פשוט תגידו לא (פורסם במוסף "הארץ", 26.2.16)

אדם קרוב אליי מחפש עבודה כבר כמה חודשים. הוא מנוסה, חרוץ, ואם מקום עבודתו האחרון לא היה נבלע במעיה של חברה גדולה, מהלך שלווה כמובן בגל עצום של פיטורים – היה ממשיך לעבוד באותה משרה צנועה ולא-זוהרת עד גיל פרישה. הוא מה שנקרא היום "מהדור הישן", כלומר הדור שבו בני אדם יכולים היו לעבוד כל חייהם במקום עבודה אחד, מקסימום שניים. בלי קפיצות ממשרה למשרה, בלי קידומים דרמטיים או בונוסים, אבל גם בלי ענן של חששות מפני הארעי והלא ידוע. לא מדובר בחברת החשמל – סתם מקום עבודה פרטי, אפור וקטן שלפתע אחזה אותו טלטלה גדולה ורבים מעובדיו הוותיקים הושלכו החוצה. כך נאלץ אותו איש להיחשף, שלא בטובתו, לזירת הגלדיאטורים המדממת והמזוהמת של מחפשי העבודה בישראל.

הסטטיסטיקות של לשכת התעסוקה שמופיעות בעיתונים ומבשרות על ירידה באבטלה הן, במקרה הטוב, גרסה מרוככת של המציאות. במקרה הרע הן פיקציה מהונדסת היטב שבינה לבין האמת אין שום היכרות. כל בעל מקצוע שנאלץ לבקר בחייו בלשכת התעסוקה יודע שעבודה לא תצא לו משם. הלשכה משחקת בסטטיסטיקות במגוון דרכים: רבים נוטשים את הלשכה ברגע שתמה תקופת דמי האבטלה, ונמחקים מהסטטיסטיקה כאילו כבר אינם מחפשים עבודה. אחרים מקבלים הצעות עבודה שאינן תואמות את ניסיונם המקצועי או כישוריהם (כותבת שורות אלה קיבלה, בתקופת אבטלה קצרה שחוותה אחרי 8 שנים בעיתונות, הפנייה לעבודה במפעל לייצור מטליות ניקוי. מישהו בלשכה וודאי נהנה מהסימבוליקה).
אם יסרבו להפנייה כזו, יירשמו במחשבי הלשכה כ"סרבני עבודה", דמי האבטלה יישללו מהם וגם הם יימחקו מהסטטיסטיקה של מבקשי העבודה. למשל, כאשר הודעתי לפקידים בלשכה שמצאתי עבודה בעצמי, נרשם במסמכים כאילו הם אלה שמצאו לי עבודה. כל הכבוד להם! ומה על אנשים שלא מוצאים עבודה במשך שנים? נעלמים מהסטטיסטיקה ברגע שהם חדלים להגיע ללשכה. כך נוצרת מראית עין של ירידה באבטלה. עוד הצלחה מסחררת לשירות התעסוקה.

בכל אופן, אותו אדם קרוב אליי הבין שמהלשכה לא תבוא הישועה, והחל לחפש עבודה בכוחות עצמו. בשלב זה הוא גילה לתדהמתו תופעה שנחסכה ממנו בכל השנים שבהן עבד, תופעה שכל מי שחיפש עבודה בשני העשורים האחרונים כבר מכיר היטב: מעסיקי הצפרדע, מעסיקי הדממה. בחודשים האחרונים הוא שלח עשרות, אם לא מאות טפסי קורות חיים למקומות עבודה שפרסמו מודעות דרושים – וכלום. נאדה. גורנישט. אפילו לא מייל אוטומטי שמודיע "קיבלנו את קורות החיים, נשוב אליך במידה ונרצה לזמן אותך לראיון". אפשר היה לצפות שבעידן כה דיגיטלי, שבו תוכנות מחשב הן שסורקות את קורות החיים במקום הפקידים שפעם נהגו לעשות זאת, מישהו כבר היה טורח להתקין מנגנון ששולח אישור שהמסמך התקבל – אבל לא.

בנוסף, מעסיקים גדולים רוכשים מודעות באתרי דרושים לזמן קבוע מראש, ולא טורחים להסיר אותן כשהמשרה מאוישת. המודעות מקודמות אוטומטית באתרים לפי התאריך העדכני ביותר, ורק בדיעבד מגלים מועמדים רבים כי שלחו קורות חיים למשרות שכבר מזמן אינן אקטואליות.

Untitled

בכך לא תמה מסכת ייסוריו של האיש: המקומות הבודדים שטרחו לחזור אליו ולזמן אותו לראיון נקטו בשיטה אכזרית אף יותר מ"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך" הידועה לכל מי שצפה בסרטים אמריקאיים. השיטה היא להבטיח במפורש בסוף הראיון ליצור קשר עם המועמד ביום ובשעה מסוימים – ולא לעשות זאת לעולם. “נדבר ברביעי בחמש"? אולי בגלגול הבא. האדם הקרוב אליי מצא את עצמו ממתין במתח בל יתואר לשיחה שתבשר לו אם התקבל לעבודה או נדחה, וזו לא הגיעה. לא מדובר בעוד בוגר מבולבל של הפקולטה למדעי הרוח – אלא באדם עם ניסיון וכישורים במקצוע ריאלי ומבוקש. ובכל זאת, דממה.

בתמהונו וצערו, פנה האיש אליי. “אני לא מבין את זה. למה להגיד שיתקשרו, ולא לעשות זאת?”. ניסיתי לנחם אותו שככה זה בארץ. ולא רק במקומות עבודה: כל מי שניסה להיכנס כדייר לדירת שותפים מכיר את ראיון הקבלה האכזרי שבסופו מבטיחים לך הדיירים הקיימים שיודיעו לך, בשיחה או בהודעת טקסט, אם זכית בחדר הנחשק. השיחה הזו לא מתרחשת אף פעם. לא קיבלת הודעה? אתה אמור להבין לבד. וכמו במקומות העבודה, אם תנסה ליצור שוב קשר ולברר את סטטוס הפנייה שלך, תיתקל במריחות, גמגומים ואף בסינון שיחותיך. המראיינים הקשוחים, שידעו לשאול שאלות קשות ואינטימיות על הרגלי הניקיון שלך ותדירות יחסי המין, פתאום נעשו ביישנים ועדינים.

הדבר מתמיה במיוחד לאור העובדה שישראלים תמיד משוויצים ביכולתם לדבר דוגרי, או כמו שאוהבים לומר בתוכניות הריאליטי-טראש, “ללכת עם האמת שלהם". הם יכולים לצעוק לך ברחוב שהשמנת, או לשאול מתי את ובעלך עושים עוד ילד. הם לא מתביישים לכתוב בפייסבוק דברים כמו "שתישרפי עם הערבים שלך יא שמאלנית מזדיינת" בשמם המלא ועם תמונה שבה הם מחבקים את בנם החייכן. לא מתנצלים, כמו שהנחילה לנו מורשת בנט.

אז מה קורה פה בעצם? למה האומה הגאה והכוחנית הזו, שמזדרזת לתבוע את עלבונה בצווחות ואיומים מכל שר סקנדינבי זוטר שאמר משהו על סימון פטריות מהתנחלות תקוע, לא מסוגלת להרים טלפון או לשלוח מייל ולומר "לא התקבלת"? הרי אנחנו אלופי העולם באמירת לאו. תסתכלו על ראש הממשלה שבחרנו.

מכל הדברים שישראלים מפחדים מהם – פיגועים, תאונות, חזרה לקווי 67', עזה, כתבות של משה נוסבאום, עבודות הרכבת הקלה –  זה מה ששובר אותם? הצורך להרים טלפון ולהגיד לא?

פורסם במוסף "הארץ" ב-26.2.16

מודעות פרסומת

יד לקשיש

יש כתבות או מאמרים שרק הכותרת שלהם מספיקה כדי להזניק לי את לחץ הדם. כמובן, כל כותרת פוליטית/מדינית בעלת ניחוח גזעני או מחרחרת מלחמה נכנסת לקטגוריה, אבל גם במדורים תמימים לכאורה עלולות להסתתר חבילותנפץ קטנות: הסוג המכעיס ביותר הוא כותרות מזן "מחקר קובע: משתלם יותר להעסיק עובדים מעל גיל 50”, או "כל הסיבות לשכור דווקא מבוגרים לעבודה". אוהו, כשאני נתקלת בכותרות כאלה, עדיף לא להתקרב אליישלא תחטפו ממני ביס.

***
למה? כי כתבות מהסוג הזה הן המקבילה לכתבות על הנזקים הבריאותיים הבלתי הפיכים שטמונים בשימוש בטלפון סלולרי. קוראים, מהנהנים, ומוחקים מהזיכרון במהירות.

בואו נגיד את זה בצורה הכי מגעילה שאפשר: גבר או אישה, לא משנה מאיפה באת או מה למדתאם עברת את גיל 40 ואתה מחפש עבודה, כדאי שתמות. כן, תמות. מחלה ממאירה שתחסל אותך במהרה, תאונת דרכים בכביש מועד לפורענות או התאבדות ספונטנית: עולם שלם של אפשרויותמוות נפתח בפניך ואתה מוזמן לנצל אותו, כי אתה יכול לשכוח מעבודה שתאפשר לך לחיות.

***
כל מה שמטריד או מבאס אותך בתחום התעסוקה כשאתה בן 20, הופך לביצת גועלנפש ברגע שחצית את גיל 40. שוק העבודה הישראלי מתמחה בלהוציא לך את הנשמה ולשתות לך את הכבד עם קשית, החל משלב חיפוש המשרה המתאימה וכלה בנסיונות הנואשים לקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה: אתה לא חשוב יותר ממחסניתדיו לפקס שאליו נשלח דף קורות החיים שלך (ונושר ממנו באלגנטיות, הישר אל הפח המונח מתחתיו). הטקטיקה אכזרית וחוזרת על עצמה בכל מקום:

  • מסמן מודעות בעיתון? רואים שאתה זקן. כן, העיתונים זורקים לך כמה הצעות חינמיות, ותהיה בטוח שאף אחת מהן לא רלוונטית כבר בירידה לדפוס. מעוניין במשרה שבאמת מתאימה לכישורים שלך? שארית הכסף שנותר לך בחשבון תעבור לכיסם של אתרי הדרושים הגדולים שגובים דמי מנוי מופקעים עבור הזכות לשלוח דרכם קורות חיים. הרי מי כמוהם מכיר מקרוב את המצוקה שלך, ומי אם לא הם יהיו הראשונים לגזור עליה קופון.
  • שלחת אלינו קורות חיים? אז מה. בימינו, עם ה-SMS והמיילים, אפשר היה לצפות ממקומות עבודה או חברות כוח אדם שיחזיקו מסמך לקוני מוכן מראש ובו המילים: “קיבלנו, נדבר", או במקרים קשים יותר– “קיבלנו, לך תקאווד". אבל לא. אתה יכול לנחש, לשדר טלקינזיס, לפנות למתקשרת עם רוחות: לעולם לא תדע אם מישהו בכלל טרח להוציא את הדף שלך מהפח.
  • אתה צריך עבודה עכשיו? יופי לך. אנחנו נשמור את קורות החיים שלך במאגר. אם יהיה לך מזל ומי שכן התקבל אלינו התברר כקלפטומן ושקרן פתולוגי, אתה צפוי לקבל מאיתנו טלפון מפתיע, אפילו אם חלפו שמונה חודשים מאז פנייתך המקורית אלינו. אל תהיה כבד, אנחנו יודעים שאתה עדיין מובטל. זה לא שיש לך אופציות אחרות או משהו. תגיד תודה שבכלל שמרנו את הדף שלך.
  • הזמינו אותך לראיון עבודה. סימנת ביומן, הכנת סט בגדים הולם, צחצחת את התשובות לשאלת "מהו החסרון הגדול שלך?” ופתאום מודיעים לך שהראיון נדחה בכמה ימים. כמה? לך תדע. מהם כבר לא תשמע יותר, נורא כואב להם להגיד לך בטלפון שהבן של יו"ר הדירקטוריון קיבל את הג'וב בסוף. ככה הם, רגישים כאלה.

***

אז למה לשכור אנשים בין גיל 40 ל-60 לעבודה? מכל הסיבות הנכונות: לרובם כבר אין ילדים קטנים שצריך לאסוף מהגן ב-13:00, מסיבות סוףשנה, תינוקות עם תפרחת חיתולים. בניגוד ליוצאיצבא נמרצים עם חיוך מאוזן לאוזן, הם לא מחפשים את הג'וב שיביא להם את המליון השני עוד בטרם צברו את הראשון. הם לא יודיעו לך בהתראה של שבוע שקיבלו הצעה טובה יותר מהחברה המתחרה, הם מחפשים פרנסה שתחזיק אותם ואת המשפחה שלהם (או את דמי המזונות) לאורך זמן. הם נאמנים למקום עבודה אחד, וסביר להניח שבשעות המשמרת לא תתפוס אותם מבזבזים זמן בלהציק לבחורות בפייסבוק. הם לא ינסו לרשת אותך בעודך בחייך או לתפוס שיחות עם המנכ"ל מאחורי גבך. עובד כזה רוצה לחיות ולהגיע לפנסיה בשלום, לא להיות מלך הג'ונגל.

***
אבל כל מה שכתבתי כאן לא מעניין אף מעסיק. כי עדיף לקחת ארבעה צעירונים משומנישיער שנפלטו זה עתה מאחת המכללות עם תעודה מודפסת על מפית ביד אחת ו"אבא עשיראבא עני" ביד השנייה. כאלה שבלי לעבוד בעסק יום אחד בחייהם כבר סיימו קורס מנהל עסקים. רק לא מישהו שיודע משהו על החיים. רק לא זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.2.2011

שקופה

היא מגיעה בסביבות ארבע אחרי הצהריים, וסט כחול כהה עם סמל של חברת כוח אדם ומתחתיו תמיד אותה חולצה צבעונית. כפכפים אורתופדיים לכפות רגליה הנפוחות, שלא טופלו זמן רב. שיער בלונדיני בתספורת ישנה. כפות ידיים אדומות מעבודה, מתקלפות. בת שישים בערך, כמעט לא מדברת עברית.

בכל פעם שהיא נכנסת במהירות, בראש מורכן, נדמה שהיא משתאה על כל האנשים הצעירים האלה, שיושבים על כיסאות ומביטים בריכוז עצום לתוך מסכי מחשב. מה הם עושים שם, לא ברור אם היא יודעת. לא תשאל. היא מתכופפת בתנועה יגעה ואוספת שקיות כחולות מפחי אשפה מלאים פחיות קולה ואריזות ממתקים ריקות.

במטבחון היא מרימה את מכסה הפח הגדול ומרוקנת ממנו חמגשיות מלאות למחצה: שיפוד פרגיות שלם, נודלס מוקפצים, תפוחי אדמה אפויים ברוזמרין. כל כך הרבה אוכל, כל יום מחדש, אותם אנשים קונים כמות מזון גדולה מקיבולת הקיבה שלהם, רק כדי לנגוס ממנה מעט ולהשליך כדי לקנות למחרת כמות גדולה נוספת.

עכשיו השקיות הריקות – לשלוף, לפרוש, ללפף סביב שולי הפח כדי שלא יגלשו פנימה. על אחד השולחנות מונחת קערה גדולה עם עוגיות או שוקולד – לטובת העובדים שרוצים משהו מתוק. היא מביטה בה לרגע ומיד ממשיכה הלאה, לעולם לא תבקש.

בתיק שלה, שמונח בחדר קטן באחת מהקומות, לצד מטאטאים וגלילי נייר טואלט, יש סנדוויץ' שהכינה אתמול בלילה, כדי שלא תצטרך להתעכב בדרך לעבודה. היא תחכה עד שיתאפשר לה לצאת להפסקה. אף שממילא היא לא יוצאת. אוכלת מהר בחדרון, מציצה בעיתון ברוסית שאחת העובדות שכחה שלשום. הילדה שלה גדולה, עובדת בחברת תרופות, ויש גם נכד, אדם, שעולה לגן חובה.

פעם, כשהוא היה ממש קטן, הבת הייתה מביאה אותו אליה בבקרים. אחר כך הם עברו לגור אצלה, ואדם היה מתעורר בלילה והיא הייתה קמה אליו כי הבת שלה הייתה עייפה מהלימודים. לפני שנה הוא התחיל ללכת לגן טרום-חובה, והיא התחילה לעבוד. חברה של הבת שלה, שעבדה בחברת כוח אדם, אמרה לה שיש מעסיק ששוכר גם עובדים מעל גיל חמישים.

בערב שלפני ראיון העבודה היא צבעה את השיער בבית, מסתירה בבלונד את הלבן, והכינה את המכנסיים והחולצה שלבשה לברית המילה של אדם ארבע שנים קודם לכן. בחורה בת 24 עם אוזנייה אלחוטית שאלה אותה כמה שאלות, הקלידה כמה מילים ואמרה לה שהיא יכולה להתחיל בעוד יומיים.

מאז היא פה. עכשיו רק נשאר להוציא את השקיות החוצה ולרדת אתן במעלית. חדר הזבל נמצא מחוץ לחניון. לפני שבוע היא עברה שם וג'יפ שחור שנסע במהירות בלי אורות כמעט פגע בה. הנהג צעק עליה בחלונות סגורים ודהר משם בחריקה. היא לא סיפרה על זה לאף אחד.

השקים הצהובים האלה, כמה אפשר להכניס פנימה. אנשים באים, נועלים את המכוניות שלהם בצפצוף ולוקחים כל אחד שק צהוב גדול עם ידיות כחולות ועולים במדרגות הנעות. לפחות יש פה מזגן, לא כמו במחסן של הסופרמרקט. לפחות זה. אפילו ילדים לוקחים שק צהוב. הילדים אוהבים את העפרונות הקטנים. לוקחים הרבה. אחר כך שוכחים אותם בקומה של המסעדה או דוקרים אחד את השני בקופה.

אנשים הולכים אחד אחרי השני ומצביעים על שולחן צבעוני עם מנורה, נשכבים על מיטה זוגית. אומרים, "זה אני יכול להכין לבד, אל תקני", והילדים דוחפים עגלה ובוכים כשהיא נתקעת בקיר. הצווארון של החולצה הצהובה מגרד. אבל נותנים לי ללבוש את החצאית שלי והמטפחת. לפחות זה. בלילה יש הסעה ואנחנו עומדות בין המושבים כי תמיד חסר מיניבוס אחד, אז צפוף. אנחנו יוצאות הרבה אחרי שהשקים הצהובים כבר חזרו לסלסילות והעגלות נדחפו בשורה ארוכה למקום.

אתמול מצאו מנורה שבורה על הרצפה באזור של המנורות וצעקו עליי שלא ראיתי את זה קודם ושהם לא ייתנו לי לנסוע בהסעה, אז ניקיתי מהר ורצתי למיניבוס שכבר חיכה לי וכולן היו עצבניות בפנים כי רצו הביתה. אפילו שלא יכולתי לראות את המנורה כי זה קרה כשהייתי באזור של השטיחים. ואף אחת לא אמרה שאני בסדר.

המיניבוס מוריד אותי תמיד ברחוב הרצל ויש לי הרבה ללכת, אז אני הולכת וחושבת על הבעל בית שרוצה למכור את הדירה. לא יודעת מה הוא חושב לקבל כי אף אחד לא קונה בשכונה שלנו. לא רוצים לגור אתנו. תמיד כשקורה משהו בעיר, מישהו מת, דקרו מישהו, בעל הרג את אשתו, אני נסגרת בבית ולא רוצה לשמוע כי עוד מעט יגידו שזה מהשכונה שלנו ושצריך להוציא אותנו מהעיר או לסגור אותנו בגדר.

הבן שלי גם לא אוהב לשמוע. הוא בגבעתי. מדבר הרבה על רוסים. על ערבים. לא אוהב אותם. הרוסים שאיתו בגבעתי לא מדברים איתו. לפחות יש לו כמה חברים שם, אבל הם לא כל כך טובים למרות שהם גם משלנו. לפחות זה. הם יוצאים ביום שישי אחרי שאנחנו אוכלים בערב והולכים לשתות, ואני פוחדת כי ראיתי כבר מה קורה כשהם שותים הרבה מדי. פעם הוא חזר עם עין מלאה דם, אבל בקצין העיר הוא אמר שהוא נתקע בדלת של הארון במטבח. יומיים היה בבית. לא דיבר.

הבת הקטנה טובה. הבטחתי לה פלאפון אם היא תהיה טובה במבחנים, ועכשיו אני צריכה למצוא מקום שמוכרים יותר בזול כי היא קיבלה מאה בשיעור ספרות ולכל החברות שלה יש פלאפון, והן שומעות בו שירים הרבה, יושבות מתחת לבית ושומעות עד שאני קוראת לה. לפחות פתחו את החנות פה והיא גדולה, אז יש עבודה. לפחות זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 14.9.2010

אבא שוב מובטל

אתמול זה קרה שוב. הנייד שלי צלצל, ואבא היה על הקו. רוצה לשמוע משהו מצחיק? הוא שאל, ואני כבר ניחשתי את ההמשך: שוב פיטרו אותו מהעבודה. אם מביטים בקורות החיים של אבא שלי מעשר השנים האחרונות, אפשר לחשוב שמדובר בילד בן 22 שחזר מהמזרח עם פטריות במוח ולא בבעל משפחה משכיל ומיושב בדעתו. לא ברור, ואולי מוקדם לקבוע, אם אבא שלי סובל מנאחס תעסוקתי קבוע, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אחת לחצי שנה מגיעה ממנו הבשורה: פוטרתי.

Gary tamin - sxc

אבא שלי נולד בירושלים, הצעיר משלושה ילדים במשפחת קונדיטורים הונגרית שהחזיקה מאפייה וחנות קטנה באחת הפינות של שוק מחנה יהודה. הילד הממושקף והרזה משכונת בית הכרם לא היה שונה משאר חבריו לכיתה – כמוהם, הוא הלך לצופים, חיכה לכרכים חדשים של אנציקלופדיית "תרבות", ועקב בהתלהבות ובחשש אחרי אירועים בעיתונים וברדיו. שכונה שקטה של המעמד הבינוני-בורגני, ויטרינת זכוכית בסלון וארונות פוליטורה חומים בחדרים, עיתון "דבר לילדים" ומפיות תחרה על מסעדי הכורסאות. בשנות התיכון למד בבית הספר "בויאר", כשעוד נחשב אחד ממוסדות החינוך הטובים בארץ.

לצבא שמח ללכת – האמין באופן מוחלט בציונות ובתבונת צה"ל ומפקדיו. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בסיני, לא רחוק מהתעלה. כמה שבועות לפני המלחמה הגיע קצין לפלוגה ושאל למי יש תעודת בגרות. סמל אסטרייכר הצביע. בגרות לא הייתה נפוצה כל כך בימים שתלמידים רבים נשלחו לתיכון מקצועי, ללימודי רתכות או מכונאות רכב. בזכות תעודת הבגרות נשלח לתפקיד שלישותי ברפידים-אחראי משכורות חיילים – ולא נשאר למות בסיני כמו רבים מחבריו שאבדו לו במלחמה ההיא.

לאחר השחרור רצה ללמוד היסטוריה, אבל אבא שלו קיווה שייכנס לעבודה בעסק המשפחתי, שבינתיים השתנה ממאפייה קטנה בשוק לבית קפה וקונדיטוריה במרכז ירושלים. בעצת אביו נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. שלושה חודשים מסויטים של מספרים וחישובים לא מובנים עברו עליו עד שהתייאש ועזב את החוג. בכל זאת החל לעבוד עם הוריו בבית הקפה. באמצע

שנות השבעים נפטר אביו בניתוח פשוט שהסתבך, והוא נשאר לסייע לאמו – משנע בטנדר מסחרי מאפים משובחים מבית הקפה לקפיטריות של מוסדות שונים: בנק ישראל, הטלוויזיה הישראלית ברוממה. בני המחזור שלו למדו, השתזפו על הדשא שבין הפקולטות, והוא עבר ביניהם עם קופסאות עמוסות עוגות בדרכו למזנון האוניברסיטה.

בית הקפה נסגר בשנת 1994. הפיגועים במרכז העיר, שינוי בטעם הקהל וההתמעטות הטבעית של ציבור ההונגרים המבוגרים והיקיות הקשישות משכונת רחביה פגעו אנושות בפרנסה. הדלת ננעלה על עסק בן חמישים שעבר שיפוץ מקיף ויקר רק חצי שנה לפני שנסגר.

אבא שלי, שבאותה תקופה הפך לאב בפעם השלישית, לא חש חרטה. ממילא לא אהב את העבודה הזו – ידע כל הזמן שלא לה נועד. כדי להמשיך ולפרנס את המשפחה שהתרחבה בחר בהסבה מקצועית, ונרשם ללימודי מלונאות. במשך כמה שנים ישב בכיתות עם סטודנטים צעירים ממנו בעשרים שנה, התאמן בקיפול מפיות ומגבות, חיכה לעבודה.

בסיום הלימודים התקבל למשרת פקיד קבלה במלון ירושלמי. איש מבוגר בין סטודנטים שחוסכים לטיול הגדול. שעות ארוכות של עמידה על הרגליים ומשכורת זעומה היו מנת חלקו, אך גם פינה קטנה זו לא החזיקה מעמד. ענף המלונאות בירושלים לא היה המקום הנכון להיות בו בין השנים 1996 ל-2000. התיירים לא הגיעו, המלונות נשארו ריקים. באחד המלונות נסגר אגף שלם של חדרים מחוסר ביקוש, ואבא שלי נדד כמו ציפור בחורף – שמח על כל רבע משרה שניתנת לו, אבל אחת לכמה חודשים הגיע המכתב: צמצומים, קיצוצים, הפחתת כוח אדם.

הייאוש לא נדבק לאבא שלי: בין העבודה לאבטלה החליט לגייס את הכסף המעט שנותר ולהגשים חלום ישן – לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. השלים תואר ראשון ותואר שני, יושב ערבים ארוכים ומסמן מאמרים בעט זרחני, בולט בין חברים ללימודים שיכלו להיות ילדיו, זורח בטקס קבלת התארים באמפיתאטרון הגדול שעל הר הצופים.

כאשר הבין שמלונאות היא מקצוע הפכפך מדי, נרשם ללימודי ספרנות ומידענות במכללת דויד ילין, וסיים את הלימודים כספרן מורשה. בספרייה הלאומית בירושלים שמחו לקבל אותו לפרויקט של סריקת גיליונות ישנים של עיתונים עבריים מתחילת המאה העשרים. שכר מינימום, מעט שעות, ובכל זאת – עבודה. כעבור שלושה חודשים החליטה הספרייה הלאומית לעצור את הפרויקט מפאת מחסור בתקציב, ואבא שלי נשלח הביתה.

תקופה נוספת חלפה עד שהתקבל לעבודה בספרייה עירונית, בשכר של אלפיים שקלים לחודש. כן, אלפיים שקלים לחודש. קראתם נכון. החוזה הראשוני שחתם עליו היה לשישה חודשים, עם אופציה להארכה. אתמול קיבל מכתב – ששת חודשי ההעסקה הגיעו לקצם. אנו מודים לך על שירותיך. בהצלחה בהמשך הדרך.

אבא שלי בן 57. מעולם לא החמיץ יום עבודה ללא סיבה מוצדקת. בחגים ובחופשות תמיד חיכה לשוב לשגרה. כשהייתי ילדה כמעט לא ראיתי אותו – לעבודה בבית הקפה היה יוצא ב-4:00 לפנות בוקר, ונוסע להדליק את התנורים במאפייה לקראת היום. חוזר ב-22:00 בלילה, כשכבר הייתי במיטה. לפעמים עוד הצלחתי להישאר ערה, לזנק עליו בכניסה: "אבא! מה הבאת?" תמיד הביא משהו – מסטיקים צבעוניים, צעצוע קטן, גלידה בקיץ.

תמיד השתדל, אבל לרוב הלכתי לישון בלי לראות את פניו. לאורך כל ילדותי, אם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון, ידעתי שהיום יום שבת. בימי חול הייתי רק עם אמא. אבא שלי מעולם לא התייחס לעבודה כעונש או מטלה שנואה. כמוני, גם הוא נובל אם שולפים אותו מאגרטל התעסוקה. אני מנסה לעזור לו עכשיו, אבל גם אני בסך הכול מוכרת ספרים. לא אשת עסקים חובקת עולם. לא טייקונית מיליונים.

אם אתם מכירים מקום עבודה שישמח להעסיק אדם משכיל, סבלני, חייכן וחרוץ, תודיעו. הוא אבא שלי, והוא מחפש עבודה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.11.2009