מי ייכנס בערבים (פורסם בעיתון הארץ, 8.3.15)

השבוע, במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס, שוחחתי עם חייל בשירות חובה שישב מולי. החייל סיפר לי שהוא בן לאם חד־הורית, ושהוא עובד בהובלות במקביל לשירותו הצבאי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה — הנשענת על קצבת נכות שמקבלת האם. כולם גרים בשכירות בדירה זעירה בעיר שלא מופיעה בתקשורת אלא אם כן אירע בה רצח במשפחה או חיסול פלילי. הסיכוי של החייל ואחיו הקטנים להיחלץ מקשייהם באמצעות רכישת השכלה גבוהה או מעבר לעיר אחרת הוא אפסי. שאלתי למי יצביע. ענה — למפלגתו של אלי ישי. הוא אמנם לא דתי, אבל הוא אוהב את ברוך מרזל: "בפעם הקודמת הצבעתי לבנט, אבל אני מאוכזב ממנו — הוא לא זיין מספיק ת'ערבים", נימק וירד בתחנה.

משבר הדיור בשיאו. הדיור הציבורי חוסל. יותר משליש מהילדים בישראל מתחת לקו העוני. שיעור המשפחות העניות שבהן שני מפרנסים הוכפל. מחיר סל המצרכים הבסיסי מזנק. אזרחים נמנעים מפנייה לשירותים רפואיים בשל העלויות הגבוהות. קשישים צריכים לבחור בין חימום לבין מזון. ובימין? "רק ברוך מרזל ימחק לחנין זועבי את החיוך", "בית יהודי גדול — מול כל השמאל", "אום אל־פחם לפלסטין".

ברוך מרזל בכתבה בערוץ 10, 25.2.15 (צילום: מתוך המאמר "תשתית הטרור" של איתי זיו באתר העין השביעית")

הקלישאות על מצביעי הימין, שמצביעים לו למרות שהוא זה שדופק אותם הכי חזק, מעוררות אנטגוניזם מוצדק. קשה לחבב את תפישת העולם — הנפוצה מדי בשמאל — שמאמינה כי מצביעי היריב הם מטומטמים. זו גישה פטרונית ומתנשאת שמובילה לתוצאה הפוכה: הצבעה לימין כ"נקמה" בשמאל המתנשא.

לעתים קרובות ההצבעה בבחירות בישראל היא הצבעה "נגד", ולא "בעד". מצביעי השמאל מצביעים נגד גלי החקיקה האנטי־דמוקרטית, נגד הגזענות והאלימות, הדשדוש והקיפאון המדיני, נגד המלחמה התמידית שהסיבוב הבא שלה תמיד נכון להיפתח. והימין? הימין מצביע נגד השמאל.

הודות למכונת התעמולה המשוכללת שפועלת ללא הפסקה מאז תחילת הגישושים סביב הסכמי אוסלו (באדיבותו של ראש הממשלה המכהן ויועציו אז והיום), כמעט אסור להיות שמאלני בישראל. רק כמעט, כמובן, ישנם עדיין כמה מאות אמיצים שמגיחים מדי פעם אל רחבת הבימה. אבל מי שחטף מכות בהפגנה אחת יהסס להגיע להפגנה הבאה, מי שאיימו על חיי ילדיו בשיחת טלפון אנונימית יחשוב פעמיים אם להצטרף למשמרת מחאה, ומי שראה את הוורידים המתנפחים, את העיניים היוצאות מחוריהן ואת האצבעות הנשלחות לגרונו — לא בקלות יחליט לסכן את עצמו שוב על ידי הבעת עמדותיו בציבור.

וכשקורה משהו (ותמיד קורה משהו), עולה המנגינה: "קיצונים משני הצדדים". כאילו יש סימטריה בין העבריין המורשע ברוך מרזל לבין ח"כ חנין זועבי, שדעותיה המרגיזות, או הפלגתה באונייה טורקית, עדיין חוקיות בישראל.

הוויכוחים ברשת צפויים: משמאל מקוננים על האלימות, מימין מעודדים אותה וטוענים שזו בכלל היתה הגנה עצמית, שכן תמיד יימצא כי המותקף הוא האשם, ושהנה — גם בכנס של מפלגת ימין שבוע קודם לכן הגיעו פעילי להט"ב והפריעו, וב–2011 שפכו על מירי רגב מים, וביולי צעקו לנפתלי בנט בוז באמצע נאום, ואחר כך מישהו אפילו נגע לו בגב — בגב! יותר רצח רבין מזה אין! וכשמישהו מנסה להראות שהאלימות הפיזית והאיומים ברצח מגיעים תמיד מימין, נשלפים ספרי ההיסטוריה ושאגות "אבל הסזון!!! אלטלנה!!!" ממלאות את חלל האוויר, כאילו לא חלפו 67 שנים מאז, וכאילו לא שימש זיכרון אלטלנה מעין "צידוק הדין" בעיני רבים מדי אחרי נובמבר 1995.

התאווה האמיתית של נציגי הימין נוסח מרזל (שההבדלים היחידים בינם לבין הימין נוסח בנט וליברמן הם הזקן הארוך והעדר האקזיט) היא למחות את הערבים ואת השמאל מעל פני האדמה. מכיוון שאין ביכולתם לעשות זאת עדיין, ומכיוון שאין בכוונתם לעסוק בנושאים שבהם אין להם שום יתרון (פתרון מצוקותיו של האזרח הישראלי הקורס, למשל), הם מסתפקים בסיסמאות כמו "חנין לג'נין".

אין להם מה להציע לחייל שמפרנס בקושי את משפחתו הנאבקת לשרוד; אין להם צוות חשיבה לקידום צעירים מהפריפריה לעולם האקדמיה או העסקים; אין להם יועץ קצבאות לנכים או לאמהות חד־הוריות. הם בונים את עצמם על ידי אישוש חוזר של הנחה כל כך מחרידה, שאני מתקשה אפילו להעלות אותה על הכתב: ההנחה שחלקים גדולים בציבור הישראלי שונאים את הערבים ואת השמאלנים אפילו יותר ממה שהם אוהבים את עצמם ואת ילדיהם. זו הנחה נוראית. חייב להיות הסבר אחר. ואולי החייל ההוא מהאוטובוס, זה שהולך להצביע למרזל כי "בנט לא זיין מספיק ת'ערבים", בחר בבנט ויבחר במרזל כי הם לא מבטיחים לו עתיד — הם נותנים לו משהו כבר עכשיו: הם נותנים לו מישהו יותר דפוק ממנו, שאפשר להיכנס בו ולהרגיש פחות דפוק.

באפריל 1955 אמר דוד בן גוריון: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" 60 שנה חלפו מאז, והפוליטיקה בישראל מתנהלת כפרפראזה מופרעת: עתידנו אינו תלוי במה שצריכים היהודים, אלא במי שייכנס בערבים.

********************

פורסם במדור הדעות של עיתון הארץ, 8.3.15

הכל בגלל השמאלנים האלה (פורסם ב"הארץ", 5.10.14)

"לא ברור מדוע דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם מתקשים כל כך להשלים עם פסק דינו של הבוחר, שהעלה לשלטון ממשלה שאינה לרוחם”, כתב משה ארנס במאמר שפורסם השבוע מעל דפי עיתון זה (VOX POPULI, 30.9.14). 

ארנס, כמו רבים מדובריו הרהוטים של הימין, בוחר לנסח לעצמו ולקוראיו מסקנה קלה לדקלום: תראו את השמאלנים, הדמוקרטים הגדולים, רק בוחרים מישהו לא משלהם והם שורפים את המועדון.
אלא שבכך, במקום להתמודד ברצינות עם הטענות כלפי נתניהו וממשלתו, משמש ארנס כשופר נאמן של זעקת השבר הימנית הנצחית, שהגיעה לשכלול מירבי בכהונות נתניהו – "השמאל מפריע לנו לשלוט". יתרונה העיקרי של שיטה זו הוא מתן תירוץ מוחץ ותקף-תמיד לחדלונו המוחלט של הימין.
ניסינו לפתור את בעיית מבקשי המקלט מאפריקה, אומרת הממשלה לציבור, אבל בג"ץ קבע שכליאת אנשים ללא משפט בשל צבע עורם אינה חוקית. רצינו לתת לצה"ל לנצח, אבל המלשנים הביאו את החברים הנודניקים שלהם עם המצלמות מארגוני זכויות האדם. ביקשנו לבנות בתים בכל הארץ כדי להוריד את מחירי הדיור, אבל השמאל רץ לבכות לאובמה בכל פעם שדחפור בשומרון עשה רעשים של סטארטר.
ממש כמו פך השמן שהספיק לשמונה ימים, כך – מעשה ניסים! – מספיק כוחו המדולדל והמתפורר של השמאל הישראלי לשתק למשך שלוש קדנציות את ממשלת נתניהו, על שריה, ח"כיה והצבא הסר למרותה.
“תפנימו", אומר ארנס, “הימין בשלטון".
אך מי שבאמת צריך להפנים זאת אינו השמאל – כי אם הימין עצמו.
הרי מעמדו של נתניהו מבוצר ובטוח. בעת מבצע "צוק איתן” התייצבו אפילו נציגי האופוזיציה בכנסת לימינו: בוז'י הרצוג חיזק את ידיו בתקשורת. במפלגת מרצ העזו לארגן הפגנה נגד המתקפה בעזה רק לאחר שזו כבר הסתיימה. בידי הממשלה הנוכחית יש כוח בסדר גודל שלא נראה מאז ימי מפא"י של בן גוריון. ומלבד כוחה המוחשי היא גם זוכה לתמיכתו המוסרית, בין אם בשתיקה ובין אם בעידוד נלהב מהיציע, של האזרח הישראלי הממוצע. המסדר יתיישר לימין – ימין שור!
ואף על פי כן נתניהו, אמן הקמפיין וההיבחרות, האיש שבהבל פה מחליף את נושא השיחה החם ברחוב הישראלי – אתמול איראן, היום דאעש – משותק בכיסאו.
אם ירצה, יוכל לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולממש את אפשרות הנורמליזציה עם כל מדינות ערב. אם רק יחליט, ביכולתו להגשים את חלומותיו הפרועים ביותר של הימין: סיפוח הגדה, כיבוש עזה, בניית בית המקדש. איש לא עומד בדרכו – אך החלטה אין.
אז איפה התוכנית, שואל השמאל את הימין. מה השלב הבא? טרנספר לערבים? קבלת היוזמה הסעודית? מעגל מתופפים אוזבקי? מה שתחליטו – נסתדר, או לפחות נוכל לדעת מה עומד על כף המאזניים ולשקול את צעדינו לעתיד. אבל רבאק, תחליטו כבר ותעשו משהו! כל הכוח הזה – וכלום?
למזלו של נתניהו, רוב הישראלים לא דורשים תוכנית. הם מסתפקים בנאומים בעצרת האו"ם. נכון שהמצב בקאנטים ואין לנו מושג מה יהיה מחר, אבל הכל בגלל השמאלנים האלה, שמסרבים להפנים שהימין בשלטון.

המאמר פורסם ב-5.10.14 במדור הדעות של עיתון "הארץ"

אין ביזנס כמו שואה ביזנס

– "מה זה, על מה ההפגנה?"
– "נגד הפצצה על איראן"
– "למה מה הבעיה בהפצצה על איראן? שיפציצו"
– "אתה מוכן גם למות במתקפת הטילים שתבוא מהם בעקבות ההפצצה שלנו?"
– "איזה טילים, נעליים, הם לא יכולים לעשות לנו כלום…"
– "רגע, אז למה להפציץ אותם?"
– "את יודעת כמה נשק יש להם? הם הולכים להשמיד אותנו!"
– "לא אמרת הרגע שהם לא יכולים לעשות לנו כלום?"

(שיחה שקיימתי עם עובר אורח בהפגנה נגד מתקפה על איראן, 14 באוגוסט 2012)

צילום מהפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן, 14.8.12 מתחת לאחת מדירותיו של אהוד ברק (אז שר הביטחון) צילום: יוסי גורביץ'. מצולמת: אני, שמצמצתי בתזמון מושלם

תארו לכם את הרטט שהיה עובר בעמוד השדרה שלכם לו נתקלתם היום בעיתון בפרסומת בנוסח הבא:
"לוקחים את הילדים לצימר עם בריכה בצפון? מצופי-השחייה ימנעו מהם אסון!".
אחרי החלחלה היה מגיע תורו של הזעם על בעל העסק הנבזי, שהעז לנצל את שתי הטרגדיות הנוראות שאירעו במושב חד-נס בשבוע שעבר, בהן טבעו שני פעוטות בבריכת הצימר שאליו הגיעו עם משפחותיהם. פרסומת כזו הייתה גוררת שערורייה תקשורתי ואוליגם סגירה של אותו בית עסק, אשר השתמש באסון מחריד לקידום מכירות.

ספק אם בעל עסק כלשהו, נואש ככל שיהיה, יהיה מספיק אטום בשביל לנקוט באסטרטגיה שיווקית שכזו. אולם ישנו במדינת ישראל אדם אחד שכבר שנים משתמש בטריק זהה ומלוכלך יותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בכל יום שואה, בכל שנה משנות שתי הקדנציות האחרונות שלו, משמש נאומו של נתניהו ביד ושם לפרסומת ארוכה למוצר האחד והיחיד שהוא, נתניהו, מחזיק על מדפיו: איראן.
ב-2009 התייחס נתניהו בנאומו לאיראן במילים "לא ניתן למכחישי השואה לבצע שואה נוספת בעם היהודי. זוהי המחוייבות העליונה של מדינת ישראל".
ב-2010 אמר נתניהו: "מנהיגי איראן אצים לפתח נשק גרעיני ומצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל".
ב-2011 אמר: "איראן מתחמשת בנשק גרעיני למימוש איום זה. האיום אינו תיאורטי, הוא ניצב מולנו וצריך לעצור אותו".
ב-2012 : "איראן חמושה בנשק גרעיני היא איום קיומי על ישראל".
ב-2013: "איראן פועלת בכל האמצעים להשמיד את מדינת ישראל".
ביום השואה שצוין בישראל השבוע פתח נתניהו את ישיבת הממשלה כשהוא מצהיר "בראש רשימת מבקשי נפשנו נמצאת איראן" וגם "חמאס מבקש ליצור שואה נוספת". בנאומו באותו ערב ביד ושם, שכולו הוקדש לאיראן וסכנותיה, אמר "היום אנו עומדים בפני סכנה ממשית – איראן שקוראת להשמיד אותנו" והוסיף כי "הסכם עם איראן יביא את העולם לסף תהום".

בישראל החלו לחשוש מ"הגרעין האיראני" עוד מפרוץ המהפכה החומייניסטית ב-1979, וגרעין איראני אין. אגב, לפני המהפכה, בתקופת השאה, ישראל תמכה באופן פעיל בחימוש איראן ובתוכנית גרעין עבורה.
כל עוד איראן לא משיגה נשק גרעיני – נתניהו יכול להמשיך ולהציג את עצמו כקו ההגנה האחרון של ישראל והעולם החופשי, הילד עם האצבע בסכר אשר מונע אסון בעצם היותו – ואין עליו כל חובה להוכיח את "הישגיו". הרי אין עדיין גרעין איראני – משמע נתניהו "מצליח".

ואם יקרה הגרוע מכל שמפניו הוא מזהיר אותנו – אפילו התענוג שב"אמרתי לכם" לא יוותר לנתניהו, שכן הפצצה האיראנית תכחיד אותנו ואותו, ולא יהיה מי שיגיד ומי שישמע מלבד מקקים. כלומר, קיומו של נתניהו כראש ממשלה הוא לימבו: הוא מתנגד לגרעין איראני אך גם מתנגד לשיחות בין איראן למעצמות, שמטרתן למנוע פיתוחו של גרעין כזה.

האובססיה ותחושת הרדיפה של נתניהו השתלטו מזמן על דמותו הציבורית. נדמה שהוא סובל ממה שאפשר לכנות "גלגול נשמות פנטום" – כמו אדם כרות יד אשר חש שהיד שנכרתה "כואבת לו", כך נתניהו (שאינו בן למשפחת ניצולים) משוכנע שהיה בשואה, שכעת אנחנו על סף שואה ושהעתיד היחיד הצפוי לישראל הוא שואה. נתניהו לא יכול לספק לאזרחי ישראל קיום בכבוד מילדות עד זקנה או ביטחון פיזי וכלכלי – אז הוא מוכר להם שואה. אין לו עוד מלבדה.

נתניהו הוא מייצג מושלם למדינה שמניחה, באוזלת ידה המכוונת של הביורוקרטיה שלה, לניצולי שואה למות באלפיהם בחרפת רעב, בעוני מנוול – בעודה נואמת גבוהה-גבוהה על ההכרח לזכור ולא לשכוח. בחירתו הפתולוגית של נתניהו לדבוק בקידום עסקי-איראן שלו באמצעות אפרם של שישה מיליוני נרצחים דומה לחוצפה המשוערת הנדרשת לאותו בעל מפעל למצופי שחייה לפרסם את מרכולתו תוך שימוש במותם של שני פעוטות בבריכת הצימר. יותר מטעם רע – זהו רשע.

 

 

 

אני מפריע לכם? תמותו | תרבות מקומית

 

לפני מספר שבועות הייתי במופע של אביתר בנאי. המופע, באולם תיאטרון "גשר", פתח את סיבוב ההופעות שלו עם האלבום החדש והיה עדין וקשוח לסירוגין, כמו בנאי עצמו. הקהל היה מגוון: תיכוניסטים, זוגות חובשי כיפה ושביס, קבוצות של נשים בגיל העמידה, ותל אביבים בגיל שבין 25-35.
האווירה הייתה חגיגית, אבל כנראה לא חגיגית מספיק: צלצולי ניידים אמנם לא הפריעו להופעה, אבל אפילו בשירים השקטים והרגישים ביותר, כשהאולם החשוך נמלא קסם, תמיד היו מי שהחליטו שזה הרגע המושלם לצלם בסמארטפון.
אם גם אתם מחזיקים אחד כזה, ובאמת לא מבינים מה הבעיה, הנה הסבר קצר:
באולם חשוך (מועדון הופעות, אולם תיאטרון או קולנוע), הסמארטפון שלכם מאיר כמו זרקור משטרתי. גם אם אתם מצלמים בלי פלאש, או רק בוידאו – המסך מפיץ אור חזק מאוד על סביבתכם וגורם לכל מי שאתרע מזלו לשבת בשורות שמאחוריכם להביט ישר אליו. זה לא רצוני – זו תגובה של העיניים לגירוי ויזואלי פתאומי וחזק. וכך, במקום להתרכז ביופי השברירי שהתנגן על הבמה, מדי כמה שניות הוזנקו המבט והריכוז שלי אל מסך כזה או אחר. אולי יש לי פתיל קצר או סף גירוי נמוך מדי, אבל את ההופעה הזו סיימתי כשאני מותשת מהניסיון הכושל להתרכז במה שקורה על הבמה, במקום במלבנים המסנוורים שהונפו ללא הרף מפינות שונות באולם.

נחשו כמה כיף לראות הופעה מאחורי שמוק תורן כמו זה שבתמונה

ביקשתי יפה, התחננתי, בסוף גם נזפתי וזעפתי – וכלום. בנאדם בא להופעה של אביתר בנאי, משלם על כרטיס, ומתעקש לבלות את כולה כשהוא מביט באלילו המוזיקלי (שניצב על הבמה כמה מטרים בלבד ממנו) מבעד למסך מלבני זעיר. ההפרעה ליושבים סביבו ומאחוריו היא פרט שולי, מידע מיותר שאין לו שום עניין בו. ההתעלמות המוחלטת שזכיתי לה מהמפריעים אמרה רק דבר אחד: אנחנו מפריעים לך? תמותי.
הגישה הזו, שכזכור הופגנה באמצע אירוע תרבותי באולם תיאטרון מעונב, מאפיינת כיום חלק עצום מהמרחב הציבורי בישראל. אם עד לפני כמה שנים עוד היה נדמה שהערה למישהו תגרום לו להתנצל ואפילו לחדול ממנהגו הפסול, כיום שולטת תרבות ה"תמותו" ביד רמה.

דוגמאות לא חסרות: בתל אביב (אבל לא רק בה), קשה למצוא רחוב ללא ג'יפים ומכוניות יוקרה שחונים על לרוחב המדרכה ומאלצים הולכי רגל והורים עם ילדים בעגלות להסתכן בירידה לכביש כדי לעבור. אז מה? בעל הרכב היה צריך להגיע לאנשהו. לחפש חניה? לשלם לחניון? בשביל מה? יש מדרכה. למה מה יעשו להם?
התשובה היא, בכל המקרים, “כלום". מתי בפעם האחרונה ראיתם את הגרר החרוץ של העירייה מעמיס ג'יפ לקסוס? אני מנחשת שהתשובה היא "אף פעם".
אותו "כלום" נעשה גם בעניין הטוסטוסים, שמקצרים את הנסיעה ברחובות פקוקים או חד-סיטריים באמצעות דהרה מטורפת על המדרכה. אם שוטרים היו מוצבים ליום אחד בלבד בתחילתו ובסופו של הרחוב שלי, הדו"חות שהיו ניתנים לרוכבי קטנוע באותו יום היו סוגרים את הגרעון של משטרת ישראל ל-20 השנים הקרובות. ברחוב שלי יש בית ספר יסודי אחד ושני גנים, מה שלא מפריע לרוכבי הקטנועים לתפור אותו ב-80 קמ"ש על המדרכה תוך שהם צופרים להורים וילדים מבוהלים – שיזוזו!
זה בניגוד לחוק? אז מה. למה מה יעשו להם? כלום.

ג'יפ על מדרכה ושביל אופניים. אבן גבירול, ת"א.

כנ"ל לגבי חובבי חיות שמגיעים לבתי קפה וחנויות עם כלבם של בני בסקרוויל קשור ברצועה דקיקה ומדיף צחנה, מושיבים אותו על הכיסא/הספה או סתם מניחים לו להתרווח לרוחב הרצפה, אדישים לחלוטין לעובדה שכל הנפשות במקום (לרבות העובדים) נאלצים ללהטט ולקפץ מעל החיה שלהם כדי להגיע ממקום למקום. או סתם מאפשרים לכלב המתוק ללקק מים הישר מתוך פיה של ברזיה ציבורית, בלי לחשוב שאיש לא יוכל להשתמש בה אחריו? ואף מילה על איסוף קקי: מסתבר שזה פאסה.
את תרבות ה"תמותו" פוגשים בחוף הים, כשמשפחות שלמות משאירות אחריהן קילוגרמים של אשפה ומתפנות מהשטח על טפן וציודן בפרצוף אדיש. “תמותו" היא גם הגישה של אנשים שמנהלים שיחות עם רמקול מופעל או משמיעים מוזיקה בנייד באוטובוס או במונית שירות. “תמותו" היא ההצעה של כל מי שביקשתם ממנו לזוז ולא זז, לנקות ולא ניקה, להוריד ווליום ולא הוריד. זו גישה שאומרת: אני יודע שאני מפריע לך, וזה ממש לא מעניין אותי.

מה המקור ל"תמותו"? מאיפה זה בא?
הרי אני, כמו רוב האנשים מהמעגל הקרוב שלי, לא מעלה בדעתי לחסום את המדרכה עם הרכב, לצרוח בדיבורית או להשמיע מוזיקה באוטובוס, לצלם באמצע הופעה או לסמס באמצע סרט, לקום מהפיקניק בלי לאסוף את האשפה שיצרתי. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו פוחדים מהחוק או מכעסם של הסובבים – אלא כי מילדות טבועה בנו ההכרה שאנחנו פרטים בחברה, שכל פעולה שלנו משפיעה על זולתנו, ושאם נעמיד את האוטו על המדרכה זה יפריע למישהו לעבור.
איפה חינכו אותנו? בבתים שונים מאוד זה מזה, בערים ויישובים שונים בארץ, במשפחות ממוצא עדתי שונה.
איפה חינכו את אנשי ה"תמותו"? האם בבית שלהם אמרו להם "זה בסדר להשאיר לכלוך, לחסום את המדרכה ולעשות רעש ב-2 בלילה"? לא נראה לי.

נדמה לי שיש לתופעת ה"תמותו" הקשר רחב יותר מהמתרחש על המדרכה או באוטובוס, ושלא במקרה היא מתעצמת בשנים האחרונות:
ב-2011 קמה תנועת בישראל תנועת מחאה עממית. ההמונים שהצטרפו אליה דרשו צדק, הקלה בעול הקיום, ובעיקר דרשו הכרה: הכרה במצוקתם, בעצם קיומם.
נכון ל-2013, התשובה שקיבלה מחאת 2011 היא התעלמות מוחצת. מאחורי המילים היפות וההבטחות המתינו רק הכבדה בעול, בוז מוחלט לצרכים ולדרישות האזרחים וייתכן שגם מניעים נבזיים של ממש. למשל, מינוי של אדם כמו אורי אריאל לשר השיכון: המשפט הראשון שיצא מפיו של אריאל עם כניסתו לתפקיד היה "מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו". כך לא מתבטא אדם שהיה קשוב למחאה שחשפה את מצוקת הדיור לא רק במרכז אלא בכל הארץ. ומה תגובתו של אריאל למשבר? קידום בנייה ביהודה ושומרון. בשביל זה הוא בא. לא מתאים לכם? תמותו.
התבטאויותיו של שר האוצר יאיר לפיד הן ממש תרבית-תמותו מרוכזת: מבקריו הם "שנאוצרים שנשכחו בגשם”, בתגובה להפגנות נגדו אמר “עוד לא נולד המגאפון שישמעו בתוך ישיבת הממשלה", ולמאוכזבים בפייסבוק הוא כתב"אלה שמתאכזבים הכי מהר הם גם אלה שחוזרים הכי מהר". מה המסר האמיתי של המשפטים האלה, אם לא נפנוף יד מבטל של "לא טוב לכם, תמותו"?
ומעל לכל, עומד כבר קדנציה שנייה ברצף נתניהו, האיש שכל מיטה במטוס, פק"ל איפור ותקציב גלידה שלו הם "תמותו" אחד ארוך. למה מה נעשה לו? כלום. נמות.

תאומי ההרס