דברים שאבא סיפר לנו

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עבודה שלי מתוך "שירים למגירה", שיר של גלית סליקטר. קליק על התמונה יוביל לאתר הפרויקט

עברה שנה שלמה (!) מהפוסט האחרון שלי.

ב-23 באוקטובר היה יומולדת לאבא שלי. הוא מת כבר עוד מעט שבע שנים, ויום ההולדת במובנים רבים כואב יותר מיום האזכרה. ככה זה. שמעתי מיתומים אחרים שזה לא נדיר. אז בימים שלפני ואחרי התאריך הזה רציתי לכתוב עליו, ומשום מה לא הצלחתי להיכנס לפלטפורמת העריכה של הבלוג, משהו עם סיסמה שהשתבשה, ובכל פעם אמרתי "אחר כך" ובכל פעם זה חזר לנקוש לי בכתף. אז הנה, הצלחתי.

יש קהילת פייסבוק שנקראת "כל התשובות נכונות", שבה אנשים שואלים שאלות שנעות בין הגנרי למופרע, וכאמור – כל התשובות נכונות וראויות לפרסום: מהגנרי למופרע. שאלות אישיות וחודרניות שמניבות תשובות מסעירות, שאלות סתמיות וגם שאלות מצחיקות שמזמינות תשובות מצחיקות עוד יותר.

ולפעמים השאלות נוגעות ללב, מעוררות זכרונות: "מה הדבר הכי משונה שההורים שלכם סיפרו לכם – והאמנתם להם?".

אז הנה דברים שאבא שלנו סיפר לנו או המציא בשבילנו כשהיינו קטנים:

הורים יצירתיים היו מזהירים את ילדיהם מבליעת מסטיקים בכך ש"יצמח להם עץ של מסטיקים בבטן"'; הורים משעממים היו מזהירים שתכאב להם הבטן. אבא שלי הזהיר אותנו שמי שבולע מסטיקים – כשהוא יעשה פוּק ייצאו לו בלונים ורודים מהטוסיק.

בגיל 4 בערך נקלעתי לסלון כשההורים שלי ראו סרט שכנראה עסק במהפכה הצרפתית. לא הבנתי כלום, אבל היתה שם אשה בתא כלא והבנתי שמשהו רע הולך לקרות לה. שאלתי את אבא שלי מה יקרה לה, והוא ענה (כנראה בלי לחשוב יותר מדי): "הולכים לקצר אותה בראש". אופס. שאלתי מה זה אומר וקיבלתי את התשובה: "הצוואר שלה ארוך מדי, אז מקצרים אותו". איכשהו, קיבלתי את ההסבר – אבל את שאר הסרט (עד שנרדמתי) העברתי בתהיות לגבי הצוואר של הגברת, שנראה לי באורך סביר לחלוטין, ולגבי האופן שבו מקצרים צוואר בלי לפגוע בראש או בכלל, ואיך מחברים הכל בחזרה אחרי הליך הקיצור?

כשהיינו קטנים ונתקלנו בבע"ח לא מזוהה בבית (חרק, רמש או זוחל כלשהו) – אבא אמר שמדובר בטריפליק (מבטאים TRIPLICK). לא יודעת מאיפה הוא הקריץ את השם הזה, אבל כל יצור לא-מוכר קיבל את השם. אני תמיד דמיינתי את הטריפליק כמין הכלאה של עכביש דק-רגליים, ידידותי ולא מזיק, עם עיניים גדולות ותמהות, שנוקש כשהוא הולך.

אצלנו בבית שתו מיץ. לא קולה (יקר). ומכיוון שבקבוק התרכיז היה כבד מדי ("עסיס" של "יכין") והברז היה גבוה מדי, לא יכולנו למזוג לעצמנו. אז בכל פעם שביקשנו מיץ מאבא, הוא היה שואל את אותה סדרת שאלות:
"איזה מיץ? מיץ מישמיש? מיש פיץ פיץ? מיץ גרביים?". הצירוף הזה, מיץ גרביים, קרע אותנו מצחוק בכל פעם מחדש.

תבשיל לא ברור תמיד קיבל את הכינוי "מרק רגל – עם גרב". לא יודעת אם זו המצאה שלו או משהו של הגששים. לא מצאתי סימוכין ברשומות (כלומר בגוגל).

היו עוד המון.

זהו. כתבתי.

מודעות פרסומת

תרגיל 2# (שבעה חטאים)

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד היה שם.
הוא היה שם מרגע שהתעוררנו, נמזג לתוך צלוחיות הקורנפלקס שלנו. הוא היה זה שחטף ממני את הספר כי אין זמן לקרוא ואנחנו כבר מאחרים. הוא זה שהושיב אותנו על הספה וקשר לנו את השרוכים בחוסר סבלנות, הוא שדגדג לנו באצבעות קפואות במעלה המרפק בבקרים חורפיים, מושך את שרוול הגופיה מטה מתחת לסוודר, תוחב אותנו למעילים הנפוחים והודף אותנו מחוץ לדלת אל חדר המדרגות.

לא דיברו עליו אבל הוא חיכה לנו בצהריים על השולחן בין השניצל לפירה, נוקש בכפות ובמזלגות, חורק בכל תזוזת כיסא.
הוא נח לפרקי זמן קצרים, מוגבלים: מתחילת "הדרדסים" ועד אות הפתיחה של "ערב חדש". לפעמים ניסינו להיאחז עוד קצת, להתרכז במילים המשעממות של דן מרגלית, בתמונת ירושלים שהוקרנה מאחוריו באולפן. לרוב נתלשנו ממנו, נקראים לשורת משימות שלא היה לנו סיכוי לסיים:
לסדר את הלגו, להכניס צעצועים לארגז. להתאמן על המינואט בפסנתר. להתאמן. להתאמן. אני לא שומעת אותך מתאמנת. את ממהרת מדי ביד שמאל. אל תמרחי את הזמן. יש לך קונצרט בשבוע הבא, איך את רוצה להופיע בו ככה.

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד דלק בלהבה כחולה, נמוכה, לוחשת.
הוא חיכה לנו גם אם עמדנו בכל המשימות, ואם לא עמדנו בהן הוא היה מסיים אותן במקומנו: גורף את הלגו לארגז בתנופה, טורק את דלתות הארון, מלובה במילים שלא היו אמורות להגיע לאוזנינו אבל הגיעו.
כשניסינו לעזור, הדף אותנו – לא צריך טובות. הוא היה עצמאי. עזרה מאיתנו רק החלישה אותו, והוא לא רצה להיחלש.
הוא לא נעלם לגמרי אף פעם, גם כשהיינו לבד בבית ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. הוא ריחף שם כשעלינו על כיסא וחיטטנו בארון המטבח בחיפוש אחר השוקולד המוחבא. כל הצעדים במדרגות היו צעדיו.
הוא ידע לתפוס אותנו לא מוכנים, אנחנו שתמיד התכוננו לקראתו: פולש במפתיע לילקוט שנדחף תחת המיטה, שולף מתוכו מבחן שקיווינו להעלים, שאלה בחשבון שלא פתרנו למחר. מוצא את הקללה שכתבנו בצבעי פנדה על צידו התחתון של שולחן הכתיבה והיינו בטוחים ששם לא תתגלה.

לשיא תפארתו הגיע כשכבר היינו במיטות, נועץ עקבים יחפים במרצפות בדרך מחדרנו למטבח.
לא ידענו לאן הוא הולך אחר כך, נרדמנו.
אבל בבוקר כשהתעוררנו הוא כבר היה שם.

Hieronymus Bosch: "Wrath". From "The Seven Deadly Sins" (1475-80). Madrid, Prado Museum.

*****

תרגיל בכתיבה על אחד משבעת החטאים. החטא שקיבלתי לתרגיל היה כעס.

 

אביתר בנאי – אקדח במערכה הראשונה

בשנת 1997 ידעתי לנגן בפסנתר את כל השירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי. שיר אחרי שיר (חוץ מ"כלום לא עצוב" ו"שמתי לי פודרה" שנחרשו מדי ברדיו), בלי תווים (לא קוראת תווים), בלי אקורדים (זה היה לפני שלימדתי את עצמי לקרוא אקורדים), בלי כלום. רק אני ודיסקמן בונגילה מייד-אין-צ'יינה שעבר הרבה בחיים, יושבת עם אוזניות ליד הפסנתר, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. טועה, עושה ריוויינד, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. אוקיי, הלאה. ככה, שיר אחרי שיר.

לרוב התיכוניסטים המילה "הברזה" קשורה בבריחה מביה"ס, אבל לי לא הייתה בעיה עם ביה"ס עצמו – רק עם השיעורים. אהבתי את ביה"ס התיכון שלי, הוא היה בית. אז "הברזה" בשבילי הייתה לצאת מהשיעור "לשתות מים" (או לא להיכנס כלל) ולרוץ למצוא חדר פנוי עם פסנתר. זה היה תיכון לאמנויות, אז היו שניים-שלושה כאלה בתוך המבנה. אני חושבת שהאלבום הראשון של אביתר בנאי היה כמעט כל הרפרטואר שלי – אבל זה הספיק לזמנו.

בצבא לא היה לי פסנתר. אז לקחתי גיטרה וחירטשתי איתה ככל יכולתי (הלא-משהו). ואח"כ עזבתי את הבית ולא היה לי פסנתר.
8 שנים בלי פסנתר. וכמובן ששכחתי הכל, את כל המנגינות, את כל המהלכים. בלוק מוחלט. לא אביתר בנאי, לא "ריקוד הציפורים", כלום. חזרתי למצב "לא יודעת לנגן".

בשנת 1997 הייתי בכיתה ח' ורק התחלתי להכיר מוזיקה. גדלתי דווקא בבית שהאזינו בו למוזיקה, אבל זו הייתה מוזיקה קלאסית (אמא שלי הייתה אז מורה לפסנתר, ושמענו יותר תרגילים מיצירות) או שירים עבריים מתקופת אנו-באנו (הז'אנר המוזיקלי האהוב על אבא שלי, שתמיד החזיק טרנזיסטור פתוח במטבח). הודות לחבר'ה שלמדו איתי (ובעיקר לאחים הגדולים שלהם שהעבירו להם תקליטים בירושה) כבר הכרתי את מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר ואיפה הילד (את אביב גפן הבאתי איתי מכיתה ב') ונושאי המגבעת והמכשפות וירמי קפלן. בשנים שלאחר מכן יתווספו פינק פלויד ופוליס ולד זפלין והדורז וג'ניס ג'ופלין ושאר החבר'ה, אבל ב-1997 הייתי חזק במוזיקה הישראלית. או יותר נכון: ב-1997 עדיין היה טעם להתעניין במוזיקה ישראלית.
לקח לי זמן לשחזר בזיכרון את הפעם הראשונה שצלילי האלבום הראשון של אביתר בנאי הגיעו לעור התוף שלי. סביר להניח ששמעתי אותו כמו כולם – תחילה את הלהיטים הפופיים-לכאורה "שמתי לי פודרה" ו"כלום לא עצוב" ברדיו.
שום (פאקינג) דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה האמיתית, כשקיבלתי בהשאלה ממישהו בביה"ס את האלבום. כן, אלבום, הדבר הזה שלא קניתי כבר יותר מ-10 שנים: אריזת פלסטיק קשיחה, כבר סדוקה מחבטות בתוך תיק בי"ס, חוברת מילים, דיסק.

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שבו אני מגיעה סוף סוף הביתה אחרי הלימודים, ננעלת בחדר, מניחה בעדינות את הדיסק במערכת המקרטעת שלי, מגבירה ו…


ב-1997 עדיין לא הכרתי את הביטוי WHAT THE FUCK, אבל מה שעבר לי בראש היה די דומה לזה ברוחו. ווההה, מה זה, מאיפה זה בא, למה זה קורע אותי לחתיכות? זינקתי לחוברת המצורפת לדיסק –
פתיחה (1:06). עיבוד – צח דרורי.

זה כל מה שהיה כתוב שם. הורדתי את האצבע מכפתור ה-Pause וקול עדין, פנימי כמעט, נפתח:
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי, ועל העיר, ועל אישה.

הפתיחה הזו, והשיר שמגיע אחריה, היו מוזיקת ההתעוררות שלי כמעט בכל בוקר באותה שנה. בעיניים עצומות הייתי שולחת יד, חובטת בכפתור ה"פליי", והאלבום הזה שכמעט לא יצא משם (מלבד לצרכי נשיפת "פוווו" לנקות את האבק) התחיל להתנגן. מדי בוקר. חורף וקיץ. לא יודעת מה כבר הבנתי בכיתה ח', אבל משפט כמו "תמיד פחדתי להשתגע" נגע אצלי במקום שאז עוד לא העזתי להודות שהוא קיים.
והבנתי שהאיש הזה, עם התמונה המטושטשת על העטיפה, הוא איש שמאוד מאוד כואב לו.
אף אחד לא כותב "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי" סתם ככה, בהיסח הדעת.
נכון, עוד לא היה לי מושג מכלום, וחשבתי ש"דיכאון" זה משהו מגניב כזה שנותן לך סקס אפיל (לא שידעתי מה זה סקסאפיל. היום אני יודעת מה זה, אבל לא איפה משיגים כזה). חשבתי שאם אהיה עצובה, מי שאני אוהבת ישים לב אליי. לא עבד, באסה.

לא יודעת מה בדיוק חשבתי שכואב לי בכיתה ח', בטח לא יחסית לכאבים שיבואו – אבל הרצועה השישית באלבום פשוט מיסמרה אותי למקומי-
"אבא מחייך ובוכה מבפנים/אמא'לה רוצה שתבוא לפעמים/נומה שן ילדי נו/בוא יותר הביתה ילדי שלי בוא/אל תתן לאבא להיות לבדו

והכניסה של האמא (אמו של בנאי) על רקע התחינה שלו "שן לידי!" – מיילל בחוץ התן/ונושבת רוח שם/ואתה בני הקטן/נומה בן יקר.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הערש הזה, "שכב בני". המילים של עמנואל הרוסי, הלחן של שלום חריטונוב. (כאן מתוך סיום הסרט "ילדי השמש", בביצוע אמו של הבמאי, רן טל)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

אותי לא השכיבו לישון עם השיר הזה. גם את הוריי לא. את הוריהם וודאי שלא – בלטביה ובהונגריה שרו שירי ערש שונים.
מסתבר שאת אביתר בנאי כן. למרות שהוא גדל בבאר שבע, לא בעמק יזרעאל, והוריו לא היו חלוצים. אבל השיר הזה מתאים לו כל כך: הילד שנשאר ער אחרי שאמו סיימה לשיר לו, דואג וחרד מפני המחר, מפני הגורן הבוערת של תל יוסף, והעשן העולה מבית אלפא, הרחוקות מאות קילומטרים ממיטתו הבארשבעית. יותר מגעגועים, השיר "שן לידי" הוא שיר של אשמה. של לב נכמר על זוג הורים שנותרו לבדם לאחר שבנם עזב את הבית. בסרט הדוקומנטרי שיצא על האלבום (יואב קוטנר, סדרת "האלבומים", ערוץ 8. תבחרו VOD ותמצאו את הפרק המופתי הזה- לצפייה חינם) מספר בנאי על היותו בן זקונים (אח למאיר, אורנה ואפרת) שעזיבת הבית הייתה עבורו קשה במיוחד עקב ההכרה בהזדקנותם של הוריו, ההבנה שהוא מותיר אותם לבד.

אני כבת בכורה הרגשתי ומרגישה אותו דבר- רק מהצד השני. האחריות התמידית, האשמה שנוקשת על הכתף גם כשאין בה צורך. והצער. ואבא (כאן צריכה לבוא פסקה ארוכה מדי על השיר "אבות ובנים", רצועה 12 באלבום. אבל כתבו עליו כל כך הרבה, ובצורה מדויקת יותר מכל מה שאוכל לכתוב. אז תדמיינו שהייתה פה פסקה כזו).

ואז הגיע "תיאטרון רוסי".


כן, כבר אהבתי באותו זמן. כלומר- כבר התאהבתי במישהו באותה תקופה (לא שעזר לי – הוא לא ראה אותי ממטר. מצד שני – אם מישהו היה מתאהב בי בחזרה בתיכון בטח הייתי בנאדם שונה לגמרי. האכזבות מעצבות אותנו לא פחות מההצלחות. אולי יותר) וזה הטריף אותי ועצבן אותי והעסיק אותי, אבל ה"איך שאני שונא אותך ככה!" הזה העיף אותי לחלל. זה באמת לא היה דומה לכלום. אף שיר אהבה/כעס לא נשמע אפילו קרוב למה שהולך ב"תיאטרון רוסי", עם הצעקה הנוראה "אמן תישארי לבד לנצח", שלקחה שלושת אלפים קילומטר למעלה וקדימה את האיחול העטוף-בדיסקו של אפרים שמיר לירדנה ארזי – "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" (במעורפל אני זוכרת שהיא אמרה פעם באיזה ראיון שהיא כל כך פחדה מהנבואה הזו, שהמשפט הזה לא יצא לה מהראש. ואיך רק אחרי שנים, כשכבר מצאה את האיש שאיתו היא חיה עד היום, היא העיזה לומר לעצמה "הקללה הוסרה").

לא ידעתי כלום על נקמנות, על אהבה שהופכת לשנאה. למעשה, גם עכשיו אני לא יודעת. מקווה שלעולם לא אדע. אהבה שמתחלפת בקהות, אוקיי. גם לא בסדר, אבל זה תרחיש סביר. אבל בשנאה? לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
ועדיין השיר הזה מרעיד לי את הנימים בכוח שלו. בסדרה "האלבומים" שואל קוטנר את בנאי למה הוא לא שר את השיר הזה יותר בהופעות. "אמן תישארי לבד לנצח זה דבר נורא קשה לומר. אני לא רוצה לומר את זה". מיד אחר כך הוא מסכים לבצע רק קטע קצר מהשיר, ללא השורה הזו, ומסיים באקורד סוער, מטיח את האצבעות על הקלידים. "אתה עדיין כועס עליה, הא?", שואל קוטנר, ונענה בצחקוק בנאי מבויש וב"איזה מניאק".

אחרי "תיאטרון רוסי" מגיע "אקדח". מישהו יודע האם השיר הזה שודר אי פעם בגלגל"צ או בתחנת מיינסטרים אחרת?
תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

בסוף דצמבר האחרון, ליום הולדתי ה-27, הביא לי אחי האמצעי (25) את הפסנתר החשמלי שלו. באותה הזדמנות הוא היה צריך לאסוף את הלסת שלי, שנפלה והתפזרה מרוב הלם.
לקח לי שבוע להעיז בכלל להוריד את הכיסוי מהקלידים. עוד כמה ימים כדי להפעיל אותו. בחודשיים האחרונים השתעשעתי במנגינות קלות עם ספרי אקורדים – ג'ון לנון, ביטלס וכאלה. על מתי כספי ויוני רכטר אני עדיין רק מפנטזת (יש להם מהלכים הרמוניים שמצריכים 8 אצבעות בכל יד). אבל לפני שבוע, אחרי שצפיתי בסרט של קוטנר על האלבום הראשון של אביתר בנאי, התיישבתי ליד הקלידים, והידיים התחילו כמו מעצמן. לקח עוד כמה שעות – ובסוף מצאתי. נזכרתי איך לנגן את השיר הזה. היום בעבודה מצאתי את עצמי חושבת "אני מתה לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר" (בשנים שבהן למדתי פסנתר, בין גיל 3 ל-10, כל מה שרציתי הוא לא להתאמן יותר לעולם. שנאתי את זה נורא).

אנא התעלמו מטעויות ו"החלקות" קלות. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט – אני מנגנת משמיעה בלבד, לא תווים. השירה רחוקה משלמות, לא התאמתי את הסולם אליי, זו לא הייתה המטרה. ואני מאוד נרגשת בהקלטה הזו, בעיקר מהעובדה שהצלחתי לנגן הכל בטייק אחד. הצילום התבצע מהזווית היחידה בחדר שאפשר להניח עליה מצלמה בלי שהיא תיפול. העצם שחוסם את רוב שדה הראייה משמאל הוא צד של מגירת/מדף ספרים שתלוי מעל הפסנתר. הגוון החום הוא כדי לטשטש במעט את הבלגאן המחריד בחדר שלי. עמכם הסליחה.