בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.
etsy
כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?

מודעות פרסומת

20 שאלות שכל גבר חייב לענות עליהן

1. שאלה לאמנים מכל תחומי האמנות: האם לעתים קרובות טוענים נגדכם שהמניע היחיד שעומד מאחורי היצירות שלכם הוא "לקבל צומי"?
2. כשאתם נמצאים בוויכוח עם מישהו ומבטאים את חוסר ההסכמה שלכם בעצבים, האם יש מי שטוען שאתם כועסים רק בגלל שאף אחד לא מסכים לשכב איתכם?
3. בראיונות עבודה, האם נשאלתם אי פעם איך אתם מתכננים לשלב בין הקריירה למשפחה?
4. מתי בפעם האחרונה שמעתם את הטיעון "גברים הם פשוט לא מצחיקים/אין להם חוש הומור"?
5. האם נשאלתם או שאלתם את עצמכם אם לזוגתכם מפריעה ההצלחה שלכם בעבודה?
6. האם התקשיתם לחדור לנישה או תחום עיסוק מסוים משום שהוא "מועדון סגור של נשים"?
7. האם אתם מעכבים הבאת ילדים לעולם משיקולי קריירה?
8. האם אתם נאלצים לשקר לעתים קרובות ולומר שיש לכם חברה, כדי שמישהי תפסיק להטריד אתכם?
9. האם ספגתם בוז, עלבונות או יחס לא ענייני מאחרים בגלל הלבוש או הנעליים שלכם?
10. האם בסרטים או ספרים, אתם נאבקים למצוא דמות שאתם מזדהים איתה – כיוון שכל הדמויות הגבריות הן יצורים שטחיים ולא מציאותיים שפועלים בניגוד להיגיון ומאופיינים בהיפר-סקסואליות?
11. מתי בפעם האחרונה עברת למדרכה השנייה או העמדת פנים שאתה מדבר בסלולרי רק משום שמישהו הלך מאחוריך ברחוב חשוך בלילה?
12. האם אי פעם שיבחו אותך כ"גבר דעתן ועצמאי" או שעצם היותך גבר גורם לדעה ועצמאות להיות מובנות מאליהן?
13. האם צירפו אותך פעם לצוות חשיבה כדי "לקבל קצת זווית גברית" על העניין שנמצא בדיון?
14. האם פרסומות טוענות שאתה מסריח, מלוכלך או מכוער?
15. האם נדרשת אי פעם לבדוק אם צורת הגוף שלך היא "תפוח" או "אגס"?
16. האם מדידת בגדים ברשתות אופנה פופולריות מעלה בך לעתים קרובות שנאה עצמית ורצון לבכות?
17. האם לעתים קרובות אתה מגלה שאין בגדים במידה שלך, על אף שאינך סובל מעודף משקל קיצוני או חריגות גופנית כלשהי?
18. האם לעתים קרובות אתה נדרש להתאים את עצמך לבגדים (באמצעות דיאטה, התעמלות או הסרת שיער מחלקי גוף שונים), במקום שהם יתאימו אליך?
19. האם נתקלת אי פעם בחנות בגדי גברים שכל הפריטים הנמכרים בה הם במידה ONE SIZE?
20. מתי לאחרונה סיפרו לך שחלק מסוים בגוף הגברי הוא עכשיו "הדבר הכי חם", הציפו אותך בתמונות של אנשים שהתפרסמו בזכות חלק הגוף הזה (שאצלם הוא כמובן מושלם) ושטפו לך את המוח עם המחשבה שאתה חייב להתאמץ כדי להשיג את המראה הנחשק ושאם אין לך אותו – אתה מכוער או לא ראוי?

* השאלון נכתב בהשראת QuestionsForMen, משפטים ושאלות שנשים מפרסמות בטוויטר במטרה לחשוף את הסקסיזם היומיומי, זה שלא עוסקים בו, זה שלא הופך לחקירה במשטרה, זה שאני ואחרות חיות איתו יום יום. שאלות 1 עד 10 תורגמו מטוויטר, שאלות 11 עד 20 חיברתי בעצמי 

 

עם של אנאלפביתים

בניגוד לכל מיני פוליטיקאים, זמרים או מנחי שעשועונים, אף פעם לא ניסיתי להתהדר בנוצות ה'עממיות'. אני לא שרית חדד ואין לי בעיה שתקראו לי סנובית ומתנשאת. אבל אם כבר קוראים לי ככה, כדאי שזה יהיה מסיבות מוצדקות. לא מעט מהאנשים בסביבתי הקרובה מתחלחלים לשמע צמד המילים "תרבות ישראלית". זו כוללת בתוכה גם את הספרות הישראלית, המוזיקה הישראלית וכמובן הטלוויזיה הישראלית. הנטייה הזו של הסובבים אותי להתחלחל מהנ"ל גורמת ללא מעט ויכוחים בינינו: אני כן חושבת שיש כאן ספרות טובה וגם מוזיקה טובה. שתיהן מועטות ובסכנת הכחדה תמידית, אבל הן ישנן. (על הטלוויזיה אני לא רוצה לדבררק אזכיר שהפסקתי להחזיק את המכשיר בבית לפני חמש שנים, וטרם הצטערתי על כך.) אותי לא תמצאו מקטרת על זה ש"לא יודעים לכתוב במדינה הזאת"- כי יודעים. לא הרבה, אבל יודעים. לא תמיד, אבל יודעים.

על מה כן תמצאו אותי מקטרת? או. בואו נשים בצד את הפוליטיקה, הכלכלה, משבר הרווחה, הפערים החברתיים והכיבוש (תביאו מכולותבניין, יש הרבה מה לשים בצד). בואו ניקח דבר אחד קטן, כמעט שולי, שאף אחד לא מדבר עליו.

***

קרוא וכתוב.

עזבו אתכם מ'מלחמה ושלום' של טולסטויבואו נתחיל מלמטה: האל"ףבי"ת. סביר להניח שכל מי שעבר את מערכת החינוך יידע לדקלם את רצף האותיות עד ת"ו בלי לטעות, אבל אין מה לשמוח: מיום ליום נדמה שיש פה יותר מדי אנשים שמכירים את האותיות בלי שיהיה להם מושג איך להשתמש בהן. דוגמה? בבקשה: “אני לא שוחכת מה שאמרתה לי". ומה לגבי "הממשלה לא תיתן אפילו סכום זהום למי שיצתרך", “תיפסת על עץ גבוה", “את פשוט מגוכחת". דיסלקט? עולה חדשה? לא ולא. הצירופים הנ"ל הונפקו ממקלדותיהם של גברים ונשים ילידי הארץ, בוגרי מערכת החינוך, כמה מהם אפילו בעלי תואר אקדמי ממוסד רשמי. לא, אין מצב.

***
בטח שיש. כמו שכבר כתבתי פה בעבר, בני הדור שלי (ילידי שנות השמונים המוקדמות) למדו קריאה וכתיבה בשיטת 'השפה כמכלול', שיטת לימוד שיובאה לארץ מארה"ב (חשוב לציין שהשיטה נכשלה שם ונכתב על כך רבות, אבל זה לא עניין את המייבאים החרוצים).

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

אחד מיסודות השיטה היה הימנעות מוחלטת של המורים מתיקון שגיאות כתיב. 'קודם שיבינו את המשמעות של המילים, ואחר כך נתעסק בזוטות'. זה נחמד לדעת מה פירוש המילה 'מושחת', קצת פחות נחמד להיות בן 29 שכותב 'מושחט'. רק לפני כמה ימים, כשדפדפתי בשרשרת אתרי האינטרנט הקבועים שלי, זה הכה בי: הדור העילג שלי כבר נמצא בשלהי שנות העשרים לחייו. ואלוהים ישמורהוא מתחיל להתרבות.

***
לא משנה כמה חוויות מתקנות אעבור וכמה סדנאות 'הצעקה הראשונית' ידרסו אותי ברוורסלעולם לא אשכח את התסכול והחרון שמילא את הוריי כשהתעקשו לשבת איתי על שיעורי הבית. “איך את לא מבינה? תסתכליאם המספר הזה בא מעל אפס, את צריכה לזכור אותו בראש ורק אחר כך להוסיף אותו לתוצאה!”. לא עזרחשבון לא הבנתי. מה שכן הבנתי זה שהוריי, למרות שההשכלה הרשמית שלהם לא הייתה קשורה כלל לתחומים ריאליים כמו מתמטיקה, יודעים לבצע פעולות בסיסיות בחשבון וגם להסביר אותן. דווקא בכל מה שקשור לכתיבה וקריאה תמיד הסתדרתי, אבל ראיתי אותם יושבים כמה שנים אחר כך עם אחי שבניגוד אליי ניחן בראש מתמטי ופחות ספרותיומתקנים לו את שגיאות הכתיב וטעויות התחביר. “לא שהלכתיכשהלכתי!”. לא הייתה שאלה בכלל: היו להם את הכלים הבסיסיים הנחוצים להורה כשהוא מתיישב ליד הילד שלו, לעזור לו בשיעורים (ושפע עצבים, אבל זה, כמו האיש הכחול, מסיפור אחר).

***
מה יעשו בני הדור שלי, כשיידרשו (והם יידרשו) לסייע לילדים שלהם בשיעורי הבית? איך יעזרו להם לכתוב חיבור בנושא 'חג הפסח'? “פאם עם ישראל איה במיצרים ופרעו היתאחזר אליהם ומושה נתן להם מקות צפרדאה וקינים וארוב"? זה חמוד בכיתה א', ומפסיק להיות חמוד מיד כשהיא מסתיימת. אוקיי, כיתה ג', גג! אחרי כן? אם לא אובחנה דיסלקציה (ויש לי את כל הסימפטיה לדיסלקטים, דיסגרפים ובעלי הפרעות קשבאני בעצמי מופרעת כזו), כנראה שמישהו בשרשרת כשל במילוי תפקידו. 'המורה', מיד יאשימו הטוקבקיסטים. אבל מי זו המורה? מישהי לא הרבה יותר מבוגרת מההורים בני הדור שלי, שלמדה באותה מערכת חינוך דפוקה ובאותה שיטה כושלת. ונניח שהיא מצוינת. מה עושים בבית? למי אמור הילד להאמין, למורה שמאייתת לו על הלוח או לאמא, שלא בטוחה איך כותבים "בתוחה"?

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

 

***
פעם בכמה חודשים מתפרסמות בעיתונים תוצאות מבחני פיז"ה או המיצ"בוכולם רועשים: “ישראל במקום האחרון בגלקסיה בלימודי המתמטיקה!”. למי אכפת מהמתמטיקה? יש פה מלא אנאלפביתים!

הנה, אמרתי את זה. אנאלפביתים. הם מכירים את האותיות, נכון. אבל זהו פחות או יותר. המחשבה על קריאת ספר מעוררת בהם צמרמורת, ולא פלא: איך אפשר ליהנות מספר אם כל משפט הוא משימה מכשילה? שלא לדבר על ההשפלה שמגיעה כשהמורה מבקשת ממך להקריא בקול בשיעור תנ"ך? (הכרתי מורה שפשוט הפסיקה לבקשלא היה לה נעים לגרום לתלמיד מבוכה מול החברים שלו. כך נמנעה ממנו האפשרות ללמוד איך לבטא את המילים נכוןאבל מעמדו החברתי נותר איתן). אנאלפביתים.

***
עכשיו תגידו 'סנובית'. 'מתנשאת'. 'אליטיסטית'. אבל יד על הלב: ממתי היכולת לאיית נכונה בשפת אמך הפכה למותרות? והזעם, הזעם! עליי אתם כועסים? תכעסו עליהם, אלה שלקחו ילדים טובים מכל השכבות, עם כל הפוטנציאל שבעולם, מנעו מהם את הנכס הראשון שילד רוכש בלימודיםהשפה והפכו אותם לעדר טיפש שחושב ש'חחח' זו מילה, שמימיו לא פתח מילון, שבוהה בקשקשןעגבניות עם משקפי קרן פומפוזיים, בעגלים מיוחמים ודלילשון על שפת בריכה בבית מוקף מצלמות, בשדיים מקפצים בתחרויות ריקוד עם 'כוכבים' שמעולם לא האירו. לכל דור יש את האידיוטיזם שלו, זה ברור. וכל דור משוכנע שהדור הבא הרבה יותר גרוע (הביטלס נחשבו לסכנת נפשות!)- אבל לרוב מספיקים כמה כלים בסיסיים כדי לחלץ מתוך סערת הטיפשות הכללית אנשים טוביםבסךהכל: שפה נכונה (עזבו אתכם מ'נאותה'. נסתפק בנכונה) היא אחד מהם. אנשי העידן החדש אוהבים לומר ש'מילים בוראות מציאות'. כמו שזה נראה מפה, המציעוט לא משו ביכלל. חחח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.12.2010

אין תגובה

קשה לתאר נושא לעוס לכתיבה יותר מטוקבקים. כמה פעמים אפשר לשמוע ש"תרבות" הטוקבקים
בישראל בהמית ואלימה? עובדה שאפשר. צריך לומר זאת בקול רם: פני הדור כפני הטוקבק. אתם יכולים לשכנע את עצמכם עד מחר שאת כל התגובות כותבים אותם שלושה אנשים שמתניידים מאתר לאתר בהתקף טירוף ושבכלל, למי אכפת מה כתבו "שמאלני שהתפכח" ו"שירן25 המלכה" מתחת לידיעה שזה עתה קראתם, אבל האמת היא שהתגובות הן שיקוף נאמן.

גולש באינטרנט

הן מציגות לא רק את המנטליות התוקפנית של הכותבים אלא גם אותנו, אלה שעומדים מנגד, מצקצקים ועוברים מיד לעניין הבא. כי למי יש כוח לכתוב תגובה מתונה ומחכימה רק כדי להידחק לסוף התור, להיות טוקבק מספר 3,582, בין "חחחח" ל"פחחח"? זה כמו להכין סלט פירות לחמור. או כמו שאימא של ס' הייתה אומרת: "שמפניה בסיר לילה". מה הטעם?

סחרחורת השבוע וחצי האחרונים, מאז נכנסה האנייה "מרמרה" לחיינו והפכה את ישראל לקרון רכבת שדים שנחטף בידי פסיכופט, הייתה גן עדן לכל מי שבתור ילד אמא איימה לשטוף לו את הפה בסבון או בפלפל חריף בכל פעם שפלט מילה שקלט ברחוב.

נדמה שכל האתרים פיטרו או סיממו בכדורי שינה את התגובנים שלהם, אותם אנשים שאמורים לשבת מול המסך ולבצע את העבודה הלא כל כך סבוכה של סינון תגובות המכילות קללות, הסתה לאלימות, גזענות ואיומים ברצח. "תמיד דופקים את השחורים" – כן, "מחר אני יוצא עם רובה טעון ויורה בכל אשכנזי שעובר מולי" – לא. נשמע די פשוט, נכון? ברור שהעומס עושה את שלו, וסביר שיתפלק איזה טוקבק לא הולם מדי פעם, אבל השבוע היה אפשר ממש לשמוע את ה"בום" של נפילת כל המחסומים וההגנות.

אייטם באחד האתרים הגדולים על חברת הכנסת חנין זועבי גורר בעקבותיו את התגובות "לשפוך לה חומצה על הפנים!" "לירות לה בראש ולחרבן על הגופה" ו"חנין זועבי הולכת למות. כל ערבי שיתנגד יחטוף כדור". מתחת לסיקור קצרצר של הפגנת שמאל בתל אביב נכתב "לגאול דרך מערך המתות חסד מוסדי את כל השמאלנים". הידיעה על רימון עשן שהושלך ממקור לא ברור באותה הפגנה הניבה טוקבק מלא צער: "בוגדים, חבל שלא רימון רסס" (כל הציטוטים מובאים כלשונם). אגב, יונה אברושמי ביקש למסור ד"ש.

ואל תגידו לי "זה רק טוקבקים". אין "רק" טוקבקים כמו שאין "רק" שלטים עם מדי אס-אס ו"רק" דין רודף ודין מוסר. שום דיקטטורה רצחנית לא הייתה משגשגת ללא הרטוריקה, אמנות השכנוע באמצעות השפה. למילים יש כוח הרבה יותר ממה שמייחסים להן. מילים הן שהעלו מעלה כמה מהדמויות הכי מפחידות בהיסטוריה, מילים הובילו למלחמות. מילים יכולות להרוג. אל תשכנעו את עצמכם אחרת.

גם אם מוציאים את הפוליטיקה מהמשוואה, זירת התגובות ממשיכה לתדלק את עצמה. "הכותבת של המאמר מטומטמת", "פוסטמה", "מכוערת דוחה וטיפשה" – זה רק מקבץ קטן משפע הטוקבקים שהופיעו בתגובה לאייטם תמים במדור ספרות באחד האתרים הגדולים.

אני יכולה להבין ביקורת חריפה, ומוכנה גם לקבל תגובה כמו "חרא של כתבה" כי היא מתייחסת לנושא, גם אם בחוסר טעם ובלי הסבר מספק, אבל הבחירה של האתרים לאפשר למגיבים להשתלח על בסיס אישי וללא הגבלה בכותבים המועסקים אצלם מתמיהה. "פוסטמה" זו לא תגובה, זו יריקה בפנים.

האתרים אמורים בין היתר להיות החיץ בין המוחטה לפרצופו של הכותב. למה שלא יעשו זאת? הרי הוא כותב עבורם, לרוב בלעדית, מעמיד את עצמו לשירותם, ויוצר את התוכן שבלעדיו לא היו גולשים מגיעים לאתר. כותב כזה לרוב משתכר פרוטות כי האתרים לא חושבים שהעובדה שהם מרוויחים הון תועפות ממכירת שטחי פרסום מצדיקה תשלום ליוצרי התוכן. לפיכך בפועל, מלבד עוני, נגזרים על הכותב גם חיי חרפה מכיוון שכל אחד יכול בחסות האנונימיות הקדושה לקלל אותו עשרה דורות אחורה.

גם כאן היה אפשר לתהות על ערנותו של הש"ג (מסנני התגובות), אבל כנראה מדובר בבחירה מושכלת של מנהלי האתרים שלא לעמוד מאחורי הכותבים שלהם. בשביל מה? הם בסך הכול ממלאים משבצת, פרזיטים. מיליון כמוהם עומדים בתור, מוכנים לכתוב רק תמורת קרדיט. יושרה? תמיכה ממקום העבודה? קטעים אתכם, תישארו.

טינופת מביאה רייטינג. איך? פשוט מאוד: כאשר אתם רואים פרומו לתכנית שמוצגים בו שני מתמודדי ראליטי שואגים זה על זה בזעם, משהו בבלוטת הטראש שלכם מגרה אתכם להציץ. כאלה אנחנו, מוצצי דם. באינטרנט זה אפילו חייתי יותר: טוקבק הוא סימון טריטוריה. השתנה על פינת גדר שעכשיו היא שלנו. כבשנו את ההר. הותרנו את חותמנו בנצח.

יותר מכך – טוקבקיסטים אוהבים לחזור לזירת הפשע ולבדוק את הבעות הפנים של המז"פ. "איך אני? איך אני?" הם שואלים בכפייתיות, ובודקים אם מישהו כבר הגיב לתגובה שלהם "הכותב הוא זבל טיפש". ברגע שהתקבלה תגובה לתגובה – הטוקבקיסט ניצח. הבאזז נוצר, אפשר ללכת לישון. לא לפני שנגיד למס' 244 מה אנחנו חושבים על האמא שלו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.6.2010