"לעולם לא עוד" (בכפוף לתקנון)

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ" בערב יום העצמאות, 21.4.15.

בשבוע שעבר, בחיפושי אחר דירה להשכרה במצב סביר, פניתי בפייסבוק לבחור בשם נמרוד, שכתב כי הוא עוזב דירה באזור מגורי ומחפש שוכר שיחליפו. "היי, אפשר לקבל פרטים על הדירה?", כתבתי. נמרוד החליט כנראה להציץ בפרופיל שלי ברשת החברתית, ולאחר שהסיק את המסקנות, שלח לי הודעה: "דירה יפה, משופצת, פרקט, עורפית ושקטה. בניין של חבר'ה צעירים יחסית. אבל אין סיכוי בעולם שתיכנסי במקומי: לכי לעזה לחיות עם הערבים שהם, מסתבר מהעמוד שלך, יותר בני עמך ממני (איש מילואים לוחם, ועוד בגזרת עזה…). מקומך בבאבי־יאר".

nim

חלפו כמה ימים, וערב יום השואה הגיע. "קאפו, אנשים כמוך היו צריכים להישרף באושוויץ", כתב לי בפייסבוק בחור בשם נוי, בתגובה לפוסט ששיתפתי על הריסת בתים בכפר הלא מוכר דהמש ליד רמלה. שמו המלא של נוי היה גלוי לעיני אך את פניו לא יכולתי לראות, כי את תמונת הפרופיל שלו ברשת החברתית הוא החליף לתמונה ובה טלאי צהוב עם המלה Jude. אתם מבינים, אדון אלון לא רצה לפספס את ההזדמנות להודיע לכולם שהוא זוכר ולא שוכח. "יא בת זונה, בגנים שלך בטח יש איזה קצין נאצי ששכב עם פולנייה", כתב לי זמן קצר לאחר מכן שלומי, אשר פניו היו גלויים אך את דף הפייסבוק שלו מילא ב"לעולם לא עוד" ותמונות מוכרות מבוכנוואלד.

"את כמו חנה ארנדט הזונה שהיתה מאהבת של היידגר הנאצי", כתב עידו, שבראש הדף שלו הציג סרטון מהאנדרטה בברלין תחת הכותרת "זוכרים את הנספים". אריאל כהן כתב: "בגלל אנשים כמוך היתה שואה", והוסיף: "אנשים כמו נועה הם בכלל ספק יהודים, תערובת של התבוללות עם נוצרים". הגולש שי סמי הציע: "אויתנזיה (המתת חסד) זה פתרון טוב למחלה הסופנית שלך" — כמה דקות אחרי שהפציר בחבריו לפייסבוק לתרום לניצולי שואה נזקקים. אם לא הייתי שומרת צילומי מסך והעתקים של הפנינים האלה, לא הייתי מאמינה לעצמי.

ברשת מסתובבת כבר כמה שנים קריקטורה מוצלחת של המאייר הישראלי מיש רוזנוב. באיור נראה ענק, בריון ירקרק שעל שריריו השעירים מקועקעות הכתובות "ערבי טוב זה ערבי מת", "מוות לסודנים", "תנו לצה"ל לכסח" ועוד. הבריון מניף את זרועותיו לראווה מול הראי, שממנו ניבטת אליו תמונתו של הילד היהודי מגטו ורשה, ידיו החלושות מורמות בכניעה. התגובות שציטטתי פה הן רק טיפה באגם עכור ומזוהם שבו שמאלנים (אם לצמצם את ההגדרה למינימום) נאלצים לשחות ומנסים שלא להיאכל בידי טורפים אלימים, וזה כשאנחנו לא מתגוננים מאלותיהם ואגרופיהם בהפגנות.

זו לא תופעה חדשה. שום ערוץ טלוויזיה לא יפתח אתה את מהדורת שישי, אבל היא פה כדי להישאר: אנשים שהפכו את הטלאי הצהוב לשריון קשקשים או לכלי נשק שבו הם מאיימים לחסל אותי ושכמותי. אין לי ספק שאם נפשפש בעברם הלא רחוק של כמה מהטיפוסים הללו, נגלה שהם השתתפו במסע לפולין בתיכון, עטו את דגל ישראל כגלימה והזילו דמעה בעודם מזמרים "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" באחד ממחנות ההשמדה.

ואחרי כל זה, הם שולחים אותי למות בבאבי־יאר או להישרף בקרמטוריום. המשמעות המיידית היא, שהם אינם רואים בעיה בעצם קיומם של תאי גזים או משרפות, אלא רק בשימוש בהם נגד יהודים (כלומר, יהודים מסוגם. אני, למשל, לא ראויה לבוא בקהלם כיוון שאני מאמינה שיהודים אינם נעלים על ערבים או על כל עם אחר, ושיש לסיים מיד את הכיבוש הצבאי והאזרחי של העם הפלסטיני).

ה"לעולם לא עוד" מקבל כוכבית קטנה של "בכפוף לתקנון". אנחנו נזכור ולא נשכח — אבל אם תערערי על הנחות היסוד שלנו בדבר התנהלותו הצודקת של העם הנבחר בארצו ועל זכותו לכבוש באלימות ולמנוע את חירותו של עם אחר — נמית אותך. ואת כל זה נעשה עם טלאי על החזה ודמעה בזווית העין, כי לא קל להיות יהודי צודק וקדוש.

כשאני קוראת תגובות והודעות כאלה, אני מבינה שזה כל מה שנחרת ונקלט אצל רבים מדי בישראל בעשרות שנים של "לימודי שואה" ומסעות לפולין: שואה זה רע — אבל תכל'ס, יש כאלה שמגיע להם.

מי ייכנס בערבים (פורסם בעיתון הארץ, 8.3.15)

השבוע, במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס, שוחחתי עם חייל בשירות חובה שישב מולי. החייל סיפר לי שהוא בן לאם חד־הורית, ושהוא עובד בהובלות במקביל לשירותו הצבאי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה — הנשענת על קצבת נכות שמקבלת האם. כולם גרים בשכירות בדירה זעירה בעיר שלא מופיעה בתקשורת אלא אם כן אירע בה רצח במשפחה או חיסול פלילי. הסיכוי של החייל ואחיו הקטנים להיחלץ מקשייהם באמצעות רכישת השכלה גבוהה או מעבר לעיר אחרת הוא אפסי. שאלתי למי יצביע. ענה — למפלגתו של אלי ישי. הוא אמנם לא דתי, אבל הוא אוהב את ברוך מרזל: "בפעם הקודמת הצבעתי לבנט, אבל אני מאוכזב ממנו — הוא לא זיין מספיק ת'ערבים", נימק וירד בתחנה.

משבר הדיור בשיאו. הדיור הציבורי חוסל. יותר משליש מהילדים בישראל מתחת לקו העוני. שיעור המשפחות העניות שבהן שני מפרנסים הוכפל. מחיר סל המצרכים הבסיסי מזנק. אזרחים נמנעים מפנייה לשירותים רפואיים בשל העלויות הגבוהות. קשישים צריכים לבחור בין חימום לבין מזון. ובימין? "רק ברוך מרזל ימחק לחנין זועבי את החיוך", "בית יהודי גדול — מול כל השמאל", "אום אל־פחם לפלסטין".

ברוך מרזל בכתבה בערוץ 10, 25.2.15 (צילום: מתוך המאמר "תשתית הטרור" של איתי זיו באתר העין השביעית")

הקלישאות על מצביעי הימין, שמצביעים לו למרות שהוא זה שדופק אותם הכי חזק, מעוררות אנטגוניזם מוצדק. קשה לחבב את תפישת העולם — הנפוצה מדי בשמאל — שמאמינה כי מצביעי היריב הם מטומטמים. זו גישה פטרונית ומתנשאת שמובילה לתוצאה הפוכה: הצבעה לימין כ"נקמה" בשמאל המתנשא.

לעתים קרובות ההצבעה בבחירות בישראל היא הצבעה "נגד", ולא "בעד". מצביעי השמאל מצביעים נגד גלי החקיקה האנטי־דמוקרטית, נגד הגזענות והאלימות, הדשדוש והקיפאון המדיני, נגד המלחמה התמידית שהסיבוב הבא שלה תמיד נכון להיפתח. והימין? הימין מצביע נגד השמאל.

הודות למכונת התעמולה המשוכללת שפועלת ללא הפסקה מאז תחילת הגישושים סביב הסכמי אוסלו (באדיבותו של ראש הממשלה המכהן ויועציו אז והיום), כמעט אסור להיות שמאלני בישראל. רק כמעט, כמובן, ישנם עדיין כמה מאות אמיצים שמגיחים מדי פעם אל רחבת הבימה. אבל מי שחטף מכות בהפגנה אחת יהסס להגיע להפגנה הבאה, מי שאיימו על חיי ילדיו בשיחת טלפון אנונימית יחשוב פעמיים אם להצטרף למשמרת מחאה, ומי שראה את הוורידים המתנפחים, את העיניים היוצאות מחוריהן ואת האצבעות הנשלחות לגרונו — לא בקלות יחליט לסכן את עצמו שוב על ידי הבעת עמדותיו בציבור.

וכשקורה משהו (ותמיד קורה משהו), עולה המנגינה: "קיצונים משני הצדדים". כאילו יש סימטריה בין העבריין המורשע ברוך מרזל לבין ח"כ חנין זועבי, שדעותיה המרגיזות, או הפלגתה באונייה טורקית, עדיין חוקיות בישראל.

הוויכוחים ברשת צפויים: משמאל מקוננים על האלימות, מימין מעודדים אותה וטוענים שזו בכלל היתה הגנה עצמית, שכן תמיד יימצא כי המותקף הוא האשם, ושהנה — גם בכנס של מפלגת ימין שבוע קודם לכן הגיעו פעילי להט"ב והפריעו, וב–2011 שפכו על מירי רגב מים, וביולי צעקו לנפתלי בנט בוז באמצע נאום, ואחר כך מישהו אפילו נגע לו בגב — בגב! יותר רצח רבין מזה אין! וכשמישהו מנסה להראות שהאלימות הפיזית והאיומים ברצח מגיעים תמיד מימין, נשלפים ספרי ההיסטוריה ושאגות "אבל הסזון!!! אלטלנה!!!" ממלאות את חלל האוויר, כאילו לא חלפו 67 שנים מאז, וכאילו לא שימש זיכרון אלטלנה מעין "צידוק הדין" בעיני רבים מדי אחרי נובמבר 1995.

התאווה האמיתית של נציגי הימין נוסח מרזל (שההבדלים היחידים בינם לבין הימין נוסח בנט וליברמן הם הזקן הארוך והעדר האקזיט) היא למחות את הערבים ואת השמאל מעל פני האדמה. מכיוון שאין ביכולתם לעשות זאת עדיין, ומכיוון שאין בכוונתם לעסוק בנושאים שבהם אין להם שום יתרון (פתרון מצוקותיו של האזרח הישראלי הקורס, למשל), הם מסתפקים בסיסמאות כמו "חנין לג'נין".

אין להם מה להציע לחייל שמפרנס בקושי את משפחתו הנאבקת לשרוד; אין להם צוות חשיבה לקידום צעירים מהפריפריה לעולם האקדמיה או העסקים; אין להם יועץ קצבאות לנכים או לאמהות חד־הוריות. הם בונים את עצמם על ידי אישוש חוזר של הנחה כל כך מחרידה, שאני מתקשה אפילו להעלות אותה על הכתב: ההנחה שחלקים גדולים בציבור הישראלי שונאים את הערבים ואת השמאלנים אפילו יותר ממה שהם אוהבים את עצמם ואת ילדיהם. זו הנחה נוראית. חייב להיות הסבר אחר. ואולי החייל ההוא מהאוטובוס, זה שהולך להצביע למרזל כי "בנט לא זיין מספיק ת'ערבים", בחר בבנט ויבחר במרזל כי הם לא מבטיחים לו עתיד — הם נותנים לו משהו כבר עכשיו: הם נותנים לו מישהו יותר דפוק ממנו, שאפשר להיכנס בו ולהרגיש פחות דפוק.

באפריל 1955 אמר דוד בן גוריון: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" 60 שנה חלפו מאז, והפוליטיקה בישראל מתנהלת כפרפראזה מופרעת: עתידנו אינו תלוי במה שצריכים היהודים, אלא במי שייכנס בערבים.

********************

פורסם במדור הדעות של עיתון הארץ, 8.3.15

אישה בונה, אישה הורסת

כמו בכל שנה, יום האישה הבינלאומי הגיע וחלף. גם השנה, נמלאו כלי התקשורת בטורים חוצבי-להבות של נשים שמבקשות שהיום הזה יפסיק להיות יום מסחרי של קניות מטופשות ומתנות בצבע ורוד, ויעסוק בנושאים החמים שעל סדר היום הנשי: קריירה, משפחה, אלימות נגד נשים. כמו בכל שנה, צפצפו רוב הנשים על הנאומים הפמיניסטיים ואצו לרכוש חבילת מניקור-פדיקור מוזלת (הנחה מיוחדת לרגל יום האישה!).

בשביל מה בכלל צריך את יום האישה? שימו לב מי "מקבל יום"- החלשים והנדפקים. תמיד. יש יום הילד הבינלאומי ויום המודעות לסרטן ויום האיידס ויום האם – שמרגע שהוסב ליום המשפחה נבלע בלוח השנה וגזל מאימהות אפילו את הזכות לקבל מהילדים שלהן פרח עקום מפימו שהכינו בשעת יצירה בגן. יום השואה? הנספים לא ממש מתרשמים ממנו, ועוד פחות מכך, הניצולים האחרונים שגוועים פה בעוני מחפיר באדיבות הבנקים והממשלות לדורותיהן. אפילו יום העצמאות התחיל כצ'ופר לחלשים, חגיגה למדינה הקטנטונת שהוקמה פה כנגד כל הסיכויים. בשנים האחרונות, אגב, הוא מזכיר יותר פרס ניחומים למתמודד שהגיע אחרון.

***
ביום האישה אשתקד פרסמתי בדף זה רשימת סעיפים שהיו מועילים לנשים הרבה יותר מאשר יום מלאכותי אחד בשנה שבו אפשר לקנות קוסמטיקה במבצע: למשל, אמצעי מניעה תרופתי לגבר, שייתן קצת מרחב תמרון לנשים בין הקונדום (לא בטוח ב-100%) לגלולה (תופעות לוואי פיזיות ונפשיות). למשל, שכר המינימום המבזה שפוגע בעיקר בנשים, והעובדה שיש יותר עניות מעניים. למשל, ההפרדה בקווי המהדרין ומגיפת הרציחות של נשים בידי בעליהן. אז מה השתנה מאז שנה שעברה? כלום. תעברו סעיף-סעיף ותיווכחו.

***
ובכל זאת, מחשבה חדשה עלתה בי ביום האישה האחרון, כשישבתי מול המחשב בעבודה וגלשתי באופן אינטנסיבי בין תכנים הקשורים ליום הזה: יש נשים שאין טעם אפילו להקדיש להן יום אחד בשנה- כי זה יהיה בזבוז מוחלט של זמן. נשים שהביטוי על האגוזים והשיניים נתפר למידותיהן בדיוק. נשים שהורסות את מה שנשים אחרות בנו. נשים שהעוול שהן גורמות למין הנשי ולעולם אינו פוחת מזה שגורמים להם הגברים האלימים והנבזיים ביותר בעולם. כשאתם נתקלים באחת כזו, חשוב לשנן בלב שמדובר במקרה אבוד ופשוט להתעלם, פן תידבקו. אני מדברת על נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' ממפלגת “קדימה", שלפני כחודשיים בישרה לקהל מאזינות ומאזינים נלהב ש"לא הגעתי לשום מקום בזכות איזו פמיניסטית…בלי בעלי לא הייתי מגיעה לכלום" (ושכחה שהיא נמצאת בתפקידה בזכות המקום המשוריין לאישה ברשימות לכנסת). עוד פנינה שסיפקה הח"כית: “בחיים אף אחד לא הטריד אותי מינית. וזה לא כי אני כזו מכוערת…ואם הוא שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל".

כן, חברת כנסת מאמינה שאם לא הוטרדת מינית, זה כי את מכוערת. אם כן הטרידו אותך, ראי זאת כמחמאה, ואם שלחו לך ידיים ולא הרבצת מיד בתגובה- את כנראה רוצה את זה. ומה עם ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, שאמרה שהנושא הכי חשוב לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת הוא "שמירה על הזהות היהודית", כלומר מניעת קשרים בין יהודיות לערבים? מה זה אומר בעצם? שנשים ערביות בישראל אינן מעניינות את הוועדה לקידום מעמד האישה? או ש"קידום האישה" רלוונטי רק בתנאי שהאישה מתחתנת עם יהודי? ומה לגבי כל שאר הנשים במסדרונות השלטון שמתמחות בעיקר בליקוק מגפיהם של גנרלים בהווה ובדימוס, הערצת הילת הקרב הנודפת מהם וקבלה של כל עוול מדיני וחברתי שנעשה פה "מטעמי ביטחון" כתורה מסיני? איפה הן כשצריך לשאול שאלות, לדפוק על השולחן, להצביע נגד, להגיד "לא עוד"?

***
במחזה הידוע "ליסיסטרטה", כתב אריסטופאנס על נשות אתונה המתאחדות במטרה לשים קץ למלחמה עם ספרטה. האמצעי: סגירת הרגליים. אין סקס. כן, עד כדי כך פשוט. בתחילה, מתקשה ליסיסטרטה לשכנע את הנשים לדבוק במשימתן, וגם הגברים מתייחסים לניסיון בביטול. אך עם הזמן מגלים הגברים של אתונה שהנשים יכולות להיות עקשניות לא פחות מהם, וכאשר שביתה זהה מצליחה גם בספרטה היריבה- נכנעים הגברים וחותמים על הסכם שלום בין השתיים. המחזה הזה נכתב בשנת 411 לפני הספירה. עכשיו אני מבקשת מכן, נשות 2011, לעצום עיניים ולחשוב טוב-טוב: אם הייתן יודעות שזה הפתרון שיביא קץ למלחמות שמנהלים פה גברים ב-100 שנים האחרונות, הייתן מוכנות לוותר על סקס למשך חודש, חצי שנה, שנתיים? בלי לבלף, בבקשה. אם התשובה היא "לא", חבל לכולנו על הזמן, ועדיף שתעבירו אותו בצביעת פסים בשיער או משהו.

פמיניסטיות בסיקסטיז. צילום: Getty images

אבל רגע, מי בכלל ביקש מכן להתנזר מסקס? אף אחד. תנוחו. כל מה שנדרש מהנשים, החל מאחרונת פועלות הניקיון וכלה ביו"ר האופוזיציה ציפי לבני, זה לעשות את הדבר הנכון: להפסיק להיות הסרח העודף שנשרך בכניעה אחרי החלטות של גברים מכל העדות והסיעות שלא רואים בנו אפילו שיקול שיש טעם לדון בו. כמה נשים מצביעות בדיוק כמו שהאבא ואח"כ הבעל שלהן מצביע, כי לא טרחו מעולם לגבש השקפה פוליטית משל עצמן? אני משוכנעת שמדובר במספרים מבהילים. וכמה נשים לא פותחות עיתון, לא נכנסות לקרוא את הכתבות באתרי החדשות? יותר מדי. תאמינו לי: אני עורכת באתר אינטרנט לנשים, שבניגוד לאתרי-הנשים האחרים מתעקש כן לספק תוכן אקטואלי, פוליטי-חברתי וכלכלי. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שכותבות אצלנו מאמרים בתחומים האלה, ועוד יישארו לי אצבעות. למה? כי רוב הנשים מעדיפות לשמור על המצב הקיים- “בדברים כאלה אנחנו לא מבינות". אתן מבינות?!

***
כל כך הרבה גורמים וסיבות חוברים מאחורי הקלעים כדי להשתיק אותנו, הנשים. להשאיר אותנו סבילות וכנועות, מקבלות בדממה את ההחלטות והפקודות ששולחות את בני הזוג שלנו ואת הילדים שהבאנו ונביא לעולם למות- כי תמיד יש עילה למלחמה. קשה לדמיין כמה אנשים בשלטון ובצבא מתקיימים, פשוטו כמשמעו- כלכלית וחברתית – מהמצב הקיים, מכך שתמיד יש דברים דחופים הרבה יותר משכר המינימום, מהאלימות במשפחה, מהחינוך הממלכתי שמנפיק טורים של בני 18 על סף האנאלפביתיות, הישר מביה"ס אל הבקו"ם. תמיד יהיה צורך דחוף במטוס קרב חמקן שישכב מתחת לאיזה ברזנט בבסיס של חיל האוויר, הרבה יותר דחוף משכרם של העובדים הסוציאליים, שהן – איך לא- בעיקר עובדות.

למרבה הבושה, הצליחו הגורמים האלה לגייס לצידם גם נשים לצרכי תעמולה.
אל תקשיבו לנשים האלה- לא את טובתנו הן מבקשות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.3.2011

תגידו לי, השתגעתם?

לפני כמה שבועות יצא עיתון 'הארץ' בפרוייקט מיוחד שעסק בשנאה. למה אנחנו שונאים, את מי אנחנו הכי שונאים ומי שונא אותנו. פורסם שם סקר גדול של המכון לדמוקרטיה, כשהנשאלים נדרשו לענות על השאלה "אני לא רוצה לגור ליד-”. החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסיה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת ע"י שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.


בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה למרות שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.

***

פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס. אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכוןהכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמליים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכל, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם. חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'הכמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.

***

ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דוקוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם. 'אין לי סיכוי להיות שום דבר', אמר. היא ענתה לו חד וחלק: 'אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה'. זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך האיש ההוא לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתוכי אין שום דבר שיסגיר אותו.

***

כמובן שלא הכל ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש בו בחדר המדרגות יחשוב שעובר עליו יום מבאס, לא יותר. הוא לא מתפרץ ולא מקלל, דבר שכל ערס ממוצע עושה כל חמש דקות, בלי לסבול משום הפרעה נפשית. וכשהוא חוזר לעצמוהכל מסתדר. הוא ממשיך להיות מנהל מצוין, בעל טוב ואבא דואג. נו, כבר הזמנתם הובלה?

photoexpress

אנשים נחרדים למחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתיםחיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשיכה וחוטפת ילדים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?

***

ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל…You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולםמי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב, מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.

בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופרפארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף. 'אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות', הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שנימתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין, או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות'.

***
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.1.11

אין תגובה

קשה לתאר נושא לעוס לכתיבה יותר מטוקבקים. כמה פעמים אפשר לשמוע ש"תרבות" הטוקבקים
בישראל בהמית ואלימה? עובדה שאפשר. צריך לומר זאת בקול רם: פני הדור כפני הטוקבק. אתם יכולים לשכנע את עצמכם עד מחר שאת כל התגובות כותבים אותם שלושה אנשים שמתניידים מאתר לאתר בהתקף טירוף ושבכלל, למי אכפת מה כתבו "שמאלני שהתפכח" ו"שירן25 המלכה" מתחת לידיעה שזה עתה קראתם, אבל האמת היא שהתגובות הן שיקוף נאמן.

גולש באינטרנט

הן מציגות לא רק את המנטליות התוקפנית של הכותבים אלא גם אותנו, אלה שעומדים מנגד, מצקצקים ועוברים מיד לעניין הבא. כי למי יש כוח לכתוב תגובה מתונה ומחכימה רק כדי להידחק לסוף התור, להיות טוקבק מספר 3,582, בין "חחחח" ל"פחחח"? זה כמו להכין סלט פירות לחמור. או כמו שאימא של ס' הייתה אומרת: "שמפניה בסיר לילה". מה הטעם?

סחרחורת השבוע וחצי האחרונים, מאז נכנסה האנייה "מרמרה" לחיינו והפכה את ישראל לקרון רכבת שדים שנחטף בידי פסיכופט, הייתה גן עדן לכל מי שבתור ילד אמא איימה לשטוף לו את הפה בסבון או בפלפל חריף בכל פעם שפלט מילה שקלט ברחוב.

נדמה שכל האתרים פיטרו או סיממו בכדורי שינה את התגובנים שלהם, אותם אנשים שאמורים לשבת מול המסך ולבצע את העבודה הלא כל כך סבוכה של סינון תגובות המכילות קללות, הסתה לאלימות, גזענות ואיומים ברצח. "תמיד דופקים את השחורים" – כן, "מחר אני יוצא עם רובה טעון ויורה בכל אשכנזי שעובר מולי" – לא. נשמע די פשוט, נכון? ברור שהעומס עושה את שלו, וסביר שיתפלק איזה טוקבק לא הולם מדי פעם, אבל השבוע היה אפשר ממש לשמוע את ה"בום" של נפילת כל המחסומים וההגנות.

אייטם באחד האתרים הגדולים על חברת הכנסת חנין זועבי גורר בעקבותיו את התגובות "לשפוך לה חומצה על הפנים!" "לירות לה בראש ולחרבן על הגופה" ו"חנין זועבי הולכת למות. כל ערבי שיתנגד יחטוף כדור". מתחת לסיקור קצרצר של הפגנת שמאל בתל אביב נכתב "לגאול דרך מערך המתות חסד מוסדי את כל השמאלנים". הידיעה על רימון עשן שהושלך ממקור לא ברור באותה הפגנה הניבה טוקבק מלא צער: "בוגדים, חבל שלא רימון רסס" (כל הציטוטים מובאים כלשונם). אגב, יונה אברושמי ביקש למסור ד"ש.

ואל תגידו לי "זה רק טוקבקים". אין "רק" טוקבקים כמו שאין "רק" שלטים עם מדי אס-אס ו"רק" דין רודף ודין מוסר. שום דיקטטורה רצחנית לא הייתה משגשגת ללא הרטוריקה, אמנות השכנוע באמצעות השפה. למילים יש כוח הרבה יותר ממה שמייחסים להן. מילים הן שהעלו מעלה כמה מהדמויות הכי מפחידות בהיסטוריה, מילים הובילו למלחמות. מילים יכולות להרוג. אל תשכנעו את עצמכם אחרת.

גם אם מוציאים את הפוליטיקה מהמשוואה, זירת התגובות ממשיכה לתדלק את עצמה. "הכותבת של המאמר מטומטמת", "פוסטמה", "מכוערת דוחה וטיפשה" – זה רק מקבץ קטן משפע הטוקבקים שהופיעו בתגובה לאייטם תמים במדור ספרות באחד האתרים הגדולים.

אני יכולה להבין ביקורת חריפה, ומוכנה גם לקבל תגובה כמו "חרא של כתבה" כי היא מתייחסת לנושא, גם אם בחוסר טעם ובלי הסבר מספק, אבל הבחירה של האתרים לאפשר למגיבים להשתלח על בסיס אישי וללא הגבלה בכותבים המועסקים אצלם מתמיהה. "פוסטמה" זו לא תגובה, זו יריקה בפנים.

האתרים אמורים בין היתר להיות החיץ בין המוחטה לפרצופו של הכותב. למה שלא יעשו זאת? הרי הוא כותב עבורם, לרוב בלעדית, מעמיד את עצמו לשירותם, ויוצר את התוכן שבלעדיו לא היו גולשים מגיעים לאתר. כותב כזה לרוב משתכר פרוטות כי האתרים לא חושבים שהעובדה שהם מרוויחים הון תועפות ממכירת שטחי פרסום מצדיקה תשלום ליוצרי התוכן. לפיכך בפועל, מלבד עוני, נגזרים על הכותב גם חיי חרפה מכיוון שכל אחד יכול בחסות האנונימיות הקדושה לקלל אותו עשרה דורות אחורה.

גם כאן היה אפשר לתהות על ערנותו של הש"ג (מסנני התגובות), אבל כנראה מדובר בבחירה מושכלת של מנהלי האתרים שלא לעמוד מאחורי הכותבים שלהם. בשביל מה? הם בסך הכול ממלאים משבצת, פרזיטים. מיליון כמוהם עומדים בתור, מוכנים לכתוב רק תמורת קרדיט. יושרה? תמיכה ממקום העבודה? קטעים אתכם, תישארו.

טינופת מביאה רייטינג. איך? פשוט מאוד: כאשר אתם רואים פרומו לתכנית שמוצגים בו שני מתמודדי ראליטי שואגים זה על זה בזעם, משהו בבלוטת הטראש שלכם מגרה אתכם להציץ. כאלה אנחנו, מוצצי דם. באינטרנט זה אפילו חייתי יותר: טוקבק הוא סימון טריטוריה. השתנה על פינת גדר שעכשיו היא שלנו. כבשנו את ההר. הותרנו את חותמנו בנצח.

יותר מכך – טוקבקיסטים אוהבים לחזור לזירת הפשע ולבדוק את הבעות הפנים של המז"פ. "איך אני? איך אני?" הם שואלים בכפייתיות, ובודקים אם מישהו כבר הגיב לתגובה שלהם "הכותב הוא זבל טיפש". ברגע שהתקבלה תגובה לתגובה – הטוקבקיסט ניצח. הבאזז נוצר, אפשר ללכת לישון. לא לפני שנגיד למס' 244 מה אנחנו חושבים על האמא שלו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.6.2010