אביתר בנאי – אקדח במערכה הראשונה

בשנת 1997 ידעתי לנגן בפסנתר את כל השירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי. שיר אחרי שיר (חוץ מ"כלום לא עצוב" ו"שמתי לי פודרה" שנחרשו מדי ברדיו), בלי תווים (לא קוראת תווים), בלי אקורדים (זה היה לפני שלימדתי את עצמי לקרוא אקורדים), בלי כלום. רק אני ודיסקמן בונגילה מייד-אין-צ'יינה שעבר הרבה בחיים, יושבת עם אוזניות ליד הפסנתר, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. טועה, עושה ריוויינד, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. אוקיי, הלאה. ככה, שיר אחרי שיר.

לרוב התיכוניסטים המילה "הברזה" קשורה בבריחה מביה"ס, אבל לי לא הייתה בעיה עם ביה"ס עצמו – רק עם השיעורים. אהבתי את ביה"ס התיכון שלי, הוא היה בית. אז "הברזה" בשבילי הייתה לצאת מהשיעור "לשתות מים" (או לא להיכנס כלל) ולרוץ למצוא חדר פנוי עם פסנתר. זה היה תיכון לאמנויות, אז היו שניים-שלושה כאלה בתוך המבנה. אני חושבת שהאלבום הראשון של אביתר בנאי היה כמעט כל הרפרטואר שלי – אבל זה הספיק לזמנו.

בצבא לא היה לי פסנתר. אז לקחתי גיטרה וחירטשתי איתה ככל יכולתי (הלא-משהו). ואח"כ עזבתי את הבית ולא היה לי פסנתר.
8 שנים בלי פסנתר. וכמובן ששכחתי הכל, את כל המנגינות, את כל המהלכים. בלוק מוחלט. לא אביתר בנאי, לא "ריקוד הציפורים", כלום. חזרתי למצב "לא יודעת לנגן".

בשנת 1997 הייתי בכיתה ח' ורק התחלתי להכיר מוזיקה. גדלתי דווקא בבית שהאזינו בו למוזיקה, אבל זו הייתה מוזיקה קלאסית (אמא שלי הייתה אז מורה לפסנתר, ושמענו יותר תרגילים מיצירות) או שירים עבריים מתקופת אנו-באנו (הז'אנר המוזיקלי האהוב על אבא שלי, שתמיד החזיק טרנזיסטור פתוח במטבח). הודות לחבר'ה שלמדו איתי (ובעיקר לאחים הגדולים שלהם שהעבירו להם תקליטים בירושה) כבר הכרתי את מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר ואיפה הילד (את אביב גפן הבאתי איתי מכיתה ב') ונושאי המגבעת והמכשפות וירמי קפלן. בשנים שלאחר מכן יתווספו פינק פלויד ופוליס ולד זפלין והדורז וג'ניס ג'ופלין ושאר החבר'ה, אבל ב-1997 הייתי חזק במוזיקה הישראלית. או יותר נכון: ב-1997 עדיין היה טעם להתעניין במוזיקה ישראלית.
לקח לי זמן לשחזר בזיכרון את הפעם הראשונה שצלילי האלבום הראשון של אביתר בנאי הגיעו לעור התוף שלי. סביר להניח ששמעתי אותו כמו כולם – תחילה את הלהיטים הפופיים-לכאורה "שמתי לי פודרה" ו"כלום לא עצוב" ברדיו.
שום (פאקינג) דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה האמיתית, כשקיבלתי בהשאלה ממישהו בביה"ס את האלבום. כן, אלבום, הדבר הזה שלא קניתי כבר יותר מ-10 שנים: אריזת פלסטיק קשיחה, כבר סדוקה מחבטות בתוך תיק בי"ס, חוברת מילים, דיסק.

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שבו אני מגיעה סוף סוף הביתה אחרי הלימודים, ננעלת בחדר, מניחה בעדינות את הדיסק במערכת המקרטעת שלי, מגבירה ו…


ב-1997 עדיין לא הכרתי את הביטוי WHAT THE FUCK, אבל מה שעבר לי בראש היה די דומה לזה ברוחו. ווההה, מה זה, מאיפה זה בא, למה זה קורע אותי לחתיכות? זינקתי לחוברת המצורפת לדיסק –
פתיחה (1:06). עיבוד – צח דרורי.

זה כל מה שהיה כתוב שם. הורדתי את האצבע מכפתור ה-Pause וקול עדין, פנימי כמעט, נפתח:
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי, ועל העיר, ועל אישה.

הפתיחה הזו, והשיר שמגיע אחריה, היו מוזיקת ההתעוררות שלי כמעט בכל בוקר באותה שנה. בעיניים עצומות הייתי שולחת יד, חובטת בכפתור ה"פליי", והאלבום הזה שכמעט לא יצא משם (מלבד לצרכי נשיפת "פוווו" לנקות את האבק) התחיל להתנגן. מדי בוקר. חורף וקיץ. לא יודעת מה כבר הבנתי בכיתה ח', אבל משפט כמו "תמיד פחדתי להשתגע" נגע אצלי במקום שאז עוד לא העזתי להודות שהוא קיים.
והבנתי שהאיש הזה, עם התמונה המטושטשת על העטיפה, הוא איש שמאוד מאוד כואב לו.
אף אחד לא כותב "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי" סתם ככה, בהיסח הדעת.
נכון, עוד לא היה לי מושג מכלום, וחשבתי ש"דיכאון" זה משהו מגניב כזה שנותן לך סקס אפיל (לא שידעתי מה זה סקסאפיל. היום אני יודעת מה זה, אבל לא איפה משיגים כזה). חשבתי שאם אהיה עצובה, מי שאני אוהבת ישים לב אליי. לא עבד, באסה.

לא יודעת מה בדיוק חשבתי שכואב לי בכיתה ח', בטח לא יחסית לכאבים שיבואו – אבל הרצועה השישית באלבום פשוט מיסמרה אותי למקומי-
"אבא מחייך ובוכה מבפנים/אמא'לה רוצה שתבוא לפעמים/נומה שן ילדי נו/בוא יותר הביתה ילדי שלי בוא/אל תתן לאבא להיות לבדו

והכניסה של האמא (אמו של בנאי) על רקע התחינה שלו "שן לידי!" – מיילל בחוץ התן/ונושבת רוח שם/ואתה בני הקטן/נומה בן יקר.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הערש הזה, "שכב בני". המילים של עמנואל הרוסי, הלחן של שלום חריטונוב. (כאן מתוך סיום הסרט "ילדי השמש", בביצוע אמו של הבמאי, רן טל)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

אותי לא השכיבו לישון עם השיר הזה. גם את הוריי לא. את הוריהם וודאי שלא – בלטביה ובהונגריה שרו שירי ערש שונים.
מסתבר שאת אביתר בנאי כן. למרות שהוא גדל בבאר שבע, לא בעמק יזרעאל, והוריו לא היו חלוצים. אבל השיר הזה מתאים לו כל כך: הילד שנשאר ער אחרי שאמו סיימה לשיר לו, דואג וחרד מפני המחר, מפני הגורן הבוערת של תל יוסף, והעשן העולה מבית אלפא, הרחוקות מאות קילומטרים ממיטתו הבארשבעית. יותר מגעגועים, השיר "שן לידי" הוא שיר של אשמה. של לב נכמר על זוג הורים שנותרו לבדם לאחר שבנם עזב את הבית. בסרט הדוקומנטרי שיצא על האלבום (יואב קוטנר, סדרת "האלבומים", ערוץ 8. תבחרו VOD ותמצאו את הפרק המופתי הזה- לצפייה חינם) מספר בנאי על היותו בן זקונים (אח למאיר, אורנה ואפרת) שעזיבת הבית הייתה עבורו קשה במיוחד עקב ההכרה בהזדקנותם של הוריו, ההבנה שהוא מותיר אותם לבד.

אני כבת בכורה הרגשתי ומרגישה אותו דבר- רק מהצד השני. האחריות התמידית, האשמה שנוקשת על הכתף גם כשאין בה צורך. והצער. ואבא (כאן צריכה לבוא פסקה ארוכה מדי על השיר "אבות ובנים", רצועה 12 באלבום. אבל כתבו עליו כל כך הרבה, ובצורה מדויקת יותר מכל מה שאוכל לכתוב. אז תדמיינו שהייתה פה פסקה כזו).

ואז הגיע "תיאטרון רוסי".


כן, כבר אהבתי באותו זמן. כלומר- כבר התאהבתי במישהו באותה תקופה (לא שעזר לי – הוא לא ראה אותי ממטר. מצד שני – אם מישהו היה מתאהב בי בחזרה בתיכון בטח הייתי בנאדם שונה לגמרי. האכזבות מעצבות אותנו לא פחות מההצלחות. אולי יותר) וזה הטריף אותי ועצבן אותי והעסיק אותי, אבל ה"איך שאני שונא אותך ככה!" הזה העיף אותי לחלל. זה באמת לא היה דומה לכלום. אף שיר אהבה/כעס לא נשמע אפילו קרוב למה שהולך ב"תיאטרון רוסי", עם הצעקה הנוראה "אמן תישארי לבד לנצח", שלקחה שלושת אלפים קילומטר למעלה וקדימה את האיחול העטוף-בדיסקו של אפרים שמיר לירדנה ארזי – "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" (במעורפל אני זוכרת שהיא אמרה פעם באיזה ראיון שהיא כל כך פחדה מהנבואה הזו, שהמשפט הזה לא יצא לה מהראש. ואיך רק אחרי שנים, כשכבר מצאה את האיש שאיתו היא חיה עד היום, היא העיזה לומר לעצמה "הקללה הוסרה").

לא ידעתי כלום על נקמנות, על אהבה שהופכת לשנאה. למעשה, גם עכשיו אני לא יודעת. מקווה שלעולם לא אדע. אהבה שמתחלפת בקהות, אוקיי. גם לא בסדר, אבל זה תרחיש סביר. אבל בשנאה? לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
ועדיין השיר הזה מרעיד לי את הנימים בכוח שלו. בסדרה "האלבומים" שואל קוטנר את בנאי למה הוא לא שר את השיר הזה יותר בהופעות. "אמן תישארי לבד לנצח זה דבר נורא קשה לומר. אני לא רוצה לומר את זה". מיד אחר כך הוא מסכים לבצע רק קטע קצר מהשיר, ללא השורה הזו, ומסיים באקורד סוער, מטיח את האצבעות על הקלידים. "אתה עדיין כועס עליה, הא?", שואל קוטנר, ונענה בצחקוק בנאי מבויש וב"איזה מניאק".

אחרי "תיאטרון רוסי" מגיע "אקדח". מישהו יודע האם השיר הזה שודר אי פעם בגלגל"צ או בתחנת מיינסטרים אחרת?
תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

בסוף דצמבר האחרון, ליום הולדתי ה-27, הביא לי אחי האמצעי (25) את הפסנתר החשמלי שלו. באותה הזדמנות הוא היה צריך לאסוף את הלסת שלי, שנפלה והתפזרה מרוב הלם.
לקח לי שבוע להעיז בכלל להוריד את הכיסוי מהקלידים. עוד כמה ימים כדי להפעיל אותו. בחודשיים האחרונים השתעשעתי במנגינות קלות עם ספרי אקורדים – ג'ון לנון, ביטלס וכאלה. על מתי כספי ויוני רכטר אני עדיין רק מפנטזת (יש להם מהלכים הרמוניים שמצריכים 8 אצבעות בכל יד). אבל לפני שבוע, אחרי שצפיתי בסרט של קוטנר על האלבום הראשון של אביתר בנאי, התיישבתי ליד הקלידים, והידיים התחילו כמו מעצמן. לקח עוד כמה שעות – ובסוף מצאתי. נזכרתי איך לנגן את השיר הזה. היום בעבודה מצאתי את עצמי חושבת "אני מתה לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר" (בשנים שבהן למדתי פסנתר, בין גיל 3 ל-10, כל מה שרציתי הוא לא להתאמן יותר לעולם. שנאתי את זה נורא).

אנא התעלמו מטעויות ו"החלקות" קלות. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט – אני מנגנת משמיעה בלבד, לא תווים. השירה רחוקה משלמות, לא התאמתי את הסולם אליי, זו לא הייתה המטרה. ואני מאוד נרגשת בהקלטה הזו, בעיקר מהעובדה שהצלחתי לנגן הכל בטייק אחד. הצילום התבצע מהזווית היחידה בחדר שאפשר להניח עליה מצלמה בלי שהיא תיפול. העצם שחוסם את רוב שדה הראייה משמאל הוא צד של מגירת/מדף ספרים שתלוי מעל הפסנתר. הגוון החום הוא כדי לטשטש במעט את הבלגאן המחריד בחדר שלי. עמכם הסליחה.

מודעות פרסומת

תגידו לי, השתגעתם?

לפני כמה שבועות יצא עיתון 'הארץ' בפרוייקט מיוחד שעסק בשנאה. למה אנחנו שונאים, את מי אנחנו הכי שונאים ומי שונא אותנו. פורסם שם סקר גדול של המכון לדמוקרטיה, כשהנשאלים נדרשו לענות על השאלה "אני לא רוצה לגור ליד-”. החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסיה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת ע"י שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.


בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה למרות שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.

***

פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס. אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכוןהכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמליים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכל, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם. חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'הכמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.

***

ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דוקוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם. 'אין לי סיכוי להיות שום דבר', אמר. היא ענתה לו חד וחלק: 'אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה'. זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך האיש ההוא לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתוכי אין שום דבר שיסגיר אותו.

***

כמובן שלא הכל ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש בו בחדר המדרגות יחשוב שעובר עליו יום מבאס, לא יותר. הוא לא מתפרץ ולא מקלל, דבר שכל ערס ממוצע עושה כל חמש דקות, בלי לסבול משום הפרעה נפשית. וכשהוא חוזר לעצמוהכל מסתדר. הוא ממשיך להיות מנהל מצוין, בעל טוב ואבא דואג. נו, כבר הזמנתם הובלה?

photoexpress

אנשים נחרדים למחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתיםחיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשיכה וחוטפת ילדים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?

***

ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל…You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולםמי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב, מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.

בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופרפארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף. 'אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות', הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שנימתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין, או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות'.

***
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.1.11

מישהו מטפל בך?

כבר יותר מחצי שנה לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל כמה טלטלות שספגתי בשלושת השבועות האחרונים גרמו לי להרים טלפון לקופת חולים ולנסות לקבוע תור בהקדם האפשרי. ידעתי שאני צריכה אוזן קשבת, רצוי של מישהו עם טישו. צחוקה העדין של המוקדנית העיר אותי מהזיותיי המתוקות על סיוע מהיר: "התור הכי מוקדם זה לדוקטור לוי, ב-25 באוגוסט".
חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל לא – שאר התורים הפנויים שהוצעו לי היו לתחילת ספטמבר. "פגרה", היא אמרה. הודיתי לה וניתקתי, בעודי תוהה איך לעזאזל מסוגלים הפסיכולוגים הישראלים לצאת לחופשות דווקא בשיא הקיץ – בדיוק בזמן שגם אחרוני האנשים השפויים במדינה מתחילים לרדת מהפסים.

הרומן שלי עם הפסיכולוגיה התחיל ב-1990. לפני שאנליזה הפכה לתנאי הכרחי בתהליך המיון והקבלה של ילדים בני שלוש לגן חנה, בזמן שמפגשים עם פסיכולוג היו דבר שיש להסתיר. לא כל כך מזמן, נכון, אבל אני זוכרת בבירור את השתיקה סביב הנושא, את תזוזת האי-נוחות של מבוגרים וילדים כשסיפרתי להם.

הסיבה הראשונית לכך שהגעתי לטיפול הייתה בעיה חברתית: הייתי ילדה שניגנה ושרה והייתה מוכנה להתחבר עם ילדים אחרים, אבל משהו לא עבד. בשלוש-ארבע השנים הבאות חזרתי לטיפול בגלל בעיית דימוי עצמי (נסו לדמיין ילדה שכתבה בלורד כחול על כל זרוע שמאל "אני מטומטמת", "אני מפגרת", "אני שמנה"), ולאחר מכן מסיבות נוספות: בעיות בלימודים, הפרעת קשב שאובחנה בגיל מאוחר, וכשהתחלתי לחיות לבד ולממן את עצמי – הגעתי לטיפול כשהרגשתי לנכון, גם בלי סיבה רשמית.

בשלב מוקדם מאוד למדתי לבטוח בטיפול, ידעתי שהוא עומד לרשותי, בחירה טבעית, עוד אופציה. יכול להיות שאם הייתי מישהי שמתחזקת ארסנל של ידידי נפש חינמיים, לא הייתי נזקקת למישהו שיקשיב ויעוץ לי עצות תמורת תשלום במשך חמישים דקות. אבל אין לי דרך לדעת זאת בביטחון. מה שאני כן יודעת זה שחמישים דקות כאלה הן נחמה ועזרה לא פחות משיחה חברית או טפיחה על השכם, ולפעמים גם יותר.

טיפול פסיכולוגי

כמה מכם מרגישים שהם עומדים להתפוצץ? שיש בתוכם יותר ממה שהם מסוגלים להכיל, שעל גבם מונח משקל שהם אינם מסוגלים לשאת? לרוב זו תחושה מצטברת: קודם כול הבוסית המעיקה, ואז בן הזוג שתמיד נדמה שעושה פחות ממך בבית, ואם יש ילדים, אז צריך לדאוג להם כדי שלא יכרסמו את הריפוד מהכורסאות מרוב שיעמום – חופש, וגם הורה מבוגר שצריך להשגיח עליו והכותרות הנוראות האלה בעיתונים וברדיו, כל כך הרבה דברים רעים בזמן קצר – איפה אתם מאווררים את כל זה?

כמה מכם נתקעים עם המחשבות שלהם לבד, בלי אף אחד לחלוק אתו, בלי יכולת לעצור את השטף הזה שמתגלגל לכם במוח? לא לכל אחד יש זמן איכות עם עצמו, בשקט, הזדמנות לפרוס את הגליל הארוך של הנפש ולקרוא בו סעיף-סעיף בסבלנות; וכמעט כל אדם זקוק להזדמנות כזו. אז איך קורה שכל כך הרבה אנשים שמוגדרים מודרנים ונאורים לפי כל קנה מידה עדיין חושבים שטיפול נפשי הוא לחולי נפש בלבד?

הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר בקרב אנשים לא מטופלים:

"אבל הכול בסדר אצלי". בסדר, שמענו. תנו לי רק לומר, בעדינות ככל האפשר, שאם מישהו כבר הציע לכם ללכת לטיפול, זה כי הוא רואה אצלכם משהו שנדמה כמו סיבה מספיק טובה.

"על מה כבר יש לי לדבר כל כך הרבה זמן?" אין בן אדם שלא צריך לדבר על עצמו מדי פעם; ואם כבר לדבר, עדיף שהמאזין יהיה אמפתי ואמין יותר מהקיר או מהמקרר שלכם.

"זה ממש יקר". נכון , אם אתם מתעקשים על טיפול פרטי. השוק הפרטי פרוץ לחלוטין, וכבר שמעתי במו אוזניי על מטפלים שגובים אלף שקלים לפגישה אחת. יש לי שני דברים לומר על כך: הראשון הוא שהם בני זונות, ואני מאחלת להם שביום שיסבלו מהמצוקה הקשה ביותר בחייהם יתברר להם שהשירות שהם נזקקים לו יקר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. הדבר השני הוא שבכל קופת חולים אפשר לקבוע תור לטיפול מצוין וזול, ולעתים קרובות אפשר למצוא ברשימת המטפלים גם בעלי מקצוע ידועים אשר מטפלים גם בלקוחות פרטיים וגם בחברי קופת החולים. מלבד זה, ישנם כמה מרכזים לבריאות נפש בערים הגדולות שמעניקים סיוע ראשוני בחינם.

"אבל מה יחשבו הילדים/ השכנים/ בעלי/ ההורים שלי?" זו לא בעיה שלכם. אם הם שואלים, נסו להסביר להם שטיפול נפשי חשוב ולגיטימי כמו טיפול פיזי. אם הייתם שוברים רגל בתאונה, אף אחד מהקרובים לכם לא היה מעז להציע לכם לעטוף את השבר במכנסיים יפים וללכת למחרת לעבודה כאילו כלום, נכון? הם היו מטיסים אתכם למיון וצורחים על האחות שתקרא כבר לרופא שעושה את הגבס. אם יש לכם עסק עם מישהו אטום או לא מפותח רגשית במיוחד, אפשר פשוט גם לא לספר לו. בדיוק כמו שלא כל ביקור אצל גינקולוג או פרוקטולוג צריך להפוך לסטטוס בפייסבוק.

"אני לא מאמין בזה". איך אתם יודעים אם לא ניסיתם? נו, אז היה לכם פעם חבר שהלך לפסיכולוג ונשאר דפקט. אף אחד לא קוסם, אתם יודעים. אין גם מה להיבהל מהמחשבה על תרופות נוגדות דיכאון או חרדה – אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אנשים חשובים שאתם מכירים מהעיתון, הטלוויזיה, עולם העסקים והכנסת לוקחים תרופות כאלה רק כדי לקום בבוקר או לישון טוב בלילה. נסו לחשוב על זה כך: האם אתם מעדיפים לסבול? טוב לכם ככה? אם התשובה לשתי השאלות היא "לא", אין לכם מה להפסיד.

קלישאה ידועה אומרת שהמשוגעים האמיתיים הם לא אלה שנמצאים בבית משוגעים, אלא דווקא אלה שמסתובבים חופשי. זה לא כל כך מצחיק כשחושבים על כמות האנשים שהזיקו לעצמם או לסביבה שלהם בהיעדר טיפול מתאים או השגחה.
אדם שנמצא בטיפול הוא אדם שמסוגל להודות בבעיה או מכשול שעומד בפניו, וזו כבר חצי הבטחה לשינוי לטובה. תעשו לי טובה, תרימו טלפון לאנשהו, ותקבעו פגישה. מקסימום תפסידו קצת זמן וכסף – זה הרבה פחות ממה שאתם עלולים להפסיד אם תמשיכו לסחוב את הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.8.2010

הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010