חשיפה לצפון

לא, זה לא קורה לי. זו לא אני ששוכבת פה ותוהה האם כדאי לצאת בטריקת דלת דרמטית ולהסתכן בדלקת ריאות, או לבלוע את העלבון ולהתנהג כאילו במקרה נקלעתי לכאן ובכלל תכננתי לשכב לקרוא קצת יוליסס לפני השינה.

המקום: צימר בצפון.
הזמן
: יום הולדתי.
המצב
: ס' בחדר השני, צופה בשופט שלי טימן מדבר בערוץ 1 על משפט קצב. אני במיטה מעבר לקיר, שואלת נפשי למות ומפתחת פריחה אלרגית מתחת ללנז'רי עשוי תחרה זולה ומעקצצת. הייתכן שכבר ביומי הראשון כבת 26 אני חשה על בשרי את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'?

***
בכל אשמים הצימרים האלה, שהכניסו לישראלים לראש שאי אפשר לחגוג יום הולדת, יום נישואין, מסיבת רווקות או סתם יומיים מחוץ לשגרה בלי חיפוי עץ מיובא, תקרה סקנדינבית, גבינה גלילית (מהסופרמרקט. הגלילי) וג'קוזי בניחוח פצ'ולילקרדה. מה עשינו לפני הטרנד הצימרי? היו בתי הארחה של קיבוצים (מקלחון עם מגב נשען על הקיר כלול במחיר), בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע (מיטות קומותיים, לזוגות האתלטיים), וכמובן מלונות שגם הם, עד פריצת הרשתות הבינלאומיות לארץ, לא היו יותר מהכלאה בין בריכה ציבורית למיטת סוכנות. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שלמתארחים בכל אחד מהנ"ל היו פחות אפשרויות לעשות סקס, למרות היעדרם המעציב של סבוניסבתאג'מילה או ערוגות קצח הוליסטיות ששתל בעל הבית כשעשה הסבה מהייטק להייקו.

זה לא הצימר שהיינו בו

זה לא הצימר שהיינו בו

***
הרי זה הדבר היחיד שמצפים מאנשים לעשות בצימרים האלהסקס. כל ציפת שמיכה, מגבת רכה ויריעתוילון מרוסס לבנדר מבקשים מכם: יאללה. עכשיו. עוד לפני שפרקתם את תיק הרחצה ליד הכיור. קדימה! בעמידה במטבחון, בכריעה מעל תנורהעצים האינדיאני, בתנוחת לוטוס מול הפלזמה (יש חוברת הדרכה דיסקרטית מתחת לפמוטים המגולפים). הבאתם ספר קריאה בתיק, עאלק. אנחנו יודעים בשביל מה באתםבטח לא כדי לקפל אוזני חמור בעמוס עוז האחרון. בקיצורלכו להזדיין.


***
אז מה שנינו עושים פה? כלומר, אנחנו זוג תקין שלא זקוק לגטאותסקס מגודרים ומשולטים היטב כדי להיכנס למיטה. אין לנו ילדים משותפים שיפריעו לנו באמצע. בחרנו שלא לגור ביחד, כך שלא צללנו לתהום הנפוצה של 'פעם זוג, עכשיו סתם סחבקים עם טרנינג ותורנות שטיפת כלים'. אז בשביל מה נגררנו עד כאן? מה הסיבה שבגללה אני זרוקה כעת במיטה ככלי מלא בושה, עטופה באריג מחורר יותר מהאליבי של משה קצב?

זאת לא אני. לצערי

***
נכנעתי. זו האמת. נכנעתי לבנאליות, למוסכמה החברתית. ליום ההולדת שלי הייתה השפעה גדולה על כך. משהו בתאריך הזה מוריד אותי מהפסיםאבל למה? אוקיי, הייתי ילדה דחויה, בוהו, ימי ההולדת שלי היו מבאסים (יש אנשים שנולדו לעולם בו תמיד יהיה מי שיארגן להם מסיבה. אני לא), תמיד הרגשתי כמו יום ההולדת ב'הקיץ של אביה'. האם זה הכל? מה גורם לי להתעקש בכל שנה לחגוג את היום הדפוק הזה, שבסך הכל מציין את פריצתי ההירואית (בלי אפידורל!) מרחם אמי?

***
ונניח שאלה הסיבות שהובילו אותנו לצימר. מה גרם לי להתלבש כמו פרוצה סינגפורית שאורבת לתיירים ביציאה מהקזינו? הייתכן שהיצור העלוב והנעלב בתחפושת הסינתטית היא אניאותה פמיניסטית זועמת שמתעקשת לשלם חצי בסוף הארוחה ומסוגלת לתלוש בנגיסה את אוזנו של מי שיעיז לסיים משפט ב'ככה זה נשים'? עד לאן מסוגלים רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון לדרדר אותי? האם אקפוץ לערב כשרונות צעירים במועדון הבורסה, סתם כדי להוכיח לעצמי שאני נשית מספיק כדי שעדר בהמות ידחפו לי שטר?

לצערי, גם זאת לא אני

זה כואב להודות: אני, שמגלגלת עיניים במיאוס נוכח כל ביטוי של בינוניות נדושה, מנסה להידחס לתבנית כזו כדי להיות כמו כולם. אחרת אי אפשר להסביר למה בחרתי דווקא בזמן ובמקום הזהיומולדת עם בנזוגי בצימרכדי להוכיח לעצמי שגם אני ניחנתי בנורמליות. לא ברור איך זה אצל אחרים, אגב. יצא לי לשמוע כמה פעמים בנות מתכננות נסיעה עם החבר לצימר, כולל פירוט הביריות והמחוכים שנרכשו לרגל המאורע, אך מעולם לא האזנתי למעלליהן כששבו משדה הקרב. האם התחרה והסאטן פעלו את פעולתם? או שמא גם הן, כמוני, מצאו את עצמן זנוחות באריגמפעלים מגרד בזמן שאהובן הנחשק מגרבץ בבוקסר משלשום על המרפסת המשקיפה לבניאס?

***
ואולי השגעון הוא בכלל לא בצימרים עצמם ובפריטי ההלבשה התחתונה המופרעים שנלבשים בהם: השגעון הוא הציווי 'לצאת מהשגרה'. אתם אוהבים, כיף לכם ביחד והכל בסדר? בזזזז! תשובה שגויה. חובה עליכם להיכנס לאוטו ולעלות צפונה, להיכלא לפחות ללילה אחד בישוב שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית ולשחרר לחופשי את החיה שבכם: פנתר חרמן ומשומןדק. אנחנו אוסרים עליכם להיות מבסוטים סתם ככה, בבית. זה לא זה בלי זיקוקים, עיסוי אבנים קונגולזי או מין טנטרי. שלו נעליכם מעל רגליכם ותתחילו לפמפם.

***
כל כך התרגלנו ל'בום', ל'וואו', ששום דבר פחות מהתפרצות וולקנית לא מספק אותנו. אנחנו לא מסוגלים יותר להרגיש לחיצה על בלוטת האקשן: העולם צריך לרמוס אותה עם מגפיים מסומרים או לרקוד עליה הורה עם נוצת טווס בתחתרק כדי שנחוש דגדוג. הכל גדול יותר, צועק יותר, מופרע יותר. 900 מוזמנים והאנגר עם שנדליירים בבר מצווה, קפיצה בעירום ממטוס שחג מעל הכור האטומי עם שלט 'סיגל התינשאי לי'. רק עניין של זמן עד שיקום היזם הזריז שיארגן מטח פצצות זרחן להלוויות, עבור מתים שלא מעוניינים להישכח מהר מדי. ואתם יודעים מה? בסוף הכל סתם. לא פלא שחזרנו מהצימר, ס' ואני, בהקלה עצומה: אפשר לשוב ולהיות אנחנו. בלי סלסולים ועטיפות. עכשיו נראה אם יהיה לי לב לזרוק את התחרה ההיא לפח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2011

פגוש את העיתונות

"את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?" היא אמרה, מרימה אליי עיני במבי עייפות ועצובות, מוכנות לאכזבה. "ברור שלא. אני מבטיחה", הרמתי יד לשבועה, יודעת שברגע זה ביצעתי את הטעות הכי איומה שלי כעיתונאית מתחילה. בדקות האחרונות היו לי ביד – מה ביד? על הטייפ רקורדר! – ערמת משפטים נפיצים שיכלו להפוך את הריאיון הקטן הזה לכתבת שער במוסף. רק למרוח באותיות ענק מעל התמונה הנכונה, וזהו: מפרילנסרית זוטרה עם התמחות במילוי חורים אהפוך לספקית סקופים. העורך יכניס את המספר שלי לחיוג המהיר. במקום זה רכנתי קדימה ומחקתי בלחיצת כפתור את חמש הדקות האחרונות של ההקלטה. העיניים שמולי התמלאו פליאה והכרת תודה.

זה היה לפני ארבע שנים, ועורך העיתון שבו דשדשתי שלח אותי לראיין כוכבת צעירה ויפהפייה שפרצה לתודעה כשחקנית בסדרה פופולרית. בהתחלה ניסיתי להתחמק – לא צפיתי בסדרה – אבל לא הייתה בררה. זו הייתה הזדמנות לכתבה גדולה ולא רציתי להחמיץ אותה. בבוקר הריאיון אמר לי העורך "תוציאי ממנה עם מי היא מזדיינת". חשבתי שהוא צוחק.
פגשתי אותה בדירה הקטנטונת ששכרה. היא הייתה מקסימה, הכוכבת. אישה צעירה שעבדה מאוד קשה והרוויחה מעט, נתונה לביקורת תמידית ודעות קדומות. לאט-לאט נשרו ממנה ההגנות: היא סיפרה לי על משפחה קטנה ולא פשוטה, אבא חסר, אמא נחושה בדעתה לפצות על היעדרו. על שנים ארוכות של לימודים וניסיונות כושלים. סיפרתי לה על עצמי – לא כטקטיקת ריכוך עיתונאית, אלא כמו שתי חברות שמדברות זו עם זו. ברגע מסוים היא עצרה את עצמה באמצע משפט וצחקה – "אוי, אבל את זה אני לא יכולה לספר לך". מיד נדרכתי: מה? מה זה?

היא היססה. שעה ארוכה חלפה עד שהתרצתה. הסמיקה, ניסתה להפחית בחשיבות העניין. לבסוף נקבה בשמו של זמר טרי יחסית, חתיך ומבוקש. "לפני שבוע שכבנו. רק פעם אחת. מישהו הכיר בינינו, סתם ככה, וקרה שם משהו. התאהבתי". מאז, סיפרה כשעיניה משוטטות בין המרצפות, היא מתייסרת. ביומיים הראשונים הוא עוד השיב לטלפונים שלה, אחר כך חדל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי: היפהפייה המחוזרת, הברבור המרהיב הזה, האישה שכל צעד שלה שופע ביטחון בעצמה וביכולותיה – היא אוכלת את עצמה בגלל אפס רזה ומייבב עם גיטרה? הרי אם היו לומדים ביחד בתיכון, היא לא הייתה מתקרבת אליו גם אם זו הייתה משימה באמת או חובה. דקות ארוכות היא התכנסה במחשבות, ואז הרימה מבט פצוע ואמרה: "את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?"
הכתבה התפרסמה שבוע אחר כך, בלי התוספת הסנסציונית. לא סיפרתי לאיש על הווידוי ששמעתי. בבוקר הפרסום קיבלתי אס-אם-אס מהכוכבת: "תודה ששמרת עליי". באותו גיליון עצמו, כמה עמודים אחרי הכתבה, נכתב על קשר בין הזמר ההוא לדוגמנית ידועה. זמן מה אחר כך הם איששו את השמועות. מתברר שהם כבר היו יחד בזמן המפגש בינו ובין הכוכבת.
העורך לא התקשר אליי יותר אחרי הכתבה ההיא, ומאז לא הסכמתי לראיין אף אחד.

לפני חודש יצא לחנויות הספר החדש של ס'. אחרי השמחה והגאווה הראשונית ישנו כמובן החשש מהרגע שבו יתחילו העיתונים והתקשורת להתייחס אליו: אי אפשר לדעת מי יאהב אותו ומי יבחר דווקא לקרוע אותו לגזרים. מלבד הביקורות, ישנו גם הצורך להתראיין, ובראיונות אף פעם לא מסתפקים בדיבור על הספר עצמו, אלא מצפים מהסופר לנפק בשר כלשהו, נתח מחייו האישיים בו יוכלו הקוראים לנעוץ את שיניהם: יציאה מהארון, הורים נוטשים, סקס בשלישייה, נפילה לסמים – כל דבר. מה שיותר עמוק יותר צהוב.
הכתבות הראשונות עברו בשלום, גם אזכורים באינטרנט הצליחו לשמור על אלגנטיות – ואז הגיע מגזין 'טיים אאוט'.

ס' התקשר אליי לעבודה בסיום הריאיון, צוהל: היה נהדר, שאלות מצוינות. רגע לפני סוף השיחה נזכר לומר לי ש"דיברתי גם עלינו, הולך לצאת נורא יפה. ביקשו אפילו שאשלח להם תמונה של שנינו, הם רוצים לשבץ אותה בכתבה". "נחמד", חשבתי, ועזרתי לו למצוא תמונה משותפת שבה אף אחד מאתנו לא נראה כמו חרגול במצוקה (לקח הרבה זמן). הוא שלח אליהם וקיבל אישור: הכול בסדר, הכתבה תתפרסם בתוך כמה ימים. כשהגעתי למשרד ביום חמישי האחרון איתרתי את הגיליון הטרי אצל המזכירה, מצאתי את העמוד הנכון ושמחתי: שני העמודים הראשונים של הכתבה היו דבש טהור. אבל בעמוד השלישי חיכה לי העוקץ.

בראש העמוד הייתה פרושה התמונה שלנו רובצים בדשא ומחייכים באושר למצלמה. מתחתיה הופיעה פסקה שגרמה לי להתיישב, הלומת חולשה. נכתב שם בקצרה כי לפני שנתיים עזב ס' את ביתו לטובת אהבה צעירה – אני.
אחר כך הגיע, כמו משום מקום, ציטוט מספרו האחרון של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שבמקרה אחד המשפטים מתוכו עסק בצורה בוטה במין אוראלי. החזרתי מבט לראש העמוד וחשכו עיניי: את ההתייחסות למין אוראלי הפך עורך הכתבה לכותרת הפסקה שעוסקת בי. כמו שכתב ערן צור – יום ששוני הוא יום אסוני.

אז נכון, אני יודעת את האמת, וס' יודע את האמת, ובני ביתו יודעים את האמת. אבל מה זה עוזר לי, אם הגיליון הזה נמצא בכל בית קפה בעיר, ושם יושבים אנשים שמאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון?
להלן האמת: ס' לא עזב את ביתו בשבילי. למעשה, הוא נבעט מהבית (בצדק!) בגלל קשר עם מישהי אחרת – מישהי שאיננה אני בשום פנים ואופן. ההיתקלות בינינו אירעה כמה חודשים מאוחר יותר. מסובך? אולי. אבל אמת מסובכת היא לא תירוץ. זו לא הייתה סתם טעות – זו רשלנות נטו. הרי הריאיון הוקלט. הכתב לא היה צריך לדלות שום דבר מזיכרונו.

אז מה קרה? מה שקורה בדרך כלל. עייפות, רצון לקצר ככל האפשר, נטייה של עורכים לגזור משפטים ממקומות שונים בכתבה ולהדביק אותם זה לזה כציטוט אחד. שום דבר מיוחד – כתבות כאלה, עם טעויות גורליות וכותרות משפילות, מתפרסמות כל יום. האמת נותרת כמו שהייתה לפני הריאיון: לא ידועה לאיש מלבד המרואיין עצמו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.12.2010

צל של ספק

שעתיים מתחילת חופשת סוף השבוע שלנו, הרגשתי כמו הבן אדם הכי גרוע בעולם. מתחתיי מיטה ענקית ורכה, מסביבי חדר מלון פשוט ונעים, מהחלון מציצים אליי כפות דקלים וים כחול, והמזגן עבד על מקסימום. לכאורה כל מה שצריך כדי להיות מאושרת, אז למה ס' סגר את עצמו במקלחת, ואני יושבת כאן עם פרצוף תחת?

חודש לא קל עבר על כוחותינו בתל אביב. צירוף קטלני של חמסינים, כמה ויכוחים מטופשים, ולקינוח פרשת הספינה הטורקית מרמרה וההתבהמות הלאומית שנוצרה סביבה גרמו לס' ולי להרגיש כמו שני בוטנים שכלואים באותו תרמיל. מלבד הכול, ס' גם סבל מהיעדר זמני של רכב, ולפיכך אפילו הימלטות ספונטנית מהעיר לא באה בחשבון.

והנה, בשבוע שעבר ס' התארגן על אוטו, והפתיע אותי עם סוף שבוע באזור הכרמל. שמחתי, התקלחתי, לק אדום על הציפורניים מרחתי, ויצאנו לדרך, שמחים וטובי לב. לא יודעת מה בדיוק גרם למצב הרוח להתהפך. אולי הרדיו, שסירב בעיקשות להשמיע שירים טובים? או המחשבה על הוריי, שבאותם רגעים ממש החלו להעביר את חפציהם לדירות נפרדות? כך או כך, ככל שקרבנו למחוז חפצנו, כן התכנסתי בתוך עצמי. ס' דיבר על העבודה שלו, ואני, שתמיד שמחה כל כך להאזין ואולי גם לייעץ, הבטתי בו מהצד, ופתאום זה הכה בי: הספק.

אף פעם לא הייתה לי בעיה להטיל ספק. להפך, ספקנות בריאה היא אולי בסיס לחיים מסובכים, אבל גם מלאים יותר. ספק הוא חלק בלתי נפרד משיטת החשיבה שלי – בפוליטיקה, בכתיבה, בעבודה. רק בדבר אחד אף פעם לא לימדו אותי שמותר להטיל ספק: באהבה.

אתם מבינים – גדלתי אצל זוג הורים שהכירו בבליינד דייט שאחות של אמא שלי סידרה, ושלא כסטטיסטיקה, נשארו ביחד והתחתנו. הם אהבו זה את זה, ועד השנים האחרונות לא שמעתי אף אחד מהם מביע רצון להיחלץ מהקשר, אפילו במריבות הכי קשות.

כשהתבגרתי והתחלתי להביא בנים הביתה הם לא התערבו. פשוט כך. לא ביקשו רזומה, לא דרשו מאתנו לישון בחדרים נפרדים, לא ביררו אם אני באמת אוהבת או שזה סתם פלירט נעורים מיותר. גם כשהיה ברור שאני נמצאת עם מישהו שלא מתאים לי בעליל, אף אחד מהם לא שאל אותי את השאלה הכה מתבקשת: "את בטוחה?" אולי לכן, כשהגיע רגע של ספק בקשר, הרגשתי שזה סוף העולם. כי אם אני מטילה ספק, זה אומר שאני לא אוהבת מספיק. ואם אני תוהה בנוגע להמשך, לקשר הזה כבר אין סיכוי. ואם הנורא מכול קורה, ואני מרגישה שאולי אני לא רוצה להיות עם הבן אדם הזה עכשיו, זה אך ורק כי אני אישה רעה, כושלת וכפוית טובה.

לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בצבא, כשצנחתי על מיטת הקומתיים והתחננתי לעזרה מאלישבע, אחת משבע הבנות שחלקה אתי את החדר המחניק ההוא בצאלים. אלישבע הייתה ירושלמית רכה עם חבר חמש שנים ותכניות להינשא. אני הייתי יצור גמלוני שחגג חמישה חודשי זוגיות עם קצין מודיעין נחמד שחשב שהוא חכם הרבה יותר ממני. באותו זמן התחלתי להרגיש שאולי בחור שמתכנן ללמוד ננוטכנולוגיה אחרי השחרור זה לא בדיוק מה שאני רוצה מהחיים, והייתי אכולת רגשות אשם.
אלישבע, יצור ענוג שכמותה, גיחכה והבטיחה לי שאין יום שהיא לא תוהה אם עליה להיפרד מחבר שלה. בפה פעור מתדהמה הקשבתי לה. לא האמנתי שאפשר להטיל ספק בזוגיות ולהישאר בה, שלא לדבר על להישאר בחיים.
השנים חלפו, קצין המודיעין התחתן עם רופאה, אלישבע נפרדה מבן הזוג שלה, שהיה מסעיר כמו מניה של טבע, ועברה לבחור הבא, ואני, למרות ההסבר המחכים שקיבלתי ממנה, עדיין לא למדתי להתמודד עם הרגע שהספק מרים את ראשו המכוער.

כופרת, ככה אני מרגישה. לא פחות. אנשים מסביבי מתחילים ונפרדים וחוזרים ובוגדים ומתגרשים ועושים ילדים מתרומות זרע בלי להביט לאחור, ואני, כמו פוסטר של האגודה למען שלמות המשפחה, לא מסוגלת אפילו לחשוב "בא לי לישון לבד הלילה" בלי לחטוף מוסר כליות שמגמד את אשמתו של אדולף אייכמן.
כי בסופו של דבר, כשמנקים את הרעש והצלצולים מתגלה האמת: אני בחורה מונוגמית. מונוגמית כל כך שכאשר יש לי בן זוג אני דומה לסוס מרכבה עם סכי עיניים. לא רואה, לא שומעת, לא מאשרת הצעות חברות של גברים שזופים בפייסבוק.

האם כאן טמונה איזו עצם? אולי דווקא ההסגר המוחלט שאני נמצאת מרצון הופך את האפשרות האחרת לבלתי נסבלת, ערעור חריף מדי על אורח חיי? יכול להיות שאם הייתי בחורה כזו שמחזיקה כמה "ידידים" על הקו, שומרת את האופציות פתוחות ולא מעניקה משמעות יתרה למילים, היה לי קל יותר לעמוד למבחן?

ערב ירד על הנמל הישן של קיסריה. ס' חיפש אבנים מעניינות, ואני הבטתי בחומות החרבות. התיישבנו על ספסל מול פתח שנפער בביצורים הרומאיים העתיקים, והוא הריק אל כף ידי שלושה צדפונים זעירים, תינוקות צדפים שגודלם כציפורן הזרת. נגעתי בהם. מושלמים, ורודים ופגיעים כל כך, כמעט שקופים. ופתאום נכמרתי אליו, אלינו.
"לא יודעת למה אני ככה", אמרתי בשקט. והוא אמר שזה בסדר. שמותר לי. בלילה ישבנו על שפת הברכה השוממת ודיברנו. חתול עמד שם והביט בתאווה בעכברון מיניאטורי שנפל למים ושחה במהירות, מנסה נואשות להיחלץ. ס' שלה אותו משם. העכברון ישב על היבשה והתנשם, המום, קפוא, מסרב להאמין למזלו הטוב. ליווינו אותו במבטנו עד שנעלם בדשא.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.6.2010

מתנות

באופק כבר נצנצו פנסי הגגות של מגדלי עזריאלי, ואי-הנוחות הקלה שהרגשתי במשך שעה וחצי של נהיגה מהצפון לתל אביב הפכה רשמית למועקה. ס' נמנם במושב הנוסע, ואני הידקתי לסתות ואת האחיזה בהגה. ברמזור בעלייה ממחלף השלום התעורר ס'. 'תיסעי קודם כול לדירה שלך, אני כבר אמשיך משם במכונית בחזרה אליי', הוא אמר, ואני הנהנתי בנוקשות.

מתנה

זה עתה חזרנו מטיול של כמה שעות בצפון לציון יום הולדתי. תכננו לנסוע לאזור עין חרוד, אבל גשמים כבדים ליוו אותנו מהבוקר ובלמו אותנו באיזור זיכרון יעקב. דמיינתי יום בטבע, השתרעות באחו ירוק וכרסום חמציצים, ובמקום זה מצאנו את עצמנו כלואים במכונית, עוצרים מדי פעם לגיחה קצרה החוצה, נושמים את ריח האדמה הרטובה, וחוזרים ספוגי טיפות פנימה, להתחמם.

קינחנו בפיתה עם לבנה בבת שלמה, וחזרנו הביתה בחושך, לא לפני הביקור המחייב ב"איקאה" (שולחן עם שלוש רגליים דגם בורגנסן, רק 49.90 שקלים!).

נכון, לא יצא בדיוק כמו שרצינו, אבל לס' ולי טוב ביחד, והנסיבות לא הפריעו לנו ליהנות מאוד, על אף המבול והתוכניות שהתבטלו. כשנמצאים עם אדם שאוהבים, אפילו נסיעה משותפת במכונית היא זמן איכות. אז איך קרה שעם כל קילומטר שעברנו בדרך חזרה לתל אביב התמלאתי כעס?

כשעצרתי את המכונית ליד הבניין שלי כבר הייתי אדומה מרוב איפוק. ס' שאל מה קרה, ובתגובה פרצתי בבכי מביך, משיכות באף והכול. "אתה לא הבאת לי מתנה", ייבבתי אל הדשבורד. ס' נאלם מתדהמה. "אני יודעת שזה מטומטם, ואתה בטח חושב שאני נקבה נצלנית, שרוצה יותר מדי, אבל אפילו לא כתבת לי כרטיס ברכה קטן, כמה מילים בדף של מדפסת, משהו".

שקט מסוכן השתרר בחלל המכונית. הרמתי את הראש מההגה, וראיתי את ס' מביט קדימה בזעם. "למה הכול חייב להיות לפי הטקס?" סינן. "זה כל כך משעמם! הרי היינו ביחד בטיול מ-10:00 בבוקר, אז למה ב-12:00 אני חייב לשלוף כרטיס ברכה וב-15:00 מתנה ארוזה בסרט? אני רוצה לתת לך מתנה, אבל לא מוכן להיות כבול לטקסים המטופשים האלה. כבר עברתי את זה. רציתי לשמח אותך, ואת גורמת לי להרגיש רע".

חמש דקות לאחר מכן כבר שכבתי לבד במיטה בחדר, מספיגה את הכרית ביפחותיי. האם ביקשתי יותר מדי? האם החמדנות הידועה לשמצה הרימה את ראשה המכוער גם אצלי? מה לא בסדר בי? מה היה לי רע בטיול החמוד שלנו? האם אני באמת זקוקה לחפץ כלשהו באריזה נוצצת כדי להרגיש שהיום יום הולדת? ס' הקדיש הרבה מאוד מזמנו כדי לשמח אותי – האם הרצון שלי במתנה חומרית הוא יריקה בפרצוף?

אף פעם לא הבנתי את הנשים האלו שיום ההולדת שלהן הוא תירוץ עבורן לרושש את הסביבה מנכסיה. בצבא ישנתי במיטת קומתיים מעל חיילת בשם אוסנת, שחודשיים לפני יום ההולדת שלה כבר בילתה שעות במתן הוראות מדויקות בטלפון לבן זוגה האומלל והמתרפס: לאיזה ספא היא רוצה שייקח אותה, סוג המסז' המדויק שהיא מחפשת (אבנים חמות ושמן פצ'ולי) ובירור רשימת התכולה והאבזור של הצימר, שהיא ביקשה ממנו להזמין עבורם לשלושה לילות.

שאר השיחות היו ניסיונות לסחוט מחברותיה רמזים על ההפתעות הנוספות המצפות לה ("אמרתי לו כבר מזמן שאני רוצה מנוי שנתי ל'לאשה', אבל נראה לי שהוא בסוף מביא לי רק בושם של דונה קארן"). לאחר מרתון שיחות שכזה נהגה אוסנת להוציא פנקס קטן ולסמן בו סימונים: המתנות שתקבל השנה ואלו שתיאלץ לדחות בצער ליום ההולדת הבא ("חבל, דווקא עכשיו ה. שטרן יצאו עם קולקציה מהממת. אוף").

אני נהגתי לנעוץ מבט בתקרה ולנסות לבלוע את הבחילה. בשבוע שעבר, כששכבתי במיטה בחדר ובכיתי, חשבתי על אוסנת. איפה היא ואיפה אני? ספר טוב עם הקדשה אוהבת על הכריכה הפנימית היה משמח אותי כל כך, וממילא צימר אף פעם לא היה כוס חליטת העשבים שלי. בכל זאת יצרתי אצל ס' תחושה שאני אחת הבנות האלה ששום דבר לא מספיק לה.

זה לא שהרגילו אותי למי יודע מה, להפך: רוב שנותיי מצאתי את עצמי מתבוננת בקנאה בחברות לכיתה שעבורן יום הולדת היה היום הזה שהן קמות בבוקר בידיעה ברורה שמישהו כבר עבד מאחורי הקלעים וארגן להן מסיבת הפתעה או לפחות ערמת מתנות נאה. זה לא שהזניחו אותי, חלילה. ההורים טרחו תמיד לציין את ימי ההולדת שלי ולהזמין את הכיתה למסיבה בסלון, אבל רוב הזמן רציתי להיות אחת הבנות האלו שהמסיבה מתארגנת סביבן מעצמה, לא מתוך יוזמה של איזו מורה שמרחמת על הילדה הלא משתלבת.

אולי החסך הזה הוא זה שגורם לי לצפות למשהו גדול? או אולי אלו החיים המודרניים שהרגילו אותנו לצפות תמיד לדרמה. אין ספק שאירועים גדולים כמו המילה הראשונה של ילד או סיום תיכון שווים חגיגה, אבל מה בנוגע לאירועים משניים וחוזרים כמו ימי הולדת? מה הסיבה שאנחנו עושים כזה עניין מיום אחד בשנה שבאופן שרירותי לחלוטין או באדיבות ניתוח קיסרי יצאנו בו לאוויר העולם? בר מצווה אני עוד מסוגלת להבין, אבל סתם יום הולדת, אפילו לא מספר עגול – מה הסיפור הגדול?

למחרת הבנתי: ס' ואני מעניקים זה לזה מתנות רבות, בלי צורך בתאריכים חיצוניים. לפני יומיים הכנתי לו תמונה לתלות על הקיר. כמה שבועות קודם לכן הוא נתן לי סריג בצבע לילך. לפני כן קניתי לו ספר ילדים שהזכיר לי אותו.
בכלל, הפגישות שלנו הן מתנה: הארוחות הקטנות שלנו ביחד, הטיולים הרגליים בקור המקפיא, חבוקים. ברור שבסופו של דבר קיבלתי ממנו מתנה ליום ההולדת. מתנה נהדרת, באמת. אבל המתנה האמיתית נמצאת בינינו, ואין בעולם כולו נייר צבעוני גדול מספיק שיוכל לעטוף אותה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 13.1.2010

שבירה בציבור

ס' ואני לא טובים בהופעות ציבוריות. כשזה רק שנינו יש בינינו מתיקות שאי-אפשר להתכחש לה. ברור שלא תמיד, אחרי הכול אנחנו רק בני אדם, לא רובוטים פרוותיים שמתוכנתים לומר "אני אוהב אותך" או לעשות נעימים בגב בשלוש מהירויות לבחירתך, ובכל זאת יש משהו בשניים האלה, אנחנו.

זוג.

למשל: הרגע הזה שאנחנו הולכים ברחוב וס' שולח יד בלי אזהרה ותופס לי את עצם הבריח בלפיתת נלסון ("חיבוק" הוא קורא לזה בזמן שאני צועקת "איי-איי, תיזהר על השן החולה") או כשאנחנו רואים אצלו בלפטופ איזה סרט דוקומנטרי-קולטורה-די לכיבוש, ובאמצע הסצנה הכי דרמטית הוא מגלה שכבר רבע שעה אני חפונה בשקע הכתף שלו ומריירת אגב נחירות.

לסדר לי מצע נוח לשינה במקום להשליך אותי הביתה בקור העז של ליל דצמבר, זו מתיקות. להיכנע ללחץ על חוליות השדרה שלי ולחבק אותו בחזרה במקום לטלפן לכירופרקטור, זו מתיקות. לאכול ארוחת ערב אצלו על השטיח בפיקניק ביתי, זאת מתיקות. להניח את הראש על הבטן שלו ולהקשיב לה בדבקות כאילו מדובר באנפלאגד של לאונרד כהן, זאת מתיקות.
לדאוג שגם הרגליים שלו יהיו מכוסות. לשאול אם אני רעבה. יש דברים שנולדים בין שני אנשים בלי שום צורך בתרגול או הכנה מוקדמת. הם פשוט דגרו בתוכנו וחיכו עד שתהיה להם סיבה טובה מספיק לבקוע.

עוד סוף שבוע שהתחיל מצוין נסתיים בחמיצות כללית לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הסיבה: מנת יתר. בשישי בישלתי גולאש, וסעדנו עם אחותו הנהדרת של ס'. אני מחבבת אותה מאוד והיא אותי, אבל לאחרונה שמתי לב שס' אימץ לעצמו מנהג משונה להקניט אותי דווקא בנוכחותה. הוא עוקץ בחיוך, אני נפגעת, הוא צוחק מהפרצוף הזעוף שלי, אני יוצאת בעצבים, ובאופן כללי מתנהגת כמו תינוקת נעלבת, וזה לא אופייני לי כשאין אחרים מלבד שנינו בסביבה.

למרות זאת, ארוחת הערב עברה בשלום יחסי, ואחר כך, כשנשארנו לבד, שכחנו מהכל ונרדמנו ביחד, אפופי חיבה. למחרת בצהריים נסענו לארוחת צהריים אצל זוג חברים שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לביתם, ומטבע הדברים ס' ואני היינו מתוחים: האם אעשה בושות איומות? האם מישהו מהנוכחים ילקה בשבץ עם כניסת הבכורה שלי לחדר? האם צאצאיהם (בני גילי) של הזוג המארח יגחכו מעל הפולקע ברוטב וינעצו זה בזה מרפקים נבוכים? כל זאת ועוד בפרק הבא: "נועה וס' עושים את נאות אפקה".

היה בסדר. האוכל היה טעים, הילדים היו קורקטיים אך נעימים, ולא נרשמו מקרי תמותה. למרות זאת, יצאנו נכאים מעט: הערה מבודחת שהערתי לס' ליד השולחן התקבלה בשתיקה קודרת ומכווצת גבות מצדו. מהר מאוד מצאתי את עצמי על גג ביתם של המארחים, מעשנת סיגריה לבד בעוד ס' נותר בסלון. והרי כמה דקות קודם לכן היינו נאהבים ונעימים-לאן זה נעלם?

לכל אחד כמעט יש זוג חברים כזה: שניים שדבקים זה בזה, מגיעים ביחד לכל מקום, והופכים כל אירוע למסיבת קיטורים. הוא מתלונן על הטעם שלה בלבוש, היא נוזפת בו על אכילה בפה פתוח. הוא מניח עליה יד, היא מסננת "אל תיגע בי" וממשיכה את הבדיחה שהתחילה, אפילו בלי לשנות הבעה.

בדרך כלל, אם מבודדים את בני הזוג זה מזה, עשויה להצטייר תמונה שונה: "הוא יודע להיות מקסים", תשתפך האישה, "היא האישה המושלמת", יתפייט הגבר. נראה שמדובר בזיווג מושלם. אז איך קורה שברגע שהם מזדמנים לחברת אנשים, השניים האלו נעשים קברט נודד של חוסר שביעות רצון?

כשהיינו קטנים היו שתי מילות קסם שבכוחן לעצור כל ריב או קטטה: "בלי הורים". יכולנו לקלל ולצעוק ולמשוך בשערות, אבל ברגע שנשמעה המילה "אימא'שך" או "אבא'שך" ידענו שנחצה הגבול. איכשהו, מאז שגדלנו נהיה כלל הברזל הזה גמיש מדי. אולי מודעות היתר הפסיכולוגית להשפעת ההורים על אישיותו של אדם, אולי המונח "כנות", שנעשה מוערך עד כדי גלישה לחוסר טאקט – כך או כך, אנשים יכולים היום לשלוף את הורי היריב מהבוידעם בלי שאף אחד יוכל לצעוק "פוס משחק".

ידוע שאחד הרגעים המכוננים בקשר זוגי הוא רגע הפגישה עם ההורים, אבל שום אדם מאוהב אינו משער לעצמו שבזה הרגע הוא העניק לבן זוגו תחמושת עתידית לכל ריב שיבוא. המשפט "אתה בדיוק כמו אימא/ אבא שלך" הוא עוול חמור. וכי מה יעשה הנאשם? ישתנה באחת? יכריז על ניתוק מידי מהוריו? ימציא טופס אימוץ? אין דבר קשה יותר מלהודות שגם אתה הולך בדרכם של האנשים שהביאו אותך לעולם, האנשים שלפעמים מצאת את עצמך נשבע שלעולם לא תהיה כמוהם.

בין העקיצות הציבוריות להשוואה להורים עובר קו ברור מאוד: בשני המקרים מדובר בפגיעה שאין כל אפשרות להתגונן מפניה. אין שום דרך להוכיח לזולת בן רגע שאינך דומה להוריך, וכל תגובה לעלבון פומבי, אלגנטית ושנונה ככל שתהיה, תיראה תמיד קלושה ונוטרת טינה.

כי מה אפשר לעשות? להעליב בחזרה? להוריד כאפה נחושה ולא מתפשרת על עורפו של האיש שרק אתמול חיבק אותך ברכות ושבאוזנו לחשת שאת אוהבת אותו הכי בעולם? ואם אתה הוא הפוגע, איך תפצה את הזולת? התנצלות? פרחים? הצעת נישואים לילית אגב השתלשלות מהמרזב?

ישנם זוגות שיודעים לתת שואו מצוין מחוץ לבית. הם מתלטפים וממלמלים דברי ליבוב בכל פעם שעין זרה שוזפת אותם, אך ברגע שהדלת נטרקת מאחוריהם והם נותרים לבד, נושרת הקליפה ונותר חלל ריק, אדישות או תיעוב במקרה הרע. ס' ואני יודעים מצוין להיות רק שנינו. האם נדע לשמור עלינו שם בחוץ?.

פורסם ב'זמן תל אביב' מעריב, 30.12.2009