בבית כשגשם או שלג בחוץ. אני לא בנויה ל5 שעות אור בלבד.

ברור לי שעכשיו הכי קשה ושאחרי ה-21 בדצמבר הימים יתחילו להתארך, דקה בכל פעם, עד שבסוף מארס יגיע שעון הקיץ ואיתו האור.

בזמן הזה אין לי כוח לכלום. אני יושבת במיטה ורואה סדרות ישנות במחשב וסורגת עד שהאצבעות שלי מתנוונות. אין לי רצון ואין לי יכולת ואין לי אנרגיה או מוטיבציה, וכמו תמיד אני מסתכלת קדימה לעתיד ולא רואה כלום. רק מקווה שאצליח לישון ושהבוקר יגיע עם שמש טובה. ויש לי בן זוג מתוק שאוהב ומשתדל מאוד להבין, ואני מרגישה אשמה. זומבית אשמה שאין לה כוח. מזל שיש עבודה ללכת אליה כל יום. מזל שיש דברים לעשות לפחות בחלק מהזמן. כי כשאין דברים לעשות אני מתחילה לחשוב. וכשאני מתחילה לחשוב אני נזכרת. והאימה לופתת אותי.

משהו שעשיתי פעם

משהו שעשיתי פעם

 

מודעות פרסומת

חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

שוב 23 באוקטובר. יום ההולדת של אבא.
ובדצמבר (או בסוף נובמבר, תלוי אם נלך על התאריך העברי או הלועזי) תהיה האזכרה. שלישית במספר.

במקום להאריך פה על הגעגוע ושברון הלב והמקום הזה בבטן שתמיד מרגיש כאילו חטף בוקס, אספר על חמישה חפצים שהגדירו את אבא שלי, כי הוא לא זז בלעדיהם. ארבעה מתוכם היו איתו לפניי – ואחד הצטרף כשכבר הייתי בסביבה. אולי מתוך התיאור הזה יהיה קצת אפשר להכיר ולהבין מי הוא היה.

 

מספרי חובשים (או "מספרי טראומה", כמו שמסתבר שקוראים להם)

אבא שלי עשה מילואים במשך עשור עד ששחררו אותו, וכמו הרבה מילואימניקים שאינם חי"ר, הצבא הסב אותו לכל מיני מקצועות. פעם מכ"מ, פעם חובש. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חובש, והיא סתמה את הגולל על שירות המילואים שלו. הוא חזר משם הרוס. בכל אופן, המספריים היו בבית עוד לפני שנולדתי. והם היו המספריים היחידים (מלבד מספריים לציפורניים). כשהייתי צריכה לגזור נייר או משהו לעבודת יצירה או לבית הספר – מספרי חובשים. כשצריך לפרק את העוף – מספרי חובשים. כשצריך לפתוח אריזות מסובכות – מספרי חובשים. לקח לי זמן לתפוס שלא בכל הבתים יש את תפלצת המתכת המשונה הזו, שאף פעם לא גוזרת בקו ישר ותמיד מחרבשת את מה שגזרת. נדמה לי שהם נשארו אצלנו, המספריים האלה, עד שההורים התגרשו ופיצלו את החפצים. המספריים נעלמו. במקומם בא משהו מעוצב שגם גוזר וגם מפצח אגוזים או משהו. אבל זה לא היה אותו דבר.

1

מלקחיים

המלקחיים, כמו חלק ניכר מחפצי היומיום השימושיים שלנו, בא מבית הקפה (העסק המשפחתי שעבר לאבא שלי – בעל כורחו. הוא ממש לא רצה לעבוד בו או לנהל אותו, אבל אבא שלו מת פתאום ואמא שלו הייתה צריכה עזרה). המלקחיים שימשו, בבית הקפה, לאיסוף מאפים בלי להשתמש באצבעות. הלקוח ביקש כיס שמרים-גבינה? בבקשה. מלקחיים, שקית, בבקשה אדוני. הגברת רוצה עוגיית שקדים? מלקחיים. דובדבן מסוכר לקצפת שעל הטורט? מלקחיים. בבית הם שימשו לכל דבר.

3

המסחטה

אבא שלי היה חולה על הדרים. בעיקר על לימון (הוא לא ממש אהב מתוק, והיה מוסיף לימון גם לגלידה), אבל גם תפוזים וקלמנטינות (שניהם מהזן החמוץ נורא, של תחילת העונה) היו התמכרות בשבילו. ומיץ תפוזים טרי – או, זה כבר היה מעדן מלכים ששמור לארוחות הבוקר האולטרה-מושקעות של שבת. המסחטה הזו, שכנראה נולדה בסוף הסבנטיז, הייתה אצלנו בבית עוד כשאבא שלי היה רווק. כילדה, מבחן הכוח האולטימטיבי שלי ושל אחי הקטן היה לקחת תנופה ולזנק בכל משקל הגוף על הידית כדי להצליח לסחוט את התפוז כמו שצריך. אבל היינו קטנים ורק לאבא שלי היה מספיק כוח. כמה פעמים ניסו לתת לו במתנה מסחטות מודרניות יותר, מעוצבות יותר, אבל הן פשוט לא עמדו במשימה והוא חזר בכל פעם למסחטה הענקית הפלסטיקית הזו. כשגדלנו קצת והיינו מתעוררים מאוחר בשבתות, היה מחכה לנו על השולחן מיץ תפוזים סחוט, בכוס מכוסה בניילון נצמד – שלא יברחו הוויטמינים או משהו.

4

הקנקל

לכל טיול, פיקניק או סתם יציאה למדשאה קרובה, אבא היה מביא את הקנקל (למרות שבכלל לא קוראים לו ככה, מסתבר). מין מיכל עצום מקלקר, מלא במים קרים. היה לו ברז קטן ואבא היה מניח את הקנקל על שולחן קק"ל ביער ירושלים, למשל, ומטה אותו כך שנוכל לשתות ישר מהברז הזעיר. זה היה מין קטע של אבא שלי – תמיד, לא משנה לאן הולכים, צריך לקחת מים. למקרה שנגווע בצמא מבצורת פתאומית שתתקוף אותנו באמצע טיילת שרובר או גן שעשועים בשכונה. אחר כך הוא השתכלל ועבר למידנית (ע"ע).

5

המידנית

החפץ היחיד שהייתי עדה לרגע המפגש בינו לבין אבא שלי. זה היה ב-93, בטיול משפחות של בית ספר שדה אכזיב. למדריך (חנן!) הייתה כזו – איזה חידוש! מין תיק תרמי קטן, קל להדהים, שמיועד אך ורק לשמור על המים שלך קרים! וואו. באמצע הטיול חנן המדריך נתן לאבא מידנית רזרבית שהייתה לו, במתנה, והתלקח סיפור אהבה (בין אבא למידנית, לא בין אבא לחנן). אבא זנח את הקנקל (ע"ע) ומאותו רגע ועד מותו (משהו כמו 18 שנה) הסתובב עם מידנית (כמובן שההיא הוחלפה באחרת כשהתבלתה). בכל מקום. הולכים לדואר? מידנית. נוסעים באוטו לבקר את הדודים? המידנית. יוצאים לקולנוע? המידנית. בכל פעם שמישהו יצא מהבית, אבא היה שואל "אולי תקח/י מידנית?". כשהוא מת, אמרנו שנקבור אותו עם המידנית.

2

אקסטרה: הסולם

שמו של "הסולם", כמו הקנקל ומספרי החובשים, בכלל לא היה קשור לשמו האמיתי. בכל דירה שבה גרנו היה אחד כזה, "סולם". הסולם, לפי אבא שלי, לא היה הדבר הזה שמטפסים עליו כדי להגיע להחליף נורה, אלא – כמה משונה – יחידת מדפים גבוהה מעץ או מתכת שהייתה משמשת אצלנו על תקן מזווה/מחסן כלים. פשוט מדפים. אבל כנראה משהו בצורה, בשלבים, היה סולמי בעיניו. להלן: הסולם.
– "איפה המברג?"
– "בסולם".
– "אני לא מוצאת את הקופסה עם הפסטה"
– "הסתכלת בסולם?"
אחרי שההורים התגרשו ומכרו את הבית לזוג ששיפץ אותו לבלי היכר, אחי הקטן לקח את אחי הקטן 2 לשכונה, לחברים. כשהתקרבו לפנייה שמובילה לרחוב שפעם גרנו בו שאל אח א' את אח ב' – "בא לך ללכת לראות מה עשו מהבית?". אח ב' ענה: "לא, בטח הרוח רפאים של הסולם עדיין שם".

וזה היה אבא שלנו.

המצבה הדיגיטלית של אבא

כתבתי עליו לא מעט טורים. מהם ישירים ומהם עקיפים.

ומדי פעם, לאו דווקא בטורים שאזכרו אותו אלא בטורים "רגילים", הוא הגיב.

מדי פעם, כשאני נדרשת לטור ישן ומחפשת אותו באתר של מעריב, אני נתקלת בהן – התגובות שאבא שלי השאיר לי בחייו.

אספתי אותן. הן לא רבות. אבל עכשיו אני שקטה ויודעת שגם אם האתר ההוא ייעלם – הן כבר שמורות אצלי ולא יאבדו.

תגובות אבא

עשרה רגעים שמחים עם אבא שלי

אתמול (23.10) היה אמור להיות יום הולדתו השישים של אבא שלי.

מי שאיבד אהוב-נפש במשפחה מכיר ויודע שלא צריך אזכרות וגם לא ימי שנה או ימי הולדת כדי לזכור, בטח לא כדי להתגעגע.
אבא שלי נמצא איתי כל יום, כל דקה. הוא הדבר האחרון שאני חושבת עליו רגע לפני השינה, גם אם היה לי יום מצוין ומלא דברים טובים – רגע לפני שהעיניים נעצמות אני נזכרת באבא ומתמלאת דמעות, אשמה וגעגוע. בעוד קצת פחות מחודשיים תהיה האזכרה שלו, אבל בינתיים אני רוצה לכתוב פה על דברים טובים.

1) זיכרון שאני לא זוכרת בעצמי, אבל סיפרו לי וגם יש תמונה למזכרת: אני בת חודש, לא יותר. אבא שוכב על הספה, מקפל את ברכיו ומניח אותי על הבטן שלו. אמא צילמה מהצד. אם אתם זוכרים את עידן הפילם – אתם גם זוכרים שלא יכולתם לדעת מה יצא בתמונה עד שפיתחו אותה. סלילים שלמים הלכו ככה לפח – לחצת על הכפתור, זהו. נתקעת עם התמונה. בכל אופן, בתמונה הזו קרה דבר מוזר מאוד: רואים את הראש של אבא, רואים את הראש של התינוקת, אך שוד ושבר: מה מציץ שם מאחורי התינוקת? מי שמביט בתמונה כמה דקות מבין שאלה שתי בליטות ברכיו של אבא שלבש מכנסיים קצרים, עם השערות ברגליים והכל. אבל במבט ראשון (וגם שני), נדמה שמה שרואים פה הוא ישבן קטן ו…פרוותי.
התמונה הזו הפכה לקאלט, והיא עדיין שמורה באלבום. אם כן, נכנסתי להיסטוריה הצילומית של המשפחה על תקן התינוקת עם התחת השעיר.

2) זיכרון מגיל 5 בערך: שבת בבוקר, במטבח בדירה שלנו, שהיה מרוצף ירוק חיוור כמיטב אופנת הסבנטיז. בכל שבת הייתה משודרת תכנית מסוימת ברשת ב' שאות הפתיחה שלה היה מין מנגינה צוהלת עם אקורדיונים. אבא, אמא ואני (אולי גם אחי?) מחזיקים ידיים במעגל ופוצחים בהורה סוערת באמצע המטבח, עד סיום האות המוזיקלי.

3) זיכרון מגיל 7 בערך: אבא שולף מאיפשהו את הרכבת החשמלית שאביו (סבא שלנו, נפטר לפני שנולדנו) קנה לו, ולוח עץ גדול עם מסילה ומתג חשמלי כבד. אנחנו מסיעים את הרכבת שעות. המנגנון החשמלי מרעיש נורא. יש לה קרון ירוק, קרון צהוב עם איש שמחזיק אשכול בננות, וקטר שחור מברזל יצוק עם ארובה אדומה. (הקטר עדיין קיים).

4) זיכרון מגיל 6-7: אבא מגיע הביתה כל ערב מהעבודה, ותמיד עם משהו קטן בשבילנו (אחי הקטן ממני בשנתיים ואני. אח נוסף הצטרף למשפחה כשהייתי בת 10). כשאני אומרת "משהו קטן" אני מתכוונת למשהו קטן: חפיסת מסטיק בטעם פירות. או מנטה. תמיד, כל ערב, היינו קופצים עליו בכניסה "אבא!!! מה הבאת?". אם התשובה הייתה "מסטיק פירות" היינו אומרים "למה לא מנטה?", ואם התשובה הייתה "מסטיק מנטה" היינו שואלים "למה לא פירות?". לפעמים הוא גם היה מביא צעצוע עטוף מהחנות של רוזנפלד ברחוב יפו. על העטיפה הייתה מצוירת רכבת עם קרונות צבעוניים וקטר.

5) זיכרון מגיל 8 בערך: בקיץ, אבא היה חוזר עם גביע פלסטיק שקוף ענק ובתוכו שכבות-שכבות של גלידה בצבעי מאכל זרחניים – צהוב, מתחתיו אדום, תחתיו ירוק וכן הלאה. היינו טורפים עם כפית כדי להספיק להגיע ראשונים לצבע שמתחת, ובכל פעם שאחד מאיתנו היה חושף עוד שכבת צבע היינו צוהלים "אדום הגיע!" "צהוב הגיע!" עד שהגביע היה מתחסל.

6) זיכרון מגיל 12 וחצי בערך: יום אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה (שום התרגשות מצידי, קראתי כבר כל מה שאפשר היה לקרוא בנושא מאז שהייתי בת 7. מה לעשות, בתור קוראת מתקדמת לגילי – ו'קוראת החודש' שש שנים ברציפות בבית הספר – עברתי די מהר למגזינים וספרים שאינם "שיני חלב" או "פילון"), אחרי הלימודים אבא אוסף אותי ואנחנו נוסעים לעשות קניות בסופר. אבא עוצר ליד המעבר של מוצרי ההיגיינה וממלמל "אממממ… אמא אמרה ש….שתקני לך מה…מה שאת…אה…צריכה", מסמיק כמו סלק ומשאיר אותי שם לבד, מתחשב בעובדה שאני אתבייש לבחור טמפונים לידו. (התלבטתי חצי שעה בין טמפקס לאו.בה, ובכל פעם שעבר מישהו עשיתי את עצמי מתעניינת במרככי כביסה).

7) זיכרון מגיל 15 בערך: אבא (שעדיין עבד אז בירושלים) אוסף אותי מהתיכון ונוסעים הביתה. בדרך, כמו תמיד, עוצרים במכולת בשכונת גילה לקנות בקבוק מיץ, כדי שאבא לא יירדם על ההגה. אבא תמיד שמר אמונים למיץ-פז (או כמו שאני קוראת לו – ריצפז) הכתום, בטעם המלאכותי של תפוזים. לעיתים קרובות הוא היה לוקח בקבוק משפחתי, משלם, נכנס לאוטו, פותח, לוקח שלוק, מעווה את פניו ו"בהההה איכס, זה מנגו!". יום אחד, אחרי שכרגיל קנינו בקבוק, אבא ביקש לשתות. לא רציתי שיתחיל להתעסק עם המכסה המתברג תוך כדי נהיגה, אז פתחתי את הבקבוק ונתתי לו. עכשיו – אבא שלי, למרות הידיעה שמיץ פז לא מכיל פרי או חלקיקי פרי, אהב תמיד לתת ניעור-הפיכה אחד חזק לבקבוק מתוך אמונה שלמה שככה ה"פרי" יצוף מלמטה ויתערבב במשקה באופן אחיד. נשוב למכונית: מסרתי לו את הבקבוק הפתוח והוא כהרגלו הפך וניער. שפלאץ! שנינו (לרבות אני והכיסא שלי) התכסינו במיץ פז. צחקנו, דביקים, עד הבית. מאז, בכל פעם שנסענו יחד והגשתי לו את הבקבוק, הייתי מתריעה: "זה פתוח! אל תנער!".

8) עוד זיכרון מהתיכון: אבא היה מכין לי שני סנדוויצ'ים כל בוקר. לפעמים חמאת-בוטנים וריבה, לפעמים גבינה צהובה עם זיתים. לפתוח את התיק בסוף היום, כשאני מתה מרעב, ולגלות בפנים את הסנדוויץ' הנפלא הזה, שהחום המיס בו את הגבינה, היה עונג קולינרי ורגשי. בגלל שזה "לא מגניב" להביא סנדוויצ'ים מהבית בגיל ההתבגרות, הרבה חברים שלי בכיתה היו מרימים את הראש ברגע ששמעו רשרוש ניילון מהשולחן שלי – "אפשר ביס?". לפעמים הייתי מוצאת את הסנדוויץ נגוס, בצירוף פתק: "הייתי רעבה. מוריה".

9) זיכרון מגיל 20: אחרי הצבא עבדתי 10 חודשים בהוצאה לאור של ספרי-משפטים, שהייתה ממוקמת במושב שבו גרנו, עשרה בתים מהבית שלנו בהמשך הרחוב. בכל צהריים, אבא שלי (שהיה שוב מובטל באותה תקופה) היה מתייצב ב-12 עם קופסת פלסטיק אטומה ובתוכה סלט, ועוד אוכל טוב.

10) זיכרון מגיל כמעט 26: אבא ואני יושבים אצלו במטבח, ואני מספרת לו קטע מגיל 5 – איך הוא לקח אותי ואת אחי הקטן לחגיגת פורים בבית-שמואל, מרכז רפורמי חמוד בירושלים. היה שם מופע להטוטנים חינמי, ואני הייתי מחופשת לבלרינה. שני הלהטוטנים בחרו אותי מהקהל, הניפו אותי שאעמוד על מוט שאיזנו על כתפיהם, ונסעו בעיגולים על חד-אופן כשאני עומדת שם ומחזיקה את הידיים שלהם כמו מלכה. ירדתי משם לקול מחיאות הכפיים ובאותה שנייה ממש, אחי הקטן שלשל על עצמו ועל אבא שלי. דהרתי בעקבותיהם לשירותים, שם אבא ניסה להתמודד עם פעוט מכוסה בשלושה קילו של קקה באמצעות כיור ומגבות נייר, וכמובן עם בלרינה דומעת. כשסיפרתי לו את זה שם במטבח (הוא שכח לגמרי) התפוצצנו מצחוק. צחקנו עד שירדו לנו דמעות, עד שכאבה לנו הבטן, עד שלא יכולנו לדבר מרוב צחוק.

כמה שבועות אחר כך הוא כבר לא היה.

בתמונה: אני בת 15 בערך, מספרת את אבא עם מכונה, בחצר. הוא עושה פרצוף מצחיק.

1-CIMG4386

 

ואמרתי תודה ואמרתי אמן – שיר

לא כתבתי שיר מאז 2006 (למעט שירי מחאה בחרוזים).
נדמה לי שזו הפסקה מספיק ארוכה בשביל לכתוב עכשיו אחד. בלי להתחייב לעוד, כמובן. אז הנה.

הזקן שעובר עם העגלה המשובצת 
נכנס שוב לחנות וביקש
חמישה שקלים 
זה כל מה שהיה לי בארנק
ברכה, ברכה לך, אמר, שמאלו מאגרפת את החמשקל וימינו תברכני
ואני מכל התודה והלא צריך, פתאום יצא לי
בסדר והרכנתי ראש תחת ידו הצהובה הגדולה
ברכה ברכה לך והצלחה בורוך אותו אודונוי אולוהוינו מוילוך העוילום
הצלחה
בריאות
פרנסה
זיווג
ילדים
אמן ואמן
ואמרתי תודה ואמרתי אמן ופסעתי לאחור כשהוא תפס אותי לנשיקה בכל לחי
ברכה, ברכה לך את כמו בת שלי
ואמרתי תודה ואמרתי אמן ושטפתי
את הלחיים בכיור כשהוא הלך כי
אבא שלי מעולם לא הניח ידו על ראשי לברכני ולא נשאר לראות
בהצלחתי
בריאותי
פרנסתי
זיווגי
וילדיי
ציור: איריס קובליו
ציור: איריס קובליו. לעוד עבודות של איריס

ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

אבא. ניסיון ראשון

בכל פעם אני מוצאת עוד חפץ או ספר שלא היו אמורים לחזור אליי ב-30 השנים הקרובות לפחות.
והנה, חזרו.

ינואר 2011: לאבא, איך ששמעתי על הספר הזה ידעתי שהוא תפור עליך. אוהבת אותך בהמראות ובנחיתות. בתך הבכורה נועה

הייתי אמורה למצוא את הספרים האלה בעוד 30 שנה, ואז הילדים שלי היו שואלים אותי "אמא, למה את בוכה?". והייתי עונה להם "שום דבר, רק כמה ספרים שנתתי לסבא מזמן".
והוא היה צריך להיות סבא נהדר. סבא מצחיק.
הוא היה צריך להיות סבא.
ולא.