לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

מודעות פרסומת

לא עוזבת את העיר (והארץ)

הדרכון בתוקף, התחתונים ארוזים, מצלמה ומטען, ספר ואייפוד, מחברת ועטים. ההמתנה המתישה הסתיימה, ועכשיו רק לעלות למטוס. תיק יד נדחס לתא העליון, הרגליים נאבקות במרווח הצר שבין המושבים, מימיני החלון. הגוף המתכתי הכבד מתגלגל לאטו על האספלט ומאיץ, משהו צונח בבטן כשהגלגלים עוזבים את הקרקע והשיפוע מתחדד, והידיים מתהדקות על ידיות המושב בלי משים, והארץ הולכת וקטנה מתחת והנה אנחנו באוויר, באוויר.

מטוס

הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל הייתה לשבועיים בהולנד עם המשפחה. קצת אמסטרדם, קצת מסביב. מהטיול אני זוכרת בעיקר את הבדידות הגדולה בערבים, הולכת ברחובות הסמוכים למלון, מביטה בעשרות בני נוער גבוהים ובלונדינים על רולר בליידס, מתלבטת אם לבקש מהם סיגריה, קונה לבסוף קופסה בכמה גילדן שהיו לי בכיס, וזורקת אותה לפני החזרה לחדר, שההורים לא ימצאו אותה אצלי בין החפצים.

תמונה: אני בכיכר דאם, מאכילה את היונים. מתבגרת מפוצענת עם שיער קצר וסומר, על ראשה מצנפת אדומה עם פונפון, לגופה חולצה צבאית וג'ינס על סף היפרמות עם טלאים פרחוניים מתוצרת בית. הייתי מכוערת, וידעתי את זה, אבל בכל זאת קיוויתי שמשהו יקרה – שמישהו יפנה אליי ברכבת, במסעדה, יפתח בשיחה. בראש ובתוך הפה גלגלתי משפטים באנגלית, וחיכיתי לרגע שאוכל להשתמש בהם, אבל דבר לא התרחש. זו הייתה הפעם האחרונה שלי בחו"ל. מאז חלפו עשר שנים.

הייתי תמיד אדם חרדתי. "לא זורמת", קראה לזה החברה הכי טובה שלי בתיכון. אנשים סביבי היו מסוגלים להתחיל את היום בירושלים ולסיים אותו בכינרת בלי להסס, אבל אני דאגתי – לאן נוסעים? עם מי? יהיה שם מבוגר אחראי? ומה יקרה אם מישהו ירגיש לא טוב, אני למשל? תמיד דרוכה.

בשלב מסוים, בעקבות חוויה לא נעימה בטיול לצפון בגיל 16 וחצי, הפכה הדריכות לחרדה וכך נשארה. הדבר הראשון שנעלם מחיי היה הנסיעות. בהתחלה רק נסיעות ארוכות, לאחר מכן נסיעות עם אנשים שאיני מכירה מספיק כדי לסמוך עליהם, ואז נסיעות באופן כללי.

בשנים האחרונות, בעזרת טיפולים שונים, הצלחתי להתגבר על כמה מכשולים – אני מסוגלת לנסוע דרומה או צפונה, ואפילו ללון בצימר, אבל תוך כדי הנסיעה המחשבות אינן עוזבות: מה יהיה אם ארצה לחזור הביתה? כמה התרחקנו כבר? בכביש אני מחפשת את המחלף הקרוב, מרגיעה את עצמי במחשבה שעוד אפשר להסתובב ולחזור הביתה. נתקפת מועקה בפקקי תנועה ארוכים או בכבישים שאין אפשרות לבצע בהם פניית פרסה. כל הזמן מחפשת דרך מילוט. רק לא לחוות שוב את היעדר הברירה, מקום שאין ממנו מוצא.

על טיסות אין על מה לדבר. טיול אחרי הצבא? תשכחו מזה. מדובר לא רק בחרדת טיסה אלא בשהות בחו"ל, במקום מרוחק אלפי קילומטרים ממקומי הטבעי, שנראית לי בלתי אפשרית. הפחד מפני הטיסה הוא רק תוספת, דובדבן רקוב בקצפת המקולקלת של חרדותיי. זו המחשבה על כלי תחבורה גדול וסגור מכל צדדיו שאין לי שום אפשרות לעצור בכוחות עצמי או לרדת ממנו מתי ואיפה שמתחשק לי.

גם ברכבת איני נוסעת מאותה סיבה בדיוק. תגידו – רכבת. בחייאת רבאק. אפילו התחנה הכי נידחת נמצאת במרחק 45 דקות מקסימום, אבל לי זה לא משנה. לא נוסעת, וזהו. עכשיו תוסיפו את היעדרו של רכב פרטי מחיי. מזל שעם אוטובוסים עירוניים אין לי בעיה. ממילא בתל אביב אפשר להגיע לכל מקום ברגל.

לס' יש כרטיס טיסה לפריז, והוא רוצה שאבוא אתו. בוקר בבולוואר סן ז'רמן, קרואסון וקפה ליד שולחן, שפעם הסבו אליו סופרות ופילוסופים, אמנים ומודלים-מאהבים. מלון קטן ומתוק ברובע רו-לה-משהו, בושם פרחוני של אישה, שרצה על עקבים דקיקים בדרך למטרו, נשאר אחריה כמו נשיקת אודם על לחי. תצלום משותף על רקע מגדל אייפל, שנינו מחובקים, כמו מאות מיליוני זוגות לפנינו, העתק נוסף לדורות הבאים. רק להסכים, זה כל מה שנדרש ממני.

ס' הוא איש של מסעות: גם בתקופות שהוא כאן הוא מתגעגע ומתכנן את הפעם הבאה שיגיע למקום אחר, יפה יותר. פעם בשנה הוא נוסע לאנגליה לחודש, לכתוב. שוכר לו חדרון מוקף שדות ירוקים, וממלא את זמנו הפנוי בטיולים על גדות התעלה. גם לשם הוא רוצה לקחת אותי, אבל כנראה השנה זה לא יקרה, כלומר גם השנה. בגעגועים הוא מראה לי תמונות – נופים מכחילים ופנסי רחוב מסוגננים, ושוב שואל "תבואי אתי?" ואני מתחמקת.
לא יכולה לומר "כן". אפילו לא "אולי"". ו"לא" יהיה בוטה מדי.

הייתי רוצה לעוף. לטוס מכאן, להתרחק מהצרות, מהחובות, ממשחק הפקמן האנושי שכולנו לכודים בתוכו, נמלטים מיצור צהוב ופעור מלתעות שרודף אחרינו באשר נלך. להתעורר על כרית שלא הוספגה בדאגות הלילה הקודם. בינתיים מצאתי "ביוטיוב" כמה קטעי וידאו שמתעדים המראות מנתב"ג, ואני מציצה בהם מדי פעם, בודקת בזהירות את הדופק.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.2.2010

חודש לבד בתל אביב

לפעמים היעדרו של אדם אחד מחשיך בעיניי את העיר כולה. כבים אורות המאה בשדרה, כבים הנאונים במגדלי הבנקים של יהודה הלוי, כבה נצנץ המטוסים בראש עזריאלי.

רבעים מתל אביב נמחקים מהמפה הפנימית – כרם התימנים, נווה צדק, פלורנטין – אין טעם להגיע אליהם לבדי. טיול יחיד במקומות שנועדו לשניים הוא ריקוד על רגל אחת: במוקדם או במאוחר הרקדן ייפול, ריק ומותש ממאמץ עקר.

היעדרו של אדם אחד מכווץ את העיר למידתם של הזיכרונות. ביום אחד אני מגלה שאפשר לעבור שש פעמים באותו רחוב, ובכל פעם להיזכר בפגישה אחרת, במילה שנאמרה. פעולות קטנות הופכות לטקסים: השקיית העציצים, איסוף הדואר מהתיבה העולה על גדותיה, האכלת החתולים. אני מבצעת בקפידה את המשימות שניתנו לי, מתענגת על התארכותן, שומרת בקנאות על הסדר כמו משגיחה על קור דקיק שלא ייקרע.

היעדרו של אדם מהעיר לא מפסיק את השיחה המתנהלת בינינו: ליד מכולה גדולה של פסולת בניין אני נעצרת ומתייעצת אתו בלבי – האם הבלטות העקורות, המצוירות, ישתלבו יפה בגינה? ב"קפה מרסנד", תינוקת ורודה וצחקנית בחיקי, אני מחפשת את מבטו. ברחוב לילי ופורח בריחו הכבד של היסמין אני מדברת אתו בקול רם, מקווה שהרוח הקלה תישא את המילים לתוך חלומו במלון שמעבר לים ותעיר אותו – אולי יתגעגע ויתקשר.

לא יכולתי לנסוע אתו. שילוב של חרדת טיסות ומחסור כלכלי הורידו את הרעיון מהפרק. גם הידיעה שאיני הראשונה שהוזמנה לשם ציננה אותי. לא רציתי לנסוע אתו למקום שמכל ספסל או חורש ירוק יהבהבו אלינו הולוגרמות רפאים של קודמותיי בתפקיד.

אני לא אוהבת להרגיש כמו חומר מילוי לשקעים שבסיפור חייו.

לפעמים מתגברת בי התחושה שכל יבשת או כוכב בעולמו סומנו כבר בדגליהן של אחרות, ואז אני תוהה מה יישאר בו ממני. הרי כולם זוכרים את ניל ארמסטרונג, אבל אף אחד לא יודע מי היה האדם השני על הירח.

זו הפעם הראשונה שאני שורדת את היעדרו של אדם קרוב לפרק זמן ארוך כל כך. פעם, כששלטו פחדים גדולים בחיי, התקשיתי לשאת התרחקות ליותר מכמה שעות, וכל נסיעת עבודה של הזולת הייתה רכס הרים סלעי שעליי לחצות יחפה. הלילות היו האויבים הגדולים ביותר שלי – מחנק נפל עליי כשהחושך הגיע, מוצא אותי נושכת את פרקי אצבעותיי באימה.

אלו היו ימים ארוכים של קלאוסטרופוביה כפולה: גם הרחובות שבחוץ סגרו עליי, ריקים מהאדם היחיד שיכול היה להרגיע את המחשבות המשתוללות. לרוב הגעתי לקו הסיום כשאני פצועה, מתפללת שלא אצטרך לעבור את זה שוב.

השינוי לא היה מהיר או קל – על חלקים מסוימים של הפחד טרם התגברתי, אבל בחודש האחרון מצאתי את עצמי לבד בעיר, ובמקום למות, חייתי.
בחצר הגדולה והמוזנחת שלי הקמתי גינה. ממשתלה זולה במיוחד בתחנה המרכזית הישנה הבאתי אדמה ושתילים רכים. עדרתי את האדמה החולית והקשה, עקרתי מתוכה עשבים שצרבו בכפות ידיי ובמקומם שתלתי שיחים ריחניים, פרחי קיץ וקיסוס מטפס. רמקולים ישנים מעץ הפכו בכמה חבטות פטיש לאדניות. בערב אני יושבת בגינה וקוראת, ובבקרים מתעוררת לעבודת הנוטע.

הלילות מפחידים אותי פחות עכשיו. ביום שנשארתי לבד רכשתי מנוי ל"האוזן השלישית" כמו אדם שיוצא למכולת עם ערכת עזרה ראשונה, על כל צרה שלא תבוא. בלילות הראשונים ברחתי לתוך סרט חדש בכל ערב, עד שעיניי נעצמו.
שעונים, שוק העתיקות בכיכר דיזנגוף
בשבוע השני גיליתי שאני נרדמת בשלווה גם בלי תרגילי הסחה, והסרטים הפסיקו להיות אביזר לשעת חירום וחזרו להיות הנאה. לאט-לאט התנתקתי ממדף הקומדיות והעזתי לקחת גם סרטים מעוררי מחשבה או עצובים במקום קפסולות השכחה המרוכזות שהעדפתי עד כה. השבוע ציינה הפסיכולוגית שאני מתקדמת יפה, ובמקום להגיב בהערה סרקסטית כמו תמיד, אמרתי תודה וחייכתי.

חודש שלם לבד. אנשים אחרים מחזיקים צי חברים שמקיפים אותם בתקופות כאלו, מזמינים אותם לבירה, משככים את הריק. אני לא. קשרים נוצרים אצלי בנקל ונעלמים כשנדרשת תחזוקה שוטפת. עם הזמן שמתי לב שהבדידות שפעם אהבתי כל כך נהייתה מטלה לא נעימה, מצריכה טקטיקת התחמקות מתוחכמת, ולכן דבקתי בכל מאודי במעטים הקרובים אליי ותליתי בקיומם את העירבון לשלומי.

החודש האחרון היה ניסוי ארוך בבת אדם. להלן התוצאות: אפשר להפריד בין חרדה וגעגוע. מתברר שאין ביניהם שום דמיון.