עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (@bodyposipanda) on

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.

מודעות פרסומת

מראה מראה שעל הקיר

הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- נראה שאין אישה בעולם שבאמת אוהבת את הגוף שלה, את כל כולו. אפילו לדוגמניות יש תלונות. בעצם- לדוגמניות יש אפילו יותר תלונות. הכל עניין של סטנדרטים. בחורף עוד אפשר להסתדר, מעילים, סוודרים, ממילא כולם נראים כמו גושי צמר עם ערדליים. אבל אז מגיע האביב ומיד אחריו הקיץ. ובקיץ אין איפה להסתתר. הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- לי. אומרים לי "את צעירה", נשים מבוגרות ממני אומרות "הלוואי שהיה לי הגוף שלך". אבל הן לא ראו אותי בלי בגדים. בבגדים הכל איכשהו מסתדר- וממילא אני הולכת עם בטן בפנים מאז שאני בת 8. תארו לכם: אני מכניסה את הבטן שלי כבר שמונה עשרה שנה! מעניין אם יש שיא גינס כזה שאפשר להירשם אליו.

אז מה אני רואה כשאני מביטה במראה?

אני רואה אישה צעירה, עם בטן שלא הייתה וכנראה לא תהיה לעולם שטוחה. עם פופיק עגול, לא מאורך ומתוח כמו אצל הבחורות הרזות. לידו צלקת עגולה קטנטונת מניתוח הסרת נקודת-חן מדאיגה. מעל הבטן, על הצלעות, יש מין שתי כריות שומן קטנות שיש לי מאז שאני קיימת. אולי לכולן יש כאלה אבל בניגוד לכולן אצלי הן לא חוסות בצילו של זוג שדיים. כי אין לי. וזה כואב יותר מהכל. שדיים הם הפיצוי שהאבולוציה העניקה לבנות אנוש, צ'ק פתוח לכיסוי כל פגם אפשרי שעלול לצוץ. פנים לא יפות? רגליים קצרות? ישבן גדול? אל דאגה, יש לך ציצים, מי מסתכל על השאר. בטח כל מי שיש לה ציצים (כלומר- הרוב) יגידו לי שאני מדברת שטויות ושהן מוטרדות בדיוק כמוני משאר הגוף שלהן. אבל אני רואה אותן ברחוב- ורואה את המבטים מהסביבה, ותאמינו לי- ציצים מקזזים הכל. טוב, כמעט הכל.

הייתי בים אתמול. ים הוא לא מקום טוב להיות בו אם את מאוד לא מרוצה מהמראה שלך. ראיתי שם אלפי סוגים שונים של גוף נשי- שזוף, לבן, רופס, מתוח, אתלטי, מרופד. כל כך הרבה בנות בביקיני, המון בנות שלכאורה לא אמורות ללבוש ביקיני, עם בטנים וישבנים בולטים, עם צמיגים או צלוליט, וכולן מרגישות נוח עם עצמן, קמות ומתיישבות בלי להסתיר את הבטן, בלי לבדוק אם יש להן קפלים, בלי לכסות בחולצה או מגבת, בלי לתקן את עצמן כל דקה. כי בביקיני- הכלל מאוד פשוט: יש ציצים – אין דאגות.

תחסכו ממני את קינות ה"אין לך מושג כמה זה לא נוח, הייתי מתה לחזה קטן, זה כואב בגב ואי אפשר לישון על הבטן". תוותרו, באמת. קשה לי לתאר את העוצמה של ההיעדר, את החוסר הפיזי הזה ומה שהוא עושה. אתן באמת מסוגלות להבין איך זה לחיות בלי איבר נשי כל כך בלעדי, כל כך חסר תחליף? מה זה להרגיש בכל שמלה, בכל חולצה, בכל חזייה, כמו ילדה שמודדת את הבגדים של אמא? מה זה להרגיש את היד של אהובך חולפת שם בלי להתעכב- כי אין על מה להתעכב? חסרה. אני אישה חסרה.

אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה עם הנשיות שלי. כלומר- התפתחות הדימוי הנשי שלי קרתה במקביל לאי-התפתחותו של החזה שלי, וברור שיש לזה השפעה. אבל לא רק החזה: מידת כף הרגל שלי היא 41, גדולה במידה אחת או שתיים מהמידה הישראלית הממוצעת של כף הרגל הנשית. ובכל זאת, בכל רכישת נעליים, גורמים לי להרגיש כמו נכה. "41?! אני אבדוק", "תנסי את זה, זה 40 גדול", "היה לנו רק אחד במידה הזאת", "יש לנו עד 40". ולא תגידו 43 (שיש גם נשים שזו המידה שלהן ואלוהים יודע מה הן עושות). ועד שכבר מביאים מידה 41, זו מידה 36 שתפרו לסינית עם כף הרגל הכי גדולה בכפר והגדילו קצת, שיהיה מבחר.

ומה עם השאר? היקף המותניים שלי התרחב מעט בחצי השנה האחרונה. מידה 40, לא יותר. אבל זהו, שם נעצרת היכולת שלי לרכוש בגדים. הכל קטן, הכל צמוד, הכל צפוף. בשבוע שעבר ניסיתי לקנות כמה דברים לקיץ. עברתי בין החנויות, מדדתי 20 פריטים בכל אחת- וכלום. חזרתי במכונת זמן לכיתה ד', ילדה שמנה שבוכה בתא מדידה וצובטת לעצמה את הבטן המגעילה מול המראה, חושבת איך אפשר לחתוך אותה בלי שיכאב מדי.

אוקיי, אז יש לי פנים יפות. אולי שבוע בחודש אני יכולה להביט בהן בלי לרצות להידרס. צלקות ישנות של אקנה על הלחיים, נקודות אדומות, חצ'קון כואב שהתעורר פתאום והביא חברים למסיבה. איך אפשר לצאת בגיל 26 עם פרצוף כזה מהבית, כשכולם מסביב כבר עברו את השלב הנורא הזה? כל כך נמאס לי. נמאס לי להתאפר על תקן הסוואה, צבעי מלחמה שנועדו להסתיר. אני רוצה לצאת מהבית בלי להתאפר, בלי למרוח את השכבות המוכרות כל כך- קונסילר, מייקאפ, פודרה, סומק. לצאת כמו שאני, להזיע בלי שהאיפור יירד. לא להיות משועבדת כל חיי לכיסוי הזה. להיות יפה גם בלעדיו. להיות צחת-פנים, אישה צעירה רגילה. לשים רק מסקרה או ליפסטיק וזהו. אני רואה בנות בלי איפור ומתה מקנאה. הבטחון הזה! אין להן מושג איך זה מרגיש, הידיעה הזו שהפנים שלך לא מספיק טובים כמו שהם. מי שרואה תמונות שלי אומר "את כ"כ פוטוגנית!" אבל זה שקר של מצלמה דיגיטלית: כשאני מצלמת את עצמי אני לוקחת 80 תמונות. 2 מתוכן, מקסימום, מתפרסמות. אף אחד לא יודע כמה רעות היו ה78 שהלכו לפח.

לא פנים, לא מותניים, לא שדיים, לא כפות רגליים-
מה נשאר?

אני שונאת את עצמי עכשיו. ורוצה שזה יעבור, אבל לא יודעת איך.

אני וגופי

רציתי לפתוח את הטור הזה בשאלה לבנות. ב"בנות" אני כוללת כמובן נערות ונשים בכל גיל ומצב צבירהרווקות, נשואות, במערכת יחסים, גרושות, אלמנות, מלכות סאדו שמחזיקות הרמון של שמשים חלקים שאוהבים את זה עם שעווה רותחת. רציתי לשאול את הבנות שאלה אחת: אם יכולתן לשנות משהו בצורתכן החיצונית – בלי ניתוח, פשוט לקום בבוקר ולגלות שהשינוי התחולל בן לילה – האם הייתן עושות זאת?

אבל אז הבנתי שהשאלה מיותרת. כי התשובה תהיה תמיד "כן". לא לקפוץתחשבו על זה רגע לפני שאתן ממהרות לעמוד מתחת לבית שלי עם שלטי "החפצה, שוביניזם, הלאה הג'נדרנאציזם". העובדה היבשה והעצובה היא ש-99.9 אחוזים מהנשים היו חותמות כאן ועכשיו על הסכמה לשינוי חיצוני, בתנאי שלא יכאב. אצל חלק מאיתנו זה האף, חלק גדול יותר מעוניין בהחלפתתחת זריזה, כמות מכובדת של נשים הייתה מזדכה על הירכיים וציבור נשי עצום היה מעלים לעצמו את הבטן בלי למצמץ. אני, למשל, הייתי שמחה לקום מחר עם ציצים של אישה, במקום זוג בדיחות הקרש העצובות שנדבקו דווקא אליי. זה מכרסם גם במוצלחות שבינינו: דנה ספקטור, למשל, שנראית כמו פרסומת מהלכת למותני צרעה וזוג רגליים שמתחילות בבית השחי, ידועה כמי שאינה מסוגלת להביט בראי בלי לחשוב "אלוהים, איזה שפתיים דקות ומכוערות".

דנה ספקטור. ואגב, כן- היא באמת נראית ככה גם בלי פוטושופ

טוב, ספקטור לא חייבת להיות מבסוטה מעצמההיא כותבת, לא דוגמנית. אבל אני משוכנעת שגם דוגמניות הבית של רשתות האופנה ממשמשות לעצמן את הפולקעס בייאוש בכל פעם שהן נדרשות למדוד בגד ים, ומודעות הענק בכיכובן על המגדלים בנתיבי איילון מפיקות מהן רק אנחת צער: “שיואו, הזווית הזאת עושה לי מהזה כרס", בעוד עצמות האגן הבולטות שלהן מנקבות את הערפיח.

***
כשזה מגיע למראה חיצוני, נשים מסוגלות לעשות לעצמן דברים איומים. גם מי שהתמזל מזלה ולא הידרדרה לאנורקסיה או בולימיה מכירה מצוין את הדקירות הקטנות האלה שאנחנו את עצמנו: נזיפה לפני ואחרי כל מאפה או שוקולד, המבטים הצרים שבהן אנחנו מודדות נשים אחרות, היכולת הבלתינדלית שלנו להרגיש מכוערות ברגע שמישהי יפה במיוחד עוברת בסביבה, המבט המיואש שאנחנו נותנות במראה כשאין אף אחד בסביבה וזה רק אנחנו מול הגוף שלנו: בטן בולטת, ישבן כבד, סנטר כפול, עור נקבובי. אין לנו טיפת רחמים על עצמנוהדברים שאנחנו אומרות כל הזמן לחברות טובות פשוט לא עובדים עלינו: “לא רואים בכלל, על מה את מדברת". בהזדמנות הראשונה נמרוט שערות, נמחץ נקודות שחורות, נמרח מסיכות שמבטיחות לנו נעורי נצח ונתבאס לגלות שלא חזרנו לכיתה ט'.

***
ואם אתן חושבות שאנחנו קורבנות, צפו בסרט "שיער טוב" (אפשר לצפות בו בחינם באתר "וואלה!”, דרך Yes דוקו). כריס רוק, סטנדאפיסט אפרואמריקאי נשכני במיוחד יצא לחקור את תעשיית מוצרי הטיפוח לשיער של נשיםחומרים מחליקים, מרככים, משטיחים, מגהצים, מדביקים ומלחימים – וגילה לתדהמתו שנשים אפרואמריקאיות מהוות 80% מהשוק של התכשירים האלה. רוק מטייל בין מעצבי שיער, שוזרים, תחרויות בינלאומיות, סיטונאים ולקוחות מרוצות, ובכל מקום הוא מקבל את אותה תשובה: האישה השחורה בארה"ב לא רוצה את השיער שאיתו נולדה, אלא שיער של “לבנות”.

אנחנו בארץ מכירות את כל ההחלקות היפניותברזילאיות והמון מתולתלות מתעקשות לשרוף לעצמן את המוח עם פן, אבל שום דבר לא מתקרב למסע הסבל שמעבירה את עצמה האישה השחורה: התכשיר הפופולרי ביותר, זה שאיתו נפתח כל ביקור במספרה, נקרא "רילקסר".

הדגמה של פעולת הרילקסר. צד שמאל: לפני. צד ימין: אחרי

כלומרמרגיע. באחת הסצינות בסרט פוגש רוק כימאי שמדגים לו את פעולתו של הרילקסר על פחית קולה: 10 דקות של טבילה בחומר מסירה את הצבע מעל האלומיניום, חצי שעה ממיסה לחלוטין את רוב הפחית. בסצינה הבאה מבקר רוק במספרה שכונתית בה יושבות אמהות לצד בנותיהן בנות ה-5 וממתינות, שכבת "רילקסר" עבה על קרקפותיהן.

רילקסר לילדות. יש מאות מוצרים דומים בשוק האמריקאי.

הן לא מטורפות, לא פושעות. הן פשוט עושות לבנותיהן את מה שעשו להן, והוכח כמשתלם: שיער חלק הפך בציבור האפרואמריקאי לכרטיס הכניסה הבלעדי למועדון היופי. ולא רק אליו: שתי חברות, צעירות וקרייריסטיות, אחת מהן מקפידה על שיער מוחלק והשנייה דווקא מתהדרת ב'אפרו', מספרות על מעסיקים (אפרו אמריקאים בעצמם!) שלא מקבלים את בעלת האפרו לעבודה ואת המוחלקת כן, למרות ששתיהן למדו יחד, השיגו ציונים דומים וכישוריהן זהים. ה"אפרו" נתפס כנטייה לבלגאן, פיזור דעת או מרדנות.

איזבלה, אישה שקרקפתה ניזוקה משנים של שימוש ברילקסר

החלקת השיער היא לא התחנה הסופית: רוב הנשים נוהגות לחבר לשיערן המוחלק תוספות משיער טבעי, בפעולת שזירה והלחמה מסובכות שמחייבות אותן לשהות כ-7 שעות על כיסא הספר, ולהגיע מדי שבועיים לתיקונים. שזירה זולה, אגב, עולה בסביבות 1500 דולר. נשים שמשתמשות בשיער שזור לא יכולות לחפוף אותו מתי שירצו, ואסור לגעת להן בראש, אפילו לא ללטף בחיבה. בני זוגן של כמה מהנשים האלה מספרים למצלמה שמעולם לא חשו את מגע שיערה של אהובתם. אפילו לא במהלך סקס. הן תמיד על המשמרשלא תיהרס התסרוקת והשורש המקורזל ייחשף. תסתכלו בהזדמנות על תמונות של ביונסה, טיירה בנקס ואפילו מישל אובמה. אף אחת מהן לא נולדה עם מחלפות חלקות וגולשות בגווני אגוז. הן חיות בעולם שבו מותר להן להיות כוכבותעל, דוגמניות, שחקניות, זמרות נערצות, נשים משפיעות. אבל אסור להן להסתובב עם השיער שנתן להן הטבע, או סתם לקפוץ לבריכה. תגידו לי אתןלמרות כל הכסף והתהילה, זה חיים זה?


***
לפעמים הצורך בחיזוק לביטחון העצמי חורג החוצה ומטיל את כל כובדו על אחרים: נשים שנואשות למחמאות מבן זוגן ונובלות בהיעדרן, נשים שבוחרות לצאת ולדוג בחור חדש בכל ערב כדי לחוש נחשקות ומושכות. לפעמים מדובר בזרים מוחלטים: הכרתי שתי נשים שונות, מוצלחות במיוחד, בעלות קריירה ומשפחה, חכמות ויפות מראה, שכל אחת מהן, בהיותה בשנות ה-20 לחייה, התנסתה בהופעה כחשפנית. אחת בארץ, אחת בחו"ל. המכנה המשותף ביניהן הוא ילדות ונעורים בצל אמהות יפות ודומיננטיות שלעומתן חשו נחותות. כל אחת מהן בחרה להתפשט ולעלות לבמה מול גברים זרים ששילמו כסף עבור הצפייה, רק כדי להרגיש, ולו לערב אחד בלבד, שהן שוות את תשומת הלב.

***
אני משתייכת לסוג הראשון: אם חולף פרק זמן מסוים שבו ס' לא החמיא לי, או גרם לי להרגיש רצויה ומושכת, כל פעמוני האזעקה מופעלים וכל הכלבים מזנקים לתקוף. אותי, כמובן. מה עשיתי לא בסדר? שמנתי? רזיתי? זה הדיאודורנט? שוב שכחתי לנקות מאחורי האוזניים? הגרביונים עשו לי טקסטורה של שמיכת פיקה על התחת? מה?

לרגע לא עולה בדעתי לתת לעצמי סטירה ורדהרזיאלז'קונטית ולומר "הלו גיברת, תתעוררי!”. אפילו אם רק לפני שעתיים התכרבלנו וס' השמיע באוזניי את כל ארסנל כינויי החיבה, מבט אחד לאלגמרימעריץ ממנו גורם לי לחוש כמו איזה איציק גמלוני ומזיע מהמילואים ששוב חלץ נעליים באוהל מלא וגרם לאסון הומניטרי. אף פעם לא מספיק יפה, לא מספיק נשית ומושכת. הייתי שורדת ביתר קלות אלמלא הצטייד ס' בשרשרת אקסיות על הסקאלה שבין “יפה” למהממת”, שכל היתקלות מקרית באחת מהן גורמת לי להתפנצ'ר כפנימית משומשת. נורא קשה לי לחשוב על ההווה, על כך שהוא בוחר להיות איתי עכשיו ולא עם אף אחת אחרת. אני תמיד מודאגת מהעתיד ומנסה לאטום בכוח את שערי העבר. אין לי סיום אופטימי או מוסר השכל אוניברסלי. בסופו של דבר אנחנו קורבנות של עצמנו. גם אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.3.2011