שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברר– אולי סוף סוף מישהו כתב עליי.
קל לכתוב 'הייתי לא–מקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושה–ארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומר– היו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לא–קלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' ו–ד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצה– הם בחיים לא ימצאו אותה שם.
הם מצאו– ואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.
בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.
אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייה– כל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמני– הם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?
איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.
רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשלי– הילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.
הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגית– את זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשות– לא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 