לאן נעלם הימין? (פורסם ב"הארץ" ב-11.2.16)

המזל הגדול ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שהיטיב לאבחן יוסי ורטר במדורו השבועי, הוא שבראש האופוזיציה כיום לא עומד בנימין נתניהו. 20 שנה חלפו מאז ממשלת רבין השנייה, והשמאל טרם התאושש ממופע האימים של נתניהו ושלוחיו, שנדד מזירת פיגוע אחת לאחרת. נתניהו צץ מול המצלמות בכל הזדמנות והאשים באופן בוטה את הממשלה המכהנת ואת העומד בראשה, יצחק רבין, באחריות לפיגועים הנוראים. את ההפגנות בצומת רעננה ובכיכר ציון בירושלים אין צורך להזכיר – הקולות והמראות משם עדיין מהדהדים. לקראת בחירות 1996 טבע יועצו של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, את הסיסמה "אין שלום, אין ביטחון – אין סיבה להצביע פרס", והשאר היסטוריה.

"מי היה מפקיר את עצמו בידי רופא שכשל בניתוח? מי היה עולה על אוטובוס שנהגו עשה תאונה קטלנית זה מכבר?". מלים אלה נאמרו ב-2006 על ידי לא אחר מנתניהו עצמו, אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד. גם את "מחאת המילואימניקים" נגד ממשלת אולמרט וברק תיזמר נתניהו מאחורי הקלעים. הדבר נודע רק בדיעבד לאנשים כמוני, שלקחו בה חלק בתום לב ומתוך זעם אותנטי על האיוולת והיהירות שהובילו למות חיילים רבים כל כך.EPA03216447312031_l

חמישה חודשים חלפו מתחילת גל הטרור הנוכחי. חמישה חודשים שבהם כמעט מדי יום נדקרים ונורים ישראלים בשטחים הכבושים או בתוך שטחי המדינה. הקורבנות הם חיילים ואזרחים, חלקם נפצעים וחלקם נהרגים. הריגתם של מבצעי הפיגועים, ברוב המקרים עוד בזירת האירוע, אולי מספקת את תאוות הדם והנקם – אך אינה אמורה ואינה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית. הצבא וכוחות השיטור, עם כל הכבוד ליכולותיהם, כפופים לממשלה. זו דוממת –  או גרוע מכך, עוסקת בזוטות טפלות כמו טענות לאפלייה ברשימות ההשמעה של גלגלצ וסימון נציגי ארגוני זכויות אדם.

דמגוגיה, לפי ויקיפדיה, היא "שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות טפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות". חמישה חודשים של טרור יומיומי ונתניהו, מגדולי הדמגוגים שקמו לעם ישראל, גיבור איפא"ק והקונגרס – שותק.

כעת נסו לדמיין חמישה חודשי טרור רצופים תחת כל ראש ממשלה אחר, עם אופוזיציה בראשות נתניהו: שערי העיתונים היו נמלאים בתמונות מהפגנות "ספונטניות".  שדרני שטח עייפים היו נאלצים לנסות ולגבור על צעקות המפגינים שהיו מתגודדים מאחוריהם בכל פעם שהמצלמה נדלקת. עצרות נגד "ממשלת הדמים" היו ממלאות את הכיכרות, ובאחת המרפסות היה עומד נתניהו, עטור מצחו שיער סגול, מחרף את האוחזים בשלטון על תבוסתנותם ונשבע להמונים הנסערים, העייפים מפחד, כי אם רק ייתנו בידיו את המושכות – הוא ינווט את הכרכרה המותקפת למקום מבטחים. סביר להניח כי בחירות – או תרחיש חמור יותר –  לא היו מאחרות לבוא.YE1163524_l

כל הזעם המתוזמר הזה, היכן הוא? התרגלנו לכך שהוא לא יגיע משמאל. בכל זאת, כמה אפשר לשלוף את אותם 3,000 איש מהשמיכה? פעם זה מתווה הגז, פעם חוק העמותות ופעם פגיעה במבקשי מקלט – נורא מעייף. והגיע הזמן להודות: למרות מה שנתניהו אמר ביום הבחירות, לעמותות השמאל אין כסף להביא אף אחד באוטובוסים. יהודים או ערבים.

אבל מה עם הימין? הרי הימין יודע באמת לנהור בהמוניו באוטובוסים, כש"ממשלת שמאל", בג"ץ או כל צורר אחר (או שלושתם, תלוי במזג האוויר) מאיימים לקחת ממנו את הסוכריה (הרחבת הבנייה/העברת כספים/הטבות מס להתנחלויות). והנה, חמישה חודשי טרור רצופים – והימין שותק. ככל הידוע, איתמר בן גביר לא תלש עדיין את סמל מכונית השרד של נתניהו. הפגנות עם ארונות או חבלי תלייה לא נצפו ברחבי הארץ.

מה, יש"ע זה לא כאן? כהנא טעה? חלילה. המשלהבים המקצועיים, המסיתים וקוראי ה"מוות לערבים" יודעים שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר עבורם. הוא המאפשר הגדול. ה-Enabler. תחת שלטונו הם יודעים איפה הם עומדים: במקום טוב באמצע. הם מאפשרים לו להיראות מתון וממלכתי, והוא מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, על הגבעות הגזולות או בוועדת הכספים של הכנסת. וזה, כנראה, יותר חשוב לימין מכל דבר אחר. אפילו יותר מהדם השפוך.

(הטקסט פורסם בגרסה מקוצרת מדור הדעות של "הארץ" ב-11.2.16)

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.

מודעות פרסומת

בוזזים את הבופה (פורסם ב"הארץ", 15.11.15)

ידידה קרובה שלי זכתה פעם בפרס מטעם משרד ממשלתי כלשהו. שבועיים לאחר ההודעה על הזכייה, מעט לפני סוף שנת התקציב, נפלה הממשלה והמערכת הפוליטית נכנסה לסחרור לקראת בחירות חדשות. למרות זאת הופתעה הידידה לגלות שכספי הזכייה, סכום מכובד למדי, הופקדו כבר בחשבון הבנק שלה. כשהתקשר אחד מחברי ועדת הפרס להודיע לה על כך, שאלה אותו בכנות: הממשלה נפלה, עדיין אין תקציב חדש, איך קרה שהפרס — הממומן מתקציב המדינה — הצליח לחמוק מהמפולת ושולם בזמן? זה סוד מקצועי, גיחך נציג הוועדה, ואמר: "כשהתכנסנו לבחירת הזוכים תיארנו לעצמנו שעד לתחילת השנה הבאה הממשלה תיפול, אז עשינו שריר והכרחנו את המשרד להפריש את הכסף מתקציב השנה הנוכחית".

בהעדר בעל בית או "מבוגר אחראי", אנשים בכלל וישראלים בפרט נוטים לפעול בשיטת "אכול כפי יכולתך". הם מעמיסים עוד ועוד על הצלחת, מתרוצצים בין שולחן המתוקים לעמדת החביתות, מנסים להספיק כמה שיותר לפני שסוגרים את הבופה.

boufett

רועה "מצעד הבהמות", ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, מרשה לעצמו לאיים מעל דוכן הכנסת שאם לא יוכנסו 61 התנחלויות למפת הטבות המס, "האוצר ישלם פי עשרה". אריה דרעי, בדיל שרק בורא עולם וכמה יועצים יודעים את פרטיו, מואיל בטובו לפנות את הדרך למכבש האלים של מתווה הגז תמורת תיק הפריפריה וסמכויות מורחבות — שפירושן כנראה זינוק עתידי של מאות אחוזים במספרם של מקורבי ש"ס ברשימות מקבלי השכר ברשויות המקומיות.

חברות גדולות כמו כיל, שמצצו את לשד הארץ ועשו ממנו הון (לבכירים. העובדים תמיד תלויים על בלימה לנוכח כל איום בהעלאת מס רווחים או הידוק הרגולציה), משגרות נציגים מרופדים בחליפות תפורות היטב ללשכות השרים, הח"כים והיועצים במאמץ לטרפד כל תוכנית או החלטה שתחייב אותן לחלוק עם הציבור ולו אחוזים בודדים מעושרן — שבא להן בזכות חולשת הממסד.

כמה מעשירי המדינה, שמיצו כנראה את פוטנציאל העושק המקומי, יצאו בשנים האחרונות למסע לרכישת דירות בברלין. לא מדובר בעשר דירות ולא בחמש עשרה, אלא במאות ובאלפי דירות (כלומר, סביר להניח שגם בני המעמד היצירתי, שנמלטו לברלין מתל אביב הגוססת, ימצאו את עצמם שוב משלמים שכר דירה לבעל בית ישראלי). לעשירים רבים יש מקלטי מס בחו"ל, לא רק משום החשש משלטונות המס הישראליים, אלא גם כמין כספת אטומית לכל צרה שלא תבוא.

כל מי שידו משגת ומוצאם של הוריו מאפשר לו, הנפיק או מתכנן להנפיק לעצמו ולילדיו דרכון זר. בתוך פחות ממאה שנה עברו יהודים מהטמנת שן זהב או יהלום בתפר נסתר בבטנת המעיל לענידת דרכון זר כמעט על דש הבגד, בגלוי, כתעודת ביטוח. הורים אומרים לילדיהם, "אם היינו בגילכם היינו עוזבים". ילדים חושבים, "איך נעזוב ונשאיר את ההורים ככה?"

בכירים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות בתוך תחומי הקו הירוק, אלה שמתקיימות מפירורי עוגת השכבות של ביסוס הכיבוש (בין 2010 ל–2014 העביר משרד החינוך 49 מיליון שקל ל"אוניברסיטת" אריאל; מכון ויצמן, למשל, קיבל באותה תקופה 4.1 מיליון שקל בלבד), מודים כי הדרך הכמעט בלעדית לקבל תקן או מלגה היא יציאה ללימודים בחו"ל. רק מי שחוזר ארצה עם תואר ממוסד איכותי בחו"ל יקבל כרטיס כניסה להגרלה. מה מגרילים? סיכוי לעתיד מקצועי בישראל.

וכולם מחכים. למה? לסימן. לאות. ובינתיים – בוזזים את הבופה.
שיהיה משהו בכיס כשהמוזיקה נפסקת.

(פורסם במדור הדעות של "הארץ", 15.11.15)

הפרט ומשול (פורסם ב"הארץ" 9.10.15)

החגים הם תקופה מצוינת לחוש כיצד בתחומים מסוימים חלה העברת אחריות מוחלטת מידיה של המדינה לידי ארגוני החברה האזרחית. סיוע לנזקקים? שפים ידועים מגייסים את התדמית העממית שלהם לפרסום ארגוני ענק שמחלקים חבילות מזון. על העזרה לניצולי שואה אחראים גופים קטנים והתאגדויות של אנשים פרטיים. חיילים בודדים משווקים כסחורה לוהטת לארוחות חג משפחתיות באמצעות עמותות שונות וכולם כאחד מושיטים יד בתביעה לתרומה: תנו!
גם כשאין ארוחות חג באופק, היד המושטת לכיס האזרחי אינה חדלה לרגע מתנועתה: תמונות וסיפורים על ילדים ומבוגרים שלקו במחלות קשות מציפים את הרשת ולפעמים גם את התקשורת הממוסדת – לטובת ניתוח דחוף בחו"ל, פרוצדורה רפואית סבוכה ויקרה או תרופות מחוץ לסל. מתחת לתמונה: פרטי חשבון בנק. תנו!
בקופה בסופרמרקט, בחנות מכשירי כתיבה, באיקאה: "רוצה לתרום עשרה שקלים ל(הכנס מצוקה כאן)?". אנשים בתור נושפים בעורפך, בוחנים: האם גם הפעם תסרב ותכבוש מבטך ברצפה, סוציומט פריבילגי מצוי? תן!
בצומת – צל-אדם כפוף ומגויד דופק על חלון הרכב: תני!
אתרי מימון-גולשים הפכו גם את פייסבוק לצומת כבישים וירטואלי: מכל הפינות עטים עליך חברים ומכרים – תן 50 שקל להוצאת ספר ביכורים! תני 100 שקל להפקת אלבום שני! לאט אבל בטוח, לומדים לסרב. מחכים למטרה שלמענה יהיה שווה למסור את פרטי האשראי.

"לובי 99" הוא מטרה כזו. "מיזם חברתי כלכלי שמטרתו להילחם לטובת האינטרסים של הציבור הרחב, בצורה שיתופית", כך לפי הגדרת מפעיליו, שרואים בעיניים כלות כיצד החלטות ממשלה חשובות מתמוססות במכוון תחת לחצם של לוביסטים מטעם חברות גדולות במשק, טייקונים ושאר בעלי אינטרס. המטרה הסופית: החזקת "לובי" במשכן הכנסת – הפעם מטעם הציבור.

PikiWiki_Israel_7260_Knesset-Room

המימון הדרוש נאסף, לוביסטית ראויה נבחרה, ובשבוע שעבר נערכה הצבעה אונליין בקרב תומכי הפרויקט ונבחרו הנושאים שאותם תנסה הלוביסטית לקדם: פרסום הצבעות בוועדות הכנסת, חובת רישום נוכחים (לרבות לוביסטים) בוועדות הכנסת, הגברת הפיקוח על לוביסטים בכנסת, חיוב פרוטוקול בוועדת השרים לחקיקה, העברת המלצות ששינסקי 2, שיפור מתווה הגז הטבעי, הפרדת כרטיסי אשראי מהבנקים, וביטול הקשחת תנאי דמי אבטלה לצעירים.
כמי שתרמה לפרויקט סכום כסף צנוע, שמחתי מאוד לראות אותו יוצא אל הפועל – אך בדיעבד אני חושבת שהצלחתו (המקווה) עלולה לסמן כישלון רחב הרבה יותר: כישלונה של המערכת הפוליטית הישראלית. כי אם הציבור צריך לאסוף כסף מכיסו הפרטי ולשלם לאדם שייסע לירושלים כמה פעמים בשבוע כדי לייצג שם את עמדותיו – לשם מה אנו משלמים מכיסנו מדי חודש כ-40 אלף שקל ל-120 חברי כנסת?

התחושה שנבחרי הציבור מנותקים מהעם אינה שמורה למגזר או אוכלוסייה אחת בלבד. קשה לי לדמיין שיש היום מגזר בישראל שרואה בכנסת או ביושבים בה מייצגים נאמנים של צרכיו ורצונותיו. כולם מרגישים נטושים ומקופחים במידה שווה. אולי קשור הדבר גם למפלגות כמו "ישראל ביתנו", "הבית היהודי" ו"יש עתיד" שהחליטו לוותר על בחירות פנימיות ולהיסמך באופן מוחלט על טעמו האישי של ראש הסיעה (או הלחצים שהופעלו עליו). למעשה, רוב המפלגות בישראל משווקות לבוחרים חתול בשק במקרה הטוב, וראש סוס במיטה במקרה הרע. כך מראית העין של דמוקרטיה נשמרת: אנחנו הולכים לבחור – אבל מלבד הפרצוף שעל הפוסטר, אין לנו מושג במי בחרנו. שאר הח"כים ברשימה? אנחנו לא מכירים אותם והם לא מכירים אותנו, וכך, מרגע שהגיעו למשכן הכנסת, קל לנו ולהם לשכוח דבר בסיסי: הם חייבים לנו. הם שם בזכותנו (או באשמתנו).

עד לפני כמה חודשים, נאלצו תושבי ישראל לשלם פעמיים עבור גלישה באינטרנט: פעם אחת לתשתית, ופעם שנייה לספק האינטרנט. מאז כניסת רפורמת השוק הסיטוני לתוקף, יכולים הישראלים לרכוש במקום אחד חבילה הכוללת תשתית וספק. זה עובד יופי, כי אף אחד לא רוצה לשלם כפול. בעלי אינטרס ירצו תמיד להשפיע על פוליטיקאים, ויקצו לשם כך את מיטב כספם. אבל אם הציבור עצמו צריך לשלם גם לח"כים וגם ללוביסט – אולי יש לבטל את מוסד הכנסת ולהקצות את כספי המסים לטובת לוביסטים משוכללים שיפעלו ישירות מול ראש הממשלה והשרים. בשביל מה לשלם כפול?

הח"כים שיאבדו את כסאם המרופד יוכלו, אם ירצו, להתמודד על משרת לוביסט. ואם יתקבלו (בזכות כישורים וקבלות מוכחות, כמו בעבודה אמיתית), יעבדו מתוך הכרה שהם, כמו כל עובד בשוק החופשי, כמונו, יכולים להיות מפוטרים בכל רגע, ושהם חייבים את עבודתם לבוס שלהם: אנחנו.

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ", 9.10.15

אני מחרבן לך בסלון כי זו דמוקרטיה. לא מסכימה? עוד שמאלנית אלימה וסותמת פיות!

בישראל, נראה שפייסבוק החליף זירות ציבוריות רבות: הוא החליף את המכתבים למערכת, את ההפגנות בכיכרות (לפחות מאז 2011 לא נראתה הפגנת מחאה של ממש – מלבד מחאתה המוצדקת של הקהילה האתיופית, שגם היא נמוגה כלעומת שבאה – אולי בגלל הזין המוחלט שממשלת נתניהו שמה על המפגינים), ובמידה רבה גם את שלטון החוק: אנשים רבים מעדיפים לפנות לדף הפייסבוק של בית עסק שרימה אותם, או של עירייה שדפקה אותם, וכמובן של המשטרה שלא עושה את העבודה שלה. בפייסבוק המענה מהיר, והחשש מפני יצירת דימוי שלילי גורמת לגופים שונים לפעול בפייסבוק כפי שהיו אמורים לפעול בעולם האמיתי: בזריזות וברצון לתקן את משוגותיהם.

אבל פייסבוק יצר גם בלבול גדול בסוגייה סבוכה: איפה נגמר החופש של אדם אחד ומתחיל החופש של הזולת. כלומר – איפה הזכות שלך להגיד מה שבא לך נתקלת בזכות שלי שלא לארח את הטינופת שלך אצלי בבית.

הנה דוגמה טרייה (מאתמול) לתגובה שהושארה אצלי בדף. המגיב, שלא אחשוף את שמו ותמונתו, כתב אותה אחרי פוסט שעלה אצלי (לא אני כתבתי – רק שיתפתי) שעסק בתמונות שבהן נשים וילדות מנסות לעצור בכוח חייל צה"ל רעול פנים (!) שתוקף ילד פלסטיני שבור-יד לאחר שזרק אבנים. ברור שהתמונה עוררה אמוציות שטרם שככו, וחבר הפייסבוק הנ"ל, שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם, בחר להגיב במילים הבאות:

"קת לראש, לרי באוויר ואם זה לא עוזר גם ירי לפלג גוף תחתון וירי על מנת להרוג. זה לא משנה שהן נשים ושהן פלסטיניות, הוא תחת מתקפה וכאדם כמו כל אדם עליו להגן על עצמו"

מכיוון שלא רציתי אצלי ברשימת החברים אדם שבעיניו ירי באזרחים (נשים וילדים) הוא מעשה הגיוני ומתבקש (גם לנוכח זריקת אבנים. מעניין אם גם בבית אל היו צריכים החיילים לירות בזורקי האבנים) – אינפרנדתי אותו. לרוב אני לא מודיעה על כך למאונפרנד – פשוט מעיפה וגמרנו. משום מה, החלטתי להגיב ולבשר לו. שלוש שניות אחר כך התחילה בינינו השיחה הבאה בהודעות פרטיות (לא יודעת למה טרחתי לענות. אבל השתלשלות השיחה מוכיחה יפה את הטענה שלי). בבקשה:

or2

אני אוהבת להמשיל את פרופיל הפייסבוק שלי (כמו את הבלוג שלי) לסלון ביתי. הוא שלי, והוא פרטי. כלומר, אנשים מוזמנים לסלון ביתי, אין לי בעיה לספר על מה קורה בסלון שלי – אבל יש לי בעיה גדולה עם אורחים שמתעקשים על "זכותם" לחרבן לי על השטיח (כלומר – לטנף את המרחב הוירטואלי שלי בזוהמה מילולית ובהסתה מפורשת), בשם איזו "דמוקרטיה" או "חופש ביטוי" ערטילאיים. המושג "דמוקרטיה" כל כך התעוות בעשרות השנים האחרונות בישראל – דמוקרטיה, לפי עדות בוחרי נתניהו, בנט ודומיהם, היא הזכות לחרבן לי על השטיח, ואז לדרוש  – באיומי אקדח – שאביע התפעלות נפעמת מהערימה החומה והמהבילה. סירבתי להתפעל? אני "מסרבת לשמוע דעות שונות משלי". ביקשתי שהמחרבן ייקח את מיטלטליו ואת התחת שלו ויעוף לי מהסלון? אני "סותמת פיות", ו"פועלת באלימות". מגדילים לעשות אנשים שמתעקשים שאני "בתור שמאלנית", מחוייבת להפגין "פלורליזם" ו"סובלנות", כשבמילים "פלורליזם וסובלנות" הם מתכוונים – "תני לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, גם אם זה פוגע בך ובזכות הבסיסית שלך לחיות בלי לסבול התקפות אלימות בסלון ביתך. את שמאלנית, חובה עלייך לספוג הכל".

כשמנסים להסביר לאנשים כאלה (ויש המון כאלה) ש"דמוקרטיה" אינה צ'ק פתוח להתעלל בזולת, ש"פלורליזם" אינו מתן הסכמה מראש לכל עוול, ושגם ל"שמאלנים" יש קווים אדומים, כמו למשל השטיח בסלון – הם יורדים מהפסים: איך את מעיזה לסרב לקבל את החרא שלנו?! מי את שתגידי לנו לא להביע את עצמנו באמצעות כריעה וחירבון במרכז הסלון שלך? זכותנו!!! זו דעה לגיטימית!!! החרא שלנו הוא הצד שלנו, חשבנו ששמאלנים רוצים לשמוע גם את הצד השני!!! עכשיו אנחנו מבינים שהשמאל לא רוצה לשמוע או להבין את התמונה הגדולה, שאתם חבורה של סותמי פיות שלא מוכנים לקבל שום דבר חוץ מאנשים כמוכם!!!

אם מבקשים מהם להנמיך את הלהבות והווליום, או סתם לקבל את הדעות ה"שמאלניות" שלי אצלם – הם לא חושבים שיש בכך צורך. הם לא "שמאלנים" –  הם לא התחייבו אף פעם לספוג שום דבר מאף אחד, הם לא חתמו על שום סובלנות באפסנאות, אותם אי אפשר להכריח להיות נחמדים או פלורליסטים. את זה הם משאירים לנו, תפקיד שרק עלינו יש חובה למלאו.

יש פה חוסר הבנה בסיסי ובעיקר טשטוש גבולות (כמה לא מפתיע, בהתחשב בכך שמדובר תמיד באלימות שמופעלת מצד ימין לצד שמאל): התפיסה היא "מה ששלי – שלי. מה ששלך? גם שלי!". תגובות בפרופיל שלי הן לפתע "דיון ציבורי". אינפרונד (ביטול חברות בפייסבוק), פעולה הכל כך בסיסית ומתבקשת (אחרת היא לא היתה קיימת…) משמעה "סתימת פיות" ו"אלימות". כלומר – זכותי לעשות אצלך מה שבא לי, לירוק ולקלל ולהתפרע ולהסית לאלימות – אבל בשום אופן אין לך זכות לסרב לנוכחותי. יש לך זכות אחת בלבד: להגיד תודה שאת לא בסוריה.

(מאוד מייאש)

ולקינוח, תוספת נפלאה של דוד ספרא, עוד חבר פייסבוק שלי. הוא תרגם מאתר XKCD

11693968_1618608455076727_402824920027135701_n

 

שריפה, אחים (פורסם ב"הארץ" 13.8.15)

והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: לא כל היהודים בעולם רוצים לחיות בישראל.
אני מצטערת אם גרמתי לשר התפוצות, נפתלי בנט, להשתנק מעל חביתת הבוקר או אפילו להשפריץ קצת קפה מהאף.
כ-8 מיליון יהודים חיים כיום במדינות שאינן ישראל. אין דרך לדעת כמה מהם היו קופצים על המציאה ומהגרים למדינת היהודים – אבל את השר בנט זה גם לא מעניין. מבחינתו, כל יהודי הוא אוצר, נכס שניתן להטיל בכל עת על כף המאזניים הדמוגרפית המקומית או לפחות להשתמש בו לקידום מטרותיה של ממשלת ישראל.

img459743
מהן מטרותיה של הממשלה? אל תהיו קטנוניים. אנחנו פה, אתם שם – אם לא תבואו לפה, לפחות תגידו עלינו דברים טובים שם. כיהודים, חובה עליכם לדבר בקול אחד. אנחנו לא בשטעטל, נגמרו הימים של "שני יהודים – שלוש דעות". אין מה להתפלפל ולהתחבט. אם בגיל שמונה ימים נתקלתם במוהל, אתם משלנו. אם תרצו – ובעיקר אם לא. עם כל הכבוד לחיים העצמאיים שלכם – בשביל שר התפוצות (וגם בשביל ראש הממשלה) אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לססמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום – המחשב עוד לא החליט.
קחו דוגמא מפולארד – אחד שלא שכח מה זה להיות יהודי. אמנם השיער שלו לא במודה, אבל הלב, הלב היהודי החם שלו המשיך לפעום בעוז גם מאחורי סורג ובריח. מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מחאתם כפיים בעמידה לביבי באייפא"ק? תרמתם חדר טלוויזיה לבסיס של חיל האוויר? נו באמת, לזה אתם קוראים הקרבה? איפה הזיעה, איפה הסכין בין השיניים?
פגשתם איזו שיקסע בקולג' והחלטתם שהאהבה יותר חשובה מכל גיור? ביג מיסטייק. בשביל זה הקמנו בהליך מזורז חברה ממשלתית אנונימית שתטפל באנשים כמוכם. אין מה להילחץ – הכל בדברי נועם. אבל שיהיה ברור מי לא לובש את העורלה בבית! היסוד היהודי שלכם מתערער ואתם אומרים שירה בבית כנסת רפורמי עם חזנית שפעם היתה גבר. מה ציפיתם, שנשב בשקט? תשכחו מזה. כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. אתם פה בשבילנו, לא להיפך.
אנחנו לא רוצים לשמוע מה דעתכם על מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב – הפעם למוות. לא אכפת לנו מה חשבתם על יהודים ששורפים למוות תינוק ואב פלסטיני.
מה אתם ממלמלים שם? כואב לכם? אין בעיה – קצת שמן זית זך והכל יילך חלק.
תכניסו טוב-טוב לראש: ישראל זקוקה ליהודים שמוכנים ללכת עד הסוף – כמו פולארד. או יותר טוב, כמו יוני נתניהו.
אין טעם להתבכיין או לספר לנו כמה יפה השתלבתם. אנחנו יודעים הכל. איך הילדים שלכם בסיליקון-וואלי, ואיך הסבא-רבא שלכם הגיע מאודסה ב-1889 ובזיעת אפו הוציא לחם מסדנת היזע. צאו מהסרט. הבית היפה שלכם עם הגראז' והבייסמנט הוא רק מקלט זמני. לא תוכלו לברוח מאיתנו, יהודים. כמו שאמר המשורר:
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.*

מי ייכנס בערבים (פורסם בעיתון הארץ, 8.3.15)

השבוע, במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס, שוחחתי עם חייל בשירות חובה שישב מולי. החייל סיפר לי שהוא בן לאם חד־הורית, ושהוא עובד בהובלות במקביל לשירותו הצבאי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה — הנשענת על קצבת נכות שמקבלת האם. כולם גרים בשכירות בדירה זעירה בעיר שלא מופיעה בתקשורת אלא אם כן אירע בה רצח במשפחה או חיסול פלילי. הסיכוי של החייל ואחיו הקטנים להיחלץ מקשייהם באמצעות רכישת השכלה גבוהה או מעבר לעיר אחרת הוא אפסי. שאלתי למי יצביע. ענה — למפלגתו של אלי ישי. הוא אמנם לא דתי, אבל הוא אוהב את ברוך מרזל: "בפעם הקודמת הצבעתי לבנט, אבל אני מאוכזב ממנו — הוא לא זיין מספיק ת'ערבים", נימק וירד בתחנה.

משבר הדיור בשיאו. הדיור הציבורי חוסל. יותר משליש מהילדים בישראל מתחת לקו העוני. שיעור המשפחות העניות שבהן שני מפרנסים הוכפל. מחיר סל המצרכים הבסיסי מזנק. אזרחים נמנעים מפנייה לשירותים רפואיים בשל העלויות הגבוהות. קשישים צריכים לבחור בין חימום לבין מזון. ובימין? "רק ברוך מרזל ימחק לחנין זועבי את החיוך", "בית יהודי גדול — מול כל השמאל", "אום אל־פחם לפלסטין".

ברוך מרזל בכתבה בערוץ 10, 25.2.15 (צילום: מתוך המאמר "תשתית הטרור" של איתי זיו באתר העין השביעית")

הקלישאות על מצביעי הימין, שמצביעים לו למרות שהוא זה שדופק אותם הכי חזק, מעוררות אנטגוניזם מוצדק. קשה לחבב את תפישת העולם — הנפוצה מדי בשמאל — שמאמינה כי מצביעי היריב הם מטומטמים. זו גישה פטרונית ומתנשאת שמובילה לתוצאה הפוכה: הצבעה לימין כ"נקמה" בשמאל המתנשא.

לעתים קרובות ההצבעה בבחירות בישראל היא הצבעה "נגד", ולא "בעד". מצביעי השמאל מצביעים נגד גלי החקיקה האנטי־דמוקרטית, נגד הגזענות והאלימות, הדשדוש והקיפאון המדיני, נגד המלחמה התמידית שהסיבוב הבא שלה תמיד נכון להיפתח. והימין? הימין מצביע נגד השמאל.

הודות למכונת התעמולה המשוכללת שפועלת ללא הפסקה מאז תחילת הגישושים סביב הסכמי אוסלו (באדיבותו של ראש הממשלה המכהן ויועציו אז והיום), כמעט אסור להיות שמאלני בישראל. רק כמעט, כמובן, ישנם עדיין כמה מאות אמיצים שמגיחים מדי פעם אל רחבת הבימה. אבל מי שחטף מכות בהפגנה אחת יהסס להגיע להפגנה הבאה, מי שאיימו על חיי ילדיו בשיחת טלפון אנונימית יחשוב פעמיים אם להצטרף למשמרת מחאה, ומי שראה את הוורידים המתנפחים, את העיניים היוצאות מחוריהן ואת האצבעות הנשלחות לגרונו — לא בקלות יחליט לסכן את עצמו שוב על ידי הבעת עמדותיו בציבור.

וכשקורה משהו (ותמיד קורה משהו), עולה המנגינה: "קיצונים משני הצדדים". כאילו יש סימטריה בין העבריין המורשע ברוך מרזל לבין ח"כ חנין זועבי, שדעותיה המרגיזות, או הפלגתה באונייה טורקית, עדיין חוקיות בישראל.

הוויכוחים ברשת צפויים: משמאל מקוננים על האלימות, מימין מעודדים אותה וטוענים שזו בכלל היתה הגנה עצמית, שכן תמיד יימצא כי המותקף הוא האשם, ושהנה — גם בכנס של מפלגת ימין שבוע קודם לכן הגיעו פעילי להט"ב והפריעו, וב–2011 שפכו על מירי רגב מים, וביולי צעקו לנפתלי בנט בוז באמצע נאום, ואחר כך מישהו אפילו נגע לו בגב — בגב! יותר רצח רבין מזה אין! וכשמישהו מנסה להראות שהאלימות הפיזית והאיומים ברצח מגיעים תמיד מימין, נשלפים ספרי ההיסטוריה ושאגות "אבל הסזון!!! אלטלנה!!!" ממלאות את חלל האוויר, כאילו לא חלפו 67 שנים מאז, וכאילו לא שימש זיכרון אלטלנה מעין "צידוק הדין" בעיני רבים מדי אחרי נובמבר 1995.

התאווה האמיתית של נציגי הימין נוסח מרזל (שההבדלים היחידים בינם לבין הימין נוסח בנט וליברמן הם הזקן הארוך והעדר האקזיט) היא למחות את הערבים ואת השמאל מעל פני האדמה. מכיוון שאין ביכולתם לעשות זאת עדיין, ומכיוון שאין בכוונתם לעסוק בנושאים שבהם אין להם שום יתרון (פתרון מצוקותיו של האזרח הישראלי הקורס, למשל), הם מסתפקים בסיסמאות כמו "חנין לג'נין".

אין להם מה להציע לחייל שמפרנס בקושי את משפחתו הנאבקת לשרוד; אין להם צוות חשיבה לקידום צעירים מהפריפריה לעולם האקדמיה או העסקים; אין להם יועץ קצבאות לנכים או לאמהות חד־הוריות. הם בונים את עצמם על ידי אישוש חוזר של הנחה כל כך מחרידה, שאני מתקשה אפילו להעלות אותה על הכתב: ההנחה שחלקים גדולים בציבור הישראלי שונאים את הערבים ואת השמאלנים אפילו יותר ממה שהם אוהבים את עצמם ואת ילדיהם. זו הנחה נוראית. חייב להיות הסבר אחר. ואולי החייל ההוא מהאוטובוס, זה שהולך להצביע למרזל כי "בנט לא זיין מספיק ת'ערבים", בחר בבנט ויבחר במרזל כי הם לא מבטיחים לו עתיד — הם נותנים לו משהו כבר עכשיו: הם נותנים לו מישהו יותר דפוק ממנו, שאפשר להיכנס בו ולהרגיש פחות דפוק.

באפריל 1955 אמר דוד בן גוריון: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" 60 שנה חלפו מאז, והפוליטיקה בישראל מתנהלת כפרפראזה מופרעת: עתידנו אינו תלוי במה שצריכים היהודים, אלא במי שייכנס בערבים.

********************

פורסם במדור הדעות של עיתון הארץ, 8.3.15

הכל בגלל השמאלנים האלה (פורסם ב"הארץ", 5.10.14)

"לא ברור מדוע דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם מתקשים כל כך להשלים עם פסק דינו של הבוחר, שהעלה לשלטון ממשלה שאינה לרוחם”, כתב משה ארנס במאמר שפורסם השבוע מעל דפי עיתון זה (VOX POPULI, 30.9.14). 

ארנס, כמו רבים מדובריו הרהוטים של הימין, בוחר לנסח לעצמו ולקוראיו מסקנה קלה לדקלום: תראו את השמאלנים, הדמוקרטים הגדולים, רק בוחרים מישהו לא משלהם והם שורפים את המועדון.
אלא שבכך, במקום להתמודד ברצינות עם הטענות כלפי נתניהו וממשלתו, משמש ארנס כשופר נאמן של זעקת השבר הימנית הנצחית, שהגיעה לשכלול מירבי בכהונות נתניהו – "השמאל מפריע לנו לשלוט". יתרונה העיקרי של שיטה זו הוא מתן תירוץ מוחץ ותקף-תמיד לחדלונו המוחלט של הימין.
ניסינו לפתור את בעיית מבקשי המקלט מאפריקה, אומרת הממשלה לציבור, אבל בג"ץ קבע שכליאת אנשים ללא משפט בשל צבע עורם אינה חוקית. רצינו לתת לצה"ל לנצח, אבל המלשנים הביאו את החברים הנודניקים שלהם עם המצלמות מארגוני זכויות האדם. ביקשנו לבנות בתים בכל הארץ כדי להוריד את מחירי הדיור, אבל השמאל רץ לבכות לאובמה בכל פעם שדחפור בשומרון עשה רעשים של סטארטר.
ממש כמו פך השמן שהספיק לשמונה ימים, כך – מעשה ניסים! – מספיק כוחו המדולדל והמתפורר של השמאל הישראלי לשתק למשך שלוש קדנציות את ממשלת נתניהו, על שריה, ח"כיה והצבא הסר למרותה.
“תפנימו", אומר ארנס, “הימין בשלטון".
אך מי שבאמת צריך להפנים זאת אינו השמאל – כי אם הימין עצמו.
הרי מעמדו של נתניהו מבוצר ובטוח. בעת מבצע "צוק איתן” התייצבו אפילו נציגי האופוזיציה בכנסת לימינו: בוז'י הרצוג חיזק את ידיו בתקשורת. במפלגת מרצ העזו לארגן הפגנה נגד המתקפה בעזה רק לאחר שזו כבר הסתיימה. בידי הממשלה הנוכחית יש כוח בסדר גודל שלא נראה מאז ימי מפא"י של בן גוריון. ומלבד כוחה המוחשי היא גם זוכה לתמיכתו המוסרית, בין אם בשתיקה ובין אם בעידוד נלהב מהיציע, של האזרח הישראלי הממוצע. המסדר יתיישר לימין – ימין שור!
ואף על פי כן נתניהו, אמן הקמפיין וההיבחרות, האיש שבהבל פה מחליף את נושא השיחה החם ברחוב הישראלי – אתמול איראן, היום דאעש – משותק בכיסאו.
אם ירצה, יוכל לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולממש את אפשרות הנורמליזציה עם כל מדינות ערב. אם רק יחליט, ביכולתו להגשים את חלומותיו הפרועים ביותר של הימין: סיפוח הגדה, כיבוש עזה, בניית בית המקדש. איש לא עומד בדרכו – אך החלטה אין.
אז איפה התוכנית, שואל השמאל את הימין. מה השלב הבא? טרנספר לערבים? קבלת היוזמה הסעודית? מעגל מתופפים אוזבקי? מה שתחליטו – נסתדר, או לפחות נוכל לדעת מה עומד על כף המאזניים ולשקול את צעדינו לעתיד. אבל רבאק, תחליטו כבר ותעשו משהו! כל הכוח הזה – וכלום?
למזלו של נתניהו, רוב הישראלים לא דורשים תוכנית. הם מסתפקים בנאומים בעצרת האו"ם. נכון שהמצב בקאנטים ואין לנו מושג מה יהיה מחר, אבל הכל בגלל השמאלנים האלה, שמסרבים להפנים שהימין בשלטון.

המאמר פורסם ב-5.10.14 במדור הדעות של עיתון "הארץ"

keep-calm-and-blame-someone-else-1