אף פעם לא היה לי קל בחורף – מזג האוויר ובעיקר החושך המוקדם גומרים אותי. זה לא שהקיץ הוא כוס האייס-טי שלי, אבל לפחות יש שעות אור רבות והשמיים כחולים.
בחמש השנים האחרונות, מאז שאבא שלי מת (שבע שנים, אם מחשבים את השנתיים הרעות שקדמו למותו), דצמבר קשה במיוחד. למעשה, בין 23 באוקטובר (יום ההולדת שלו) לט"ז בכסלו (האזכרה שלו, השנה זה יוצא ב-16.12) – רע לי במיוחד.
ויש המון מועדים קטנים ולכאורה לא-ראויים-לאזכור, שלא נותנים מנוחה בין התאריכים האלה. היום למשל, 10.12, לפני חמש שנים, היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה היה בצהרי שבת והוא בא לראות עבודה שלי מוצגת לראשונה בתערוכה. ולמחרת דיברנו כמה דקות בטלפון, וזהו, ביום שני כבר התברר מה קרה.
וקשה לי. אני יודעת שאני לא היחידה, ושהאחים שלי ואמא שלי אוכלים סרט משלהם, אבל אני מכירה רק את הסרט שלי. והוא קשה לי ואני רוצה להריץ אותו קדימה במהירות כפולה ולא יכולה.
מזג האוויר באמת משפיע עליי לרעה. הקור פחות מפריע – כמו שהאפור והחושך כבדים לי. זה אחד הדברים שמקשים עליי לדמיין חיים במדינות נורמליות יותר כמו בריטניה או גרמניה או הולנד (למעשה, אירופה בכלל) – כי מזג האוויר שם חורפי/סתווי רוב השנה, והחורף עצמו קשה מנשוא (וההוכחה היא המוני הישראלים שבימים אלה נוהרים בחזרה לארץ תוך שהם מתחננים בפייסבוק שמישהו יסבלט את הדירה שלהם בברלין לחודשיים בזמן שהם מפשירים פה קצת). אני לא בנויה להיות סגורה בבית כשגשם או שלג בחוץ. אני לא בנויה ל5 שעות אור בלבד.
ברור לי שעכשיו הכי קשה ושאחרי ה-21 בדצמבר הימים יתחילו להתארך, דקה בכל פעם, עד שבסוף מארס יגיע שעון הקיץ ואיתו האור.
בזמן הזה אין לי כוח לכלום. אני יושבת במיטה ורואה סדרות ישנות במחשב וסורגת עד שהאצבעות שלי מתנוונות. אין לי רצון ואין לי יכולת ואין לי אנרגיה או מוטיבציה, וכמו תמיד אני מסתכלת קדימה לעתיד ולא רואה כלום. רק מקווה שאצליח לישון ושהבוקר יגיע עם שמש טובה. ויש לי בן זוג מתוק שאוהב ומשתדל מאוד להבין, ואני מרגישה אשמה. זומבית אשמה שאין לה כוח. מזל שיש עבודה ללכת אליה כל יום. מזל שיש דברים לעשות לפחות בחלק מהזמן. כי כשאין דברים לעשות אני מתחילה לחשוב. וכשאני מתחילה לחשוב אני נזכרת. והאימה לופתת אותי.
משהו שעשיתי פעם
נועה אסטרייכר | אחת העם 