איזהו עשיר?

רחוב. כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים במילה הזו? "הלכתי ברחוב". "אחי, איך אני מגיע מפה לרחוב אלנבי?" "עוד חמש דקות תהיה מונית, תחכה ברחוב".

על פי "ויקיפדיה", רחוב הוא חלק ציבורי של מקום יישוב, ובו מתאפשר מעבר של הולכי רגל, ולרוב של כלי רכב. פוליטיקאים ופרשני חדשות אוהבים לדבר על "התחושה ברחוב הישראלי", אבל הרחוב הישראלי הוא פיקציה, מונח מיושן, שעומד לעבור מן העולם.

אחד הדברים הבולטים המאפיינים את מתעשרי השנים האחרונות הוא הימנעות מוחלטת מהרחוב. ארכיטקטים יכולים לספר לכם עד מחר סיפורים על כך שמגדלים הם הצורה הטובה ביותר לחיסכון בקרקע, אבל מאחוריהם עומדים האנשים עם הכסף הגדול, ולהם יש מטרה אחרת לגמרי: לחסוך לעצמם כל מגע עם הרחוב.

שימו לב למגדלי המגורים החדשים: הם מוקפים גדרות, שלעתים מוסוות בצמחייה מטופחת. מצלמות מנטרות את הכניסה, מאבטחים מסתובבים ליד הבניין, ובתוך הלובי יש שומר, שמטרתו למנוע מזרים לטמא את ההיכל. אם תנסו להיכנס סתם כך לאחד המגדלים כדי להתרשם מאיכות השיש האיטלקי, תתוחקרו מיד על סיבת בואכם ותישלחו החוצה.

אחד השקרים הלבנים הגדולים של מתכנני המגדלים הוא הקצאת "שטח לטובת הציבור" בקרבת כל מגדל. בפועל, מדובר ברחבת אבן חסרת נשמה, מנוקדת בכמה עצי נוי. לא פארק, לא גן שעשועים, לא ספסלי אוהבים. אם תנסו לנצל את מעמדכם כציבור ב"שטח לטובת הציבור" (במגדל נווה צדק למשל), תזכו למבטים חשדניים ולאי-נעימות. הרמז ברור מאוד: אינכם רצויים פה.

העשירים החדשים אינם מעוניינים לבוא במגע עם שום פן של הרחוב הישראלי: בבוקר הם יורדים מדירתם היישר אל החניון שחונה בו ג'יפ נוצץ. נכון, הם נוסעים בתוך העיר, אבל ג'יפים מטבעם לא ממש קרובים לקרקע. הנהג רואה הכול מלמעלה, ולמעשה אינו רואה דבר. כשנוהגים בג'יפ לא צריכים לתמרן בין ערמות חרא של כלבים או להתחמק מהומלסים ששוכבים על הספסל.

אם בכל זאת צריך להחנות את הג'יפ לכמה דקות, אפשר תמיד לעמוד על המדרכה. לא, לא עם שני גלגלים. את זה תשאירו למכוניות הפשוטות. ארבעה גלגלים מוצקים על המדרכה לכל רוחבה, והופ-מי אמר שאין חניה בתל אביב. הולכי רגל, אימהות עם עגלות, ילדים שחוזרים מבית הספר? שירדו לכביש. הג'יפאי עסוק. פקח חניה? נו, מאה שקלים. מחר נשלח את המזכירה לשלם את זה בדואר.

בערב יוצאים לרוטשילד לאכול. גם המסעדה מוגבהת מהרחוב. בכניסה עומד שומר, והג'יפאים מרגישים בטוחים יותר. הם אולי משכנעים את עצמם שזו אבטחה נגד פיגועים, אבל בעלי המסעדה פוחדים לא ממחבלים אלא מטיפוסים אחרים לגמרי: הנרקומנית השלדית מפינת בלפור, הנרקומנית האולטרה-שלדית מהרצל, ההומלסית שמספרת בכל פעם סיפור אחר – פעם גנבו לה ארנק, פעם אין לה שמיכה. בהחלט לא נעים, והורס את התיאבון.

כמובן הרחוב מלא עוד אנשים, לא רק הומלסים ונרקומנים. הרי אני שם. ואתם. אבל גם אנחנו לא ממש כוס הקאווה של הג'יפאים. כי לעומתם, מי אנחנו בכלל, מרוויחי המינימום, מקוצצי ההטבות, נעשקי הארנונה ונמצצי החשמל? הג'יפאים הם האנשים שבכמה מילים מסוגלים לפגוע בתנאי ההעסקה שלי, לקצר לי את הפסקת

האוכל, להאריך לי את שעות העבודה בלי תשלום נוסף. חלילה, אין להם שום דבר אישי נגדי – הם לא מכירים אותי, אבל בינינו, הם גם לא רוצים להכיר. בשבילם אני עוד מספר או נתון במצגת פאוור-פוינט כלכלית, ואין להם בעיה לומר "המספרים האלה לא מקובלים עליי, אני רוצה שעד הרבעון הבא הם יופחתו בעשרה אחוזים". הם לא מסוגלים לדמיין למשל שאני הבת שלהם ולהתחשב בי בשל כך.

הרי ביני ובין הילדים שלהם אין דבר במשותף. הם לומדים תקשורת ומנהל עסקים בבינתחומי, מתגוררים (בגפם, לעולם לא עם שותפים) בנכס המשופץ שהעניקו להם הוריהם מתוך מבחר הנכסים שברשותם. הילדים האלה לא ילמדו או יעבדו אתי לעולם. לא ייסעו אתי באוטובוס. כי מי נוסע באוטובוס היום? רק מי שאין לו בררה. החלשים, הנגזלים, חסרי הלובי, שאפשר להעלות להם את תעריף הנסיעה בלי למצמץ. הרי הם לא יעשו דבר.

האומנם?
ככל שמצבם של הג'יפאים משתפר, כן מצבנו מידרדר. אתם ואני סולקנו מהתודעה שלהם כבר מזמן. הם לא הולכים במדרכות שלנו, לא נושמים את אותו אוויר, לא אוכלים את אותו אוכל, לא חיים באותה מדינה. כבר לא מדובר ב"פער חברתי". מדובר בבערה שהולכת ומתלקחת.

יותר ויותר אנשים "רגילים" צוברים זעם. אנשים כמוכם וכמוני, שעובדים שישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום ובכל זאת מסיימים את החודש עם 3,500 שקלים בזמן שמישהו אחר אוסף לכיסו את הרווחים ומדבר על צמצומים בעלויות. הג'יפאים עושים הכול כדי לא להתערבב עם הרחוב, ולכן הם לא יודעים שמהרחוב נשקפת להם הסכנה. כי אין דבר מסוכן יותר ממי שאין לו מה להפסיד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 20.1.2010

לא הכל בחיים?

את המשפט "כסף זה לא הכול בחיים" לא שמעתי הרבה בבית הוריי. אצלנו כסף היה משמעותי מכדי לזלזל בו בצורה כזו. לא גדלתי במצוקה או ברעב, חלילה, אבל הוריי שחו בנהר החיים כשראשם מציץ מעט מעל המים, חוששים תמיד מפני הגל הבא שיכסה ויטביע אותם אל הקרקעית.

אפילו שלכאורה היה לנו כל מה שצריך, עננת ה"אין לנו כסף בשביל זה" סירבה להתנדף מעלינו. ממילא השתייכנו למעמד הבינוני-מינוס, כלומר משפחה נורמלית עם שני הורים עובדים ומינוס גדול בבנק. למילה "מינוס" נחשפתי זמן רב לפני שהתחלתי ללמוד חשבון בבית הספר, ואפילו שלא ידעתי בדיוק מה היא אומרת, הבנתי שמדובר במצב כלשהו שככל שמנסים להיחלץ ממנו, כן הוא ידבק בך ולא ירפה.

למדתי לא לבקש דברים יקרים או דמי כיס. בובות ברבי למשל, שהתגוללו לעשרות בבתיהן של חברותיי לכיתה, היו מחוץ לתחום. בגיל צעיר מדי למדתי לחפש קודם כול את תג המחיר של המוצר, עוד בטרם אבדוק אם הוא מתאים לי או מוצא חן בעיניי בכלל. אם הוא יקר, כדאי לי לשכוח ממנו ומיד. אם הוא זול, חייבים לתת לזה צ'אנס. ככה לימדו אותי.

כשעברתי דירה אחרי הצבא הזמנתי כרטיס אשראי מהבנק. לא רציתי אותו, אבל ידעתי שאחרת יהיה לי קשה מאוד להסתדר רחוק מבית ההורים. ביקשתי שמסגרת האשראי שלי תהיה צרה ככל האפשר – הכרתי מהבית את האשליה שבפריסה לתשלומים ואת המחנק שיום הגבייה מביא אתו, ולא רציתי לאפשר לעצמי יותר מדי מרחב להתפרע עם הפירעון.

בחמש השנים שחלפו מאז הספקתי להיות מחוסרת עבודה שלא מרצון, פקידה קטנה בשכר נמוך, קופירייטרית אמידה, עיתונאית פרילנס שרודפת אחרי הצ'ק ומנהלת מחלקה באתר אינטרנט ששילם לי לבדי משכורת כפולה מזו שמשתכרים שני הוריי ביחד. עדיין בדקתי היטב את תגי המחיר בחנויות, אבל מה שראיתי הפסיק להפחיד אותי. הנחתי קצת כסף בצד, לחיסכון, והתחלתי ליהנות ממה שיש לתל אביב להציע.

הרבה ספרים, שמלות יפות, נעליים מעוצבות, ארוחות צהריים בבתי קפה. לראשונה בחיי עזבתי את המעמד הבינוני-מינוס, ועברתי למעמד הבינוני-פלוס.

לפני פחות משנה הגיעו השמועות על המיתון, ואתן מכתב פיטורים. פתאום לא היה לאן ללכת. דלתות אוטומטיות של משרדים נשארו סגורות בפניי, אנשים שביקשו שאתפטר ואעבור לעבוד אצלם התנדפו ואינם, המגדלים קרסו באוויר. כמה חודשים של ניסיונות, השתדלויות, ראיונות ופקסים עלו בעשן עם חסכונותיי הצמוקים, ואז התקבלתי לעבוד בחנות ספרים.

לעומת עבודתי האחרונה, שילשו שעות העבודה את עצמן, ואילו המשכורת הצטמצמה לרבע. להתראות שמלות, היו שלום בראנצ'ים, ובאמת לא היה אכפת לי לוותר על כל אלה אילו הצלחתי לקיים את עצמי בכבוד, אבל כששכר הדירה שלך הוא יותר מחצי מהמשכורת, ממה משלמים את החשבונות? שלא לדבר על הוצאות החיים השוטפות? או-קי, אז מכניסים שותף שלישי לדירה. מפסיקים לשבת בבתי קפה, מצמצמים את חשבון הסלולר ומשתדלים לקנות במכולת ולא ב"טיב טעם". נו? נו? כבר קיצצתי כל מה שאפשר, למה שום דבר לא משתנה?

בכל יום אני הולכת ברגל בשדרות רוטשילד ורואה עוד ועוד ג'יפים נולדים כמו ונוס מן הים, מכוניות פורש, קורבט ומוסטנג חונות באדום-לבן. עשרות מגדלים ממתינים להתמלא עשירים. מניין הם באים? במה הם עוסקים? ברור שלא בשום דבר שמצריך שימוש בידיים או ברגליים. מי שנוהג באינפיניטי לא עושה משמרת בעמידה. זיכרונות ה"עושר" שלי נראים צנועים באופן פתטי לעומת הצורך של האנשים האלה להציג לראווה את ממונם. הרי במחיר החלפת טמבון במכונית שלהם יכולתי לחיות חצי שנה בדירתי בלי לדאוג שהצ'ק יחזור מהבנק. החנויות, המסעדות והבתים שלהם סגורים בפניי במחסום בלתי נראה, ולפעמים דווקא בדלת מוחשית מאוד.  הם ואני חיים ביקומים מקבילים. להם מותר לנחות או לחנות ביקום שלי, אבל לי אין דריסת רגל באזור שלהם.

למרות הניסיונות, שינוס המותניים ונשיכת השפתיים, נאלצתי בחודשים האחרונים להתחנן שוב ושוב בפני הבנק שיגדיל את מסגרת האשראי שלי. עוד קצת, רק עוד אלף, המשכורת של החודש הבא תכסה את זה ואז יהיה אפשר לנשום קצת. וראו זה פלא – המשכורת נכנסת ומיד יוצאת. יום המשכורת הפך לעוד יום בחודש, כי אתה או בלעדיה אין שום הבדל.

לפני שבועיים ארגנתי יריד קטן בחצר ומכרתי בגדים, תכשיטים ונעליים. סיימתי אותו עם כמה מאות שקלים ביד וגאווה על תושייתי, אבל החיוך נמחק מהר – למחרת הגיעו חשבונות בדואר, והכסף שקיבלתי מהמכירה, הכסף שהייתי אמורה להשתמש בו כדי לקנות דברים הכרחיים כמו חולצות ארוכות לחורף, נעלם כלא היה.  נכון, אין "זמן טוב" להיות בו עני, אבל קשה במיוחד הקיום במרחב שהפערים בו גדולים כל כך. ביום אחד בחנות אני מוכרת ספרים בסכום ששווה פי שניים מהמשכורת החודשית שלי. אנשים מגיעים לדלפק, קונים במאות שקלים בלי להניד עפעף, וקמט קטן של מרירות חורץ לו בזווית פי. קפיצה קטנה החוצה, אל הרחוב, מגלה לי שכמעט שום דבר בחלונות הראווה אינו בהישג ידי. איך זה קורה?

דווקא העבודות הפשוטות יחסית שביצעתי בעבר פרנסו אותי יפה, אבל עכשיו – ככל שאני עובדת יותר, כן אני הולכת ומידרדרת לתחתית. בקושי נושמת. מודאגת תמידית. כסף הוא לא הכול בחיים? ספרו את זה למישהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 11.11.2009

באתי ללשכת העבודה

כמו בכל שבוע מאז חודש ינואר, גם ביום שני שעבר יצאתי למפגש אינטימי עם מכונת טביעות האצבע של לשכת התעסוקה בתל אביב. אצל רוב האנשים זו תמציתה של מערכת היחסים עם הלשכה: תור, אצבע, פתק, קישטא. לי, משום מה, לא היה מזל כזה.

ההתחלה הייתה דווקא אופטימית: בבוקר בהיר של ינואר התייצבתי בלשכה לראשונה. הפקיד איאסו אסמרה התקשה למלא את משבצת המקצוע בטפסים שלי מכיוון שבלשכה לא מכירים בעריכה או בכתיבה כמקצוע, אבל ממילא היה לי ברור ששום עיתון לא מחפש את הכוכבים הבאים שלו במשרד התעסוקה. לא נורא, חשבתי לעצמי, נחפש עבודה לבד, ובינתיים נקבל מלגת קיום קטנה שתספיק לשכר דירה ולחם אחיד.

הצרות התחילו כשמצאתי בכוחות עצמי חצי משרה צנועה בתחום התוכן באינטרנט, ועדכנתי את הלשכה בבשורה המשמחת. איאסו מסר לי טופס כלשהוא ואמר לי לגשת אתו לביטוח הלאומי כדי שאהפוך ממובטלת רגילה ל'זכאית להשלמת הכנסה'.

בשלב זה גיליתי תופעה מוזרה: בניגוד לכל היגיון, לשכת התעסוקה והביטוח הלאומי שוכנים ברחובות שונים, וכמובן פועלים בשעות שונות. העברת הטפסים מתבצעת פיזית, כמובן, הרי הפקס והאי-מייל הם אמצעים עתידניים שטרם נכנסו לשימוש במוסדות ציבוריים.

לאחר כמה ניסיונות נפל הצלחתי להעביר את המסמך לידיים הנכונות. כעת, קיוויתי, אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה הצנועים שלי.
בציפייה דרוכה המתנתי ל-17 בחודש (התאריך התמוה שהביטוח משלם בו לאומלליו הנצרכים), אך חשבוני נותר מיותם. בביקוריי הבאים בלשכה התפלאתי לגלות שמכונת טביעות האצבע אינה מזהה אותי, ועליי לבלות שעתיים נוספות בתור הארוך שהשתרך ליד גומחתו האפרפרה של איאסו. כששאלתי מדוע, קיבלתי את התשובה "לא יודע, ככה זה". מה שהתחיל כסטוץ קצר עם מכונה הפך לחתונה קתולית עם פקיד.

מהביטוח הלאומי לא הגיע דבר בינתיים, ובכל פעם שפניתי למוקד הטלפוני (המופעל על ידי חברה פרטית המאופיינת במידע לא עדכני ונציגי שירות שנחתו הרגע מהטיול במזרח) זכיתי לגרסאות שונות של התשובה "לא יודע".

בניסיונותיי הפתטיים לקשר בין שני המוסדות הללו (הביטוח והלשכה) נתקלתי בחומה נוסח גדר ההפרדה: סירוב מוחלט לכל סוג של דיאלוג או הכרה בזכות הקיום של הצד השני. שוב ושוב נשלחתי והוחזרתי כחבילה שאיש אינו חפץ בה, מאיאסו לאידה דרור הרכזת, לצביקה מנהל הלשכה, ומשם בחזרה לביטוח הלאומי.

בביטוח אמרו לי "זו בעיה של הלשכה", ובלשכה אמרו "זה עניין של הביטוח". הצעתי החלושה לקיים שיחת טלפון בין הגורמים נענתה בנחרת בוז. חודשיים נוספים חלפו, חצי המשרה שמצאתי נעלמה בטרנד הקיצוצים, ודמי אבטלה אין.

את השלווה שלאחר ייאוש אשר שקעתי בה החרידו שני מכתבים שנחתו בתיבתי ביחד: המכתב הראשון הודיע לי שאם לא אשלח את טופס 7829 בתוך שבוע, לא אקבל דמי אבטלה. הצצה קצרה בראש הדף גילתה לי שהוא נכתב לפני חודש.

במכתב השני, איך לא, חיכתה לי הודעה על ביטול זכאותי לדמי אבטלה, מאחר שלא שלחתי את טופס 7829. כן, גם שירותי הדואר של הביטוח הלאומי מופעלים על ידי חברה פרטית, הפועלת ברוח ערכיו של המוקד הטלפוני.

בתחילת חודש אפריל התיישבתי מול דגנית יצחקי, פקידת התביעות של הביטוח, והודעתי שכאן תהיה קבורתי. היא העבירה אותי ללשכתה הממוזגת של מנהלת אגף בשם פלורה אברהם. פלורה הודיעה לי כי לשכת התעסוקה לא העבירה מעולם לביטוח הלאומי דיווח על אודותיי וכי לפי המחשבים שלהם איני קיימת.

הבטתי באותה פלורה ובתנופה חבטתי את ראשי בשולחנה העמוס קלסרים. זו הייתה הוכחה מספקת לקיומי ואכן, בכמה הקשות מקלדת נוספות היא גילתה שדיווח כלשהוא בנוגע אליי אכן הועבר אליהם אי-אז, אך נכתב בו שאיני זכאית לדמי אבטלה, מכיוון שאני כבר עובדת במשרה שהופניתי אליה על ידי הלשכה.

משונה, מלמלתי, הייתי משוכנעת שאת העבודה ההיא מצאתי בכוחות עצמי.
רגע – באמת מצאתי אותה בכוחות עצמי!
ואז הבנתי: פקידי הלשכה חייבים להציג דוחות על מספר האנשים שהם מפנים לעבודה בכל חודש. אחת כמוני, שהסיכוי שלה למצוא עבודה דרך הלשכה שקול כנגד סיכויי השלום בין ישראל לאיראן, דופקת להם את הסטטיסטיקה. מה עושים? מפברקים. מי כבר ישים לב?

פלורה הבטיחה לי שב-17 באפריל אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה של ינואר-פברואר. למרבה הפלא, ערמת פרוטות מאובקות אכן נחתה בחשבון הבנק שלי בקול צלצול מתכתי.

קיוויתי שאולי כעת אצליח לקבל גם את השאר, אבל ביום שני לפני שבועיים ציפתה לי הפתעה: "את כבר חמישה חודשים כאן, אני חייב להפנות אותך לעבודה", בישר לי הפקיד איאסו. התרגשתי – מיום הגיעי ללשכה לא הוצעה לי שום משרה. בדמעות תודה לקחתי מאיאסו את ההפניה, נרגשת לקראת התחנה הבאה בקריירה שלי כעורכת או כותבת, מצדי אפילו קלדנית זוטרה.

בדף הלבן, מסומנת במרקר צהוב, חיכתה לי הצעת עבודה כפועלת פס ייצור במפעל למטליות ניקוי וסמרטוטים. הבטתי בדף, הבטתי באיאסו ויצאתי מהלשכה.
בבית חיכה לי מכתב טרי מהביטוח הלאומי: "אנו מודיעים לך כי סיימת את מכסת דמי האבטלה המוקצית לך, ואינך זכאית עוד לתשלום".

כמה ימים לאחר מכן התקשר איאסו והודיע לי שמכיוון שלא פצחתי בקריירת הסמרטוטים שייעד לי, הוא מכניס את שמי לרשימה השחורה על תקן "סרבנית עבודה". ביום שני האחרון לא טרחתי להתייצב בלשכה.

בפעם הבאה שתשמעו בחדשות על ירידה במספר מבקשי העבודה, דעו שלא מדובר בהתאוששות המשק אלא בכמה אלפי אנשים כמוני שנשארו בבית כי התעייפו מלהילחם על מה שמגיע להם.
איאסו, אידה, צביקה, דגנית ופלורה – אין ספק שהצלחתם במשימה: לעולם לא אטריד אתכם עוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.6.2009