חבוטה

שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברראולי סוף סוף מישהו כתב עליי.

קל לכתוב 'הייתי לאמקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושהארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומרהיו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לאקלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' וד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצההם בחיים לא ימצאו אותה שם.

הם מצאוואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.

 

בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.

אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייהכל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמניהם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?

איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.

רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשליהילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.

הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגיתאת זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשותלא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010

מודעות פרסומת

ילדה שמנה

השבוע, באחת מגיחותיי לאינטרנט, צדה עיני פרסומת שריצדה על המסך. "גם לילד שלך מגיע להיראות נהדר – בגדי ילדים מעוצבים במידות גדולות", נכתב שם מתחת לתמונתה של ילדה מקסימה בשמלה ורודה.

ילדה אוכלת

"סוף-סוף!" קראתי בקול, ופתאום תפסתי את עצמי: אין לי ילדים במידות גדולות. למעשה, אין לי ילדים בכלל. בעצם, בלי קשר למידה, הרי אני כבר לא ילדה. למעשה, השמחה שהרגשתי מול המודעה באה לא ממני, אלא ממישהי שהייתי פעם, לא כל כך מזמן.

הייתי ילדה שמנה. המונח הזה נשמע מחמיר מעט בהתחשב בעובדה שאפילו בתקופות הקשות סחבתי עליי לא יותר משמונה קילוגרמים עודפים, אבל כשרובם מתרכזים באיזור הבטן (קילוגרם שובב אחד התמקם בלחיים ובסנטר), למי יש כוח להתעסק בהגדרות?

גדלתי אצל שני הורים עם תיאבון בריא מצד אחד וסבתא ניצולת שואה מצד אחר. אם זה לא מספיק, לאבי הייתה קונדיטוריה ומאפייה בירושלים מלאה כל טוב; ואני אכלתי. אוהו, כמה שאכלתי.
אחד התענוגות החביבים עליי היה מילוי כוס גבוהה בקצפת, זילוף סירופ שוקולד מעל ואכילת התערובת המופלאה בכפית ארוכה. בקיצור – לא היה לי שום סיכוי להיות שום דבר אחר מלבד מה שאני: שמנה.

אחת האמרות החביבות על יועצות חינוך היא "אין ילד רע – יש רק ילד שרע לו". בתור מי שעברה יועצות בכמות המספיקה להקיף פעמיים את כדור הארץ, הרשו לי לחלוק על הקביעה הזו. כל ילד יכול להיות רע, אם רק ייתנו לו את ההזדמנות. ואיזו הזדמנות קורצת לחבורת ילדים יותר מילדה שמנה שנקלעת ביניהם? במשך שש שנות בית הספר היסודי, בשלושה מוסדות חינוך שונים, התמודדתי עם רוע מזוקק שנבע מילדים שבכל מצב אחר היו עשויים לזכות בכינוי "מלאכים" ו"לא ייגעו בזבוב". כמה מהם היו שמנים פי כמה ממני, אבל כנראה השילוב של שומן חיצוני ופגיעות ניכרת לעין הפך דווקא אותי למטרה.

"דבה", "גוש שומן", ואיך אוכל לשכוח את הכינוי שליווה אותי במשך שנתיים רצופות בבית הספר הר-טוב שבקיבוץ צרעה: "פרה". יותר משליווה אותי הכינוי הוא החליף את שמי הפרטי. הימצאן של פרות אמיתיות בקרבת בית הספר (בכל זאת, קיבוץ) העניקה לאויביי לכיתה שפע תחמושת. בימים שאחות בית הספר עוד נהגה לזמן את התלמידים לשקילה פעמיים בשנה, נידונתי להשפלה פומבית בכל פעם שהגיע תורי וסקלת המשקל נטתה חדות ימינה. הבנות האחרות היו תמיד קטנות כאלה, אווריריות, רקדו ג'ז או השתתפו בחוג התעמלות קרקע, ואני? מוווווווווו.

כל מי שהיה ילד שמן יודע שהבעיות בבית הספר הן רק יריית הפתיחה בקרב האמיתי המחכה לו בבית. יש מספיק סבל בלהיות ילד שמן להוריםרזים ומטופחים, אבל קשה הרבה יותר להיות ילדה שמנה לזוג הורים שבעצמם סובלים מעודף משקל. איך אפשר לרזות מכוח ההחלטה בלבד בבית שכל דריו אוהבים לאכול, והרבה? תקופה מסוימת, בהשפעתה של חברה כלשהיא, ניסתה אמי להגביל אותי באכילה. החברה ההיא בדיוק רזתה באורח פלא באמצעות אחת השיטות האמריקניות, והחלה להקפיד על הרגלי האכילה של בתה היפה והמלאה מעט.

השיטה כללה השפלות פומביות מהסוג שמוכר לכל ילד שמן באשר הוא: בכל מפגש הכולל אוכל נזפה האם בבתה בפומבי בכל פעם שזו שלחה יד או אפילו מבט עורג בכיוון המזון. "את ממש לא צריכה את זה, במצבך". בהשראתה הפכה אותי אמי למופע המרכזי בכל ארוחה, והנוכחים נעצו בי עיניים. לאחר מכן הייתה מפרטת אמי את תלאות ההרזיה שלי באוזניהם בעוד אני נמלטת לחדרי בבושה ומתייפחת שם לתוך הכרית או עומדת מול המראה, ממששת בתיעוב את קפלי השומן שבבטני ותוהה אם נגזר עליי לחיות כך לנצח, מעוותת צורה, לא רצויה.

בכיתה ד' רשמה אמי את שתינו ל"שומרי משקל", שקיימו סדנת ערב במתנ"ס. ישבנו שם שתינו, מוקפות אימהות ובנות ענקיות, וחישבנו קלוריות. קיבלנו אבקות סיבים תזונתיים שאפשר לערבב בחלב או במיץ תפוזים לתחושת שובע, אך בבית נהגתי לחסל את כל שקיות האבקה בערב אחד ולחטוף מאמי צעקות איומות. "תסתכלי על עצמך!" היא צווחה, "עם בטן של היריון בחודש שלישי!"

הסיוט הגדול ביותר שלי היה תהליך קניית בגדים. לקראת כל אירוע הפכנו, אמי ואני, את כל חנויות הבגדים בירושלים בניסיון למצוא משהו שיישב כמו שצריך על הילדה השמנה. המסעות הללו הסתיימו כמעט תמיד במפח נפש. במשך שעות ארוכות נשלחתי שוב ושוב לתאי מדידה מיוזעים, אוחזת ערמות בגדים, ויצאתי דומעת ואכולת שנאה עצמית: שום דבר לא עולה עליי.

אמא שלי, שהייתה אמורה לנחם אותי ולתמוך בי, רק כעסה יותר. מה אפשר לעשות עם ילדה כזו, ששום בגד לא נסגר לה על הבטן? בסופו של דבר נגררנו לחנות רגילה לבגדי מבוגרים, ורק שם הצלחנו למצוא חולצה רפויה מספיק שתסתיר את מה שצריך. בקלטות וידאו מחתונות משפחתיות רואים אותי רוקדת, סמוקת לחיים ומיוזעת, בטוניקה של דודות. שנים ארוכות, גם לאחר שרזיתי (לא, לא דיאטה. פשוט צמחתי לגובה ולמדתי לזרוק אוכל), לא הייתי מסוגלת להיכנס סתם כך לחנויות בגדים.
בפעם הראשונה שקניתי בגד לבדי, בגיל 15, חזרתי הביתה והראיתי לאמי את הקנייה. "מה זה? זה לא בגודל שלך", היא אמרה. "בטח שכן", הגבתי, והראיתי לה את התווית במידה 44. באותו זמן כבר ירדתי למידה 40.

גם היום, כשאני לובשת מידה נורמלית לפי כל קנה מידה אנטומי ותזונתי, אני נתקלת בקושי לקנות בגדים. ברוב רשתות האופנה נמכרים בגדים קטנים הרבה יותר מהמידות המצוינות עליהם: מידה 42 היא למעשה 40, מידה 38 היא בפועל 36. כך נוצר מצב שנשים במידות נורמליות אינן יכולות למצוא בגדים שיהלמו את גופן בלי לחוות תסכול, אבל לנשים יש מגוון גדול למדי שאפשר לבחור ממנו. כשזה מגיע לילדים, החנות החדשה למידות גדולות היא רק ההתחלה, אבל אולי היא תסייע להכרה בכך שגם לילדים כמו שאני הייתי פעם מגיעים התייחסות אנושית ואפילו כבוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.1.2010

בדרך לגימנסיה

כשמדברים על חזרה לבית הספר רוב האנשים נזכרים ביום הראשון של כיתה א'. איך הם צעדו יד ביד עם אימא, נחרדים בפעם הראשונה מהצלצול, מחפשים מקום מוגן במגרש המשחקים בהפסקה, נצמדים זה לזה כגוש אפרוחים צפצפני ומבוהל, מביטים באימה מלמטה אל ילדי כיתה ו' שנראו גבוהים כאלוהים ואכזריים כמעט כמוהו, אבל אני מעדיפה לשכוח את כיתה א'.

נועה אסטרייכר ביום הראשון של כיתה א'.

נועה אסטרייכר ביום הראשון של כיתה א'. צילום: עצמי

תמונה אחת שלי, עם חיוך חסר שתי שיני חלב קדמיות, זה כל מה שאני מוכנה לזכור מהשנה ההיא, שהייתה לי קשה ורעה. התברר כי בית הספר, שעמד בקצה הרחוב, הוא מלכודת לילדות מנומסות מדי, ובסוף אותה שנה העבירו אותי לבית ספר אחר בשכונה. נשארתי בו שלוש שנים, עד סוף כיתה ד'. לא היה לי רע, אבל גם לא ממש טוב.

לאחר מכן ההורים עברו לגור במושב, ואותי שלחו לבית הספר היחיד באיזור, בקיבוץ צרעה. שנתיים של סיוט חוויתי בין כותלי המבנה המכוער והאטום ההוא, שניצב על אחת הגבעות הירוקות והיפות בארץ. מצאתי את עצמי מתגוננת כמעט בכל רגע מפני קללות, חפצים מתעופפים, יריקות, בעיטות, מכות, כיסאות מושלכים. הם לא היו אלימים בינם לבין עצמם – רק אליי ואל עוד ילד אחד ממושב אחר. לילד ההוא היה מזל. אבא שלו הגיע יום אחד לכיתה במדי השוטר ועם אקדח חגור. אמר: מי שייגע בבן שלי, יהיה לו עסק אתי. מאז התעלמו ממנו, אך לא נגעו בו לרעה.

לי הוריי לא האמינו שרע כל כך. חשבו "לא יכול להיות שגם כאן היא לא משתלבת. זה בטח עוד דמיון או חוש מפותח מדי לדרמה"; ובכלל, היו עסוקים, ויש שני אחים קטנים שדווקא מסתדרים שם מצוין. אני היחידה שעושה בעיות. לא נקלטת. לא אהובה. בלי סיבה. פשוט כי אפשר. אחת כזו עם משהו קצת מוזר. לא אמרו שאסור – אז מותר.

מורה, מחנכת, מנהלת – ראו ושתקו. מה יכלו לעשות? ממילא הם היו רבים ואני מעטה. לא היה טעם לעצור ולהפסיק אותם. יש חומר שצריך ללמוד ומסיבת חנוכה לתכנן "וקישורים צריך לקשור, וכפתורים צריך לתפור, וקצת לכתוב בטעם, וקצת לקרוא בטעם – זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!"* בינתיים שלחו אותי לפסיכולוגית. כנראה אני הייתי זו שצריכים לתקן.

לקראת סוף כיתה ו' התעוררו שני הוריי וגילו שבתם הבכורה סובלת כבר שנתיים. נדמה לי שהילקוט שלי, שהושחת כולו בסכין יפני ומולא ביריקות פיהם של תלמידי הכיתה, היה הסיבה להארה הפתאומית.
הם ניגשו למנהלת בית הספר שלי, ולאחר שיחה קצרה אמרה להם האישה (שידעה הכול, כל הזמן, תמיד): "אולי כדאי שנועה תמצא מסגרת שמתאימה לה יותר". משם נסעו לירושלים, והכניסו את שמי לרשימת המועמדים לריאיון בתיכון לאמנויות. נבחנתי. התקבלתי. מגמת תאטרון. ירושלים ובית הספר מרוחקים ארבעים ק"מ מהמושב, ואין הסעות. לא חשוב, נסתדר. רק לצאת מפה, ומהר.

בבוקר 1 בספטמבר בשנת 1996 עליתי למכוניתו של אבא, בדרך שאני עתידה לעשות בכל בוקר במשך שש השנים הטובות הבאות. לרוב בטרמפים. כשעברנו את היציאה מהמושב נשמע מן הרדיו אות הפתיחה לחדשות של 7:00 בבוקר בגלגל"צ. זו הייתה מנגינה עליזה ומהירה של גיטרות ספרדיות, ודווקא היא נחרתה בי באותו רגע כקולה של ההבטחה, צליל השינוי. בכיתי בכי של הקלה במושב האחורי של הרכב, יודעת שמעתה אף אחד לא יעז להרים עליי יד. נזכרתי בסיפור הילדים על חנה'לה ושמלת השבת, על כתמי הפחם השחור שהיו לכתמי אור.

טרקתי מאחוריי את דלת המכונית, היטבתי את הילקוט על הכתפיים, יישרתי את החולצה הלבנה החגיגית ועברתי בשער הברזל. בכניסה, מתחת לעץ זית מוקף עיגול מאבן, ישבו תיכוניסטים. כל הצבעים, כל הסוגים, כל התסרוקות והבגדים. ניסיתי לשמור על ארשת רצינית ולא הצלחתי. כמה מהם הסתכלו בי כשנכנסתי לתוך הבניין, צוחקת, יודעת שעכשיו תורי.

* הציטוט מתוך השיר "הילדה איילת", מתוך ספר השירים "פתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2009