מט ילדים/בלה שייר – ביקורת

אכזר
(ש"ע) רע, רשע, אלים, תוקפני, חסר רחמים, בעל לב אבן, נוקשה, בוטה.
להתאכזר
(פ') להתנהג באכזריות, לנהוג ללא רחמים, לנהוג בקשיחות, לייסר, להיות רע, להיות אכזר, להיות קשה-לב, להתעלל, להתעמר, לרדת לחיי-, לענות, להכאיב, לגרום סבל, לנגוש, לרדות, להכביד עולו, לרדוף, לרדת לחיי.

מט ילדים, בלה שייר, הספריה החדשה 2011. ציור העטיפה: לורטה לוקס, "שלוש בקשות"

***

כמה פעמים אמרתם, בקול או בלב, "ילדים הם עם אכזר"? בכמה מההזדמנויות האלה, עצם אמירת המילים היה דרך להשכיח, לסלוח ולעבור הלאה?
אפשר לומר ש"ילדים הם עם אכזר" הוא המשפט המקביל ל-Boys Will Be Boys הלועזי, האופן שבו היה מקובל להסיר מכתפיהם של בנים, נערים או גברים את האשמה על מעשים לא נאותים או אסורים (אלימות מילולית, הטרדה מינית, ונדליזם, תקיפה פיזית, תקיפה מינית או התעללות נפשית). בסופו של דבר מגיעה המסקנה המתבקשת: זו התנהגות טבעית, הן במקרה של "ילדים" או "בנים". אין מה לצפות מהם ליותר. הם יכולים להיות נחמדים, אם רק ירצו – אבל אם הם לא רוצים, אין לנו יותר מדי מה לעשות בנידון.

אכזריות הילדים אינה אורחת ב"מט ילדים": היא בעלת הבית. היא נוכחת בכל סיפור, בין אם כאכזריות רנדומלית שאינה מופנית כלפי פרט ספציפי, או בגלגולה השני כאכזריות מכוונת ומודעת שמטרתה היא לפורר את האחר.
הדמות האכזרית הראשונה שהקורא נתקל בה היא מירה, האחות הבכורה של פולה – הגיבורה של הנובלה שפותחת את הספר. קשה לפענח את הסיבה לשנאה היוקדת של מירה את פולה הקטנה: היא לא יכולה לשאת את נוכחותה כלל, גם כאשר זו שקטה לגמרי. משהו תמיד מפריע למירה, והאשמה היא תמיד פולה. פולה פותחת מגירה, מירה טורקת אותה בטענה שהצליל מציק לה. פולה מספרת לעצמה סיפור בפינת החדר, מירה צורחת לאמא שתבוא לקחת את פולה משם. פולה משחקת עם חיילי שחמט, מירה נטרפת. נדמה שמירה לא משלימה עם עצם קיומה של פולה בחיי המשפחה הקטנה (אבא, אמא ושתיהן), ומנסה למחוק אותו, לאיין אותו. שפולה לא תתקיים. למעשה, היא מנסה להכחיד כל פעילות, יישות או חפץ שגורם לפולה שמחה, בתקווה שהדבר יעלים את פולה עצמה.
החתול מוריק הוא הקורבן הראשון: פולה מאוד אוהבת את מוריק, חתול נחמד שאימץ לו את חצר הבית. היא משחקת איתו והוא חבר נאמן, שותף למשחקי "אבא ואמא" שלה ושל שוריק, הפעוט של השכנים. מהר מאוד מירה מתחילה לנדנד להוריה על כך שהחתול סובל, החתול ניזוק, החתול אינו צריך לחיות בחצר הקטנה, אסור לו להיות חלק מהמשחקים של פולה. מירה אומרת שצריך לקחת אותו לפארק ולהשאיר אותו שם, במקום שבו יהיה לו מרחב וחופש. ההורים לא שותפים לגישה של מירה, אבל כבר למחרת מגלה פולה שמוריק נעלם.איש אינו מוכן לומר לה מה קרה. רק מירה מביטה בפולה בסיפוק כשהיא מתכופפת לפינות אפלות בחצר וקוראת לו מוריק מוריק קיס קיס קיס קיס.
מוריק לא חוזר.

אלונה בחדר השינה. אוקראינה. מתוך הספר והתערוכה של הצלמת מיכל חלבין, strangely familiar

הגילוי הזה של אכזריות במירה כלפי פולה אינו סוף פסוק: מירה השילה מעצמה כל תכונה ילדותית והיא מקדישה את כל זמנה ללימודים, כאילו מדובר בדוקטורט באוניברסיטה ולא בתרגילים בבית ספר יסודי. מרגע שהצורך ללמוד ולהצטיין מופיע אצלה, פולה הופכת לאויבת של ממש. מירה מתעבת את פולה כי היא עדיין ילדה. ולדעתה של מירה, שמעולם לא הייתה ילדה, לפולה אסור להיות ילדה. היא שונאת ובזה לה על כל הפגנה של תכונה או יכולת בריאה של ילדים: דמיון, חוש מוזיקלי, שמחה, סקרנות. המטרה של מירה היא להשמיד את התכונות האלה בפולה, כי הן מפריעות לה (למירה) לחיות. לנשום. להיות.

למה?
למען האמת, קשה לי לענות על השאלה הזו. בעצמי לא הבנתי. אני אחות בכורה לשני אחים, אחד מהם בהפרש של שנתיים והשני בהפרש של עשר שנים ממני – והשנאה המצמיתה שנושבת ממירה לפולה זרה לי כמו פני כוכב פלוטו. וודאי שהכרתי אחים ואחיות שלא הסתדרו או רבו זה עם זה בילדות, ולפעמים המשיכו כך בחייהם הבוגרים. ראיתי ריבים וצרחות ומכות ומשיכות בשיער (כמובן שאחי האמצעי ואני, שחלקנו חדר משותף עד תחילת גיל ההתבגרות, הלכנו מכות באותה תדירות ששיחקנו בלגו על השטיח), אבל התיעוב הזה, כפי שהוא מופיע בספר – התיעוב הזה עורר בי רק תמיהה וסלידה. אפילו ברגע היחיד שבו מירה מסבירה לפולה עובדה חשובה על הקיום שלהן כיהודיות בבניין שכולו קומוניסטים שבאו מבתים נוצריים – אפילו אז לא חשתי במשב אחד של אחווה או שיתוף. עובדה זו יוצרת מצב שבו פולה היא דמות של ילדה רבגונית ומלאת רבדים, בעוד מירה נותרת במרייה התמידי מבלי להתקדם או להתפתח.

אנחנו הרוסים מהרוסים

גילוי נאות: אני משתייכת בחציי לתפוצה ולתרבות ממנה היגרה הסופרת בלה שייר לישראל. היא אמנם מאוקראינה, ואילו אני ילידת הארץ ובת לאמא ילידת לטביה. אבל שייר ואמי היגרו שתיהן  עם הוריהן לארץ בגיל 12, בשנות ה-70. אותה עלייה נחשבה לעלייה "אידיאולוגית", "ציונית" וכדומה. והיא נקלטה, איכשהו, בלי הרבה הדים. אצלנו במשפחה לא היה אף אחד ששם היה דוקטור ופה ניקה רחובות, מסיבה מאוד פשוטה: אין במשפחה שלי אף דוקטור. סבא יעקב (יאשה) היה ספר, סבתא שרה הייתה פועלת במובן הבסיסי-מסחרי של המילה, ועבדה כאן עד הפנסיה ולאחריה כפורסת נקניקים וגבינות בסופר, מסדרת מדפים במשביר לצרכן, מוכרת בחנות במרכז המסחרי חסר החן של שכונת נווה יעקב בירושלים. א-נו, ככה זה בחיים. מה נותנים לך אתה מקבל. לא שלא היו שאיפות: שלוש בנותיהם סיימו לימודים בקונסרבטוריונים ואקדמיות, ושלושתן הפכו מורות לפסנתר. שתיים מהן עד היום, אמא שלי פרשה בהקלה גדולה למקצוע אחר. כך או כך, כשהעלייה ההיא נחתה בנתב"ג, אף אחד (מחוץ למשרדי "המוסד") לא חלם עדיין על מיליון וחצי מהגרים מהגוש הקומוניסטי שיתפורר ויטלטל את העולם ואת ישראל הזעירה.

ההשתייכות הזו שלי (או יותר נכון- השיוך. לא בחרתי לבוא לעולם וכו') לעם ולתרבות הזו סייעו לי, מחד, בבואי לקרוא ולהבין את "מט ילדים". מאידך, ייתכן שלולא השיוך הזה הייתי מסוגלת לקרוא את "מט ילדים" כספר ותו לא, לא כעדות אוטוביוגרפית שהוברחה במעטפה נסתרת מעולם שמעטים הישראלים המסוגלים להבינו –  עולם שהמבנה החברתי והמשפחתי שלו, ההיררכיה שבין הרוחני לכוחני וההתנהלות שלו שונים כל כך, כמעט הפוכים מהנהוג פה.
"מנטליות", קוראים לזה. כשאני נתקלת ב"מנטליות" הזו פנים אל פנים או בסיפור שמישהו מספר לי, כמעט תמיד אני אומרת משפט שיישמע מאוד לא תקין פוליטית ואפילו גזעני למי שלא מכיר אותי: "יהודים-רוסים הם העם הכי דפוק בעולם". אבל רק מנהמת לבי מגיע המשפט הזה. רק מהיכרות אישית נפשית עמוקה. רק מהניסיון התמידי שלי לברוח מהלקח המר שתמיד (כך נדמה) מצפה בסוף לכל יהודי-רוסי באשר יפנה.

קסניה בגן השעשועים. רוסיה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

נכון, מדובר באומה משכילה לרוב, שאפתנית, שוחרת תרבות גבוהה ואסתטיקה, אמנות, ספרות ומוזיקה. עושר לשוני עם הומור בלתי מנוצח. אבל לאורך המאות האחרונות עברו יהודי ברית המועצות (כלומר- יהודי כל אותן מדינות שנהוג לכנות "רוסיה". מימי הצארים, תחום המושב, דרך המהפכה, השלטון הסובייטי והתפרקות הגוש) לא שבעה מדורי גיהינום, אלא הרבה יותר. עשרה קבין של סבל ירדו לעולם, חמישה נטלו הרוסים ובהם יהודי רוסיה, וחמישה נוספים נטלו יהודי רוסיה לבדם. כמובן שאי אפשר להשוות סבל לסבל, ואין ספק שעמים רבים בעולם (לרבות אפריקה) יוכלו להתמודד על התואר – אבל אלוהים אדירים, כמה שהם סבלו. כמו שכל ה"רוסים" סבלו, פלוס גיהינום ספיישל ליהודים, על חשבון הברון/הצאר/הכנסייה/הקרמלין/סטאלין/הנ.ק.וו.ד וכן הלאה.
תגידו אתם: אחרי כל כך הרבה רע, איך אפשר להישאר נורמלי?

כל הווידוי הארוך והלא-תקין-פוליטית שקראתם כעת נועד להסביר את שברון הלב שגרמו לי כמה מהדמויות והעלילות המקבילות ב"מט ילדים".  תגידו שהלב שלי נשבר יותר מדי במהלך קריאת ספרים(ראו ביקורות קודמות), אבל "מט ילדים" מצליח לשרטט בנאמנות כמעט פתולוגית את אותה "מנטליות" רוסית מפורסמת וחמקמקה, שכמה מסממניה החיצוניים הפכו לחומר לבדיחות בתקופת גל העלייה העצום של שנות ה-90 (סנדלים עם גרביים, סנדוויץ' עם נקניק, עברית קשה שפה, קופאיות, זה לא בית רוסי אם אין סבתא בסלון וכו'). הסממנים הפנימיים, המוכרים רק ליודעי-דבר, פרושים ב"מט ילדים" לאורך ולרוחב:

  • הנהייה אחר כוח, אחר "מנהיג חזק", שמתחילה כבר בילדות.
  • האובססיה הקרייריסטית-אקדמית.
  • חתונה ולידה בגיל צעיר מאוד, ומסירת הילדים כבר בינקותם לסבתא על מנת שההורה יוכל להמשיך ללמוד או לעבוד, לעיתים בעיר אחרת, בלי להגיע הביתה כמעט.
  • לעיתים ילדים מנישואין שהסתיימו נשארים אצל הסבתא לתמיד בעוד ההורה מקים משפחה חדשה בלעדיהם.
  • השפלה של ילד בפומבי ע"י ההורה, טקטיקה מוכרת במגזר ל"לימוד לקח" או "משמעת".
  • היעדר מוחלט של שיתוף או גילוי לב בין הורים לילדים מחד, או שיתוף יתר – הורה שמעביר לגמרי את עול הקיום אל הילד. אין אמצע.
  • "סבל מדבק" – העברה של סבל מדור לדור. מצד אחד ההורים רוצים כביכול שהילדים לא יסבלו כמו שהם סבלו, מצד שני ההורים כועסים על ילדיהם כי "הכל בא להם בקלות", מזלזלים בהישגיהם ובפועל יוצרים מצב שבו חובה על הילדים לסבול כמוהם.

ברור שבפירוט הנ"ל אני מציגה רק צד אחד, מאוד מסוים, של המשפחה היהודית-רוסית. המשפחה הזו מתאפיינת לרוב במה שנתפס לעיתים כפיצול אישיות: במשפחה כזו מחבקים ומנשקים המון. הסבתות וההורים את הילדים, הילדים את ההורים והסבתות. חום ואהבה הם חלק בלתי נפרד, לרוב, ממשפחה כזו, בכל מבנה שהוא. לצד מוזרויות מעיקות כמו ההכרח לגרוב גרביוני-צמר (כחולים או אדומים) מתחת למכנסיים בימות החורף (הישראלי החמסיני. תארו לכם), הרעיפה עליי המשפחה הרוסית של אמי שפע גינוני חיבה וליבוב. נדמה לי ש-30 הוא הגיל שבו לראשונה מותר לצאצא ממוצא יהודי-רוסי לדרוש ממולידיו שיחדלו לנשק לו את הטוסיק. למה? כי ככה זה אצלנו. ילד ינושק בטוסיק מתוך אהבה אין קץ, עד שיצעק די או יברח לחדר אחר. לא נישקו לך בטוסיק? אתה כנראה יתום ערירי. כי אין אמא או סבתא יהודיה-רוסיה שפויה בדעתה שתוותר על הזכות המגיעה לה- לסגוד לטוסיק השמנמן והמתוק של הילד שלה.

הנטייה להאביס את הצאצאים (נטייה יהודית עם פוסט טראומה שואתית) מתנגשת לעיתים עם הצורך הכפייתי של הורים יהודים-רוסים לנפנף בילדיהם כמו בכלבי-תערוכות: כך ידחפו לך עוף ותפוחי אדמה וקציצות ולחם ועוגה ושוקו וממתק – וברגע שתסיים אותם ינזפו בך על הזלילה וינעצו בך תוכחות על הקילוגרמים העודפים. אם אתה שמן וילדים מציקים לך, תשכח מלקבל סימפטיה בבית: זו בעיה שלך, ובשבילנו זו בושה. לא משנה שאנחנו אלה שפיטמנו אותך.

ז'ניה, אוקראינה. מתוך התערוכה והספר של הצלמת מיכל חלבין, Stangely familiar

אני יכולה להאריך כאן (והארכתי, חלאס!) עוד ועוד, אבל די. למי שעוד לא נשבר, אציין שתי נקודות נוספות בקצרה:
1) הנובלה "גלית וגורדון" בספר נראית מודבקת, לא שייכת, כאילו חיכתה להתפרסם במסגרת אסופה כלשהי ונכנסה לספר במקרה. הדמויות בה לא מגיעות אל לבו של הקורא, ופעולותיהן תמוהות ונטולות מניע נפשי ברור.
2) הסיפור "פעמיים", שסוגר את הקובץ, הוא אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. בסיפור הזה נפתח סכר הדמעות שלי, שבניגוד למה שעולה מהביקורות שלי, לא נופל בקלות כזו. סיפור שהוא מופת לאיפוק ואבחנה דקה, רגישות נדירה לפרטים ולב חשוף. עשו לעצמכם טובה- אם אחרי כל הקידוח שלי אתם מחפשים סיבה אחת לרכוש את ספר הביכורים של בלה שייר, הסיפור "פעמיים" הוא הסיבה. אני לא מדביקה את התואר "מושלם" לכל דבר- והסיפור הזה מושלם.

מט ילדים/בלה שייר
הוצאת הספריה החדשה, 2011

מודעות פרסומת

רביעי בערב/יעל הדיה – ביקורת

כמו איורי העיפרון ורישומי הדיו של הבמאי טים ברטון, כך הדמויות שנולדות ליעל הדיה באות לעולם כשהן שבורות. אצל ברטון מופיע השבר בתצורתו החיצונית: איברים לא פרופורציונליים, החלפה של איבר חיוני בחפץ כמו ידי המספריים של אדוארד, למשל, כתם שאינו ניתן להסרה מהגוף או סיכות במקום עיניים, כל אלה מסמלים את המחסור הרגשי ממנו סובלת הדמות. אצל יעל הדיה לרוב מדובר בפגם פנימי, לא ניכר לעין, שמבודד ומבדיל את הדמויות מחברת בני האדם, וגם אם ביומיום הן מסתירות את השבר כלפי חוץ ומנהלות חיים נורמליים, אין להן רפואה, רפואה שהן ממשיכות לחפש כל חייהן.

הדמויות של טים ברטון, מתוך הספר "מותו העגום של ילד צדף", תורגם לעברית ויצא בהוצאת מעריב

הפגם העיקרי והמחסור ממנו סובלות דמויותיה של יעל הדיה הוא מחסור באהבה. הן מיעטו להיאהב על ידי הוריהן, ואם נאהבו- לא זכו להוכחות לכך בגלל אופיו של ההורה. בתבנית המוכרת, הן מתקשות לייצר אהבה יש מאין כדי להעביר לדור הבא- ילדיהן. כשהן מצליחות להפיק מעצמן את האהבה האמיתית, הנחוצה, הילדים מתרחקים מהן בחשד. הדמויות מתייסרות, מאשימות את עצמן ואת הוריהן, ולא באות על פתרונן. הפאטרן החוזר בספריה של הדיה הוא פאטרן של החמצה: הורה שנפטר בטרם עת ולא אפשר לדמות "לסגור איתו חשבון" או לקשור את הקצוות, ובהמשך ילדים שמתבגרים בטרם עת ומתרחקים לפני שהדמות מצליחה לייצר בתוכה די אהבה וגם להראות אותה כלפי חוץ לילד עצמו. דור שני ושלישי לריחוק הורי, על הגבול שבין פחד מהילדים ומטביעת עינם החדה לבין אגוצנטריות שנובעת מחוסר בטחון (הרי אם נתעסק בבעיות של ילדינו, מהר מאוד נגלה שהן קשורות אלינו ושלחלק מהן גרמנו במו ידינו). לעיתים יש גם אי-אהבה הורית. כן, הורה שלא אוהב את הילד שלו, ורואה בו אשם בכל תלאותיו.

מחסור באהבה הוא נכות קשה. הסובלים ממנה מגלגלים את כדור האומללות והאשמה שלהם במעלה ההר רק כדי לשמוט אותו בפסגה ולהתחיל הכל מהתחלה. לעיתים בפסגה נמצא מישהו שיכול לפתוח צוהר לאהבה, אבל דווקא מולו הצורך לשמוט את הכדור במדרון גדל יותר: הפחד מהלא נודע גובר על הרצון להיאהב. לרוב נשארים אנשים כאלה במערכות יחסים יציבות ללא אהבה, מעדיפים את המצב המוכר ואת הסבל ה"סביר" שבא איתו. בספרים קודמים של יעל הדיה, "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות", נמצאות הדמויות הנשיות במערכות יחסים כאלה: שירה, הסופרת מ"תאונות" הייתה בזוגיות ארוכת-שנים עם איש שלא אהבה. היה להם נעים, יציב ונוח, האינרציה עשתה את שלה. ב"שלושה סיפורי אהבה" מסתפקת הגיבורה בסיפור האמצעי ברומן של אמצע-השבוע עם נתן, איש שבאופן ברור לא אוהב אותה. הוריה של הגיבורה בסיפור זה מחליטים להתגרש אחרי כמעט 50 שנה- האמא מקווה לתחילתם של חיים חדשים והאב שותק וחושש. הם מתגרשים ומגלים כצפוי את המציאות האפורה, ולבסוף חוזרים זה לזה- כי זה מה שיש. גם הגיבורה בסיפור השלישי, שבמשך שנה, מגיל 15 עד 16, ניהלה רומן עם גבר בן 30, מיצתה את הריגוש שבאיסור מהר מאוד ונפרדה ממנו. הוא לעומת זאת לא התגבר עליה, ונשא לאישה מישהי בגילו רק כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה של חיי הרווקות. היא יודעת שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא התחתן איתה ועשה לה שני ילדים- מה עוד יכולה לבקש אישה לא-נאהבת מהחיים?

רביעי בערב, יעל הדיה. הוצאת עם עובד

הדמויות של יעל הדיה לא חמדניות, להיפך: הן רואות בעיניים כלות כיצד אנשים אחרים מתאהבים ונפרדים ושוב מתאהבים וחיים סיפורי אהבה סוערים ובוגדים ועוזבים וחוזרים – וזה מחריד אותן. מבחינתן, החיים הם משהו שלא כדאי להרגיז. מה שנתנו לך בצלחת, תאכל. אתה לא קם מהשולחן עד שלא תגמור מהצלחת. הדמויות של הדיה אוכלות עד הסוף, ורק מדי פעם באמצע המנה שחילק להן הגורל הן מרימות מבט אומלל מהצלחת, בולעות בקושי ומדמיינות לרגע אפשרות אחרת. כמובן, מיד הן נבהלות וחוזרות לפירה ולשניצל (וכל מה שיש להן בראש זה רגשות אשם על כך שהן פנטזו לרגע על משהו יותר מפירה ושניצל).
זו הסיבה שיעל הדיה תמיד שוברת את ליבי: בדרכה החסכנית, הירושלמית מאוד (תודה על התיאורים של שכונת רחביה) היא פורשת את הצורך הנואש באהבה כמו שפורשים תצלום רנטגן. ענייני, נקי, לא מתערב. בעיניים מושפלות היא מגלה לנו הכל עלינו.

לכל דמות של יעל הדיה ב"רביעי בערב" חסר הורה: לאילן, התסריטאי התל אביבי היהיר, היה אבא גדול מהחיים בחוץ וחרא קטן בבית. האבא, במאי קולנוע מהזן שאפשר לפגוש בספרי דן בן אמוץ (גדול, שמן, אלכוהוליסט, שובניסט ופטרוני שאיכשהו כולם מתעקשים להתחבר איתו), היה לוקח את אילן הקטן ככיסוי ל"סיבוב לוקיישן" כשמדי פעם הוא היה מפקיד אותו בידי אחד מעוזרי ההפקה שייקח אותו "לשעה שעתיים לפלאפל" בזמן שהוא עצמו קורץ לנערת-תסריט או מאפרת צעירונת ונעלם איתה במלון לפי-שעה הקרוב ביותר. אילן גדל כשהוא מאשים את עצמו שסייע לבגידה באמו (שיודעת הכל ולא אומרת דבר), ומאבד בדרך גם את אחותו שבורחת מהבית, עוזבת את הארץ ולא חוזרת (האב המתחשב זיין גם שתיים מחברותיה הטובות). סופו של האב היה עלוב: מחלת כבד הפכה אותו לגוש ספוגי שמתקשה לזוז לבדו, וגיל ההתבגרות של אילן עובר עליו כשהוא מטפל וסועד את אביו הגוסס עד מותו. ענת, האישה שאיתה התחתן, הייתה בהתחלה כל מה שביקש: חרמנית בדיוק כמוהו. אבל מרגע שנכנסה להריון היה ברור שמשהו השתבש. הילד שנולד להם, מיכאל, דומה בחיצוניותו לאב המת ומתברר כחצי-אוטיסט עם התפרצויות אלימות יומיומיות. גם בנם השני, ה"תקין", המתוק, לא יכול לאחות את השבר המשפחתי שלהם.

אביו של דני, בעל חברת פוליש מראשון לציון, נעלם כשדני היה ילד קטן. פשוט נעלם ולא הותיר זכר, משאיר מאחוריו אישה בת 35 ושני ילדים שלא התאוששו מעולם. את אשתו הוא דווקא אוהב מאוד אבל מהרגע בו חדר אליה לראשונה בליל הכלולות התברר שאין לה שום עניין ביחסי מין איתו. היא שונאת את זה, נגעלת מזה, ורק מחכה שזה ייגמר כבר. בתם הבכורה נטע בת ה-14 מנהלת קשר עם חייל, כולל יחסי מין מלאים, בהסכמתם הכפויה של דני ואשתו שפוחדים לאבד את הילדה. הבת הצעירה סיוון פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה) חמורה והיא נעלמת לתוך עצמה.

אמה של גליה השמנה מאוד מספרת לה מאז ינקותה כמה קשה הייתה הלידה שלה בגלל שהיא, התינוקת, הייתה כל כך שמנה שכמעט גרמה לה למות במהלך הלידה. בכל יום מחייה שומעת גליה הערות נבזיות מהוריה ובעיקר מאמה, שיודעת בוודאות שהשומן של גליה הוא הבעיה הגדולה ביותר בחייה וכל עוד אינה נפטרת ממנו לא תוכל להצליח בדבר. גליה דווקא מצליחה למצוא בן זוג שאוהב אותה כמות שהיא, אבל התיעוב העצמי נוכח בכל רגע בחייה- בעשר שנות נישואין לא הסכימה גליה להדליק את האור או להסיר את השמיכה בזמן שהיא ובעלה מזדיינים. את בנם המשותף בעלה מתקשה לרחוץ באמבטיה, ולדעתה של גליה זה בגלל שהבן שלה דומה לה במבנה גופו: לבן מאוד, מנומש, שמן ושופע מחמדי קפלים מתוקים, נשי כמעט.

זוהר איבדה את אמה בדרך מאוד לא מקובלת בירושלים החילונית-אך-שמרנית: אמה עזבה את הבית עם גבר אחר ונעלמה, מותירה אותה עם אב היפוכונדר שנאחז בה כמקור האושר היחיד בחייו (וכמה החובה לשמר את האושר הזה של הורה יכולה להכביד על הילד!). בגלל שלכאורה אפילו אמה לא ראתה בה סיבה מספיק טובה להישאר ונטשה אותה, זוהר מרגישה שאינה ראויה לאהבה. עד כדי כך שכאשר היא מצליחה לשכנע איש בשם יונתן שיעשה לה ילדה (ללא הכרה באבהותו, כהצעתה) ואפילו לעשות זאת בזיון ולא בהפריה מלאכותית, היא מתנזרת ממין בארבע השנים שלאחר מכן. בכל יום היא מייסרת את עצמה במחשבה שההחלטה להביא לעולם ילדה בלי אבא הייתה עוול נוראי לילדה, חוסר אחריות ובעיקר אנוכיות שלה שתדפוק את חיי הבת שלה לנצח.

כל אלה מגיעים יום אחד, רביעי בערב, לפגישה אצל מטפלת קבוצתית להורים בשם עלמה, ששמעו עליה נפלאות. כתבו עליה בעיתון, דיברו עליה בטלוויזיה, היא הסמכות החדשה והגורו של ההורים ה"לא מספיק טובים". בנקודה זו נפתח הספר, ברגע שבו מתבקשים חברי הקבוצה לשאת מונולוג שבו יספרו מה עובר להם בראש כשהם חושבים על המילה "אבא".

המונולוגים מצוינים. כל דמות והנכות הרגשית שלה עוברת בדיוק. וגם התקשורת בין חברי הקבוצה. הדמות האניגמטית של עלמה נדרשת בשלב הזה, כי בכל דמות טיפולית ישנה חידה (אני מספר לך על עצמי ולא יודע עליך כלום, יותר מזה- אסור לי לדעת עליך כלום). חלקם נרתעים ממנה, חלקם כמעט מתאהבים בה ואפילו ממש. ובכל זאת, תחושתי בסיום הקריאה הייתה של אכזבה מסוימת, שכן נדמה שהסגירה התבצעה בחיפזון מבלי להתייחס לכל הדמויות. מובן שאין צורך "לפתור" את כל הקונפליקטים ולסגור את כל המעגלים, אבל גם אי סגירת מעגל היא התייחסות, בניגוד להתעלמות מדמות מסוימת שעד אותו רגע הייתה דומיננטית מאוד ופתאום איננה בסיום הספר, כאילו הייתה משנית בלבד. גם החידה של עלמה המטפלת נפתרת לכאורה אבל רק מצד אחד- הצד של חייה האמיתיים והדילמות שלה מחוץ למסגרת הטיפול. תעלומת הרגשות של המטופלים אליה לא מעובדת עד הסוף. ומה עם הילדות של דני? הבולימיה? ומה פתאום האונס הישן ההוא נשלף מהעבר כדי להצדיק את הדחייה שהוא חש מגליה השמנה שאיתו בקבוצת התמיכה? דווקא אונס? דרמה גדולה כל כך, כדי להצדיק משהו לא מסעיר כמו דחייה פיזית. ואיך זה קשור לבנות שלו? אה, לא קשור? והילד של אילן, המטורף, האלים? ומה עם הבת של זוהר, תידפק מהחד-הוריות של אמא שלה?

זהו ספר בשל ומדויק מאוד כמעט עד לסופו. אולי יכול היה להסתיים בצורה הוגנת יותר כלפי הדמויות המצוינות והאנושיות מאוד שבו. כלפי הקוראת (אני) שחיכתה מאוד לספר הזה. בנוסף, סיבוב הגהה רציני מאוד דרוש לקראת הדפסת מהדורה נוספת. כמות שגיאות הכתיב/הקלדה לא נסלחת, במיוחד לא בהוצאה משובחת וידועה בקפדנותה כמו "עם עובד".

רביעי בערב/יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

שיפוצים באי הנסיך אדוארד

אוי, כמה שרציתי להיות יתומה ג'ינג'ית. כלומר, לא היה לי מושג בדיוק מה זה יתמות, אבל שיער כתום ונמשים היו כל מה שקיוויתי לקום איתו בוקר אחד. זה, וכמובן בטן שטוחה. את הילדה שרציתי להידמות לה פגשתי בבוקר בהיר אחד, בתחנת רכבת כפרית בקרמודי, אי הנסיך אדוארד. היא ישבה על ערימת רעפים וחיכתה, אוחזת בידה מזוודה בלויה שעומדת להתפרק בכל רגע. היא לבשה שמלה כה משומשת ודהויה שלא התאימה למידותיה, והיו לה העיניים האפורות הכי זורחות שראיתי. לא שראיתי עד אז, אבל מיד ידעתי שהן לוקחות את התואר. היא בדיוק ירדה מהרכבת ונראתה אמיצה כל כך, בניגוד לרזון המגוחך שלה ולבגדיה העלובים.

אן שרלי בתחנת הרכבת בקרמודי. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

היא התחילה לדבר ולא הפסיקה למשך ארבעה עמודים בערך. התאהבתי בה מיד: בשפה המליצית, המוגזמת, ברצון הנואש להיות כל מי שהוא- רק לא היא עצמה. בצורך שלה לצאת דופן, לפרוץ החוצה, לחבק עץ ולתת שם לגרניון (בוני!). היא רצתה שיקראו לה קורדליה, אבל קראו לה אן. אן שרלי. אן מנוקד בפתח. מרילה ומתיו, זוג האחים הרווקים והמזדקנים שלביתם היא מגיעה, כלל לא רצו נערה- הם הזמינו נער מבית היתומים כדי שיעזור למתיו בשדה. אך משהו באן גורם להם להשאיר אותה. אם ההזמנה הייתה מגיעה כסדרה לבית היתומים- לא היה ספר.

אן שרלי הייתה הגולם הכי סוער על הענף של הילדות.

אן שרלי לא מסוגלת ללכת להביא ספר מהמדף בלי שימצאו אותה, רבע שעה אחר כך, עומדת במסדרון ומדמיינת לעצמה סיפור לפי תמונה שתלויה שם (התמונה: ישו מברך ילדים קטנים). אן שרלי לא יכולה לצאת מהבית ולחזור אליו בלי להיכנס לצרה איומה כמו לקשט את כובעה הפשוט בפרחים מהאחו (מעשה לא מהוגן באבונלי השמרנית), להשקות את חברתה הטובה דיאנה ביין דומדמניות במקום במשקה פטל (מרילה הניחה בטעות את בקבוק היין במקום שבו ניצב קודם בקבוק הפטל), להעליב את מרת לינד הרכלנית שהעירה בחוסר טאקט על רזונה ועל צבע שערה ("אני שונאת אותך! שונאת אותך! מה אם היו אומרים עלייך שאת שמנה ומגושמת וחסרת כל זיק של דמיון?"), לשבור לוח כתיבה על ראשו של גילברט בלייט היפה שביום הראשון בבית הספר אחז בצמתה ולחש "גזרים! גזרים!"-

אן שרלי היא צרה מהלכת. פלא שהרגשתי איתה בבית? לאורך שלושת הספרים הידועים ביותר בסדרה ("האסופית", "אן מאבונלי", "אן, הנערה מן האי") ליוויתי אותה, כשהיא גדלה והופכת לנערה מקסימה, לבבית, יפהפיה (שלא מפסיקה לבדוק אם שיערה הפך כבר ל"ערמוני" והפסיק להיות אדום כל כך, לעזאזל. באחד הפרקים היא אפילו צובעת אותו לשחור בצבע שקנתה מרוכל נודד- ונענשת כמובן כשהצבע הופך לירוק מזעזע ומרילה נאלצת לגזוז את שיערה עד הקרקפת).

מרילה גוזזת את שיערה הצבוע ירוק של אן. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

הייתי כותבת כאן "במבט לאחור". אבל אין צורך- שלושת ספרי אן שרלי ניצבים כמו אז גם היום על מדף הספריה שלי ואני קוראת בהם לעיתים קרובות, מאותה סיבה שאני קוראת את ספרי אריך קסטנר: מי ששוכח את ספרי הילדות שלו, נגזר עליו להיות מבוגר. וזו ארץ גזירה שאין לי כוונה לשהות בה בלי תחמושת. מצד שני, דווקא הקריאה המחודשת שלי בהם מדי פעם מעלה בי תובנות שלא הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת, לטוב ולרע:

אן שרלי היא דמות מוסר נוצרית סוג א'.
תראו אותה, מגיעה קטנה ומכוערת וגאוותנית, לא מסוגלת לשמור על הפה שלה, מעצבנת את כולם, מכניסה את עצמה לצרות- והופה, איך תוך כמה פרקים היא הופכת לברבור מקסים עם אנגלית מושלמת, מסתפקת במועט, תומכת בהוריה המאמצים לעת זקנה, מוצאת את ייעודה בחינוך ילדים רכים, מארחת את אשת הכומר לתה (וכמובן מתבלת את העוגה בתרופה במקום בתמצית וניל- היא מצוננת ולא יכולה להריח את תכולת הבקבוק. מעשה קונדס קטן ולא חטא כבד). היא מוצאת שידוכים לכל הסובבים אותה, עוזרת למרת לינד שהתאלמנה, תופרת וסורגת, רוקמת ומטליאה, מנקה ומסדרת, מגדלת זוג תאומים מאומץ נוסף שהגיע לחווה הירוקה ולבסוף גם נעתרת לחיזוריו הנואשים של גילברט בלייט, הבן האולטימטיבי נקסט דור. בספר הרביעי והחמישי ("אן מהעמק הירוק" ו"בית החלומות של אן") בסדרה היא כבר יולדת צאצאים ומפזרת תוכחות, אמרי שפר ומוסר השכל לכל אחד ואחת על פני כדור הארץ.

אן שרלי, הנערה מן האי. איור: כריסטינה קדמון

אן שרלי תמיד תגיד בסופו של דבר שהעולם הוא טוב ובני האדם טובים מיסודם ועל כן עלינו להיות אסירי תודה על מה שיש לנו. איחסה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבלילה השני שלה בחווה הירוקה (הראשון עבר בבכי נורא) היא מגלה למרילה שאינה נוהגת לומר שום תפילות לפני השינה. מרילה המזועזעת מחליטה לתקן את דרכיה של אן הסוררת וכמובן אן מאמצת את המנהג ולא מפספסת תפילה מאותו רגע ואילך. לאן שרלי תמיד יש משהו חיובי לומר בעת צרה, היא הגואלת והמושיעה של סביבתה, היא הכתף והאוזן, ואפילו הופכת לאגדה בקנה מידה מקומי בזכות פועלה. העניין הוא שבשלב מסוים בדרך מאבדת אן את עצמה, את אן המבולגנת והמקסימה של שנות הילדות, את המרדנות הזעירה המשעשעת, את היכולת לצעוק ולהשתולל ולומר שאינה מסוגלת לאכול מכיוון שהיא במעמקי היאוש. היא הופכת להיות כלי, חפץ שמכיל את כולם וקליפתו החיצונית יפה. כולם אוהבים אותה (חוץ מג'וזי פיי הכלבה המרשעת, שתכונתה החיובית היחידה היא היכולת להתאזן בשיווי משקל על גדרות עץ), אבל בזכות מה?

בזכות היעדרו המוחלט של שיפוט. בזכות כך שהיא לעולם לא מבקרת איש בפניו. הנימוס והטאקט וה"נשיות" (לפי גרסת אמצע-סוף המאה ה-19, מחוכים והכל) העלימו את אן-ראש-גזר-ארך-גרב-בת-בלי-שם, והניחו במקומם ברייה ענוגה ויפהפיה עם אף סולד ומקסים, שיער ערמוני, נמשים שנעלמו דרך פלא וגולת הכותרת: שמלה עם שרוולים תפוחים.

האם האבחנה הזו נעימה לי, כאוהבת-אן-שרלי-בנשמה? לא.
האם היא תפריע לי ליהנות שוב מצלילה לתוך הספרים אודותיה? לא.
אני אמשיך לאהוב את אן, בתקווה שיום אחד אתעורר עם שיער ג'ינג'י.
או לפחות שאן תפתיע אותי פתאום ותזרוק סוף סוף משהו כבד על מרת רייצ'ל לינד. מגיע לה, לקלפטע.

ההוצאה החדשה של ספרי אן שרלי (מאת לוסי מוד מונטגומרי) היא מפעל מבורך וכל הכבוד להוצאת כתר שהרימו את הכפפה. אני יודעת שבעשור האחרון סבלה אן מירידה חדה בפופולריות (אולי בגלל שהיא לא עוסקת בבנים באופן כל כך אובססיבי כמו הרבה ספרים חדשים, ואולי כי לשרוולים תפוחים אין אפליקציה לאייפון), ואמא שלי, שעובדת כספרנית בבית ספר, דיווחה לי שספרי אן נותרים זנוחים על המדפים כמו יתומים מקרמודי. אני מקווה שההוצאה החדשה תעיר משהו בלבבות, לפחות של המורים והמורות שרוצים לתת לתלמידים לקרוא משהו טוב באמת.

מה שכן, העטיפה ביאסה אותי טילים.

האסופית, עטיפה חדשה

0770000130886

האסופית, העטיפה הקודמת, איור נהדר של כריסטינה קדמון

כלומר, למזלנו לא וויתרו על האיורים של כריסטינה קדמון הנהדרת בתוך הספר, אך מה קרה לכריכה, זו שבזכותה יכולתי לראות את אן בדיוק כמו שהיא? חוץ מזה- תודה. תענוג.

נתראה באגם המים הזוהרים, או בדרך הצחורה של האושר, או במשעול האוהבים.
חייבת לרוץ, דיאנה מאותתת לי.

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

הבגידה – ביקורת ספר

אהובי, שחזר לאחרונה מחודש באנגליה, דיווח שהבריטים נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כלומר- הממלכה הזעירה, שיש האומרים שלא התאוששה לחלוטין מאז הבליץ, טובעת כעת במבול של מחקרים, ספרים תיעודיים, ספרי פרוזה וסרטים העוסקים בפצע הגדול שהותירה אחריה המלחמה הנוראה, בעלילות הגבורה לצד המפלות הזמניות שקדמו לנצחון, בדיוויזיות שנשלחו ממדינות האימפריה המתפוררת לבלום את ההסתערות באפריקה ובאירופה, באזרחים הפשוטים, בפינוי הילדים לכפרים בעת ההתקפות, בחיילים וקצינים שתושייתם הטתה את הכף.

אם לבריטניה – מדינה מתקדמת, ליברלית ודמוקרטית – נדרש  פרק זמן של 66 שנים (!) כדי לפתוח סופית את סכר העבר, קשה לחזות כמה זמן יידרש למדינות פחות ליברליות,- כאלה שהדמוקרטיה שלהן צעירה ושברירית יותר – להתחיל לחטט בפצעיהן (וכעת ברור מדוע נכתב הספר הזה דווקא בידי סופרת בריטית ולא רוסייה), בין אם אלה פצעי מלחמה או פצעי שלטון אימים.

רוסיה היא מדינה כזו. לאורך המאה ה-20 הספיקה רוסיה לעבור משלטון צאריסטי לקומוניזם, את המרקסיזם והלניניזם שהוחלף בסטאליניזם, את הטיהורים הגדולים של 1937-38 שבמהלכם נעצרו 1.5 מליון איש ומחצית מהם הוצאו להורג, המשטרה החשאית צ'קה שהפכה ל-או.גה.פה.או. שנהיה מ.וו.ד שהפך לנ.ק.וו.ד, התגלגל למ.ג.ב ומשם לק.ג.ב. מדינות כמו אוקראינה, לטביה וליטא שיתפו פעולה באופן נלהב עם מפעל ההשמדה הנאצי בעוד הצבא הרוסי נלחם נגדו. מליוני רוסים נספו במלחמת העולם השנייה וברעב ששרר במהלכה. הרוסים ניצחו ובכל זאת המשיכו להפנות עורף לעולם המערבי, להתחמש, לאיים ולבסוף להתרסק בהתפרקות הגוש הקומוניסטי ולהתגלגל לטירוף הקפיטליזם החזירי, האוליגרכי, המאפיונרי ששולט בחלקים גדולים ממנה כיום.

לך תבין רוסים. אם יש עם מטורף (חוץ מהיהודים, כמובן) בעולם הזה, הרי שרוסיה היא משכנו. נדמה שהיתרון המספרי והנכונות הכמעט מיסטית לסבול כל דבר היא שניצחה את היטלר- ולא שום דבר אחר. לגרמנים פשוט היו פחות אנשים להטיל למלתעות המוות של המערכה הצבאית. לרוסים היו (וישנם) אנשים בשפע. זה הכל. לא הטכנולוגיה, לא תחכום צבאי וגם לא אידיאולוגיה עליונה: הצבא הגרמני פשוט הלך ונגמר תוך שהוא מגייס נערים, כמעט ילדים, בזמן שחיילים ואזרחים רוסים נהרגו ונהרגו ונהרגו – ותמיד נמצאו עוד שיבואו במקומם, לירות ברובה, לבנות ביצורים, להמתין לסוף המצור.

בעוד בריטניה לא ניתקה ממסורת הדמוקרטיה והסדר הטוב גם לאחר שהאימפריה קרסה אל תוך עצמה, הלכה רוסיה הקומוניסטית והשתבללה לתוך משטר אימים ככל שהיא עצמה התרחבה לשטחי מדינות נוספות. גם לאחר הטיהורים בסוף שנות השלושים (שפגעו אנושות בצבא האדום שקציניו הבכירים נרצחו בפקודת סטאלין, פגיעה שבאה לידי ביטוי בשלבים הראשונים של מלחה"ע השנייה, כשהצבא הרוסי נאלץ לסגת מחלקים נרחבים של בריה"מ) לא באה חשדנותו של סטאלין על סיפוקה. אויבים נמצאו בכל פינה, חוק מיוחד אפשר מעצר ללא תנאים למי שנחשד ב"פעולות אנטי סובייטיות". למעשה, שנים מעטות בלבד אחרי סיום המלחמה הנוראה מצאו את עצמם אזרחי רוסיה חיים תחת איום קיומי תדיר. איש לא יכול היה לדעת מתי יישמעו הלמות אגרופים בדלת והוא יילקח, מי יודע לאן ומדוע.

נקודת הזמן הזו היא הרקע והפתיחה לרומן "הבגידה" מאת הסופרת הבריטית הלן דנמור, שיצא החודש בהוצאת "ידיעות ספרים". אנדריי אלכסייב, רופא המתמחה במחלות פרקים אצל ילדים, עובד בבית חולים ציבורי בלנינגרד. השנה היא 1953, ואנדריי חי בדירה קטנה עם אשתו היהודיה אנה לוינה. שניהם מגדלים את קוליה, אחיה הצעיר של אנה, שנולד זמן קצר לפני תחילת המצור על לנינגרד (1941-1943, במהלכו מתו מרעב ומההפגזות, על פי ההערכות, כ-1.1 מליון בני אדם). אמה של אנה מתה כשילדה את קוליה ואביה, משורר שסר חינו בעיני השלטון, מת במצור. כעת, בגיל 34, אנה עובדת כגננת בגן ילדים ממשלתי וקוליה המתבגר לומד בבית הספר. אנדריי ואנה מנסים להביא ילד משותף לעולם אך לא מצליחים. אולי שנות הרעב שעברו עליהם פגעו בפוריותם.

יום אחד, במהלך תורנות שגרתית בבית החולים, ניגש לאנדריי קולגה בשם רוסוב ומבקש ממנו להעיף מבט בילד חולה שהגיע למחלקה עם נפיחות ברגל. רוסוב רומז שמדובר כנראה בדלקת פרקים, המומחיות של אנדריי, ושכדאי לתת חוות דעת כיוון שהילד הוא בנו של וולקוב, אישיות בכירה ביותר במשטרה החשאית. אנדריי חושש, אך המקצועיות שלו מובילה אותו להסכים. מדובר כמובן בתרגיל של רוסוב, המעוניין להיפטר כמה שיותר מהר מהטיפול בילד- שכן כולם יודעים, גם בלי לומר זאת, שגורלו של הרופא המטפל קשור באופן ישיר בגורל הילד. אם האחרון ייפגע או ימות, זהו סופו של הרופא. אנדריי מתחיל לטפל בילד, גוריה בן העשר, ומהר מאוד לומד (בעזרתה של קולגה מוכשרת, יהודיה בשם ברודסקיה) שזו אינה דלקת פרקים כי אם סרטן אלים שמחייב כריתה של הרגל. הכריתה הכרחית כדי לשפר את הסיכויים, אולם גם לאחריה ישנו סיכון להופעת גרורות בריאות, מצב שממנו אין דרך להחלים.

אנה מזהירה את אנדריי מפני ההשלכות אך אנדריי עומד באומץ מול אבי הילד, וולקוב המסוכן, ומשכנע אותו להסכים. לאחר ניתוח הכריתה מצבו של גוריה משתפר והוא מועבר לשיקום במוסקבה. לזמן מה נדמה שאנדריי ואנה יכולים לחזור לחייהם הרגילים, אבל אז מובא שוב הילד לבית החולים בלנינגרד. הסרטן שלח גרורות לריאות. ימיו של גוריה ספורים. כמה מעמיתיו של אנדריי, ובהם המנתחת ברודסקיה (בה חשד וולקוב מלכתחילה בשל יהדותה) מצליחים לקבל העברה לעבודה במחוז מרוחק מחוץ ללנינגרד, אולם אנדריי ואנה מתעקשים להישאר. זהו ביתם. הם עברו בלנינגרד את המצור, לא יעלה על הדעת לעזוב אותה כעת.

כעבור יומיים מושעה אנדריי מעבודתו כרופא, בשל "חקירה של אי סדרים חמורים". הוא יודע שוולקוב החליט להרוס אותו., כי נדמה לו שאנדריי וברודסקיה פעלו בכוונה להזיק לבנו. במקביל הוא שומע על רופאים נוספים, יהודים, שנעצרו ברוסיה, באשמה שהרגו, ע"י טיפול לקוי במתכוון, שניים מבכירי המפלגה הקומוניסטית.

משפט הרופאים- כותרת בעיתון "דבר", 15 בינואר 1953

ויום אחד, לפנות בוקר, נשמעת הדפיקה בדלת.
– "אנה! אני חושב שזה הם".

***

"הבגידה" אינו רומן גדול במלוא מובן המילה. הוא משלב בין אמת היסטורית לספר מתח, אולם חשיבותו נעוצה בין היתר במיעוט היחסי של יצירות העוסקות באימי המשטר (יצירות שאינן משתמשות בו כתפאורת רקע בלבד), בתקופה בה לכאורה החלה רוסיה לעמוד על הרגליים לאחר המלחמה. בתי ספר ומרפאות נפתחו מחדש, ילדים נולדו, תארים אקדמיים הוענקו, המזון חזר לשווקים. הספר מצליח לתאר בצורה מוחשית, קרובה מאוד, את האימה התמידית: את החשש לדבר, את המחשבה המפוחדת שמקדימה כל משפט שיוצא מהפה, את המבטים לצדדים, את הידיעה שכל סכסוך קטן עם השכנים (משפחת מלביץ', שכועסים על קוליה שמנגן בפסנתר ומפריע למנוחתם) יכול להסתיים בהלשנה שתביא למותך במחנה עבודה מרוחק.
החיים ביקום כזה הם חיים שקריים המודעים לשקריותם: נודע לך על מישהו ש"נשפט ל-10 שנים במחנה, ללא זכות להתכתב"? ברור לך ולכולם שהוא מת במהלך עינויי החקירה או פשוט נלקח בסיומה למרתף ונורה בעורפו. בכיר במפלגה מת מ"אי ספיקת לב"? כדור בראש. גם אנדריי יודע שוולקוב בכבודו ובעצמו לא באמת מאמין שהוא וברודסקיה גרמו בכוונה להתפתחות הגרורות אצל בנו, גוריה. חיים כאלה מחייבים מבט שני, ספירה עד עשר, מחשבה שלישית ורביעית וחמישית לפני כל מילה או צעד.

וכל זה אצל אנשים שלפני פחות מעשר שנים נאלצו לקצוץ באולר את פיסות העור מנעליהם, להרתיח אותן במים ולהוסיף סרפדים שאולי, אם היה מזל, נמצאו קמלים מתחת לערימת שלג: מרק חם. אנשים שחיו בדירת שני חדרים כשבחדר אחד הם ישנים בלילות, מכורבלים בכל השמיכות והמעילים שנותרו אחרי שכל העצים להסקה (כולל הפסנתר והרהיטים) כבר אזלו, בעוד בחדר השני שוכבים במשך חודשים ארוכים כמה מבני המשפחה שמתו מרעב ומקור. הכפור שומר את הגוויות קפואות ושלמות.

נשים מובילות גופת ילד. המצור על לנינגרד

הקרקע הקפואה לא מאפשרת חפירת קבר, וכשיתחמם מעט והגופות יפשירו  ממילא גם תפשיר הקרקע וכבר יהיה אפשר לקבור אותן.

רק עם מותו של סטלין, בוטלה עלילת הדם של "משפט הרופאים", נחשפה ברבים כשקר מכוון ונאשמיה זוכו. בסיום הספר אי אפשר שלא לתהות מה היה עולה בגורל הנאשמים אלמלא כך קרה. בעצם, אין צורך לתהות: מספיק רק לקרוא על גורלם של נאשמי כל הפרשיות שקדמו לה. ובעיקר לחשוב על אלה שנרצחו, מתו בעינויים, ברעב ובעבודות כפייה מרחק אלפי קילומטרים מביתם, מבלי שאיש יזדקק אפילו להמציא עבורם עלילת דם, פרשייה ש"תצדיק" את רציחתם.

***

נ.ב. הערה קטנה להוצאת "ידיעות ספרים" – בספר ישנן מספר שגיאות צורמות בעברית, "עם" במקום "אם" וכדומה. הגהה נוספת הייתה פותרת את הבעיה. בכל זאת, לא נעים.

הבגידה / הלן דנמור
ידיעות ספרים – פרוזה
2011

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל | ביקורת

נתחיל מהסוף: “רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא נס. ראשית, במציאות של שוק הספרים הישראלי, המזכירה יותר מכל נחש הבולע את זנבו, ייסוד הוצאת ספרים חדשה היא דרך בדוקה להתאבדות כלכלית. שנית, הניסיון התמידי של המו"לים לפצח ולהשביע את טעם הקהל מוביל לרוב לבחירות פופוליסטיות, אופנתיותלרגע, וספרים שעלילתם פורחת מהזיכרון עוד לפני שהגעת לעמוד האחרון. שלושה סיכונים גלומים בספר הזה: הסופר הנורווגי של אסקילדסן אינו מוכר לקוראים בישראל, הספר נכתב בשנת 1983, והוא יוצא לאור בהוצאת "סמטאות", הוצאה חדשה שמתמקדת אך ורק בספרי איכות. לכאורה, שילוש חסר סיכוי. אך מישהו ב"סמטאות" יודע את מלאכתו היטב: “רשימותיו של תומס פ' למען הכלל" הוא ספרות מופת שמצליחה להיות אטרקטיבית ובעלת ערך עצום בעת ובעונה אחת.


תומס פ' הוא איש מעל גיל 80 המתגורר בגפו. הוא כמעט ואינו יוצא מהביתהמעקה במדרגות שבור ובעל הדירה דוחה את תיקונו, הרחוב נראה לו רועש מדי ובכלל, אין לו עניין רב בקרבתם של אחרים. רוב ימיו הוא מתבונן מבעד לחלון וכותב או פותר בעיות בשחמט. תומס מודע לחלוטין לזמן האוזל ולבגידת העצמות, והוא משיב להם מלחמה באמצעות השכל: הכתיבה החדה, היכולת להביט בעצמו ובעולם מבלי לגלוש לרחמים עצמיים. אין בו רוך או סנטימנטים לעבר, לאנשים או לחפצים: הסיפור השני נפתח במשפט "כשאשתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות שלה". כמה שבועות לאחר מותה של אשתו מופיע לפתע קרל, בנו של תומס, ומבקש כמה מזכרות מחפציה של אמו. הוא נדהם לגלות שאביו זרק את הכל לאשפהלא סיכת ראש, לא צעיףדבר לא נותר לבן שמבקש לו זכרון מוחשי אחד מאמו המתה. הבן הזועם מודיע שאם כך אין לו מה לחפש יותר אצל תומס, אך למעשה תומס עצמו הוא שניתק את הקשר בעצם השלכת החפצים לאשפה, דווקא מכיוון שהוא יודע שיהיה מי שירצה להתנחם בהם.

באחד הסיפורים הבאים מחליט תומס לצאת לרחוב אחרי חודשים רבים שלא עשה זאת. על המדרכה מול חנותו של השען הוא נתקל פתאום בבתו הצעירה, מריה. כשהוא צועד לקראתה הוא חושב על כך שמריה הייתה החביבה עליו מכל ילדיו ואפילו נהגה לשיר לו שהוא האבא הכי טוב בעולם, אך נאמנותו לאמת לא מאפשרת לו להתרפק על העבר והוא מיד נזכר כיצד הייתה מזייפת בזמן השירה. השיחה ביניהם משתבשת כבר ברגע הראשון, כשבתשובה למחמאה שתומס מעניק לה, עונה מריה "כן, אני שותה שתן ואוכלת פירות וירקות טריים". תומס צוחק אבל מריה, כך מסתבר, הייתה רצינית לגמרי. כשהם נפרדים, בלחיצת יד בלבד, כעבור דקות מעטות של נסיונות כושלים מצד תומס להפיס את העלבון, הוא חושב "זו הייתה הבת שלי. אני יודע שבכל דבר יש היגיון מובנה משלו, אבל לא תמיד קל להבחין בו". אחר כך הוא מוותר באופן סופי על יציאה מן הבית. הוא נותר בדירתו, מציב כיסאות במקומות אסטרטגיים למקרה של חולשה, ממשיך לתעד ברשימותיו על אף הקושי הפיזי הכרוך בכתיבהומחכה.

"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא התבוננות על הזקנה מתוך עצמה ומן הצד בו זמנית, בצלילות שכלית ורגשית, נטולת נוסטלגיה או חרטה. אסקילדסן מגיש לקוראים בספר הזה צלוחית ובה גלעין טהור של אמת שנותר אחרי שפרי החיים נאכל עד תומו. זכות גדולה היא להוצאת "סמטאות" להיות הראשונה שמתרגמת מיצירתו לעברית, וזכות גדולה עוד יותר היא למי שייקח לידיו את הספר הזה ויקרא בו.

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל
מאת
: של אסקילדסן
מנורווגית
: דנה כספי
הוצאה לאור
: סמטאות, 2011
135
עמודים

פורסם ביום שישי 1.4.2011 במוסף ספרות (בתוך מוספשבת), מעריב

ימי שני כחולים/ארנון גרונברג- ביקורת

יש כמה מילים בשפה העברית שצריכות לצאת לחופשה ללא תשלום. הסיבה: שחיקה. התואר "שערורייתי", למשל. אפור מרוב כביסות, חסר טעם מלעיסתיתר, הוא נאלץ להשתדך לאירועים ויצירות שכל קשר בינם ובינו מקרי בהחלט. זהו המקרה של "ימי שני כחולים". על הכריכה האחורית מובטח לקורא "רומן ביכורים שערורייתי, דיוקן עצמי זועם, מצחיק וגס רוח". מכל אלה, התואר האחרון הוא היחיד ההולם את הספר.

ימי שני כחולים- כריכת הספר

אין דרך קלה לומר את זה: אם קראתם את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', אין לכם מה לחפש ב"ימי שני כחולים". כנ"ל אם קראתם כל דבר מאת ארט ספיגלמן, אלן גינזברג וצ'רלס בוקובסקי. והיה ומעולם לא נחשפתם לכתיבתם, ייתכן ותמצאו עניין מסוים בתעלוליו של ארנון גרונברג. למעשה, “תעלולים" היא מילה מעט גדולה על חייו של הגיבורהסופר, צעיר עם נטייה להרס עצמי, אמא מטורפת ניצולת מחנה מאוטהאוזן, אבא סמרטוט ואחות שברחה לישראל ברגע שהורשתה לעזוב את הבית. זה, אגב, המקסימום שגרונברג מנדב אודות שאר בני המשפחה.

יכול להיות שבעיניו, מספיק לכתוב את המילה "שואה" והשאר כבר יבוא מעצמו, אבל גם קורא נבון ומלא דמיון לא יכול להשלים עבור הסופר את העלילה שכשל מלטוות בעצמו: הגיבור מבזבז זמן ניכר מגיל ההתבגרות שלו כשהוא כרוך אחרי נערה בשם רוזי, ואת מרבית ימיהם ולילותיהם הם מבלים בפאבים או ברחוב כשהם שותים אלכוהול זול. בשלב מסוים הם מחליטים שהגיע הזמן לשכב, אבל גם זה לא מלהיב אותם יותר מדי. ואז רוזי נעלמת מחייו. למה? איך? זאת לא נדע. ימיו ולילותיו של ארנון גרונברג הופכים במהרה לרצף אחיד של שכרות ושוטטות, ובנקודה מסוימת הוא מחליט לבדוק את אפשרויות המין בתשלום. כמעט כל זונה שבה הוא נתקל היא זקנה, בלויה, מצחינה ולא מושכת באופן קליני. גרונברג מתעכב על כל מפגש כזה באריכות מפליגה, לרבות הדרכים בהן מנסות נשותהלילה להביא אותו לזקפה, לשווא. בין תיאור איברי מין רופסים לבקרים אפופי חמרמורת, מתפנה גרונברג לבחון את מצבו המתדרדר של אביו.

בפרק מסוים, שיכול להתחרות בקלות בכתבות אקטואליות על התעללות בקשישים, מסופר כיצד בכל פעם שנדרש להוציא את אביו בכיסא גלגלים לשאוף מעט אוויר צח מחוץ לבית, מוביל אותו גרונברג דווקא לפאב צפוף ומחניק מעשן סיגריות. שם הוא שותל את אביו מול שולחן ומכריח אותו בכוח לגמוע כוס אחר כוס של בירה, בניגוד לרצונו. בשאר הזמן הוא יושב ליד הבר כשגבו מופנה אליו, אדיש לחרחוריו, לתחינותיו החוזרות ונשנות שייקח אותו לשירותים. שעות. כשהם מגיעים הביתה מתפתח ריב קולני בין האמא המטורפת לאחות סיעודית שבאה לסייע בתהליך ההעברה מכיסא הגלגלים למיטה, עד הרגע בו שעות של התאפקות כפויה מגיעות לקיצן כשהאב אינו יכול יותר ומחרבן על עצמו. בשלב זה נדרשים מהקורא כוחות נפש אדירים כדי לא להשליך את הספר לפח האשפה הקרוב, אך גם מי שניחן בהם (או מי שתפקידו מחייב אותו לקרוא את הספר עד הסוף לשם כתיבת ביקורת) מגלה שההמשך לא טומן בחובו שום פיצוי. עוד שתייה, עוד זונות, עוד מאותו שום דבר. שערורייתי? אולי, אם נולדתם במנזר. מעורר שאט נפש? בהחלט. ספרות? לא. מסתבר שהשתייכות לדת היהודית, אמא ניצולת שואה, אלכוהוליזם וזיונים גרועים ברובע החלונות האדומים הם לא ערובה ליצירה ראויה. אין ספק שהוצאת "בבל" הקדישה זמן ותשומת לב במטרה להביא את "ימי שני כחולים" לקורא העבריתרגום מוצלח ועטיפה טובה – אך למרבה הצער מדובר בספר שאפשר בהחלט לוותר על הקריאה בו.

ימי שני כחולים
מאת
: ארנון גרונברג
מהולנדית
: אירית ורסנו
הוצאת בבל
2011
323
עמודים

פורסם במוסף 'תרבות מעריב' (הגליון האחרון של המוסף שנסגר בהחלטה מצערת של העיתון) שישי 25.3.2011
תודה רבה לשי להב, עורך המוסף, לנעה ידלין ולאבי זורנזון- על שזכיתי לעבוד איתכם.