רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

מודעות פרסומת

ג'יפסי דיווי | Gypsy Davy | ביקורת סרט

לסרט "ג'יפסי דיווי" הגעתי במקרה. הכי במקרה שאפשר. השיטה שלי לגלוש ברשת היא גלישה של ממש: אני נותנת לאתרים השונים לקחת אותי לאן שהם רוצים, מלינק ללינק, מתמונה לסרטון לבלוג לאתר והלאה. דווקא לסרט הזה הגעתי דרך לחיצה על כפתור שכמעט לעולם איני לוחצת עליו – הכפתור של אתר HOT בתוך YNET. למה? כי אני לא אוהבת את חוויית הצפייה שם. מקוטעת, עמוסת רעשים ויזואליים ובעיקר לא נוחה. ובכל זאת, אתמול בלילה כשהייתי אמורה כבר ללכת לישון לקראת עוד יום עבודה, לחצתי עליו במסגרת ה"סיבוב האחרון" שאני עושה ברשת לפני שאני מכבה את המחשב. מיד נכנסתי לדף של ערוץ 8, כי הוא הערוץ היחיד שמעניין אותי שם.

וזו התמונה שהופיעה בעמוד הראשי:

מתחתיה היה הטקסט הבא:
"האם אפשר לסלוח לאב שנטש?
נגן פלמנקו ובתו הנטושה בדואט של גיטרה ומצלמה."

אגיד מיד: התיאור המקוצר הזה כמעט וגרם לי לעבור הלאה, לדף אחר. כל כך הרבה סרטים דוקומנטריים מתחילים בילד נטוש שבגר וגילה את יכולות הריפוי של התיעוד המצולם. כל כך מעט מהם עושים קולנוע דוקומנטרי טוב. רובם נופלים למלכודות של הבנאליות, הפאוזות הארוכות מדי, התקריבים חודרי-הנקבוביות וההשתהות על כל ניואנס, מיותר ככל שיהיה להמשך העלילה.
ובכל זאת, משהו בניגוד המוחץ שבין הצירוף "נגן פלמנקו" ובין הילדה הבלונדינית שבתמונה גרם לי ללחוץ על ה-Play. עשר דקות לתוך הסרט כבר ידעתי שזה לא המקרה. יותר מזה: ידעתי שדבר כזה לא ראיתי עדיין.

הסרט נפתח במילים: "לפני עשר שנים התקשרה אליי קלרה, בת הזוג שלך. היא אמרה שעברת תאונה ושברת את פרק היד שאיתו אתה מנגן בגיטרה, ואת אגן הירכיים. חשבתי לעצמי – שברת את שני האיברים היחידים שבהם אתה משתמש".

הילדה המתוקה והמעט-אבודה שבתמונה היא רייצ'ל, הבמאית – או כפי שהיא חותמת על סרטיה, רחל-לאה ג'ונס. היא נולדה בברקלי, ארה"ב, בשנת 1970. אמה ג'ודית, נייס ג'ואיש גירל, הייתה רקדנית פלמנקו חובבת. אביה, דיוויד ג'ונס, נולד למשפחה לבנה באלבמה, ארה"ב, אך בשלב מאוד מוקדם בחייו הבין שמוזיקת הפלמנקו, מוזיקת הנשמה האנדלוסית הבסיסית, היא המקום שלו בעולם. כשהיה בן 20 בערך נסע לספרד, שם פגש את דייגו דל גסטור, מגדולי נגני הגיטרה בעולם. ג'ונס מספר שבאותו מפגש הושיט לו דל גסטור את הגיטרה וכאשר הוא סיים לנגן, הכריז "הוא צועני". לאחר מכן שב ג'ונס לארה"ב ובנקודה מסוימת הכיר את ג'ודית והתחתן איתה. כאשר רייצ'ל הייתה בת שנה, עזב אביה את הבית לטובת אישה בשם סינתיה, גם היא רקדנית פלמנקו.

אישה מס' 3. ג'ודית, אמה של יוצרת הסרט, בשנות ה-60

אישה מס' 4. סינת'יה

גם מערכת היחסים עם סינת'יה עברה במסלול דומה: התאהבות מלאת תשוקה, הריון, לידה – ונטישה. המאפיין המפתיע ביותר של דיוויד ג'ונס הוא כישרון מיוחד לתינוקות. "הוא נפלא עם תינוקות", משפט שחוזר פעמים רבות במהלך הסרט. אבל ברגע שהם חדלים מלהיות תינוקות, או ברגע שהנשים שילדו אותם לא יכולות לספק את צרכיו המידיים של ג'ונס (שבעצמו זקוק למענה מיידי, ללא דיחוי, כמו תינוק), הוא נוטש אותם וממשיך הלאה, הצועני הנודד עם הגיטרה, הכתונת הלבנה והכובע השחור נעלמים באבק הדרכים שמקימות רגליו.

חמש נשים היו לדיוויד ג'ונס, שבשלב די מוקדם בקריירה אימץ לעצמו את השם הספרדי דויד סרווה (David Serva). ומכל אחת מהן – ילד או ילדה. רק שתיים מהן לא נטש: את קלרה (מס' 5), שחיה איתו עד היום ולהם ילדה שאימצו בהודו, ואת מלורי. מלורי הייתה אשתו הראשונה של דיוויד ג'ונס, רגע לפני הנסיעה הראשונה והגורלית שלו לספרד. מלורי הייתה הראשונה והיחידה שעזבה אי פעם את דיוויד ג'ונס. היא פשוט התאהבה במישהו אחר, כמו שהוא יעשה פעמים רבות בהמשך לנשותיו הבאות. הוא דאג, בדרכו ההרסנית, שהיא תהיה גם האחרונה. משהו בנטישה ההיא הבהיר לו שכל עוד זה תלוי בו – לעולם לא יעזבו אותו כך שוב.

מלורי, אישה מס' 1

בכל מקום שהוא נמצא, ג'ונס חיפש ומצא מקלט בגיטרה שלו. מאחוריה הוא היה נינוח. זה היה המקום שלו, המגן. קל לארוז גיטרה. רק להכניס לקייס ולצאת לדרך. וכולם אוהבים גיטריסט טוב, בכל מקום. ונשים תמיד ישנן. רקדניות, מסתוריות, כהות. נראות כמו צועניות. מלורי, אישה מס' 1, הייתה בכלל יהודיה, וכמוה גם ג'ודית, אישה מס' 3, וקלרה (אישה מס' 5, הנוכחית) היה בהן הקסם הכהה הזה, הזר, הצועני-למראה. גם במריה וסינת'יה (2 ו-4, בהתאמה). אבל דיוויד ג'ונס לא הצליח לרמות את הגנים האמריקאיים שלו: ארבעה ילדים ביולוגיים נולדו לו, בהירים כמוהו. רק ננדי, הצעירה בילדיו, כהה. והיא אומצה בהודו. הוא עדיין איתה ועם אמה, קלרה. אולי התעייף מהנדודים. אולי העובדה שהם חיים בספרד מקלה עליו – שלא כמו מערכות היחסים הקודמות שלו שהתקיימו בארה"ב, המדינה שבה לא מצא לעצמו מנוחה.

מריה, אישה מס' 2

קלרה, אישה נוכחית, מס' 5. משמאל- דייויד ג'ונס לפני כעשור

מה יש בדייויד ג'ונס/דויד סרווה, שפצע כך את חייהם של כעשרה אנשים באופן בלתי הפיך? נדמה שאין אישה או צאצא שלו, בין אם הם נמצאים איתו בקשר קרוב או לא, שמסוגלים לדבר עליו באופן נייטרלי. כל אחת מנשותיו וכל אחד מילדיו מנסים לדבר עליו, ומיד מתחילים לדמוע, נחנקים ויוצאים מהפריים. לא מסוגלים. אפילו נשים שנעזבו על ידו לפני יותר מ-30 שנה. אפילו אשתו הנוכחית, היחידה שחיה איתו כבר יותר מעשור. כולם כל כך רוצים את אישורו: כל ילדיו מצולמים בשלב זה או אחר של ילדותם כשהם מחקים אותו: הבנות לבושות כרקדניות פלמנקו, הבנים אוחזים גיטרה. האמהות וודאי קיוו שהתמונות הללו יחזירו אותו הביתה. הילדים קיוו שאולי כך אבא שלהם יאהב אותם.

באופן לא מפתיע, כמה מילדיו גדלו לתוך עיסוק במוזיקה, כגיטריסטים או בסיסטים. דרכו של האב משפיעה עליהם גם בניגוד לרצונם, והם מודעים לכך. מרטין, הבן הבכור (של דיוויד ומלורי, אישה מס' 1) שלכאורה הספיק לגדול כמה שנים בסביבת אביו וגם נמצא איתו בקשר היום, מודה בגלוי שהוא מאוד נזקק כל חייו לאישור של אביו לגבי הבחירה שלו במוזיקה. האישור כמובן הגיע באיחור עצום, והחלל שהותיר היעדרו של האב והבחירה שלו לא לקחת חלק פעיל בחייו של בנו הביאו את מרטין להחלטה שכלתנית שבסיסה רגשי: לא לעסוק במוזיקה כמקצוע. "אני לא רוצה לעשות את הטעויות שהוא עשה". כאילו הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת אדם לנטוש את כל אוהביו.

אמנות ומשפחה – האם הן באמת חייבות להתנגש?

זו המחשבה העיקרית שעורר בי הסרט: האם אמנם הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת גם פגיעה בזולת? ומדוע אנשים כאלה, אם הם יודעים ומכירים את עצמם ואת בחירתם, לא מצליחים להימנע מנישואין והבאת ילדים לעולם? הרי התוצאה היא הרסנית כל כך. לטולסטוי היו עשרה ילדים. כמה זמן הוא באמת בילה איתם? לפיקאסו היו ילדים. הוא היה בעל ואב נוראי. וכמעט תמיד מדובר בגברים: נשים-אמניות, במאה השנים האחרונות בהן הותר להן לעסוק באמנות כמקצוע, כמעט ולא מעיזות לפגוע בשלמות המשפחה לטובת יצר היצירה שלהן. הן לא נוטשות כמעט אף פעם. גם במצוקה נפשית קשה. רק סילביה פלאת' דחפה את הראש לתנור, ואפילו היא לא העיזה פשוט לעזוב את הבית. הכל או כלום. האם זה חייב להיות כך?

בן הזוג הקודם שלי היה אמן. מוזיקאי. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם ואולי ע"י כך חסך כאב גדול לעצמו ולאחרים. בן הזוג שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא אמן: סופר. הוא נישא והתגרש פעמיים, והביא לעולם שני ילדים בנישואיו השניים. הצורך שלו בחופש, בבדידות מבחירה לצורך היצירה, גרם לאורך השנים להתנגשויות בתוך המשפחה, בתוך הנישואין. הצורך הזה שלו גם גורם לו לגלות הזדהות והבנה עם דמויות של אמנים-גברים שדרכם המשפחתית הייתה לקויה, בלשון המעטה. כאילו האמנות, היותו של אדם אמן, היא סיבה מספקת לכל. הוא אמן, מותר לו.

ואני לא מסכימה. פשוט לא מוכנה לקבל את זה. אולי אם היינו במאה ה-19, אבל לא היום. התפיסה הרומנטית הזו של האמן כזאב בודד היא דרך מילוט מאוד נוחה מחיים שבהם עליך לקחת אחריות. אם אתה לא רוצה לקחת אחריות- בבקשה. אל תתחתן. אל תתרבה. יש אמצעי מניעה מאוד מפותחים. אני רצינית לגמרי- אם אתה יודע בוודאות שאינך מסוגל לחיות עם אשתך ולגדל את הילדים שלך, אל תקים משפחה. משום מה אני תמיד נתקלת בסיפורים על אמנים גדולים (וג'ונס-סרווה הוא אמן גדול, אין ספק בכך) שלא הסתפקו בילד אחד- והמשיכו לשני ולשלישי ולשישי וכן הלאה. איך, איך זה קורה? לא ייתכן שחמש פעמים בחייו של אדם הוא "נופל למלכודת". אין פה מלכודת, מלבד זו שהאדם מתעקש להיכנס אליה, המלכודת שהוא לכאורה טומן לעצמו אבל מי שיפלו בה יהיו אלה שאוהבים אותו: נשותיו, ילדיו. שאותם ינטוש וימשיך הלאה כמו שהוא תמיד עושה. כי הוא לא יכול אחרת.
האם הוא באמת לא יכול אחרת?

נוכח-נפקד

כמו חייה של רייצ'ל וחייהם של שאר ילדיו ונשותיו הנטושים, כך גם נעשה הסרט על חייו של דייויד ג'ונס-דויד סרווה: בלעדיו. נוכח-נפקד, מפציע, מדבר כמה מילים, ונעלם לתוך הגיטרה. מתעקש להמשיך הלאה. לא להיכנס לזה, רק לא להיכנס לזה. גם כאשר הוא מעומת ישירות עם הקושי והכאב של רייצ'ל, הוא ממלמל בחוסר שביעות רצון, עונה בקוצר רוח. אין לו ראש לדברים האלה, לרגשות האלה, לכאב הזה. לא בגלל שהוא משעמם אותו, אלא בגלל הפחד. תיבת פנדורה של ג'ונס-סרווה מונחת מולו יום ולילה, והוא יודע שאם יהין לפתוח אותה, אפילו לרגע, יקבור אותו הכאב בחיים.

לכן הוא מנגן. מנגן את הכאב שלו, מלווה בצליל צועני גברים ונשים ששרים/צועקים על פרח אחד שמחכה לנערה, על גבר שעזב, על אהבה שחונקת את הגרון. הם שרים געגועים וכאב שג'ונס-סרווה לשם שינוי כן מוכן לקבל: געגועים של זרים, של מדינה אחרת, של חיים לא מוכרים. געגועים רחוקים של אנשים רחוקים בשפה שאינה שפת אמו.

זו הדרך היחידה שבה ג'ונס-סרווה מכיר בזכותו של הרגש. כשהוא שייך למישהו שלא קשור אליו בשום צורה, שעל הכאב שלו אין לג'ונס-סרווה שום אחריות.

דיוויד ג'ונס/דויד סרווה, שנות ה-70

רחל לאה ג'ונס נולדה בקליפורניה, גדלה בין ברקלי לתל-אביב וכיום חיה כאן שוב עם בן זוגה הצלם פיליפ בלאיש, שני בניו ובתם המשותפת. זהו סרטה השלישי.

לצפייה ישירה חינם בסרט "ג'יפסי דיווי" לחצו כאן

ג'יפסי דיווי
בימוי: רחל לאה ג'ונס
הפקה: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
חברת הפקה: פיליפ בלאיש
תסריט: רחל לאה ג'ונס
צילום: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
עריכה: רחל לאה ג'ונס, ארז לאופר
תחקיר: רחל לאה ג'ונס
מוזיקה מקורית: דויד סרווה ג'ונס

הסרט צפוי לצאת לאקרנים בתחילת 2012 (זה ממש אוטוטו). יהיה שווה לראות גם על המסך הגדול.
עדכונים בעמוד הפייסבוק של הסרט

רביעי בערב/יעל הדיה – ביקורת

כמו איורי העיפרון ורישומי הדיו של הבמאי טים ברטון, כך הדמויות שנולדות ליעל הדיה באות לעולם כשהן שבורות. אצל ברטון מופיע השבר בתצורתו החיצונית: איברים לא פרופורציונליים, החלפה של איבר חיוני בחפץ כמו ידי המספריים של אדוארד, למשל, כתם שאינו ניתן להסרה מהגוף או סיכות במקום עיניים, כל אלה מסמלים את המחסור הרגשי ממנו סובלת הדמות. אצל יעל הדיה לרוב מדובר בפגם פנימי, לא ניכר לעין, שמבודד ומבדיל את הדמויות מחברת בני האדם, וגם אם ביומיום הן מסתירות את השבר כלפי חוץ ומנהלות חיים נורמליים, אין להן רפואה, רפואה שהן ממשיכות לחפש כל חייהן.

הדמויות של טים ברטון, מתוך הספר "מותו העגום של ילד צדף", תורגם לעברית ויצא בהוצאת מעריב

הפגם העיקרי והמחסור ממנו סובלות דמויותיה של יעל הדיה הוא מחסור באהבה. הן מיעטו להיאהב על ידי הוריהן, ואם נאהבו- לא זכו להוכחות לכך בגלל אופיו של ההורה. בתבנית המוכרת, הן מתקשות לייצר אהבה יש מאין כדי להעביר לדור הבא- ילדיהן. כשהן מצליחות להפיק מעצמן את האהבה האמיתית, הנחוצה, הילדים מתרחקים מהן בחשד. הדמויות מתייסרות, מאשימות את עצמן ואת הוריהן, ולא באות על פתרונן. הפאטרן החוזר בספריה של הדיה הוא פאטרן של החמצה: הורה שנפטר בטרם עת ולא אפשר לדמות "לסגור איתו חשבון" או לקשור את הקצוות, ובהמשך ילדים שמתבגרים בטרם עת ומתרחקים לפני שהדמות מצליחה לייצר בתוכה די אהבה וגם להראות אותה כלפי חוץ לילד עצמו. דור שני ושלישי לריחוק הורי, על הגבול שבין פחד מהילדים ומטביעת עינם החדה לבין אגוצנטריות שנובעת מחוסר בטחון (הרי אם נתעסק בבעיות של ילדינו, מהר מאוד נגלה שהן קשורות אלינו ושלחלק מהן גרמנו במו ידינו). לעיתים יש גם אי-אהבה הורית. כן, הורה שלא אוהב את הילד שלו, ורואה בו אשם בכל תלאותיו.

מחסור באהבה הוא נכות קשה. הסובלים ממנה מגלגלים את כדור האומללות והאשמה שלהם במעלה ההר רק כדי לשמוט אותו בפסגה ולהתחיל הכל מהתחלה. לעיתים בפסגה נמצא מישהו שיכול לפתוח צוהר לאהבה, אבל דווקא מולו הצורך לשמוט את הכדור במדרון גדל יותר: הפחד מהלא נודע גובר על הרצון להיאהב. לרוב נשארים אנשים כאלה במערכות יחסים יציבות ללא אהבה, מעדיפים את המצב המוכר ואת הסבל ה"סביר" שבא איתו. בספרים קודמים של יעל הדיה, "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות", נמצאות הדמויות הנשיות במערכות יחסים כאלה: שירה, הסופרת מ"תאונות" הייתה בזוגיות ארוכת-שנים עם איש שלא אהבה. היה להם נעים, יציב ונוח, האינרציה עשתה את שלה. ב"שלושה סיפורי אהבה" מסתפקת הגיבורה בסיפור האמצעי ברומן של אמצע-השבוע עם נתן, איש שבאופן ברור לא אוהב אותה. הוריה של הגיבורה בסיפור זה מחליטים להתגרש אחרי כמעט 50 שנה- האמא מקווה לתחילתם של חיים חדשים והאב שותק וחושש. הם מתגרשים ומגלים כצפוי את המציאות האפורה, ולבסוף חוזרים זה לזה- כי זה מה שיש. גם הגיבורה בסיפור השלישי, שבמשך שנה, מגיל 15 עד 16, ניהלה רומן עם גבר בן 30, מיצתה את הריגוש שבאיסור מהר מאוד ונפרדה ממנו. הוא לעומת זאת לא התגבר עליה, ונשא לאישה מישהי בגילו רק כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה של חיי הרווקות. היא יודעת שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא התחתן איתה ועשה לה שני ילדים- מה עוד יכולה לבקש אישה לא-נאהבת מהחיים?

רביעי בערב, יעל הדיה. הוצאת עם עובד

הדמויות של יעל הדיה לא חמדניות, להיפך: הן רואות בעיניים כלות כיצד אנשים אחרים מתאהבים ונפרדים ושוב מתאהבים וחיים סיפורי אהבה סוערים ובוגדים ועוזבים וחוזרים – וזה מחריד אותן. מבחינתן, החיים הם משהו שלא כדאי להרגיז. מה שנתנו לך בצלחת, תאכל. אתה לא קם מהשולחן עד שלא תגמור מהצלחת. הדמויות של הדיה אוכלות עד הסוף, ורק מדי פעם באמצע המנה שחילק להן הגורל הן מרימות מבט אומלל מהצלחת, בולעות בקושי ומדמיינות לרגע אפשרות אחרת. כמובן, מיד הן נבהלות וחוזרות לפירה ולשניצל (וכל מה שיש להן בראש זה רגשות אשם על כך שהן פנטזו לרגע על משהו יותר מפירה ושניצל).
זו הסיבה שיעל הדיה תמיד שוברת את ליבי: בדרכה החסכנית, הירושלמית מאוד (תודה על התיאורים של שכונת רחביה) היא פורשת את הצורך הנואש באהבה כמו שפורשים תצלום רנטגן. ענייני, נקי, לא מתערב. בעיניים מושפלות היא מגלה לנו הכל עלינו.

לכל דמות של יעל הדיה ב"רביעי בערב" חסר הורה: לאילן, התסריטאי התל אביבי היהיר, היה אבא גדול מהחיים בחוץ וחרא קטן בבית. האבא, במאי קולנוע מהזן שאפשר לפגוש בספרי דן בן אמוץ (גדול, שמן, אלכוהוליסט, שובניסט ופטרוני שאיכשהו כולם מתעקשים להתחבר איתו), היה לוקח את אילן הקטן ככיסוי ל"סיבוב לוקיישן" כשמדי פעם הוא היה מפקיד אותו בידי אחד מעוזרי ההפקה שייקח אותו "לשעה שעתיים לפלאפל" בזמן שהוא עצמו קורץ לנערת-תסריט או מאפרת צעירונת ונעלם איתה במלון לפי-שעה הקרוב ביותר. אילן גדל כשהוא מאשים את עצמו שסייע לבגידה באמו (שיודעת הכל ולא אומרת דבר), ומאבד בדרך גם את אחותו שבורחת מהבית, עוזבת את הארץ ולא חוזרת (האב המתחשב זיין גם שתיים מחברותיה הטובות). סופו של האב היה עלוב: מחלת כבד הפכה אותו לגוש ספוגי שמתקשה לזוז לבדו, וגיל ההתבגרות של אילן עובר עליו כשהוא מטפל וסועד את אביו הגוסס עד מותו. ענת, האישה שאיתה התחתן, הייתה בהתחלה כל מה שביקש: חרמנית בדיוק כמוהו. אבל מרגע שנכנסה להריון היה ברור שמשהו השתבש. הילד שנולד להם, מיכאל, דומה בחיצוניותו לאב המת ומתברר כחצי-אוטיסט עם התפרצויות אלימות יומיומיות. גם בנם השני, ה"תקין", המתוק, לא יכול לאחות את השבר המשפחתי שלהם.

אביו של דני, בעל חברת פוליש מראשון לציון, נעלם כשדני היה ילד קטן. פשוט נעלם ולא הותיר זכר, משאיר מאחוריו אישה בת 35 ושני ילדים שלא התאוששו מעולם. את אשתו הוא דווקא אוהב מאוד אבל מהרגע בו חדר אליה לראשונה בליל הכלולות התברר שאין לה שום עניין ביחסי מין איתו. היא שונאת את זה, נגעלת מזה, ורק מחכה שזה ייגמר כבר. בתם הבכורה נטע בת ה-14 מנהלת קשר עם חייל, כולל יחסי מין מלאים, בהסכמתם הכפויה של דני ואשתו שפוחדים לאבד את הילדה. הבת הצעירה סיוון פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה) חמורה והיא נעלמת לתוך עצמה.

אמה של גליה השמנה מאוד מספרת לה מאז ינקותה כמה קשה הייתה הלידה שלה בגלל שהיא, התינוקת, הייתה כל כך שמנה שכמעט גרמה לה למות במהלך הלידה. בכל יום מחייה שומעת גליה הערות נבזיות מהוריה ובעיקר מאמה, שיודעת בוודאות שהשומן של גליה הוא הבעיה הגדולה ביותר בחייה וכל עוד אינה נפטרת ממנו לא תוכל להצליח בדבר. גליה דווקא מצליחה למצוא בן זוג שאוהב אותה כמות שהיא, אבל התיעוב העצמי נוכח בכל רגע בחייה- בעשר שנות נישואין לא הסכימה גליה להדליק את האור או להסיר את השמיכה בזמן שהיא ובעלה מזדיינים. את בנם המשותף בעלה מתקשה לרחוץ באמבטיה, ולדעתה של גליה זה בגלל שהבן שלה דומה לה במבנה גופו: לבן מאוד, מנומש, שמן ושופע מחמדי קפלים מתוקים, נשי כמעט.

זוהר איבדה את אמה בדרך מאוד לא מקובלת בירושלים החילונית-אך-שמרנית: אמה עזבה את הבית עם גבר אחר ונעלמה, מותירה אותה עם אב היפוכונדר שנאחז בה כמקור האושר היחיד בחייו (וכמה החובה לשמר את האושר הזה של הורה יכולה להכביד על הילד!). בגלל שלכאורה אפילו אמה לא ראתה בה סיבה מספיק טובה להישאר ונטשה אותה, זוהר מרגישה שאינה ראויה לאהבה. עד כדי כך שכאשר היא מצליחה לשכנע איש בשם יונתן שיעשה לה ילדה (ללא הכרה באבהותו, כהצעתה) ואפילו לעשות זאת בזיון ולא בהפריה מלאכותית, היא מתנזרת ממין בארבע השנים שלאחר מכן. בכל יום היא מייסרת את עצמה במחשבה שההחלטה להביא לעולם ילדה בלי אבא הייתה עוול נוראי לילדה, חוסר אחריות ובעיקר אנוכיות שלה שתדפוק את חיי הבת שלה לנצח.

כל אלה מגיעים יום אחד, רביעי בערב, לפגישה אצל מטפלת קבוצתית להורים בשם עלמה, ששמעו עליה נפלאות. כתבו עליה בעיתון, דיברו עליה בטלוויזיה, היא הסמכות החדשה והגורו של ההורים ה"לא מספיק טובים". בנקודה זו נפתח הספר, ברגע שבו מתבקשים חברי הקבוצה לשאת מונולוג שבו יספרו מה עובר להם בראש כשהם חושבים על המילה "אבא".

המונולוגים מצוינים. כל דמות והנכות הרגשית שלה עוברת בדיוק. וגם התקשורת בין חברי הקבוצה. הדמות האניגמטית של עלמה נדרשת בשלב הזה, כי בכל דמות טיפולית ישנה חידה (אני מספר לך על עצמי ולא יודע עליך כלום, יותר מזה- אסור לי לדעת עליך כלום). חלקם נרתעים ממנה, חלקם כמעט מתאהבים בה ואפילו ממש. ובכל זאת, תחושתי בסיום הקריאה הייתה של אכזבה מסוימת, שכן נדמה שהסגירה התבצעה בחיפזון מבלי להתייחס לכל הדמויות. מובן שאין צורך "לפתור" את כל הקונפליקטים ולסגור את כל המעגלים, אבל גם אי סגירת מעגל היא התייחסות, בניגוד להתעלמות מדמות מסוימת שעד אותו רגע הייתה דומיננטית מאוד ופתאום איננה בסיום הספר, כאילו הייתה משנית בלבד. גם החידה של עלמה המטפלת נפתרת לכאורה אבל רק מצד אחד- הצד של חייה האמיתיים והדילמות שלה מחוץ למסגרת הטיפול. תעלומת הרגשות של המטופלים אליה לא מעובדת עד הסוף. ומה עם הילדות של דני? הבולימיה? ומה פתאום האונס הישן ההוא נשלף מהעבר כדי להצדיק את הדחייה שהוא חש מגליה השמנה שאיתו בקבוצת התמיכה? דווקא אונס? דרמה גדולה כל כך, כדי להצדיק משהו לא מסעיר כמו דחייה פיזית. ואיך זה קשור לבנות שלו? אה, לא קשור? והילד של אילן, המטורף, האלים? ומה עם הבת של זוהר, תידפק מהחד-הוריות של אמא שלה?

זהו ספר בשל ומדויק מאוד כמעט עד לסופו. אולי יכול היה להסתיים בצורה הוגנת יותר כלפי הדמויות המצוינות והאנושיות מאוד שבו. כלפי הקוראת (אני) שחיכתה מאוד לספר הזה. בנוסף, סיבוב הגהה רציני מאוד דרוש לקראת הדפסת מהדורה נוספת. כמות שגיאות הכתיב/הקלדה לא נסלחת, במיוחד לא בהוצאה משובחת וידועה בקפדנותה כמו "עם עובד".

רביעי בערב/יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

באהבה אין חוקים

לא חגגנו את וולנטיינ'ס דיי. לא בגלל הנימוק האהוב על טוקבקיסטים ("זה חג של נוצריםםםם ימ"ש אנטישמים!!!!1"), אלא כי ס' נפל למשכב עקב הצטננות ואני ממילא קיבלתי מנת יתר של וולנטיינ'ס בעבודה- עריכת עשרות טקסטים ותמונות שכולם קשורים ביום הזה וכמה הוא יופי של הזדמנות נהדרת לתקן, כמו מק'גייוור, את כל הפנצ'רים ביחסים שלכם באמצעות חפיסת שוקולד וקונדום זוהר בחושך.

בכל פעם שמגיע תאריך סמלי שאינו יומולדת או תאריך ציון לזוגיות, אני לא יודעת מה לעשות: האם לציית לצו השעה והקלישאה, להצטייד באריזת בונבונים ומתנונת קטנה לבנזוגי ולהסתכן בכך שאהיה היחידה מבין שנינו שעשתה זאת, או לדלג באדישות מעושה ולהסתכן בכך שבנזוגי דווקא חרג ממנהגו והחליט להעניק לי תשורה בעוד אני מתביישת בפינה מרוב אשמה על ההזנחה הפושעת?
***

thinkstock photos
גדלתי בבית שרומנטיקנים יראו בו מתיקות וציניקנים יראו בו שבלונה: בכל יום שישי, אבא הביא פרחים לאמא, ואמא נתנה לאבא נשיקה. לקראת יום נישואין או יומולדת, אבא חיכה שאמא תלך לישון בצהריים כדי להתייעץ איתנו חרש- מה לתת לה מתנה. ככה זה, זה מה שזוגות עושים- וזה מה שהכרתי. כשגדלתי והתחלתי להסתובב עם בנים (טוב, בן. וגם זה התפקשש ברוב המקרים), ניסיתי להתאים את עצמי לכללים שלמדתי בבית: סימנתי ביומן תאריכים ש"צריך" לציין, והקפדתי לא לחרוג מהמשימה שהוטלה עליי- להיות טובה. בלשון משורבבת ממאמץ איירתי כרטיסי ברכה בעפרונות צבעוניים (בת זוג טובה לא קונה כרטיס ברכה מוכן!), עטפתי מתנות, החבאתי הפתעות קטנות במקומות נסתרים. כשחבר שלי מהצבא נסע לחו"ל ציירתי טבלת ייאוש עם מניין הימים והדבקתי על הקיר במשרד הצה"לי שלי בצאלים, אבל למרות כללי הטקס, משהו לא עבד כמו שצריך. לקח לי זמן להבין שזה הלב שלי.
***

thinkstock photos

בהשראת ההצטננות של ס', אגיד שהלב שלי מצויד באחד ממנגנוני ההברגה המסובכים האלה שיש לבקבוקי תרופות. אפשר לומר: אריזה נגד ילדים. ניסיתי, באמת שניסיתי ללכת לפי הכללים, כיוון הרוח והמוסכמות החברתיות, אבל הלב, והתרופה שבתוכו, לא נפתחו. האם הייתי האהבלה היחידה שחשבה שיש ספר חוקים, מין חוברת-תיאוריה למערכות יחסים, וניסתה לפעול לפיה? אפשר להעסיק פלוגת בלשים בניסיונות לפתור את התעלומה הגדולה של שנות ההתבגרות שלי, לענות על השאלה הגורלית: "על מה לעזאזל חשבתי?".

***
בגיל 16 וחצי היה לי ברור שעוד יום אחד בלי חבר, וייגזרו עליי חיים של עלה כמוש ומזדקן, קמל בהיעדר אור שמש. חשבתי באמת שאף אחד לא ירצה אותי בגיל 17, והכל בגלל שעדיין הייתי בתולה. מישהו, איפשהו, הכניס לי לראש שקרום בתולין הוא גידול ממאיר שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי, רצוי בעזרתו של בחור כזה או אחר. ברור שכמו כולן, גם אני חיכיתי לאחד והיחיד שלי, אבל בניגוד לכולן- לי לא היה סיכוי שהוא אי פעם יגיע. מה לעשות, חלומות פרקטיים זה לא השם האמצעי שלי. בסופו של דבר משכתי בכתפיי והחלטתי להסתפק במצוי ולא להתעקש על הרצוי. הצרה הייתה שגם המצוי לא מי יודע מה שש לשעוט אל בין זרועותיי, ובקיצור- לבחור הנחמד הראשון שפגשתי לא היה צ'אנס להימלט מלפיתת-הנלסון של לוח הזמנים שקבעתי לעצמי: שכנעתי אותו להיות החבר הראשון שלי, וזה שיבצע את הג'וב הכירורגי הנחשק ויהפוך אותי לאישה.

thinkstock photos

***
איזו טעות. הוא היה בסדר והכל, אבל מה כבר אפשר לצפות משני בתולים לחוצים שאחת מהם נמצאת בעיצומו של התקף חרדה (אז עוד לא ידעתי שככה קוראים לזה, וחשבתי שאני היחידה בעולם שברגעי מפתח בחיים נתקפת רעד בלתי נשלט וצורך עז להקיא) ולמרות זאת מתעקשת להמשיך בהליכים, כשברור לשני הצדדים שמדובר במשגה היסטורי בסדר גודל של בנייה בהתנחלויות? לא היה טעם לנסות לעצור אותי: הייתה לי משימה להשלים, "וי" לסמן בטבלה. וכך היה. הניתוח הצליח, אבל החולה מתה. מהחבר ההוא נפרדתי בתום שבוע של הסתגרות לבד בחדר, הלקאה עצמית לרבות כאפות על המצח ומלמולי "למה? למה? בשביל מה זה היה טוב?". כשנפגשנו שוב, הוא היה אומלל ולא הבין מה קרה. גם אני. כל מה שידעתי זה שמשהו השתבש לי מאוד-מאוד, ושאין דרך לתקן אותו יחד.

***
בשלוש-ארבע השנים שלאחר מכן היו לי כמה חברים לטווח-קצר, אבל זכר הטראומה ההיא טרם נגוז מנפשי וגופי: לא הסכמתי בשום פנים ואופן לנסות "את זה" שוב. ביצרתי את עצמי בחומת סירובים וסביבה חפיר-מים של הסברים לצד השני. בכל הזמן הזה, למרות נסיוני המרופד בפסיכולוגים, לא יכולתי לנסח לעצמי במדויק את מה שאבין רק בהמשך: שזה לא הוא, וגם לא הזה, ואפילו לא ההוא השני. זו אני שאנסתי את עצמי. מבחינת החבר הראשון המסכן שלי, אפשר היה להתייבש בצוותא עד גיל 30. אני זו שלחצתי בכל הכוח לגמור עם זה כבר, לשחרר אותי מהעול. מה היה כל כך דחוף לי? היום אני יודעת את התשובה, אבל אז לא העזתי אפילו ללחוש את זה לעצמי גם מתחת לשמיכה בחדר נעול ב-70 מנעולים: ידעתי כבר טוב מאוד איזה אנשים אני כן אוהבת, ובדרך מעוותת כלשהי הרגשתי שהבתולין שלי הם המכשול הראשון שצריך לחצות בדרך למימוש הקשר בינינו.
למה? כי מה לעשות, שום תכונה אצלי לא נולדה יש מאין בגיל 20: מרגע שהתחלתי להתעניין בבנים, היחידים שעניינו אותי באיזושהי צורה היו – מאז ומתמיד – מבוגרים ממני. בהרבה. ומכיוון שבמוחי הזעיר הבנתי דבר אחד או שניים על התיאוריה שמאחורי המעשה, היה לי ברור שאף אחד שחצה את גיל 30 לא ירצה להתעסק עם מישהי שצריך להסביר לה את הכל מהתחלה. נו, מה יכולתי לעשות? רציתי להיאהב, והשכל שלי בדיוק היה בחופשה ללא תשלום.

***
מה למדתי? להקשיב לגוף. יונה וולך כתבה פעם "גופי היה חכם ממני". חבל שלא הכרתי את היצירה שלה מספיק באותה תקופה. לא לרדת מהפסים בגלל לוח זמנים נעלם שלא קיים בשום מקום מלבד הראש שלי. לא להסתפק במה שיש. לא לפעול לפי מה ש"צריך". לא לעשות שום דבר רק כי כולם עושים- שוקולד בוולנטיינ'ס או סקס. לחכות. לא להאמין לחוקים בלתי כתובים. ללכת רק עם מי שאני אוהבת ואוהב אותי בחזרה. מזל שיש זמן עד ט"ו באב.

>> פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.2.2011

להביא לרתיחה ולכסות

אישה עומדת במטבח קטן, מצמידה עגבנייה לקרש חיתוך מעץ, ופורסת אותה בסכין חד לריבועים קטנים, מדויקים. האישה גורפת את העגבנייה לתוך סיר ובו בצל מיטגן. מניחה אותו על הכיריים, נעמדת עם הפנים לכיור וקופאת במקום.
מסכת היעילות שעל פניה נסדקת, והיא מליטה אותם בכפות ידיה השורפות בקצותיהן, מדיפות ריח של בצל. היא בוכה. אימא שלה ודאי בכתה כך כמה פעמים בחייה, ולפניה היו סבתות ודורות של נשים שבכו במטבח, מערבבות את הרוטב עם מלח דמעות.

האישה מנגבת את פניה במגבת גסה מוכתמת מארוחות קודמות, מותירה עליה שאריות מסקרה ושפתון. לאחר מכן סוקרת בעיניים אדומות וצורבות את הכיריים. שוקלת לכבות את האש מתחת לסיר, להותיר פתק עם הוראות לסיום הבישול וללכת. הרעיון ממלא אותה כוח. היא יוצאת מהמטבח ומביטה בדלת הדירה הסגורה. כתפיה נשמטות. היא מסתובבת וחוזרת אל המטבח. נוטלת ביד רפה כף גדולה מעץ. ממשיכה לערבב. מוסיפה תבלינים. מביאה לרתיחה ומכסה.

ביחסי אוהבים, לצעקה הראשונה שנצעקת בין בני הזוג יש כוח נבואי הרסני. היא כאילו פותחת חרך הצצה שאפשר לראות דרכו לרגע, כמו בתצפית אל האופק, את כל הרע שעד עכשיו טואטא הצדה בעיוורון האהבה ואת הרע שעוד יגיע. גם את הפרדה. בזוגיות אשר רוך הוא המרכיב המרכזי בה, צעקה אחת פורמת את תפרי הרקמה העדינים וחושפת את החורים שהותירה המחט בבד. רגע אחריה משתררת דממה בעולם.

נעלמים צעדי השכנים מלמעלה, משתתקות אזעקות הרכב המצפצפות ברחוב, יתושים פוסקים ממעופם צמא הדם, ואת עומדת מול איש שאת אוהבת ואוהב אותך, וגופך כואב כמו הלמו בו באלות. ואת שותקת. נושמת נשימות שטוחות וזהירות כדי לא לקרוע את האוויר הקרטוני הקשיח שעומד ביניכם כעת. מביטה בו כאילו רואה אותו באמת בפעם הראשונה.
תיבת דואר ברחוב יוחנן הסנדלר
כל אדם מגיב אחרת לעלבון, לפגיעה או לתדהמה. אצלי הגוף מגיב ראשון. לא תמיד זה היה כך. בשנים שסבלתי בהן מילדים אכזריים בבית הספר יכולתי לספוג עלבונות ואפילו מכות במשך יום שלם בלי להפגין דבר כלפי חוץ, אבל נדמה כי דווקא ככל שאני מתקדמת לסביבה שמעריכים אותי בה, מנגנון ההגנה שלי נחלש. מגיב קשה יותר לכל פגיעה.

פעם לא בכיתי מכלום. היום כל דבר גורם לי לבכות. מילה אחת לא נכונה, והעיניים מתמלאות, דמעות נושרות בשקט על הלחיים כשאני מתאפקת לא להתפרק מרוב כאב. כשאני בוכה אני ממש לא יפה. אם הצלחתי להתאפק או לעצור את הבכי רגע לפני הגלישה לתהום, חלקים אחרים בגוף מזכירים לי את מצבי.
עצמות הבריח והכתפיים כואבות לי עם כל נשימה. פגיונות. הן כואבות מכל מילה מרושעת, מטעות שעשיתי ולא הצלחתי לתקן, מעלבון, מכוון או לא. דווקא כשהצלחתי להתמקם בעולם שלאיש אין בו זכות להרים עליי את קולו, בדיוק כשחשבתי שנגמר – באה הצעקה הזו ופילחה הכל.

בילדותי הייתי נתונה לשלטונה הבלתי מעורער של אימא שנהגה לצעוק בכל פעם שרצתה להבהיר נקודה. הצעקות עטפו אותה במעטה בלתי חדיר של חוסר הקשבה, הצדקה עצמית וייסורים. "למה אני צריכה לצעוק אחרי יום כמו שהיה לי? למה שום דבר לא הולך בבית הזה בלי צעקות? " החרשנו . פחדנו. ריחמנו עליה. לא רצינו שאימא תסבול בגללנו. בסופו של דבר זה הסתכם תמיד בסבל שלה. רק שלה.  כמו כל אישה, גם אני נשבעתי שלא אתנהג כמו אימא שלי, אבל גם אני צעקתי. אני זוכרת את עצמי צועקת בייאוש לקראת סוף מערכת היחסים הקודמת שהייתה לי, בכל פעם שהרגשתי לכודה, מתומרנת, לא מובנת. צועקת כדי לשים סוף לשיחה, צועקת כדי להיות צודקת.

אהובי צעק עליי. והצעקה שלו היממה אותי כמו סטירת לחי. יומיים אחריה, בזמן שאני כותבת את הטור הזה, היא עוד מהדהדת באוזניי. כבר יומיים שאחרי העבודה, במקום למהר כרגיל לפגוש את אהובי, אני חוזרת הביתה ונשכבת במיטה בפנים דהויים. מדפדפת בלי חשק בספרים. עונה לשיחות הטלפון שלו בלקוניות. אין לנו על מה להתפייס. הרי זה לא היה ריב, סתם משהו שטותי שעשיתי, ושאגה אחת קצרה – כתשובה – שתלה אותי לתוך הרצפות מרוב תדהמה.

עוד מעט אתקלח, אתלבש, אתאפר ואצא לקראתו. יום שישי הערב, ואנחנו אוכלים ביחד כמו תמיד. אני יודעת שהוא ואני זו אהבה ושאהבה אמיתית חזקה יותר מכל צעקה, אבל משהו בי עדיין רועד. מראה סדוקה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.8.2009

הרבי אמר, צריך להתחתן?

בואו נעשה ניסוי קטן: עצמו רגע את העיניים ודמיינו את עצמכם בעוד 25 שנה. נו?
או-קי, ברור שכולנו מקווים להיות עשירים, מצליחים ומפורסמים, אבל מי מאתנו יכול באמת לדעת איפה הוא יהיה בעוד 25 שנה מעכשיו?

אני מכירה שני אנשים כאלו, שלפני 25 שנה לא היה להם מושג. ב-17 ביוני 1984 הם עמדו מתחת לחופה, היא יפהפייה בת 24 בלבן, הוא בן 31 בחליפה כחולה ועם שפם של מסתערב. בגן האירועים "שולחן דויד" מעל גיא בן-הינום נשבה רוח קפואה כמו שרק ירושלים באמצע יוני מסוגלת לייצר.

אני עצמי לא זוכרת הרבה מהאירוע, אולי משום שהייתי עוברית בחודש השלישי בתוך רחמה של הכלה ובדיוק עסקתי בלהצמיח כליות משלי או משהו. כך או כך, אף אחד מהנוכחים בטקס לא ידע איך ייראו חייו בחלוף 25 שנה.

חבריו של החתן היו מאושרים: סוף-סוף הוא מתחתן, ועוד עם איזו שאפה! חברותיה של הכלה הצעירה לחששו "זה יחזיק מעמד חצי שנה בדיוק". גם הן קיוו להתחתן בקרוב, אבל לא שיערו לעצמן שגם גירושיהן יגיעו בתוך זמן קצר בעוד הזוג הירושלמי ההוא ימשיך לסחוב בעלייה. 25 שנה.

חתן וכלה

עונת החתונות של שנת 2009 החלה. מכל עבר זורמות כלות ואימהות לחנות הספרים שאני עובדת בה, קונות מגזינים, חוברות וספרי הדרכה המרכזים כל שירות חתונה אפשרי, משמלות קצפת עד קיסמי מתאבנים מגולפים משנהב.
כמה מהן לא מסתפקות במשקולות הכרומו העצומות הללו אלא מזמינות קטלוגים מחו"ל אשר כלות צרפתיות ענוגות נראות בהם פוסעות בשמלת שיפון רכה על גדות הסיין. אף אחת מהקונות לא מוכנה להודות בפער שבין חלום החתונה המושלמת ובין המציאות שבוודאי תוביל אותן לגן אירועים ללא רישיון, על גדות נחל אכזב כשלהו.

כל מה שעומד לנגד עיניהן הוא הרגע האחד, הנוצץ, שיישמע בו האות המוזיקלי והן יפסעו לחופה המעוצבת, יעמדו לצד אהובן המזיע ויזילו דמעה בעוד הוא ממלמל ג'יבריש ארמי בהדרכתו של רב מזוקן.
איך מחליטים להתחתן? איך יודעים ש"זה זה"? ישנם זוגות שמתחתנים לאחר זמן היכרות קצר, ולעומתם ישנם כאלו שנפרדו בלי להתחתן לאחר עשר שנים של חברות וחיים משותפים. ומי אוחז בנוסחה הנכונה? קשה לומר.

אבי הציע לאמי נישואים שבוע לאחר הבליינד דייט שנפגשו בו לראשונה. היא הסכימה, ובשבוע שעבר הם חגגו 25 שנות נישואים, שלושה ילדים טובים, בית בכפר ומינוס בבנק. הסיפור הישראלי בהתגלמותו.
האם הוא סיפור הצלחה?

יותר ויותר קולות סביבי מדברים בשבחי הפרידה, החופש. אולי דרמת גיל חמישים, על הסערות שהיא מביאה עמה, גורמת לאנשים לחוש שזמנם אוזל בטרם הספיקו למצוץ את לשד העולם. עיתונאי ידוע פרסם לפני כמה חודשים רשימה ובה כתב על הקסם שביקיצה מחיים רדומים, על החופש שבבדידות, על התרת כבלי הנישואים וגם על אהבות חדשות.

הרשימה הועלתה במלואה לרשת, ותגובות הנאצה לא איחרו לבוא: כמה מגיבות אשר מינו את עצמן למייצגות המין הנשי כולו סקלו אותו במילים מכוערות. "תחזור לאישה ולילדים", הן אמרו, "רק מי שלא מכיר את היופי שבמשפחה חמה ואוהבת חושב שימצא פתרון מחוץ לבית".

הטונים התלהטו, רפש הוטח, אבל הטעם אבד: הנשים האלו משתתפות בקרב שהוכרע. גם אם בני הזוג נשארים ביחד, אין זה אומר שמדובר במשפחה חמה ומאושרת. הילדים, החשבון המשותף, ההורים הזקנים – כאשר אלו הסיבות שמשאירות אותך בנישואים – סימן שהאהבה מתה. והיא לא תקום לתחייה גם אם תמשיך לחלוק עם זוגתך מיטה משותפת עד סוף ימיך.

הכרתי זוגות נשואים שממשיכים לחיות באותו בית, אך כבר לא ישנים ביחד. הגבר ערק לחדרו של הבן הבכור שעזב את הבית. חזר לחיות כמו נער מתבגר, בין הפוסטרים ומערכת הסטריאו. האישה נשארה בחדר שהיה פעם קן אוהבים והיום הוא בית קברות לכביסה מקופלת. בערב הם נפגשים מול הטלוויזיה. רוגזים זה על זה במילים קצרות, אחדות.
מה מחזיק אותם ביחד? האם רק המחשבה על הכלום שעלול לחכות להם בחוץ? מחירי השכירות בתל אביב? הרכב שעדיין לא גמרו לשלם עליו?

אני רואה זוגות כאלו בכל סוף שבוע, יוצאים ביום שישי עם החברים, מעמידים פני שמחים בחלקם. פוסעים מהמסעדה התורנית שבאופנה, תמיד באותה צורה: הגברים בראש, ממוללים צרור מפתחות, נוהמים נדל"ן ומניות בקולות נמוכים מעל כרס שמוטה. כמה מטרים אחריהם, הנשים: לבושות בשחור מרזה, מקרקרות רכילות מתחת לתסרוקת גוונים אדומה.

מה משותף ביניהם מלבד הפחד האיום מעוד ערב בחברתו של בן הזוג בלבד, ללא מושיע או תירוץ? רובם כבר איבדו כל עניין, מביטים בעיניים כלות בעולם שנראה כאילו הופרד מהם במחיצת הזכוכית הקרה של הנישואים.
כמה רחקו מהיום ההוא, שעמדו בו מתחת ליריעת הבד המתוחה על ארבעה מוטות, חייכו להבזקי המצלמה. קיוו שזה יימשך לנצח, ולא ידעו עד כמה מסוכנת המשאלה שהם מביעים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 30.6.2009