המזל הגדול ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שהיטיב לאבחן יוסי ורטר במדורו השבועי, הוא שבראש האופוזיציה כיום לא עומד בנימין נתניהו. 20 שנה חלפו מאז ממשלת רבין השנייה, והשמאל טרם התאושש ממופע האימים של נתניהו ושלוחיו, שנדד מזירת פיגוע אחת לאחרת. נתניהו צץ מול המצלמות בכל הזדמנות והאשים באופן בוטה את הממשלה המכהנת ואת העומד בראשה, יצחק רבין, באחריות לפיגועים הנוראים. את ההפגנות בצומת רעננה ובכיכר ציון בירושלים אין צורך להזכיר – הקולות והמראות משם עדיין מהדהדים. לקראת בחירות 1996 טבע יועצו של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, את הסיסמה "אין שלום, אין ביטחון – אין סיבה להצביע פרס", והשאר היסטוריה.
"מי היה מפקיר את עצמו בידי רופא שכשל בניתוח? מי היה עולה על אוטובוס שנהגו עשה תאונה קטלנית זה מכבר?". מלים אלה נאמרו ב-2006 על ידי לא אחר מנתניהו עצמו, אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד. גם את "מחאת המילואימניקים" נגד ממשלת אולמרט וברק תיזמר נתניהו מאחורי הקלעים. הדבר נודע רק בדיעבד לאנשים כמוני, שלקחו בה חלק בתום לב ומתוך זעם אותנטי על האיוולת והיהירות שהובילו למות חיילים רבים כל כך.
חמישה חודשים חלפו מתחילת גל הטרור הנוכחי. חמישה חודשים שבהם כמעט מדי יום נדקרים ונורים ישראלים בשטחים הכבושים או בתוך שטחי המדינה. הקורבנות הם חיילים ואזרחים, חלקם נפצעים וחלקם נהרגים. הריגתם של מבצעי הפיגועים, ברוב המקרים עוד בזירת האירוע, אולי מספקת את תאוות הדם והנקם – אך אינה אמורה ואינה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית. הצבא וכוחות השיטור, עם כל הכבוד ליכולותיהם, כפופים לממשלה. זו דוממת – או גרוע מכך, עוסקת בזוטות טפלות כמו טענות לאפלייה ברשימות ההשמעה של גלגלצ וסימון נציגי ארגוני זכויות אדם.
דמגוגיה, לפי ויקיפדיה, היא "שיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות טפלות וציפיות הציבור הרחב – לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות". חמישה חודשים של טרור יומיומי ונתניהו, מגדולי הדמגוגים שקמו לעם ישראל, גיבור איפא"ק והקונגרס – שותק.
כעת נסו לדמיין חמישה חודשי טרור רצופים תחת כל ראש ממשלה אחר, עם אופוזיציה בראשות נתניהו: שערי העיתונים היו נמלאים בתמונות מהפגנות "ספונטניות". שדרני שטח עייפים היו נאלצים לנסות ולגבור על צעקות המפגינים שהיו מתגודדים מאחוריהם בכל פעם שהמצלמה נדלקת. עצרות נגד "ממשלת הדמים" היו ממלאות את הכיכרות, ובאחת המרפסות היה עומד נתניהו, עטור מצחו שיער סגול, מחרף את האוחזים בשלטון על תבוסתנותם ונשבע להמונים הנסערים, העייפים מפחד, כי אם רק ייתנו בידיו את המושכות – הוא ינווט את הכרכרה המותקפת למקום מבטחים. סביר להניח כי בחירות – או תרחיש חמור יותר – לא היו מאחרות לבוא.
כל הזעם המתוזמר הזה, היכן הוא? התרגלנו לכך שהוא לא יגיע משמאל. בכל זאת, כמה אפשר לשלוף את אותם 3,000 איש מהשמיכה? פעם זה מתווה הגז, פעם חוק העמותות ופעם פגיעה במבקשי מקלט – נורא מעייף. והגיע הזמן להודות: למרות מה שנתניהו אמר ביום הבחירות, לעמותות השמאל אין כסף להביא אף אחד באוטובוסים. יהודים או ערבים.
אבל מה עם הימין? הרי הימין יודע באמת לנהור בהמוניו באוטובוסים, כש"ממשלת שמאל", בג"ץ או כל צורר אחר (או שלושתם, תלוי במזג האוויר) מאיימים לקחת ממנו את הסוכריה (הרחבת הבנייה/העברת כספים/הטבות מס להתנחלויות). והנה, חמישה חודשי טרור רצופים – והימין שותק. ככל הידוע, איתמר בן גביר לא תלש עדיין את סמל מכונית השרד של נתניהו. הפגנות עם ארונות או חבלי תלייה לא נצפו ברחבי הארץ.
מה, יש"ע זה לא כאן? כהנא טעה? חלילה. המשלהבים המקצועיים, המסיתים וקוראי ה"מוות לערבים" יודעים שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר עבורם. הוא המאפשר הגדול. ה-Enabler. תחת שלטונו הם יודעים איפה הם עומדים: במקום טוב באמצע. הם מאפשרים לו להיראות מתון וממלכתי, והוא מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, על הגבעות הגזולות או בוועדת הכספים של הכנסת. וזה, כנראה, יותר חשוב לימין מכל דבר אחר. אפילו יותר מהדם השפוך.
(הטקסט פורסם בגרסה מקוצרת מדור הדעות של "הארץ" ב-11.2.16)
הח"מ בהפגנה נגד ממשלת אולמרט-ברק אחרי מלחמת לבנון השנייה, 2006. רק בדיעבד הבנתי למה כ"כ הרבה אנשים כעסו שהכנסתי גם את נתניהו לשלט שהכנתי.
נועה אסטרייכר | אחת העם 