רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל | ביקורת

נתחיל מהסוף: “רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא נס. ראשית, במציאות של שוק הספרים הישראלי, המזכירה יותר מכל נחש הבולע את זנבו, ייסוד הוצאת ספרים חדשה היא דרך בדוקה להתאבדות כלכלית. שנית, הניסיון התמידי של המו"לים לפצח ולהשביע את טעם הקהל מוביל לרוב לבחירות פופוליסטיות, אופנתיותלרגע, וספרים שעלילתם פורחת מהזיכרון עוד לפני שהגעת לעמוד האחרון. שלושה סיכונים גלומים בספר הזה: הסופר הנורווגי של אסקילדסן אינו מוכר לקוראים בישראל, הספר נכתב בשנת 1983, והוא יוצא לאור בהוצאת "סמטאות", הוצאה חדשה שמתמקדת אך ורק בספרי איכות. לכאורה, שילוש חסר סיכוי. אך מישהו ב"סמטאות" יודע את מלאכתו היטב: “רשימותיו של תומס פ' למען הכלל" הוא ספרות מופת שמצליחה להיות אטרקטיבית ובעלת ערך עצום בעת ובעונה אחת.


תומס פ' הוא איש מעל גיל 80 המתגורר בגפו. הוא כמעט ואינו יוצא מהביתהמעקה במדרגות שבור ובעל הדירה דוחה את תיקונו, הרחוב נראה לו רועש מדי ובכלל, אין לו עניין רב בקרבתם של אחרים. רוב ימיו הוא מתבונן מבעד לחלון וכותב או פותר בעיות בשחמט. תומס מודע לחלוטין לזמן האוזל ולבגידת העצמות, והוא משיב להם מלחמה באמצעות השכל: הכתיבה החדה, היכולת להביט בעצמו ובעולם מבלי לגלוש לרחמים עצמיים. אין בו רוך או סנטימנטים לעבר, לאנשים או לחפצים: הסיפור השני נפתח במשפט "כשאשתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות שלה". כמה שבועות לאחר מותה של אשתו מופיע לפתע קרל, בנו של תומס, ומבקש כמה מזכרות מחפציה של אמו. הוא נדהם לגלות שאביו זרק את הכל לאשפהלא סיכת ראש, לא צעיףדבר לא נותר לבן שמבקש לו זכרון מוחשי אחד מאמו המתה. הבן הזועם מודיע שאם כך אין לו מה לחפש יותר אצל תומס, אך למעשה תומס עצמו הוא שניתק את הקשר בעצם השלכת החפצים לאשפה, דווקא מכיוון שהוא יודע שיהיה מי שירצה להתנחם בהם.

באחד הסיפורים הבאים מחליט תומס לצאת לרחוב אחרי חודשים רבים שלא עשה זאת. על המדרכה מול חנותו של השען הוא נתקל פתאום בבתו הצעירה, מריה. כשהוא צועד לקראתה הוא חושב על כך שמריה הייתה החביבה עליו מכל ילדיו ואפילו נהגה לשיר לו שהוא האבא הכי טוב בעולם, אך נאמנותו לאמת לא מאפשרת לו להתרפק על העבר והוא מיד נזכר כיצד הייתה מזייפת בזמן השירה. השיחה ביניהם משתבשת כבר ברגע הראשון, כשבתשובה למחמאה שתומס מעניק לה, עונה מריה "כן, אני שותה שתן ואוכלת פירות וירקות טריים". תומס צוחק אבל מריה, כך מסתבר, הייתה רצינית לגמרי. כשהם נפרדים, בלחיצת יד בלבד, כעבור דקות מעטות של נסיונות כושלים מצד תומס להפיס את העלבון, הוא חושב "זו הייתה הבת שלי. אני יודע שבכל דבר יש היגיון מובנה משלו, אבל לא תמיד קל להבחין בו". אחר כך הוא מוותר באופן סופי על יציאה מן הבית. הוא נותר בדירתו, מציב כיסאות במקומות אסטרטגיים למקרה של חולשה, ממשיך לתעד ברשימותיו על אף הקושי הפיזי הכרוך בכתיבהומחכה.

"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא התבוננות על הזקנה מתוך עצמה ומן הצד בו זמנית, בצלילות שכלית ורגשית, נטולת נוסטלגיה או חרטה. אסקילדסן מגיש לקוראים בספר הזה צלוחית ובה גלעין טהור של אמת שנותר אחרי שפרי החיים נאכל עד תומו. זכות גדולה היא להוצאת "סמטאות" להיות הראשונה שמתרגמת מיצירתו לעברית, וזכות גדולה עוד יותר היא למי שייקח לידיו את הספר הזה ויקרא בו.

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל
מאת
: של אסקילדסן
מנורווגית
: דנה כספי
הוצאה לאור
: סמטאות, 2011
135
עמודים

פורסם ביום שישי 1.4.2011 במוסף ספרות (בתוך מוספשבת), מעריב

ימי שני כחולים/ארנון גרונברג- ביקורת

יש כמה מילים בשפה העברית שצריכות לצאת לחופשה ללא תשלום. הסיבה: שחיקה. התואר "שערורייתי", למשל. אפור מרוב כביסות, חסר טעם מלעיסתיתר, הוא נאלץ להשתדך לאירועים ויצירות שכל קשר בינם ובינו מקרי בהחלט. זהו המקרה של "ימי שני כחולים". על הכריכה האחורית מובטח לקורא "רומן ביכורים שערורייתי, דיוקן עצמי זועם, מצחיק וגס רוח". מכל אלה, התואר האחרון הוא היחיד ההולם את הספר.

ימי שני כחולים- כריכת הספר

אין דרך קלה לומר את זה: אם קראתם את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', אין לכם מה לחפש ב"ימי שני כחולים". כנ"ל אם קראתם כל דבר מאת ארט ספיגלמן, אלן גינזברג וצ'רלס בוקובסקי. והיה ומעולם לא נחשפתם לכתיבתם, ייתכן ותמצאו עניין מסוים בתעלוליו של ארנון גרונברג. למעשה, “תעלולים" היא מילה מעט גדולה על חייו של הגיבורהסופר, צעיר עם נטייה להרס עצמי, אמא מטורפת ניצולת מחנה מאוטהאוזן, אבא סמרטוט ואחות שברחה לישראל ברגע שהורשתה לעזוב את הבית. זה, אגב, המקסימום שגרונברג מנדב אודות שאר בני המשפחה.

יכול להיות שבעיניו, מספיק לכתוב את המילה "שואה" והשאר כבר יבוא מעצמו, אבל גם קורא נבון ומלא דמיון לא יכול להשלים עבור הסופר את העלילה שכשל מלטוות בעצמו: הגיבור מבזבז זמן ניכר מגיל ההתבגרות שלו כשהוא כרוך אחרי נערה בשם רוזי, ואת מרבית ימיהם ולילותיהם הם מבלים בפאבים או ברחוב כשהם שותים אלכוהול זול. בשלב מסוים הם מחליטים שהגיע הזמן לשכב, אבל גם זה לא מלהיב אותם יותר מדי. ואז רוזי נעלמת מחייו. למה? איך? זאת לא נדע. ימיו ולילותיו של ארנון גרונברג הופכים במהרה לרצף אחיד של שכרות ושוטטות, ובנקודה מסוימת הוא מחליט לבדוק את אפשרויות המין בתשלום. כמעט כל זונה שבה הוא נתקל היא זקנה, בלויה, מצחינה ולא מושכת באופן קליני. גרונברג מתעכב על כל מפגש כזה באריכות מפליגה, לרבות הדרכים בהן מנסות נשותהלילה להביא אותו לזקפה, לשווא. בין תיאור איברי מין רופסים לבקרים אפופי חמרמורת, מתפנה גרונברג לבחון את מצבו המתדרדר של אביו.

בפרק מסוים, שיכול להתחרות בקלות בכתבות אקטואליות על התעללות בקשישים, מסופר כיצד בכל פעם שנדרש להוציא את אביו בכיסא גלגלים לשאוף מעט אוויר צח מחוץ לבית, מוביל אותו גרונברג דווקא לפאב צפוף ומחניק מעשן סיגריות. שם הוא שותל את אביו מול שולחן ומכריח אותו בכוח לגמוע כוס אחר כוס של בירה, בניגוד לרצונו. בשאר הזמן הוא יושב ליד הבר כשגבו מופנה אליו, אדיש לחרחוריו, לתחינותיו החוזרות ונשנות שייקח אותו לשירותים. שעות. כשהם מגיעים הביתה מתפתח ריב קולני בין האמא המטורפת לאחות סיעודית שבאה לסייע בתהליך ההעברה מכיסא הגלגלים למיטה, עד הרגע בו שעות של התאפקות כפויה מגיעות לקיצן כשהאב אינו יכול יותר ומחרבן על עצמו. בשלב זה נדרשים מהקורא כוחות נפש אדירים כדי לא להשליך את הספר לפח האשפה הקרוב, אך גם מי שניחן בהם (או מי שתפקידו מחייב אותו לקרוא את הספר עד הסוף לשם כתיבת ביקורת) מגלה שההמשך לא טומן בחובו שום פיצוי. עוד שתייה, עוד זונות, עוד מאותו שום דבר. שערורייתי? אולי, אם נולדתם במנזר. מעורר שאט נפש? בהחלט. ספרות? לא. מסתבר שהשתייכות לדת היהודית, אמא ניצולת שואה, אלכוהוליזם וזיונים גרועים ברובע החלונות האדומים הם לא ערובה ליצירה ראויה. אין ספק שהוצאת "בבל" הקדישה זמן ותשומת לב במטרה להביא את "ימי שני כחולים" לקורא העבריתרגום מוצלח ועטיפה טובה – אך למרבה הצער מדובר בספר שאפשר בהחלט לוותר על הקריאה בו.

ימי שני כחולים
מאת
: ארנון גרונברג
מהולנדית
: אירית ורסנו
הוצאת בבל
2011
323
עמודים

פורסם במוסף 'תרבות מעריב' (הגליון האחרון של המוסף שנסגר בהחלטה מצערת של העיתון) שישי 25.3.2011
תודה רבה לשי להב, עורך המוסף, לנעה ידלין ולאבי זורנזון- על שזכיתי לעבוד איתכם.

מפתח לאבא | ביקורת ספר

כאשר אדם מתאבד, הוא לוקח איתו את כולם. התאבדות היא לעולם לא מעשה יחיד, מנותק מהקשרו או מסביבתו. היא נדמית למתאבד כפתרון שיגאל אותו מייסוריו ואת הקרובים לו מייסורי החיים לצידו. הוא טועה. מאחורי כל מתאבד יש שורה ארוכה של אנשים שחייהם יתנהלו מעתה בצילו של סימן שאלה עצום: האם יכולנו להציל אותו? האם הצלתו הייתה מעשה טוב או אנוכי? (אולי זו “זכותו” לא לחיות?), אולי לא היינו חשובים עבורו מספיק, לא היווינו לו "דבק" חזק מספיק לחיים? ישנם תוספי-כאב: היעדר מכתב פרידה, בחירה באמצעי-הרג מסוים (אקדח לעומת כדורים, תלייה לעומת קפיצה). אופן ההתאבדות גם הוא חידה בלתי פתירה.

התאבדות של הורה עומדת בניגוד לכל כללי הלב והשכל: הורה אמור להיות עבור ילדיו הדבר היציב והברור ביותר: הבאתי אותך לעולם, ואף פעם לא אעזוב אותך. התאבדות של הורה היא בגידה, הפרת ההבטחה הראשונה והחשובה ביותר שבין הורה לילד. התאבדות היא שבירת כלים, ביטול וקריעה של חוקי המשחק שנהגנו לפיהם עד כה. ולא משנה בן כמה אתה. כשמדובר בהורה שלך, אתה תמיד ילד. פעוט שננטש.

כשההורה שלך מתאבד, הוא מאיין אותך. כי אלמלא הוא- לא היית בא לעולם. ואם הוא בחר למחות את קיומו, קשה שלא לחוש שגם קיומך נתון בסימן שאלה.

הסופרת ג'ואן ויקרשם הייתה כבר נשואה ואם לילד כשאביה ירה בעצמו. אביה והיא לא היו קרובים נפשית, והתאבדותו הייתה עבורה הפתעה- לפחות בשלב ראשון. רק לאחר מותו נגלו לה פיסות חיים שהוסתרו ממנה עד כה: אב אכזר ומתעלל, ילדות ונעורים קשים בצילו של אח אהוב ממנו, כשלונות עסקיים, חובות. ובכל זאת, ברור לג'ואן שאף אחד מאלה וגם כולם יחד לא היו הסיבה שגרמה לאביה לקום בבוקר, להכין קפה לאמה הישנה עדיין, להיכנס לחדר העבודה שלו ולהכניס את האקדח לפה. 10 שנים לאחר המקרה היה נדמה לג'ואן שהיא לא מרגישה דבר. היא לא הצליחה לבכות, גם לא אצל טובי הפסיכולוגים. ללא כעס או רגשות אשם, היא התנהלה כאוטומט מתפקד למופת. 7 שנים נוספות חלפו עד שהבינה את ההשפעה שהייתה להתאבדותו של אביה על חייה.

"מפתח לאבא" (או בשמו המלא: מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד) מתגלה כמפתח במובן האנציקלופדי: כל פרק הוא 'ערך' שמאפשר לויקרשם לסדר באופן נהיר את השתלשלות האירועים מבלי להיזקק לציר הכרונולוגי. כל ערך כזה מתפצל לתתי-נושאים, כמו ציור שניתן להתבונן בו ממספר זוויות במקביל: לדוגמה, הערך "התאבדות" מחולק ל"הגישה שלו" ו"הגישה שלי". בצורה זו בוחנת ויקרשם את המילים והמעשים שהיו מובנים מאליהם כל עוד היה אביה בחיים, וחדלו. הבחירה לכתוב את 'מפתח לאבא' כלקסיקון-מילון היא גאונית: שכן אין דבר מוכר יותר לאנשים שיקיריהם התאבדו מאשר הרצון למצוא תשובה, מילה, חפץ כלשהו שיבהיר אחת ולתמיד מה בעצם קרה להם. לנו.

ותשובה אין.

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד
מאת: ג'ואן ויקרשם
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
הוצאת אחוזת בית
2011
319
עמ'

פורסם במדור הספרות של מוסף 'תרבות מעריב', יום שישי 25.2.2011