טור פרידה

אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.

***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.

פלסטלינה: נועה אסטרייכר

ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה

***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.

***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.

***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.

החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.

***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.

קפה התחתית

בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר

לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".

***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.

***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.

קפה התחתית

התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה

***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.

ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.

פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011

לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

באהבה אין חוקים

לא חגגנו את וולנטיינ'ס דיי. לא בגלל הנימוק האהוב על טוקבקיסטים ("זה חג של נוצריםםםם ימ"ש אנטישמים!!!!1"), אלא כי ס' נפל למשכב עקב הצטננות ואני ממילא קיבלתי מנת יתר של וולנטיינ'ס בעבודה- עריכת עשרות טקסטים ותמונות שכולם קשורים ביום הזה וכמה הוא יופי של הזדמנות נהדרת לתקן, כמו מק'גייוור, את כל הפנצ'רים ביחסים שלכם באמצעות חפיסת שוקולד וקונדום זוהר בחושך.

בכל פעם שמגיע תאריך סמלי שאינו יומולדת או תאריך ציון לזוגיות, אני לא יודעת מה לעשות: האם לציית לצו השעה והקלישאה, להצטייד באריזת בונבונים ומתנונת קטנה לבנזוגי ולהסתכן בכך שאהיה היחידה מבין שנינו שעשתה זאת, או לדלג באדישות מעושה ולהסתכן בכך שבנזוגי דווקא חרג ממנהגו והחליט להעניק לי תשורה בעוד אני מתביישת בפינה מרוב אשמה על ההזנחה הפושעת?
***

thinkstock photos
גדלתי בבית שרומנטיקנים יראו בו מתיקות וציניקנים יראו בו שבלונה: בכל יום שישי, אבא הביא פרחים לאמא, ואמא נתנה לאבא נשיקה. לקראת יום נישואין או יומולדת, אבא חיכה שאמא תלך לישון בצהריים כדי להתייעץ איתנו חרש- מה לתת לה מתנה. ככה זה, זה מה שזוגות עושים- וזה מה שהכרתי. כשגדלתי והתחלתי להסתובב עם בנים (טוב, בן. וגם זה התפקשש ברוב המקרים), ניסיתי להתאים את עצמי לכללים שלמדתי בבית: סימנתי ביומן תאריכים ש"צריך" לציין, והקפדתי לא לחרוג מהמשימה שהוטלה עליי- להיות טובה. בלשון משורבבת ממאמץ איירתי כרטיסי ברכה בעפרונות צבעוניים (בת זוג טובה לא קונה כרטיס ברכה מוכן!), עטפתי מתנות, החבאתי הפתעות קטנות במקומות נסתרים. כשחבר שלי מהצבא נסע לחו"ל ציירתי טבלת ייאוש עם מניין הימים והדבקתי על הקיר במשרד הצה"לי שלי בצאלים, אבל למרות כללי הטקס, משהו לא עבד כמו שצריך. לקח לי זמן להבין שזה הלב שלי.
***

thinkstock photos

בהשראת ההצטננות של ס', אגיד שהלב שלי מצויד באחד ממנגנוני ההברגה המסובכים האלה שיש לבקבוקי תרופות. אפשר לומר: אריזה נגד ילדים. ניסיתי, באמת שניסיתי ללכת לפי הכללים, כיוון הרוח והמוסכמות החברתיות, אבל הלב, והתרופה שבתוכו, לא נפתחו. האם הייתי האהבלה היחידה שחשבה שיש ספר חוקים, מין חוברת-תיאוריה למערכות יחסים, וניסתה לפעול לפיה? אפשר להעסיק פלוגת בלשים בניסיונות לפתור את התעלומה הגדולה של שנות ההתבגרות שלי, לענות על השאלה הגורלית: "על מה לעזאזל חשבתי?".

***
בגיל 16 וחצי היה לי ברור שעוד יום אחד בלי חבר, וייגזרו עליי חיים של עלה כמוש ומזדקן, קמל בהיעדר אור שמש. חשבתי באמת שאף אחד לא ירצה אותי בגיל 17, והכל בגלל שעדיין הייתי בתולה. מישהו, איפשהו, הכניס לי לראש שקרום בתולין הוא גידול ממאיר שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי, רצוי בעזרתו של בחור כזה או אחר. ברור שכמו כולן, גם אני חיכיתי לאחד והיחיד שלי, אבל בניגוד לכולן- לי לא היה סיכוי שהוא אי פעם יגיע. מה לעשות, חלומות פרקטיים זה לא השם האמצעי שלי. בסופו של דבר משכתי בכתפיי והחלטתי להסתפק במצוי ולא להתעקש על הרצוי. הצרה הייתה שגם המצוי לא מי יודע מה שש לשעוט אל בין זרועותיי, ובקיצור- לבחור הנחמד הראשון שפגשתי לא היה צ'אנס להימלט מלפיתת-הנלסון של לוח הזמנים שקבעתי לעצמי: שכנעתי אותו להיות החבר הראשון שלי, וזה שיבצע את הג'וב הכירורגי הנחשק ויהפוך אותי לאישה.

thinkstock photos

***
איזו טעות. הוא היה בסדר והכל, אבל מה כבר אפשר לצפות משני בתולים לחוצים שאחת מהם נמצאת בעיצומו של התקף חרדה (אז עוד לא ידעתי שככה קוראים לזה, וחשבתי שאני היחידה בעולם שברגעי מפתח בחיים נתקפת רעד בלתי נשלט וצורך עז להקיא) ולמרות זאת מתעקשת להמשיך בהליכים, כשברור לשני הצדדים שמדובר במשגה היסטורי בסדר גודל של בנייה בהתנחלויות? לא היה טעם לנסות לעצור אותי: הייתה לי משימה להשלים, "וי" לסמן בטבלה. וכך היה. הניתוח הצליח, אבל החולה מתה. מהחבר ההוא נפרדתי בתום שבוע של הסתגרות לבד בחדר, הלקאה עצמית לרבות כאפות על המצח ומלמולי "למה? למה? בשביל מה זה היה טוב?". כשנפגשנו שוב, הוא היה אומלל ולא הבין מה קרה. גם אני. כל מה שידעתי זה שמשהו השתבש לי מאוד-מאוד, ושאין דרך לתקן אותו יחד.

***
בשלוש-ארבע השנים שלאחר מכן היו לי כמה חברים לטווח-קצר, אבל זכר הטראומה ההיא טרם נגוז מנפשי וגופי: לא הסכמתי בשום פנים ואופן לנסות "את זה" שוב. ביצרתי את עצמי בחומת סירובים וסביבה חפיר-מים של הסברים לצד השני. בכל הזמן הזה, למרות נסיוני המרופד בפסיכולוגים, לא יכולתי לנסח לעצמי במדויק את מה שאבין רק בהמשך: שזה לא הוא, וגם לא הזה, ואפילו לא ההוא השני. זו אני שאנסתי את עצמי. מבחינת החבר הראשון המסכן שלי, אפשר היה להתייבש בצוותא עד גיל 30. אני זו שלחצתי בכל הכוח לגמור עם זה כבר, לשחרר אותי מהעול. מה היה כל כך דחוף לי? היום אני יודעת את התשובה, אבל אז לא העזתי אפילו ללחוש את זה לעצמי גם מתחת לשמיכה בחדר נעול ב-70 מנעולים: ידעתי כבר טוב מאוד איזה אנשים אני כן אוהבת, ובדרך מעוותת כלשהי הרגשתי שהבתולין שלי הם המכשול הראשון שצריך לחצות בדרך למימוש הקשר בינינו.
למה? כי מה לעשות, שום תכונה אצלי לא נולדה יש מאין בגיל 20: מרגע שהתחלתי להתעניין בבנים, היחידים שעניינו אותי באיזושהי צורה היו – מאז ומתמיד – מבוגרים ממני. בהרבה. ומכיוון שבמוחי הזעיר הבנתי דבר אחד או שניים על התיאוריה שמאחורי המעשה, היה לי ברור שאף אחד שחצה את גיל 30 לא ירצה להתעסק עם מישהי שצריך להסביר לה את הכל מהתחלה. נו, מה יכולתי לעשות? רציתי להיאהב, והשכל שלי בדיוק היה בחופשה ללא תשלום.

***
מה למדתי? להקשיב לגוף. יונה וולך כתבה פעם "גופי היה חכם ממני". חבל שלא הכרתי את היצירה שלה מספיק באותה תקופה. לא לרדת מהפסים בגלל לוח זמנים נעלם שלא קיים בשום מקום מלבד הראש שלי. לא להסתפק במה שיש. לא לפעול לפי מה ש"צריך". לא לעשות שום דבר רק כי כולם עושים- שוקולד בוולנטיינ'ס או סקס. לחכות. לא להאמין לחוקים בלתי כתובים. ללכת רק עם מי שאני אוהבת ואוהב אותי בחזרה. מזל שיש זמן עד ט"ו באב.

>> פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.2.2011

חשיפה לצפון

לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.

המקום: צימר בצפון.
הזמן
: יום הולדתי.
המצב
: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?

***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולילקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוניסבתאג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.

זה לא הצימר שהיינו בו

זה לא הצימר שהיינו בו

***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלהסקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעתוילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנורהעצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתםבטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצורלכו להזדיין.


***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאותסקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?

זאת לא אני. לצערי

***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסיםאבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בוהו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?

***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אניאותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?

לצערי, גם זאת לא אני

זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזהיומולדת עם בנזוגי בצימרכדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריגמפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?

***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומןדק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.

***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחתרק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011

פגוש את העיתונות

"את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?" היא אמרה, מרימה אליי עיני במבי עייפות ועצובות, מוכנות לאכזבה. "ברור שלא. אני מבטיחה", הרמתי יד לשבועה, יודעת שברגע זה ביצעתי את הטעות הכי איומה שלי כעיתונאית מתחילה. בדקות האחרונות היו לי ביד – מה ביד? על הטייפ רקורדר! – ערמת משפטים נפיצים שיכלו להפוך את הריאיון הקטן הזה לכתבת שער במוסף. רק למרוח באותיות ענק מעל התמונה הנכונה, וזהו: מפרילנסרית זוטרה עם התמחות במילוי חורים אהפוך לספקית סקופים. העורך יכניס את המספר שלי לחיוג המהיר. במקום זה רכנתי קדימה ומחקתי בלחיצת כפתור את חמש הדקות האחרונות של ההקלטה. העיניים שמולי התמלאו פליאה והכרת תודה.

זה היה לפני ארבע שנים, ועורך העיתון שבו דשדשתי שלח אותי לראיין כוכבת צעירה ויפהפייה שפרצה לתודעה כשחקנית בסדרה פופולרית. בהתחלה ניסיתי להתחמק – לא צפיתי בסדרה – אבל לא הייתה בררה. זו הייתה הזדמנות לכתבה גדולה ולא רציתי להחמיץ אותה. בבוקר הריאיון אמר לי העורך "תוציאי ממנה עם מי היא מזדיינת". חשבתי שהוא צוחק.
פגשתי אותה בדירה הקטנטונת ששכרה. היא הייתה מקסימה, הכוכבת. אישה צעירה שעבדה מאוד קשה והרוויחה מעט, נתונה לביקורת תמידית ודעות קדומות. לאט-לאט נשרו ממנה ההגנות: היא סיפרה לי על משפחה קטנה ולא פשוטה, אבא חסר, אמא נחושה בדעתה לפצות על היעדרו. על שנים ארוכות של לימודים וניסיונות כושלים. סיפרתי לה על עצמי – לא כטקטיקת ריכוך עיתונאית, אלא כמו שתי חברות שמדברות זו עם זו. ברגע מסוים היא עצרה את עצמה באמצע משפט וצחקה – "אוי, אבל את זה אני לא יכולה לספר לך". מיד נדרכתי: מה? מה זה?

היא היססה. שעה ארוכה חלפה עד שהתרצתה. הסמיקה, ניסתה להפחית בחשיבות העניין. לבסוף נקבה בשמו של זמר טרי יחסית, חתיך ומבוקש. "לפני שבוע שכבנו. רק פעם אחת. מישהו הכיר בינינו, סתם ככה, וקרה שם משהו. התאהבתי". מאז, סיפרה כשעיניה משוטטות בין המרצפות, היא מתייסרת. ביומיים הראשונים הוא עוד השיב לטלפונים שלה, אחר כך חדל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי: היפהפייה המחוזרת, הברבור המרהיב הזה, האישה שכל צעד שלה שופע ביטחון בעצמה וביכולותיה – היא אוכלת את עצמה בגלל אפס רזה ומייבב עם גיטרה? הרי אם היו לומדים ביחד בתיכון, היא לא הייתה מתקרבת אליו גם אם זו הייתה משימה באמת או חובה. דקות ארוכות היא התכנסה במחשבות, ואז הרימה מבט פצוע ואמרה: "את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?"
הכתבה התפרסמה שבוע אחר כך, בלי התוספת הסנסציונית. לא סיפרתי לאיש על הווידוי ששמעתי. בבוקר הפרסום קיבלתי אס-אם-אס מהכוכבת: "תודה ששמרת עליי". באותו גיליון עצמו, כמה עמודים אחרי הכתבה, נכתב על קשר בין הזמר ההוא לדוגמנית ידועה. זמן מה אחר כך הם איששו את השמועות. מתברר שהם כבר היו יחד בזמן המפגש בינו ובין הכוכבת.
העורך לא התקשר אליי יותר אחרי הכתבה ההיא, ומאז לא הסכמתי לראיין אף אחד.

לפני חודש יצא לחנויות הספר החדש של ס'. אחרי השמחה והגאווה הראשונית ישנו כמובן החשש מהרגע שבו יתחילו העיתונים והתקשורת להתייחס אליו: אי אפשר לדעת מי יאהב אותו ומי יבחר דווקא לקרוע אותו לגזרים. מלבד הביקורות, ישנו גם הצורך להתראיין, ובראיונות אף פעם לא מסתפקים בדיבור על הספר עצמו, אלא מצפים מהסופר לנפק בשר כלשהו, נתח מחייו האישיים בו יוכלו הקוראים לנעוץ את שיניהם: יציאה מהארון, הורים נוטשים, סקס בשלישייה, נפילה לסמים – כל דבר. מה שיותר עמוק יותר צהוב.
הכתבות הראשונות עברו בשלום, גם אזכורים באינטרנט הצליחו לשמור על אלגנטיות – ואז הגיע מגזין 'טיים אאוט'.

ס' התקשר אליי לעבודה בסיום הריאיון, צוהל: היה נהדר, שאלות מצוינות. רגע לפני סוף השיחה נזכר לומר לי ש"דיברתי גם עלינו, הולך לצאת נורא יפה. ביקשו אפילו שאשלח להם תמונה של שנינו, הם רוצים לשבץ אותה בכתבה". "נחמד", חשבתי, ועזרתי לו למצוא תמונה משותפת שבה אף אחד מאתנו לא נראה כמו חרגול במצוקה (לקח הרבה זמן). הוא שלח אליהם וקיבל אישור: הכול בסדר, הכתבה תתפרסם בתוך כמה ימים. כשהגעתי למשרד ביום חמישי האחרון איתרתי את הגיליון הטרי אצל המזכירה, מצאתי את העמוד הנכון ושמחתי: שני העמודים הראשונים של הכתבה היו דבש טהור. אבל בעמוד השלישי חיכה לי העוקץ.

בראש העמוד הייתה פרושה התמונה שלנו רובצים בדשא ומחייכים באושר למצלמה. מתחתיה הופיעה פסקה שגרמה לי להתיישב, הלומת חולשה. נכתב שם בקצרה כי לפני שנתיים עזב ס' את ביתו לטובת אהבה צעירה – אני.
אחר כך הגיע, כמו משום מקום, ציטוט מספרו האחרון של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שבמקרה אחד המשפטים מתוכו עסק בצורה בוטה במין אוראלי. החזרתי מבט לראש העמוד וחשכו עיניי: את ההתייחסות למין אוראלי הפך עורך הכתבה לכותרת הפסקה שעוסקת בי. כמו שכתב ערן צור – יום ששוני הוא יום אסוני.

אז נכון, אני יודעת את האמת, וס' יודע את האמת, ובני ביתו יודעים את האמת. אבל מה זה עוזר לי, אם הגיליון הזה נמצא בכל בית קפה בעיר, ושם יושבים אנשים שמאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון?
להלן האמת: ס' לא עזב את ביתו בשבילי. למעשה, הוא נבעט מהבית (בצדק!) בגלל קשר עם מישהי אחרת – מישהי שאיננה אני בשום פנים ואופן. ההיתקלות בינינו אירעה כמה חודשים מאוחר יותר. מסובך? אולי. אבל אמת מסובכת היא לא תירוץ. זו לא הייתה סתם טעות – זו רשלנות נטו. הרי הריאיון הוקלט. הכתב לא היה צריך לדלות שום דבר מזיכרונו.

אז מה קרה? מה שקורה בדרך כלל. עייפות, רצון לקצר ככל האפשר, נטייה של עורכים לגזור משפטים ממקומות שונים בכתבה ולהדביק אותם זה לזה כציטוט אחד. שום דבר מיוחד – כתבות כאלה, עם טעויות גורליות וכותרות משפילות, מתפרסמות כל יום. האמת נותרת כמו שהייתה לפני הריאיון: לא ידועה לאיש מלבד המרואיין עצמו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.12.2010