לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

אריזה משפחתית

בסרטי בנות אמריקניים גירושים הם תהליך קצר: כל צד מגיע עם עורך הדין שלו, חותמים על כמה מסמכים, דמעה דקורטיבית גולשת במורד הלחי (של האישה כמובן), משאית כחולה מגיעה ובה עובדים חרוצים בסרבלים, הם אורזים את תכולת הבית בפצפצים, ואחד מהם, בחור חסון ונאה שקוראים לו נניח דייגו, מניח יד על כתפה של האישה העצובה, ואומר לה פתגם מקסיקני שסבתו לימדה אותו: "יש הרבה דגים בים".

אז נכון שגם כאן יש חברות הובלה ואריזה, אבל תשכחו מהפצפצים, ובעיקר תשכחו מדייגו: הכנסת 25 שנות נישואים לארגזים היא משימה שאפילו סיזיפוס היה מערער עליה לבג"ץ. אבל שלא כמו במערכון המפורסם של הגשש "קרקר נגד קרקר", אצלנו לא רבים על הכבל המאריך. להפך, כל צד מנסה לתת לאחר כמה שיותר חפצי ערך:

"אתה לוקח את פינת האוכל?"
"אני? אני הולך לגור לבד, בשביל מה אני צריך פינת אוכל?"
"כי לך יש דירה גדולה יותר".
"טוב. אז את לוקחת את הספה".
"אתה יודע שאני שונאת את הספה הזו".
"בסדר, בסדר, אני אקח את הספה".

לפני כמה שבועות החלה אמא במעבר לדירונת השכורה שתחלוק עם אחי הקטן, והשבוע הגיע תורו של אבא. מכיוון שהמשפחה שרכשה את ביתנו אמורה להתחיל בהריסתו (שיפוצים קוראים לזה היום) עוד החודש, הכול נעשה במהירות ובלחץ. תמונות ישנות התעופפו, סירי לחץ חלודים התגלגלו על הרצפה, לכלוך איום נחשף במקומות שעד כה הוסתרו בהצלחה על ידי רהיטים כבדים.

ביום ראשון, מיד אחרי העבודה, נסעתי לאבא. מצאתי אותו עומד מיוזע והמום בלב תופת ארגזים שמילאה את החלל עד התקרה. המובילים נאבקו בספרייה הענקית, מקללים את הזמנים שלפני הרהיטים המודולריים של "איקאה". אחר כך פרקתי ארגזי ספרים, הזעתי כמו ארבעה חמורים, וקרצפתי את המקלחת מכל חומרי הבניין שדבקו בה. ברור שרציתי לעזור, אבל הייתה סיבה נוספת לפעלתנות היתר שלי: ידעתי שאם אעצור, אשב או אנוח, אתחיל לבכות ולא אפסיק.

אני אוהבת מאוד את אמא, אבל אבא הוא הקשר המשפחתי הסימביוטי שלי. כשטוב לו – טוב לי. וכשרע לו – גם לי רע. מאוד. מצחיק לומר זאת על בן אדם שעד גיל 11 פגשתי רק פעם בשבוע. הוא עבד 18 שעות ביום בקונדיטוריה-קפה המשפחתית, וכשהייתי מתעוררת בבוקר ושומעת את הקול של אבא מהסלון – ידעתי שהיום יום שבת. בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה יותר, וככל שאני מרבה להכיר ולחבב אותו, כך מתווספות לי דאגות.

מגיל מוקדם מאוד הפכתי להורים של ההורים שלי. הם לא ביקשו שאעשה זאת, אבל כשילד בוגר לגילו מרגיש שדברים מתערערים, הוא ינסה לתקן אותם בעצמו, גם אם המטלה הזו היא למעלה מכוחותיו ויכולתו. הבעיה עם ילדים כאלה היא שהם מקבלים פידבק חיובי – מתפעלים מהבגרות הנפשית שלהם, מודים להם על העזרה, ומשתמשים בהם שוב במקום לומר להם לעוף מכאן ולחזור לשחק בלגו על השטיח, כי זה לא התפקיד שלהם להציל את העולם.
אף פעם לא הצלחתי להתנער מהצורך ההרסני שלי להחזיק על הכתפיים שני הורים שתודה לאל, עוד מיטב שנותיהם לפניהם והם עצמאיים ובריאים טפו-טפו חמסה-חמסה. כי לעזאזל, הם יכולים להסתדר לבד.
אז למה השבוע, כשהייתי אצל אבא שלי, התנהגתי כמו אמא שלו? למה הלכתי וקניתי סבונים ונייר טואלט ולחם וממרחים ופירות ושתייה כדי שיהיה לו משהו במקרר? האם רק כדי לעזור? כשאחי הצעיר עבר לתל אביב לפני כמה שנים נטרפתי מדאגה. שיאכל, שישתה, שיתלבש חם בחורף, שלא ייתקע בלי כסף, שיכיר את קווי התחבורה הציבורית. זה הגיוני כשמדובר באח קטן (אם כי צעיר ממני בסך הכול בשנתיים וקומבינטור שועלי מאין כמוהו), אבל עם אבא? איך התהפכו לנו התפקידים?

הלילה ירד, המובילים נסעו, ואבא הלך להוריד מעליו את אבק היום. ברגע שיצאתי מטווח הראייה שלו קרסתי. התחלתי לזלוג בלי יכולת לעצור בכלל – עשיתי ספונג'ה בחדר שלו ובכיתי. הוצאתי את בגדיו מהשקיות, קיפלתי אותם אחד-אחד בארון ובכיתי. הלטתי את המיטה במצעים יפים ובכיתי.

כשהוא יצא, מיד נכנסתי גם אני להתקלח כדי שלא יראה אותי מושכת באף ומנגבת את העיניים. בכיתי מתחת לזרם המים, ולקח לי זמן ארוך להתאושש מספיק כדי לצאת בחזרה לסלון. הוא ישב שם על הספה החבוטה, מביט אבוד בקיר החשוף ממולו. דמעות נקוו בזוויות עיניו. לא רציתי להתחיל לדלוף שוב, ונפרדתי ממנו לשלום, יורדת במדרגות בחופזה. בדרך הביתה חשבתי על המשפט האחרון שאמר לי:

We Shall Overcome.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.7.2010

שכונת הארגזים

כמה פעמים בממוצע אמור אדם לארוז את חייו לארגזים? פעמיים? חמש? אולי עשרים? יש הבדל בין הפעמים, כמובן. הארגזים שמלווים אותך ביציאה מבית ההורים מלאים לא רק בחפצים אלא גם בתקווה שלא תצטרך לחזור אתם לאותו מקום שיצאת ממנו. לאחר מכן הרוטינה של מעבר בין דירות שכורות, עם הניסיון לארוז כך שכל ארגז ייפרק בדיוק בנקודה המתאימה לו בדירה הבאה.

מתישהו מגיע גם תורם של ארגזי החופזה, אותם קרטונים אקראיים מהמכולת הסמוכה שמתמלאים שברים של מה שהיה פעם אהבה וזוגיות מאושרת והיום הוא דיסקים שבזמן הקרוב תשתדל לא להאזין להם כדי לא להיזכר. לארגזים האלה יש תכונה מעניינת – לא משנה כמה תקפיד, תמיד יישכח משהו מאחור בדירה, שבוי פצוע בין שתי מדינות שלא מנהלות משא ומתן. לפעמים ישתרבב פנימה דבר מה שאינו שלך, ובנקמנות משונה יצוץ מול עיניך בכל פעם שתחפש משהו אחר.

כשעזבתי את בית ההורים אחרי הצבא ארזתי את כל תכולת החדר שלי. זו לא מטפורה, אלא האמת: כל דבר שהיה בחדר הוכנס לקרטונים ונגרר לדירה העלובה ששכרתי ליד בית הספר רימון, שם טעיתי לחשוב שאלמד מוזיקה. צבעתי את החדר החדש בירוק עדין, מיקמתי את המיטה מול הספרייה בזווית מדויקת שתדמה בדיוק לחדרי הישן, וחשבתי שכך ארגיש בבית.

אחרי חצי שנה חזרה אתי תכולת החדר לבית ההורים, ועמה באה נפילה נפשית קשה. בעזיבה הבאה שלי הייתי חכמה יותר – השארתי את החדר כמות שהוא. לא לקחתי דבר מלבד בגדים ופה ושם כמה ספרים אהובים בשקית. ממילא בן הזוג אז לא אהב לצבור חפצים, וכל פריט שהבאתי הביתה גרם לו לחוש מותקף. שאר החפצים נותרו בבית ההורים כמין רשת ביטחון, אף שלא השתמשתי בה כלל. פשוט פחדתי להיות שוב מוקפת בכל חפציי, בלי מקום משלי או אדם קרוב בעולם.
באותה תקופה התרסקתי בעוצמה כזו שעד היום אני משתדלת לא לדבר או לחשוב עליה. לפעמים לפני השינה אני נזכרת בה ומיד עושה הכול כדי לגרש את הזיכרון. בהלה, בעתה עמוקה ותחושת נטישה מוחלטת הן לא רגשות שנעים להעלות באוב.

אמור לי מהי תכולת ארגזיך ואומר לך מי אתה. המון תיקים? זוגות על זוגות של נעליים? תעודות הצטיינות ממוסגרות? אצלי הרוב המכריע של הארגזים נתפס תמיד על ידי ספרים. יש לי צורך להוכיח בעלות על ספרים, וכמה ספריות בירושלים עדיין שומרות תמונה שלי עם כיתוב "מבוקשת, חיה או מתה".
לא כל ספר ראוי להיכנס לספרייה שלי, ובעיניי ספר שאינו שווה קריאה שנייה גם לא הצדיק את הראשונה, ולכן אין סיבה לשמור אותו; ובכל זאת הספרייה שלי הולכת ותופחת כאילו עומד לרשותי בית שלם ולא חדר שכור. בסוף השבוע האחרון קפצתי להורים, מסתייעת בטרנטע הלוחמנית שפעם הייתה האוטו של אמא שלי ועכשיו עומדת לרשותו של אחי. קפיצה היא תיאור צנוע לנסיעה של שבעים ק"מ לכל כיוון בלי מזגן, אבל המטרה קידשה את האמצעים: הגירושים ומכירת הבית הובילו לשלב האריזה הבלתי נמנע, והייתי צריכה להיות שם כדי להציל מן האש את הספרים שלי שנותרו מאחור.
כשהגעתי הסתבר שזו אש נמוכה: הוריי לא רבו על שום חפץ, להפך – רוב הוויכוחים נסבו על ניסיונות של אחד מהם לשכנע את האחר לקחת דבר מה. כשנכנסתי לחדרי ראיתי שהספריות כבר אינן והספרים מוטלים בערבוביה בארגזים גדולים. כעבור כמה שעות יצאתי משם עם סבב ראשון של חבילות, יודעת שבקרוב מאוד אצטרך לשוב בשביל השאר.

אריזת ספרים אינה כמו אריזת בגדים או דיסקים. כל ספר זורק אותך אחורה לתקופה או מקום, אפילו ריח מסוים שאהבת באותה נקודה בזמן. כמה ספרים שמצאתי בחדר גרמו לי להתלבט ארוכות: האם לנטוש אותם ולהסתכן בכך שהם, על ההקדשות, הקיפולים בזווית הדפים והסימונים, יתגלגלו לידיים זרות? או לקחת אותם אתי אף שביני ובין נועה שקיבלה או קנתה את הספר נפערה מאז תהום?

כמה אף עוררו אי-נוחות – מה לי ולאיש שכתב בעיפרון "לנועה, קצת מהשיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד" על הכריכה הפנימית של "האהבה" מאת ד"ר בוסקאליה? וספר הביכורים ההוא, שמחברו הקדיש אותו "לפשלה האבולוציונית החביבה עליי"? למה נגזר עליי לשאת אותו בספרייה שלי לתמיד? ומי הייתה "הקופצת בראש והולכת ראש בראש" שקיבלה ספר שירים פורטוגלי? האם זו הייתי אני?
מנגד, מצאתי דפים אחדים, מקומטים, שלא יכולתי לזרוק אף שאין לי מושג איפה אאחסן אותם כעת. סיפור של קלאריס ליספקטור משוכפל על נייר צילום ומהודק באטב, עם שרבוט מהיר

"חשבתי עלייך כשקראתי". אותו לא אוכל לזרוק כי זו ההוכחה היחידה שמחבר ההקדשה חשב עליי פעם אחת לפחות; ומכתב שנשר מבין הדפים של "שתהיי לי הסכין"; ותמונה מאושרת ולא אקטואלית שמצאתי בספר תווים של יוני רכטר; וספרי ילדות שלעולם לעולם לא אוכל לעזוב:
כמה מהם (אריך קסטנר ו"אן מאבונלי") כבר נחטפו לחדרי הנוכחי, אבל הנה "נוריקו סאן הילדה מיפן", שכבר לא מדפיסים יותר, נוריקו שלי; והסבתא הסורגת של אורי אורלב, שסורגת לה נכדים וכאשר בית הספר סירב לקבל את נכדיה היא פרמה אותם ונסעה לה הרחק; ו"ילדת חוץ" של נורית זרחי, שהיה התנ"ך שלי כשלמדתי בקיבוץ צרעה וכל יום היה מוות. ולאה גולדברג וע. הלל ו"שמוליקיפוד" הדהוי, ו"שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"ספר הלמה" עם הסיפורים החכמים וספר השירים עם "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" שאהבתי לדקלם מול המראה כשאף אחד לא היה בבית ולהתייפח מצער על מיכאל שלא בא כמו שבכיתי בדרך לתל אביב במכונית עם הארגזים שפעם היו הבית שלי.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 27.5.2010

תמונות מחיי גירושין

כשהטור הזה נכתב ההורים שלי עדיין נשואים זה לזה. כשהטור הזה יתפרסם הם יהיו גרושים. במקרה או שלא, הגט יינתן בבוקר שלמחרת יום העצמאות. לפני 26 שנים, בערב קיץ ירושלמי מקפיא, קשרו שני אנשים את חייהם למה שהיה נדמה להם כנצח. הנצח, מסתבר, רק הולך ומתקצר.

הפעם האחרונה שראיתי אותם ביחד הייתה בליל הסדר. היה מתח באוויר, אבל צלחנו אותו. לא כמו בראש השנה, חודשיים לאחר שהודיעו לנו על פרדתם. באותו חג עמדתי במטבח ובכיתי. לא הייתי מסוגלת לגשת לשולחן ולתפקד כצוות הוויי ובידור משפחתי. זה מה שתמיד הייתי.
בכל פעם שהאווירה הייתה שפופה מעט היה אפשר לסמוך עליי שאעשה קצת שטויות ואעלה את המורל. לא משנה אם אני עצובה או אם היה לי שבוע קשה – ידעתי שהם מצפים לזה כמו להצלה. חבילת סיוע מתל אביב.
תמיד הייתי הצלב האדום של ההומור במשפחה שלנו. מגיעה גם לשבויי מלחמה שנחשבו אבודים ומעודדת את רוחם הנכאה.

בשלב מסוים החל הצלב האדום להכביד עליי כאילו נקשר לגבי. מה אפשר לומר לשני מבוגרים מודאגים? שיהיה בסדר? שהם יעברו את זה? הרי זה אמור להיות ההפך, אבל אצלנו במשפחה הכול הפוך. מגיל צעיר מאוד הרגשתי שההורים שלי הם משימה שהוטלה עליי.
זה קורה בעיקר אצל ילדים שמקשיבים יותר מדי למה שהמבוגרים מדברים, ומתחילים לדבר כמו מבוגרים בעצמם. הסביבה מניחה שאם הם נשמעים בוגרים, אפשר להעמיס עליהם בעיות של בוגרים, ואז לילד אין בררה אלא להתבגר טרם זמנו. לקחת על עצמו דברים שהוא עוד לא בנוי לשאת.

יש משפחות שלא מדברים בהן ליד הילדים בכלל. המשפחה של ס' הייתה כזו – אמא ואבא שמתלחשים בפולנית בחדר כשכולם הולכים לישון. דור שלם גדל ככה, מאזין לשברי משפטים מבעד לדלת ומנסה לפענח את תוכנם. הרבה מהילדים ההם גדלו להיות הורים שמדברים עם הילדים שלהם על הכול, וכאן טמונה הבעיה: ילדים לא צריכים לדעת הכול.

יש אנשים שמדברים עם החברים שלהם. נשים שופכות את הלב בפני חברה או מעגל קרוב של נשים אחרות. גם גברים עושים זאת, בדרכם, אבל מה קורה כשאין למי לספר? הרבה זוגות עושים את הטעות והופכים את בן הזוג לחבר הנפש היחיד. גם אני.

לס' יש חברים, והוא מעביר להם מעט מהמשא, במקרה הצורך. לי אין. ברור לי שזו טעות, שאסור להשעין על המבנה שלנו מטען כפול שכזה, אבל עוד לא הצלחתי להיחלץ מהדפוס החוזר. רק לאחרונה הבנתי שאולי הוא עבר אליי מהוריי. גם הם, למעט חברות מתחלפות של אמי, השאירו הכול בתוך הזוגיות. לא אווררו בחוץ. לא יצרו נקודות הארקה נפרדות למקרה הצורך. והעומס הכריע אותם לבסוף. כשהטור הזה יעלה לאוויר, הם כבר יהיו אחרי הטקס. אחרי גיליון הקלף. מותרים לכל אדם.

גירושים של זוגות מפורסמים היו תמיד רכילות מעניינת. פעם הסתפקנו בשורה או בשתיים במדור הנכון בעיתון, אבל היום אי אפשר להירגע לפני שנראה תמונות פפרצי מהכניסה לרבנות: הזוג נכנס, הזוג יוצא, הגרוש הטרי חובש כובע מצחייה, הגרושה מלווה בחברה תומכת ורכב 4×4 אימתני.

כמה פשוט וחסר הבעה, אבל מה קורה בפנים? אני מתארת לעצמי שכמו רגע הקידושין, כך גם רגע מתן הגט הוא רגע מבהיל. סופי. גולל שנסתם על תקופה, נעשה שאין להשיבו. קשה לי להאמין שמישהו יכול לחצות אותו בלי להזיל דמעה, אפילו של פחד, ואחר כך? שממה. הדרמה הגדולה שוככת. תם ונשלם.

בספר "שלושה סיפורי אהבה" המצוין של יעל הדיה ישנו סיפור על אישה בשנות השלושים לחייה, רווקה שהוריה הזקנים מחליטים פתאום להתגרש. המהלך מפיח חיים באם באותה מידה שהוא מוציא את הרוח ממפרשיו של האב. היא מתחילה לתכנן את העתיד, מנסה לדמיין כיצד ייראו חייה אחרי הגירושים האלה, שמצטיירים בעיניה כהרפתקה מסעירה במדבר השומם של הזקנה.

האב, מנגד, קמל. שוכר דירה קטנה ומרופטת, מנסה להסתדר בעצמו. כף חשמלית אחת, כיסא עץ, שידת מגירות – זה כמעט כל רכושו. הבת מלווה את הוריה לרבנות, ואחרי מתן הגט שלושתם נוסעים ביחד לאכול ארוחת בוקר. האם מביטה בהתרגשות מסביבה, בודקת כיצד העולם נראה מבעד לעיניים גרושות, ומתאכזבת לגלות שהוא נותר כשהיה. האב, שאינו יודע מי יבשל לו את הארוחה הבאה, מכניס בהיחבא לכיסו את קופסאות הריבה הקטנות של בית הקפה.

בסופו של הסיפור ההורים חוזרים לגור ביחד, אחרי שהבינו שאת השנים שנותרו להם יהיה הרבה יותר קשה לחצות לבד. נדמה לי שאצלנו זה לא יקרה. וממילא במקרה שלנו דווקא אבא הוא זה שמצא דירה טובה, ואילו אמא שלי עוד לא יודעת היכן תגור כשהבית שמכרנו יפונה לטובת בעליו החדשים. מנגד, לאמא יש משרה קבועה, ואילו אבא עדיין לא מצא עבודה, למרות כל הניסיונות והמאמצים. לאיש מהם אין בן או בת זוג. את כל הדברים האלה אני יודעת, והלוואי שיכולתי לשכוח אותם כי אין לי שום יכולת לעזור להם.

וכמו הרבה דברים בחיים, גם כאן מפריד הכסף בין מי שמסתדר למי שנאבק. לו יכולתי הייתי עוזרת לאמא שלי לקנות דירה (הסכום שנתקבל ממכירת הבית לא מגיע אפילו למחירה של דירת חדר וחצי בתל אביב. עכשיו חלקו אותו לשניים, ונסו לקנות מחסן בבאר שבע). לו יכולתי הייתי מאפשרת לאבא שלי לחיות בלי לדאוג לעבודה. כבר עכשיו הוא מתנדב בשלושה מקומות, רק כדי שתהיה לו סיבה טובה לקום בבוקר כי למי שעוד לא יודע, קל לתפוס את אליהו שותה מהכוס בליל הסדר יותר מאשר למצוא עבודה בישראל אחרי גיל ארבעים. הלוואי שלא הייתי יודעת דבר. הלוואי שיכולתי לא לדעת דבר. להיות אחת שהוריה רק מרימים טלפון מדי פעם ומנדנדים לה שתבוא לארוחת שישי. להיות מישהי שהוריה מסתדרים לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.4.2010

זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009