את אולי קטנה, אבל כמו כל אישה – זונה

אז בתכל'ס זה צריך ללכת ככה (נא לשיר לפי "אהבת פועלי בניין").
מוקדש למשטרת ישראל ולמפכ"ל רוני אלשיך.
***
יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו מטרידים אותך מינית
וגם אם את יודעת שזה פשע
די ברור שלא תתלונני

כשאת לובשת את השמלה האדומה
כל מה שנעשה לך – זאת את שאשמה
ואם תגיבי לא-יפה, נעיר:
"יא מכוערת מי אותך מכיר"

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם הסתובבת לבד עם שורטס או מיני
אז יאמרו שזה מה שחיפשת
ואם נתקוף אותך, לא תאמיני –
איך זאת אשמתך שנאנסת!
כשמסתכלים עלייך רואים רק איברים
ואת יודעת איך זה איתנו, הגברים –
שולחים ידיים למקום רגיש
רק כי חיכית לטרמפ ליד הכביש

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם המפכ"ל
ונבקש שלפחות בחורף
ישתדל לקבור את הסקנדל
אך אם תחליטי דווקא לרוץ לעיתונות
מהר מאוד יגידו שאת עסקת בזנות
ומן הגג או מן המקפצה
נשתין על התלונה שלך, פרוצה

את אולי קטנה,
אבל כמו כל אישה – זונה,
ואל תהיי כבדה, צוחקים איתך
כּוּס הוא עוד קניין, אל תעשי עניין
לכי חפשי מי יזיין אותך

(ותמונה שהכנתי בהקשר דומה על שיר אחר -)

12957574_10154258292549059_3828354854816420839_o

מודעות פרסומת

נכתב ב-1998, אקטואלי ב-2013

בעקבות הגל המבורך של נשים שמספרות על ההטרדות המיניות שהן עוברות, הנה תרומתי הצנועה:

את הקטע הבא כתבתי ופרסמתי לפני 15 שנה באתר "במה חדשה", שם נהגתי לפרסם בגיל 15 שירי בוסר איומים ונוראיים בתקווה שאיזשהו אהוב לא מושג שלי (תמיד היה אחד כזה לפחות) יראה ויבין שאני האישה שהוא מחפש (לא עבד). השנה הייתה 1998, ולמדתי בתיכון בירושלים. ירושלים, יכולה לספר לכן כל אישה בין הגילאים 3 ל-120, היא מעוז ההטרדות המיניות. כל אישה, בכל מקום, בכל מצב צבירה – היא מטרה לקריאות דוחות, מישושים נאלחים ומבטים לחים. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם אחרי שעברתי בגיל 20 לת"א היה הפחתה דרמטית במספר ההטרדות המיניות שנאלצתי לסבול ברחוב. בירושלים, מספיק היה ללבוש מכנסיים וסוודר בשביל להפוך מטרה לטינופת זכרית. בתל אביב אני יכולה ללכת חצי ערומה בשכונה וב-99% מהמקרים לא רק שאף אחד לא יגיד כלום, אף אחד גם לא יסתכל יותר מדי. ככה זה, בעיר שמרבית האוכלוסיה שלה מתייחסת למין כאל דבר אסור, מלוכלך או מסוכן (ירושלים), הגועל נפש פורץ החוצה. כשגברים ונשים מרגישים נוח ללכת איך שבא להם – זו כבר לא אטרקציה שצריך לעשות סביבה רעש. כמובן, אני מדברת על מרכז תל אביב. ברגע שחוצים את אלנבי או ממשיכים לדרום העיר – האווירה כלפי נשים הופכת עוינת יותר. אבל לפחות אני יכולה לשמוח על שבשכונה שלי אני לא מרגישה מאוימת. וזה לא רע, יחסית למי שהייתה ברווז במטווח של חרמנים ירושלמים רוב חייה.

בכל אופן, הנה הטקסט. חשבתי לערוך אותו, כי בכל זאת הייתי בת 15 והכתיבה שלי הייתה מאוד מאוד בוסרית – אבל החלטתי שלא. הטקסט הזה גם נועד במקור להצחיק. לא בגלל שהטרדות מיניות זה דבר מצחיק (זה ממש לא. לא עכשיו ולא אז), אלא בגלל שקיוויתי שהקהל הגברי שיקרא את זה יבין את המצוקה מתוך ההומור – ובעיקר יישאר לקרוא עד הסוף ולא יברח כמו שרבים מהם עושים ברגע שהמילים "הטרדה מינית" צצות בטקסט. אז הנה. זכרו בת כמה הייתי, וסלחו לי על הסגנון הדבילי.

זה קורה לכולן (או: אל תקרא לי כוסית!)

את יוצאת מבית הספר/מקום העבודה/בית, ואז זה מתחיל.
לא משנה איך את לבושה, כמה שכבות את לובשת (או פושטת), אם השיער שלך ארוך או קצר, אם החזה שלך גדול או קטן (את יכולה להיות שטוחה כמו קרש גיהוץ או מפותחת להפליא) אם את יפה או לא, אם את בהירה או כהה, לא משנה מי את ומה את חושבת על החיים. להם זה לא חשוב.
מרגע שעברת סף של מקום סגור כלשהוא ויצאת לרחוב, התחושה הכללית שלך היא כאילו את רצה עירום וערייה ברחוב, ולא כאילו היית לבושה לתפארת מעצבי האופנה/ יד שנייה. המבטים, הלחישות, הקריאות, השריקות, המכוניות שצופרות, המכוניות שעוצרות, הנשיקות המופרחות מחלון של אוטו ברמזור, המלמולים, החיוכים המזוהמים! שכחתי משהו?
אינני יודעת אם המצב הוא כך בכל מדינה מתוקנת בעולם, או שזה דבר שמתקיים רק במדינות חשוכות בעלות מאפיינים שובניסטיים במובהק, כמו ארצנו הקטנטונת. אבל כשאני עוברת ברחובות אני מרגישה כמו בובה לא לבושה בחלון ראווה.
אתן דוגמא למען מי שלא חוותה הטרדה ברחוב מימיה (שתקום!):
בוקר-צהריים שכזה, בהיר וקיצי, אני עומדת בתחנת אוטובוס ביציאה מעיר לא מרכזית במיוחד במדינתנו, בדרכי לירושלים הבירה, לביה"ס. לבושי קונבנציונלי, ללא מחשופים או חצאיות קצרצרות (זה מכבר הבנתי שבירושלים לא יתנו לי מנוחה) וגם אינו צבעוני או צעקני יתר על המידה. מכנסיים, טריקו. בעשרים הדקות שעברו עד שהגיע האוטובוס, הספקתי לספוג קריאות ושריקות וצפירות מנהגים בשני כיווני התנועה, כולל נהגי משאיות וכולל בעל מכונית אחד שהגדיל לעשות ועצר לידי תוך שידולים לעלות.
כארבע בלבד מתוך המכוניות שחלפו-לא צפרו, ואלו היו מכוניות שבהן ישבו נשים, או מכוניות של גברים עם נשותיהם. אילו היו לבד, כבר היו מגיבים.

אחד ממקרי השיא היה, ללא ספק, אותו בחור נפלא אשר עזר לי להכיר את הפינות הנסתרות של גופי, במשפט "איזה כוס יפה".
הקוראים מוזמנים לנקד את המשפט, למרות שברור לכולנו שקריאת התפעלות זו לא יועדה לחפץ בחנות כלי בית.
והעניין הוא כזה- אפילו אני לא יכולה לראות את הכוס שלי מבעד לבגדים-קיציים ככל שיהיו- איך אתה רואה אותו מבעד למעיל גשם בצבע ירוק, מכנסיים אפורים, ותחתונים שחורים, בערפל כבד?

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

הערה דומה באבסורדיותה קיבלתי כשנתיים לפני כן:
בין בית הספר ותחנת האוטובוס הקרובה מפריד גן הפעמון. גן זה היה בעבר מקום מפגש לזוגות ירושלמיים צעירים עם ילדים, ומיטב בניו ובנותיו של מחזור 84' בעיר בילה בו במשך שעות בילדותו. לאחר כמה שנים התמלא הגן במשפחות חרדיות, וכשאלו נטשו- הגיעה אוכלוסיית פשע על כל מגזריה לגן. סמים, אונס ורוקנ'רול.
תלמידות ביה"ס הוזהרו במשך שנים להימנע מכניסה לגן גם בשעות היום, אבל הרצון לקצר את הדרך הביתה עולה על הכל. בשנתיים האחרונות אירעו מקרי תקיפה מינית רבים של תלמידות בגן.
ובכן, יום בהיר אחד, לפני כשנתיים, בדיוק כשרציתי לנסוע הביתה וכמובן שחציתי את גן הפעמון לבד כי שאר חבריי הבריזו כמה שעות קודם-
עברו לידי שני נערים. נערים זו מחמאה שגדולה עליהם. הגדול מביניהם נמנה על מחזור 88' במקרה הטוב, והצעיר- אלוהים ירחם.
היה זה יום קיץ, ואני התהדרתי לי בגופיה נורמלית לחלוטין, שכן נמניתי על הבנות שאינן מרבות לחשוף את בטנן או את חריץ עכוזן לציבור בעזרת חולצות מתוחכמות. כאשר שני הנערים כמעט וחלפו על פניי, שמעתי את המשפט "איזה שדיים יפה". נא להימנע מביקורת על התחביר הקלוקל, שכן היו אלו בני מיעוט מסוים. אבל האבסורד שבמשפט הדהים אותי כל כך עד שכמעט ופרצתי בצחוק:
בתקופה שבה התרחש המקרה, לפני כשנתיים, צורת החזה שלי הזכירה קיר עם שני נעצים. שטוחה כשולחן מעץ סנדוויץ'. ובדומה לבחור שהפליא לראות את איבריי האינטימיים מבעד למעילי, עלתה בי התהייה- "אני בקושי רואה את החזה שלי, מה בדיוק הם רואים?".
והם היו כל כך צעירים!!!
מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהערות מסוג זה לא באות רק מבני המיעוט הנזכר לעיל, אלא מאוכלוסיות מגוונות שבימים כתיקונם (או במדינה כתיקונה) לא הייתי מעלה בדעתי שאשמע מהם מילה בסגנון זה. לדוגמה, חבורה של בחורי ישיבות, לא מהאדוקים במיוחד, הנמנים על הזרם הספרדי-אמריקאי (שילוב מוזר), בעלי חולצות לבנות וכיפות קטיפה שחורות, זעקו לעברי ברגש "כוווסית, מתוקה, חמודה, כפרה בואי שנייה", כאשר עברתי על פני קבוצה גדולה שלהם, שישבו במסעדה כשרה בעיר. כיוון שידעתי שהם נמצאים במרכז מקום הומה ולא יעזו לעשות לי דבר, הפניתי להם את האצבע הידועה והמשכתי בדרכי. התגובה הייתה צעקה של "וואי, זין? יא זונה!". מעניין מה האבות המייסדים של תנועתם היו אומרים.

דבר מגונה נוסף הוא הזקנים החרמנים. מי מאיתנו לא נתקלה בזקן מזיע עם סלים או בלי סלים, בד"כ בעל מבט מזוגג וכיפה צבעונית על ראשו? ובכן זקנים מסוג זה הם זן מעניין. הם נוטים לפעולה שנקראת "נעיצה". פעולה זו כוללת בתוכה נעיצות מבטים מגוונות, החל ממבטים חטופים לעבר רגליי, וכלה בנעיצה ממושכת ובהיה בעצמות הבריח שלי, במקרה הטוב, המסתמנות מבעד לצווארון הרחב של חולצתי, שכן יש לי בעיה עם חולצות בעלות צווארון חונק.
זקנים אלו אמנם לא יעשו דבר, ומצד שני זה לא נעים כשהם בוחרים להתיישב דווקא לידך באוטובוס.
ויש כמובן את החצופים באמת. כל הנזכרים לעיל הם תינוקות של בית רבן (תרתי משמע במקרה של בני הישיבה) לעומתם. דרדקים. חסרי חוט שדרה וחסרי און גברי.
בעודי יושבת ביום חם בתחנת אוטובוס ליד בית הספר, באחד מימות שנה"ל האחרונים, ניתק ממקומו גבר צעיר חובש כיפה ומזוקן שעמד כל אותה העת מאחורי התחנה, איפה שיש צל, וניגש אליי. הוא נראה לי די בסדר, אז לא הספקתי לעטות את המבט של "אני הורגת אותך", אבל אז הוא הפתיע אותי ואמר באנגלית "החזייה החדשה שלך מאוד מוצאת חן בעיניי". מייד חימשתי את המבט הקפוא והבטתי ישר נכחה.
ואז הוא התיישב לידי והוסיף (גם כן באנגלית) "את מוכנה להוריד את החולצה שלך בשבילי?" (?!) מרוב הלם שכחתי את כל מה שהבטחתי שאעשה במקרה כזה, (החל מיריקה וכלה בבעיטות באיזור רגיש) ורק סיננתי בעצבים "גו אווי" . אחרי שהוא הלך (כנראה לא חיכה באמת לאוטובוס) חזרה אליי תוכנית ההגנה העצמית. והאומץ.

ומה באמת מצפה אדם מסוג זה? שאומר לו כן? שאקפוץ לזרועותיו? שאוריד את חולצתי למענו כפי שביקש, או במקרה אחר, שאסמן לו לעצור ואעלה למכוניתו בחיוך? שאלחש לו באוזן בלחישה מתנשפת "לך חיכיתי כל חיי, תקרע לי את הצורה"? מה הם חושבים שישיגו? ההשפלה המבזה הזו שלנו היא השכר שלהם?

הבעייה היא כזאת- את אף פעם לא יכולה לדעת אם מי שעומד מולך יברח אם תבעטי בו, או יתקע בך סכין. בירושלים המצב לא ברור.
אי אפשר לקבוע את שגעונו של אדם בכמה שניות, ויתכן שהאדם שזרק לך "כוסית", לא משנה באיזה מבטא, יהיה מסוגל לתפוס אותך ולהשכיב אותך באיזו סמטה, ואפילו לקפח את חייך!
כך שכל מה שהבנות במחששה אומרות "תעשי לו זין, תקללי אותו", לא תקף. הנה פעם עשיתי זין לשני בחורים שצעקו לי משהו ממכונית נוסעת, והם עצרו בחריקה והתחילו לחזור ברוורס. אני כמובן דפקתי משם את ריצת חיי ובאותו השבוע התהלכתי אחוזת פחד רדיפה… ואין מזה מוצא! ואין איך לברוח או להתמודד עם זה ממש. עם ההשפלה, עם הבושה שרחוב שלם רואה אותך סופגת קריאות מעליבות, עם החיוך שלהם, שאומר "הנה השפלתי אותה", עם היחס המעליב, הדוחה הזה.
אולי במקום אחר "כוסית" זו מחמאה, אולי. אולי יש מקומות אחרים וארצות אחרות , וכשמישהו שם ניגש אלייך ומחמיא לך (על שמלתך, על תסרוקתך ועל שנינותך, לעולם לא על הכוס או הציצים שלך!) את מחייכת באמת ואומרת תודה וממשיכה לדבר איתו, ולא עוטה מבט קפוא במקרה הטוב או בורחת במקרה הרע. אולי יש מקום אחר שבו מישהו אומר לך שאת יפה ואת יודעת שהוא מתכוון לזה, ולא כי הוא פשוט ראה מהאוטו משהו עם שיער ארוך בתחנת אוטובוס (ויש לי כמה ידידים שספגו שריקות בגלל טעות בזיהוי) אולי יש מקום שבו בחור יזמין בחורה להיכנס למכונית שלו רק אחרי שראה שהיא מביעה רצון, מקום שבו בחורה היא לא כוס וציצים ומוצצת ומזדיינת ומותק וחומד וזונה ושרמוטה וכוסית והלו ובובה,
ו-וואי וואי ואיזה גוף ואיזה תחת ואיזה רגליים יש לך חמודה.
אלא נועה, ומוריה, ונטע, ולי, ורוני, ואנה, וגלינה, ודנה.

 

קו התפר

בואו נתבונן שוב בסערה שהסתחררה בכוס התה הטלוויזיונית בעקבות התאונה שאירעה בשידור 'האח הגדול'. מה היה שם? עורך יושב בחדר הבקרה, מתכונן לשידור קטע עם אחת המתמודדות. לפתע משתלט עליו הילד הרע וגורם לו לפלוט התייחסות מינית, בהמית ומשפילה כלפי אותה מתמודדת. סליחה, זה לא היה ככה. מה שהיה שם זה גבר בעמדת כוח מול אישה בעמדת חולשה: היא נמצאת בחדר מלא מצלמות, לאחר פרק זמן ארוך בו היא כלואה (מרצונה) בחלל אחד עם קבוצת אנשים שנבחרה במטרה מכוונת לעקור זה לזה את העיניים או התחתונים. הוא יושב בחדר מוגן, רחוק מעין הציבור והמתמודדים, מרופד בביטחון שמעניקה לו האנונימיות. מה שהוא אומר או עושה לא שונה ממה ששאר צופי 'האח הגדול' אומרים או עושים כשהם יושבים מול המסך.

בהבדל אחד: הוא העורךהאיש שאחראי להימצאותה של המתמודדת בתכנית. ועוד דבר: המיקרופון שלו היה פתוח. קשה לי להאמין שמילותיו של יורם זק כלפי אותה דנה חורגות מהיחס הרגיל שמעניק צוות התכנית למתמודדים. איזו סיבה יש להם לנהוג בזהירות? הם נסתרים מהעין ומהאוזן, הוראותיהם מניעות מצלמות ויוצרות מניפולציותהגרסה המודרנית לחוטי המריונטה. אם המיקרופון לא היה נותר פתוח, הסטטוס קוו של המשולש צופיםמתמודדיםעורכים לא היה מופר, ולעולם לא היינו נחשפים לפן הזה של התכנית. ברגע אחד נתגלה צידו הפנימי, צד התפר של 'האח הגדול'.


נדמה שיותר מהכעס על ההתבטאות המחפירה של זק, ישנה תרעומת על הגילוי. כמו זוכה חידון טריוויה שמתברר בדיעבד שקיבל את השאלות מראש, כמו סימני מתיחה בוטים מדי על פניה של כוכבת קולנוע נערצתאנחנו לא רוצים לדעת. רובנו מעדיפים לקבל מינון מדוד של 'מאחורי הקלעים', סיור מודרך עם הצצות סנסציוניותבמידה לחייהם של אחרים, בלי הגועל נפש. תראו איך התייחסו פה לרומן בין דנה ספקטור לרן שריג: כל ערכי המשפחה לא יכולים לתרץ את המתקפה הזו על שני האנשים האלה, שחטאו בנורא מכל: הם העזו להראות לנו באמת מה יש שם, בחיים נטולי במאי, אחרי שהמפיק הלך הביתה. הם סירבו להיעלם לנו מהפרצוף גם אחרי שלחצנו על כפתור הכיבוי בשלט. רציתם להציץ לנו? לשחק לנו בחיים? לראות אותנו ברגעי השפל והשיא? בבקשה. קבלו.

ואנחנו נחרדנו. התפזרנו כמו יונים מבוהלות שהאיש שמאכיל אותן השתגע פתאום ובעט בצלוחית הגרעינים. לא רוצים לראות את התפרים.


למעשה, רוב הפרשות והשערוריות של השנה האחרונה היו כאלה שחשפו לעינינו את צד התפר של המציאות. פרשת גלנט מה היא אם לא חשיפת התפרים הגסים של הליך מינוי רמטכ"ל? פרישת אהוד ברקנחשפו התפרים שמחברים אותו ואת חבורת האינטרסנטים הקטנה שסביבו לכיסאותיהם. ענת קם? הטלאים הגסים שתופר צה"ל כדי לצפצף על קביעות בג"ץ בנושאים שבהם נוח לו לעשות זאת והחוט המחבר בקלות בין צו איסור פרסום לשופטת שהייתה תובעת צבאית במשך יותר מעשור. כל החוטים שמרקידים אותנו.

אנשים שיכולים להרשות לעצמם מתארגנים לחיים נטולי תפרים: מגדלי יוקרה שמהם רואים רק גגות וצמרות, לא אנשים, והכניסה והיציאה מהם לא מצריכה מגע או קשר עין עם האנשים שמתחזקים אותם: מנקים, מאבטחים, שומר בחניון. בקניונים ישנם מבוכישירות ואשפה שבהם מתרוצצים מאות אנשים בחלוקים עם סמל של חברות כוח אדם, תופרים שתי וערב עולם שאין להם חלק בו. כמות גדלה והולכת של אנשים מסתפקים בהצצה קצרה בכותרת עיתון שכל מטרת קיומו היא לרפד את כהונתו של ראש הממשלה. הם יודעים זאת, וזה לא משנה להם. בעלי ההון תופרים מעל לראשים שלנו עסקאות שלא נדע את פרטיהן, אלא אם ישתבשו במפתיע. קונים אותנו, מוכרים אותנו, מחכירים אותנו. שר הביטחון החליט לתפור מתקפה על איראן, והדבר היחיד שעצר אותו היה כמה דונמים עודפים בחצר של המועמד המועדף עליו. אנחנו יודעים את זה עכשיו, אבל תהיו בטוחים שמי שאחראי על הדברים האלה ידאג שנמשיך לדבר על העורך של 'האח הגדול' ומה שהוא אמר לדנה.

פורסם במדור 'פרשת השבוע', בכפולה הפותחת של מוסף תרבות, מעריב, שישי 18.2.2011

עומדת בפיתוי

אם עוד לא שמעתם על 'המרכז לאמנויות הפיתוי', כנראה שאין לכם אינטרנט: הסיפור סביבו הוא נקודת הרתיחה העיקרית של הרשת הישראלית בשבועיים האחרונים. העניין הוא כזה: שני חבר'ה, לא מהזן המקסים, החליטו להקים מוסד בו יעבירו שיעורים אשר תכליתם היא 'כיצד לכבוש כל בחורה' (כך נכתב בפרסומות שלהם ברשת). קהל היעד הוא גברים ש"לא מצליח להם" עם נשים- ובהתחשב במוניטין המפוקפק של הגבר הישראלי (ובתהומות שאליהן דרדרו אותו סדרות ריאליטי כמו 'מחוברים'), לא מפתיע שהיו קופצים רבים על המציאה. המרכז לאמנויות הפיתוי  (להלן- מפ"י) אינו מוסד חדש- הוא קיים למעלה מ-6 שנים, ובאתר שלו נכתב כי שיטתו מבוססת "על ידע אקדמי מתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פסיכותרפיה, ביולוגיה ואתולוגיה". אתולוגיה, אם לא ידעתם, היא "מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית". כן, קראתם נכון. החבר'ה הטובים ממפ"י רואים בנו חיות. עדר בהמות, אם תרצו.

צוות מפ"י מונה 12 גברים ואישה אחת. לגברים (המדריכים) נקשרים כתרים רבים של 'מחקר מעמיק' ו'הבנה פסיכולוגית', אך לאיש מהם אין הכשרה מקצועית בתחומים אלו. האישה היחידה בצוות "מרכזת את כל פעילותו של המרכז בצורה מסודרת ואחראית, תוך שימת דגש תמידי על חיוך מאיר עיניים, איתו היא מקבלת את הלקוחות שמופיעים אצלנו במשרדים". במילה אחת: פקידה. טוב, איזה עוד תפקיד יכולה למלא אישה מלבד "מסודרת ואחראית" עם חיוך מאיר עיניים?

***

בשבועיים האחרונים סוערת הרשת סביב טקסט שכתב אחד מ'תלמידי' מפ"י, שתיאר מפגש שלו עם בחורה. העילגות במקור:

“בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק…זה מה שהם רוצות (אל תקשיבו להן). נתקלתי באינספור התנגדויות בדרך…אבל התמדתי…היא פשוט סירבה להוריד את הבגדים אבל אני קרנף עיוור…לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין…ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!! ואז…הזזתי את התחתון ימינה ובום! הבחורה בהלם תאמת גם אני…אחרי זה הכל זרם".

אם אתם לא בטוחים מה קראתם כרגע, לא צריך לחפור את רש"י מהקבר בשביל הפרשנות: אונס. היא לא רצתה. סירבה מילולית, התנגדה פיזית. אבל הוא "הזיז את התחתון ימינה ובום". הבחורה בהלם וגם אנחנו. מדריכי מפ"י, שהשבוע נערך כנס שלהם (ואליו התפרצו מפגינות ומפגינים בעקבות הפרסום ברשת), לא מבינים מה הבעיה.

***

תסכול גברי הוא עניין מסוכן- הסיכוי שלו להיגמר באלימות גבוה פי כמה מזה של תסכול נשי. קללות, מכות- וגם תקיפה מינית ואונס. ה"גברים" של מפ"י לא מוכנים לקבל עולם שבו נשים מסרבות להצעות מצידם. לכל סיר יש מכסה, כך לימדה אותם אמא, ובמפ"י הלכו קדימה וקבעו שלכל תקע יש גם שקע. צריך רק למצוא את הזווית.

והרי תרגיל בדמיון מודרך לגברים: דמיינו מצב שבו אישה שחיזוריה לא נענים בחיוב מצדכם מפילה אתכם בתרגיל ג'ודו על המשטח הקרוב ותוקפת אתכם מינית. אם זה נשמע לכם כמו משהו לוהט, נסו לדמיין שהמחזרת שלכם היא מחזר ממין זכר- שלאחר כמה משפטי סרק בפאב תופס אתכם בפינה, מפשיל לכם, מכופף אתכם ו"בום!”. אתם בהלם?

***

בסרט 'חיזור גורלי', פוגש מייקל דגלאס את גלן קלוז ללילה אחד של סקס. מיד אחר כך הוא מנתק מגע, אבל היא לא מבינה את הרמז ומתחילה לרדוף אחריו בדרכים שנעשות יותר ויותר אלימות עד הסוף המר. כשאישה לא מוכנה לשמוע 'לא' מגבר היא מוצגת כחלשה ופתטית (כל סרט בנות באשר הוא) או כפסיכופטית במקרה של 'חיזור גורלי'. כשגבר עושה זאת, הוא בסה”כ 'ממוקד במטרה', שכמובן אמורה להיות שלו בסופו של דבר. ואם לא- זו אשמתה של האישה. היא בטח פריג'ידית. או לסבית. איך היא מעיזה לסרב להצעה כל כך מכובדת? חצופה.

***

לשמחתי הרבה, תקופת התיכון והצבא שלי חלפה בטרם צץ מפ"י מהביבים. לא שזה חסך לי את עוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכל מפגש חברתי או זוגי עם בני המין השני באותה תקופה: המעטים שכן נענו לחיזוריי המגושמים (מעולם לא העליתי בדעתי 'להזיז את התחתון ימינה' לאלה שסירבו- לא משנה כמה כואב ומשפיל היה הסירוב) היו עדינים כדחפור די-9 ופירשו את העניין המנומס שלי (כמה נשיקות וחיבוקים) בהם כהיתר 'הכל כלול'. כאשר ניסיתי להעמידם על טעותם, התנהגו כמו זוכים בפיס שהתבשרו על ביטול הפרס: דיברו אליי בזלזול, השפילו אותי בפומבי באמירות מבזות, התעלמו מקיומי מאותו רגע ואילך. ואלה המקרים הקלים. היו גם כאלה שהשתמשו בכוח פיזי. לפי השיטות של מפ"י, הם פעלו נכון- כך יש לנהוג עם נשים אשר דוחות את הצ'ופר המדהים שהצעת להן: הזין שלך. וכקוטן הזין, כך גודל העלבון.

***

תכננתי לפתוח את הטור הזה במשפט "אף פעם לא חיזר אחריי מישהו מ'המרכז לאמנויות הפיתוי', אבל אז גיליתי ברשימת המדריכים את ד'. ד' למד שתי שכבות מתחתיי בתיכון. נער מדוכא ונרפה, שמצא בי עניין והחל לשלוח אליי מכתבים שגוללו, בלשון מסורבלת, את ייסוריו הסבוכים: בן יחיד ואומלל שהוריו האקדמאים המכובדים היו בסכסוך גירושין מדמם ואלים שנמשך שנים ואף פורסם בעיתונות המקומית. הם נהגו להשפיל זה את זו ללא הרף, מבלי לפסוח על בנם. ניסיתי להיות לו חברה נאמנה, האזנתי בסבלנות לצרותיו המייגעות, החוזרות על עצמן. היה ברור שיש לו אינטרס נוסף, לא טיפולי אלא רומנטי. אבל לי לא היה. בדרך כזו או אחרת הוא התגלגל למפ"י כחניך וכעת הוא מדריך מן השורה. אם אף אחד מהמדריכים במפ"י לא זקוק להשכלה כדי להפוך 'מומחה לתקשורת בין גברים ונשים', אז אני בוודאי לא זקוקה לתואר בפסיכולוגיה כדי לקבוע שאת ההשפלה שהייתה מנת חלקו של ד' בבית הוריו הוא מעביר כעת למי שהוא תופס כחולייה החלשה האולטימטיבית: נשים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, ב-24.12.2010

פרסומים מטרידים

נכנעתי. אחרי אין-ספור טורים, כתבות, אייטמים ואזכורים בכל כלי תקשורת אפשרי צפיתי בעונה הראשונה של "מד מן‭.“‬ נכון, הסדרה הגיעה כבר לעונתה הרביעית, אבל למי אכפת.

מד מן

ועד לפני יומיים הייתי הבחורה האחרונה במדינה שלא ידעה מי זה דון דרייפר, ועכשיו אני כבר יודעת (לצערי הרב) מי זו ג‘ואן הולוויי.
אוי, כריסטינה הנדריקס, הלוואי שידרוס אותי אוטובוס בכל פעם שאת מפציעה על המסך. שום דבר אחר לא ייתן ביטוי ראוי יותר לכאב הפיזי שאני חשה כשהיא מופיעה בפריים בהבעת פנים ערמומית, מטלטלת את גופה היפהפה והעולה על גדותיו בשמלה סגולה עם פריפת צווארון ורודה.

אבל נניח רגע בצד את הדימוי העצמי הנמוך ואת רגשי הנחיתות שלי: המסקנה הנחרצת שהגעתי אליה מהצפייה בסדרה היא שבעצם, לא הרבה השתנה מאז. אי-שם בתחילת שנות האלפיים עבדתי במשרד פרסום. שניים, למעשה. שלוש שנים חייתי בתוך עולם שסבב כולו סביב תמונות מעובדות במחשב, הזמנת משלוחי אוכל וניסיונות להמציא מילים מחמיאות לתיאור מכוניות. סקס לא היה שם.
עשן, לעומת זאת, היה בשפע. שולחן ביליארד ניצב בכניסה, ובכל רגע פנוי היינו מזנקים אליו, לקרוע את הלבד הירוק בחבטות ישירות. זו הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי, שאליה התקבלתי בלי שום ניסיון בפרסום – רק עם חוצפה ודף אחד שתלשתי מגיליון "בלייזר‭,“‬ שבו כתבתי אז.

אפשר לומר שהיה לי מזל. אנשים אחרים בגילי הזיעו על הגשת פרזנטציות במכללות לפרסום ותקשורת, רדפו ברחוב אחרי פרסומאים כשהם מנסים לדחוף להם תיק עבודות, ואני? לא פקידה או מזכירה, לא עוזרת מפיקה: אני הייתי קופירייטרית.

לא לכולם היה קל לקבל את זה. מחלקת הקריאייטיב (האחראית על יצירת התוכן המילולי והעיצובי) הייתה מורכבת משתי נשים: ארט דיירקטורית אחת ואני. כל השאר – מעצבים, קופירייטרים, מנהלי קריאייטיב – היו גברים. גברים מנוסים, עם רקורד של שנים בתחום, ולכמה מהם לא ממש התאימה המחשבה שהם ואני מועסקים תחת אותה הגדרת תפקיד. לא כולם היו כאלה – הארט דיירקטור שחלקתי אתו משרד היה גבר מקסים ומצחיק במיוחד, שהשעות שביליתי במחיצתו לימדו אותי כל מה שאני יודעת על סנוקר. אבל היו כאלה שראו בי עוול שנגרם להם, טעות בשיבוץ. אז הם ניסו לתקן אותה.

העובדות היבשות שיחקו לרעתי: הייתי בת ‭,21‬ חסרת ניסיון בתחום. אבל מה שבהתחלה היה נראה כמו משחק "ותיקים-וצעירים“ שגרתי של מקום עבודה, משהו שכולם עוברים, קיבל די מהר גוון ברור מאוד: את לא שייכת לכאן כי את נקבה. אחד מהקולגות שלי, רווק בן ארבעים, היה חכם וזריז – שנינו התקבלנו למשרד ביחד, וכבר בימינו הראשונים בעבודה הוא החל לכנות אותי "ילדונת‭,“‬ במיוחד בישיבות צוות.
זה עבד כמו שמן קיק – כולם התחילו לקרוא לי ככה. הבוס, הסגן של הבוס. ועכשיו תעמדי ותציגי את הרעיונות שלך ברצינות לאנשים האלה. הם לא היו מרושעים – הם פשוט שחו עם הזרם, לא עלה בדעתם לרגע שאם הייתי בחור, אפילו בלי ניסיון בכלל, הם היו קוראים לי "אחי“ או "גבר‭.“‬ כמו שהם תמיד קראו אחד לשני, בלי להתייחס לפער השנים והניסיון ביניהם.

כשאת "הילדונת“ קל למדר אותך מדברים חשובים. קל לשכוח אותך כשמזמנים את כולם לישיבה דחופה, קל להשמיט את שמך מרשימת האנשים שאמורים להמציא קונספט למותג בירה חדש. קל הרבה יותר מאשר אם היו קוראים לך בשם שלך. לכולם היו שמות – רונן ושלומי ואסף ומיכאל וגיא.
לי לא הייתה הפריבילגיה הזו. והכי נורא, שמצבי היה טוב מאוד ביחס למה ששמעתי על משרדי פרסום אחרים. באחד מהם, סיפרו לי עובדים לשעבר, נוהגים השותפים ובעלי המשרד לזמן את הבנות ללשכתם במילים "תביאי את הכ•ס שלך לפה‭,“‬ ומתבלים את השיחה בפנינים כמו "אני יכול להריח שאת מיוחמת‭.“‬

אותו משרד, אגב, אחראי בקביעות לקמפיינים רעים שמציגים נשים במגוון סיטואציות פורנוגרפיות. ובכל זאת, לא רק שהמשרד עודו פעיל, ועסקים שונים ממשיכים להשתמש בשירותיו (כי זו ערובה בטוחה לשערורייה תקשורתית שתיצור תשומת לב למותג).

''מאד מן'' זוכה באמי.

בחיפוש ב“גוגל‭,“‬ חושף העוולות הגדול, מתברר שבשום מקום ברשת הישראלית לא מתוארים, ולו בקיצור, מעלליהם של בעליו. אולי טוקבק בשולי כתבה, לא יותר. נשים מסוגלות לקום כנגד שר בממשלה ונשיא מדינה – אבל בעולם הפרסום העסקים כרגיל.
כמובן שלא כולם כאלה – אבל המצב שכולם יודעים על זה ושותקים בלתי נתפס. המשרד ההוא אמנם יוצא דופן בדרך הבוטה שבה הוא משפיל את העובדות בו, אבל קוטנה וצפיפותה של תעשיית הפרסום הופכת את כולם בעצם לשותפים לפשע.

כמה חודשים לפני שהתחלתי לעבוד בפרסום, כשעדיין גרתי אצל ההורים, מצאתי לי ג‘וב מביך למדי של זמרת+גיטרה בפאב המקומי. לא ניכנס עכשיו לתחושת הבושה והכישלון שעוברים בך כשאת מנגנת ושרה לקהל שלם שמתאמץ להגביר את קולו כך שתיבלעי ברעש הכללי, וגם לא לעובדה שמעולם לא קיבלתי כסף על ההופעות ההן (לא הייתי יחידה – בעלת הפאב התחמקה מתשלום למלצרים ולספקים באותה אדיקות והתמדה‭.(‬

ערב אחד, אחרי שרוב הלקוחות כבר הלכו, ירדתי מהבמה הקטנטונת והתיישבתי עם כמה חבר‘ה מסביב לשולחן. כמו בהרבה מקרים, גם הפעם הייתי הכי צעירה מבין הנוכחים.
אני לא זוכרת מי הייתה האישיות הידועה שהואשמה באותם ימים בהטרדה מינית, אבל השיחה התגלגלה כמו מעצמה לנושא. כמה מהגברים (משכילים, בוגרים, חלקם אבות לבנות) הסכימו ביניהם שאם מישהו היה מטריד את הבת שלהם הם כבר היו מפרקים לו את הצורה.
שאלתי: "בנות כמה הילדות‭“?‬ אמרו לי: ‭.“19 ,16 ,14"‬ אמרתי: "אז כבר הטרידו אותן. ויותר מפעם אחת. אתם פשוט לא יודעים‭.“‬ הם נחנקו מעל כוס הבירה: "לא יכול להיות‭.“‬ הסברתי להם שמישהו, מתישהו, כבר פגע בבנות שלהם. גם אם לא פיזית, תודה לאל, אז מילולית. נהג גס רוח עם חלון פתוח, עובד בפיצרייה שהעסיקה אותן בחופש הגדול, מפקד, אפילו סתם אפסנאי דרג ז‘ בבקו“ם. מישהו כבר הגיע אליהן. וזה לא מפני שהבנות שלהם בולטות בשטח או מושכות תשומת לב – זה רק בגלל שהן נולדו בנות. זה הכול. הן אפילו לא צריכות לעבוד בפרסום בשביל זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.9.2010

אמת מטרידה

קשה לי להניח את האצבע במדויק על הרגע הראשון בחיי שהרגשתי מאוימת מבחינה מינית. הזיכרון הכי מוקדם של תחושה כזו היה בגיל עשר. הייתי בכיתה ה', ולמדתי בחוג תופים. הייתה לי אפשרות ללמוד בקבוצה גדולה, אבל הבנתי ששיעור פרטי יאפשר לי להתקדם מהר יותר, וכך הגעתי לחדר קטן במתנ"ס, שישב בו בחור צעיר וזיפי והרעיש על המערכת.

השיעורים היו בסדר, משעממים בחדגוניותם, אבל משהו במורה ההוא טרד את מנוחתי. אולי זו הייתה הדרך שהוא בחן אותי ואת חברותיי בהפסקות, אולי המחמאות שהרעיף על שערי הארוך. הוא לא ניסה להתקרב ולא נגע, אבל משיעור לשיעור חשתי בטוחה פחות לשהות אתו ביחידות.

הטריגר לעזיבת החוג היה מגוחך, ומעולם לא סיפרתי אותו לאיש: יום אחד באמצע השיעור רכן המורה לתיקו ושלף מכונת גילוח. הוא פשוט ישב שם מולי בזמן שניסיתי להתרכז במקצבים והתגלח באטיות, העביר את המכונה בתנועות סיבוביות ארוכות על לחייו וסנטרו, ליטף את חזהו והביט בי. פעולה טיפשית וחסרת משמעות לכאורה, אבל היום אני יודעת מה היה הדבר שהבהיל אותי ושאז לא ידעתי לקרוא לו בשם: הייתה שם הפגנת גבריות, אקט של אינטימיות (תחשבו על צפייה בבן/ בת זוגכם בזמן גילוח) שלא היה לו מקום בין מורה בן שלושים לתלמידה בבית ספר יסודי. בסיום אותו שיעור ארזתי את המקלות בתיק והלכתי שלא על מנת לחזור. להורים סיפרתי שנמאס לי, והשתדלתי להתחמק מהמורה ההוא.

שבע שנים לאחר מכן נתקלתי בו שוב במקרה, כשבא ללוות בתיפופיו מופע מחול בתיכון שלמדתי בו. זיהיתי אותו מיד – אותו גוף צנום והליכה משתרכת, אותן ידיים ארוכות, אפילו אותם משקפי שמש עגולים אה לה-ג'ון לנון. באחת ההפסקות התיישב לידי בחצר. הציע סיגריה. ניסה להתחיל. הוא לא זיהה, ואני לא טרחתי להזכיר לו.

דמיינו את האצטדיון הגדול ביותר בארץ. כעת מלאו אותו נשים בכל הגילים, ובקשו מכל מי שעברה הטרדה מינית בימי חייה לקום. אני מוכנה להתערב על כל מה שיש לי שלא תישאר אישה אחת ישובה במקומה. איך? פשוט מאוד: אין אישה במדינה הזו שלא חוותה פעם אחת לפחות הטרדה על רקע מיני. רק משום שהיא אישה. לא רק נשים צעירות, יפות או פרובוקטיביות מוטרדות – ההטרדה מגיעה דווקא במצבים בלתי צפויים ואפילו לא מיניים, לנשים מכל גיל ומצב צבירה.

אפשר להתווכח על מידת האיום הממשי בחוויה שעברתי עם אותו מורה לתופים, אבל בשנים שלאחר מכן ועד היום חוויתי הטרדות ממשיות בכמות שמספיקה למלא דו"ח של עמותת "בצלם":
הבחור האמריקני החביב וחובש הכיפה שנעמד לידי בתחנת אוטובוס בצהרי היום וביקש באנגלית מנומסת שאוריד את החולצה ואתן לו לחזות בזוג שדיי שזה מכבר מלאו להם 14; צמד הבחורים שעצר במקביל למדרכה וניסה לשכנע אותי לעלות למכונית ולבצע בהם מין אוראלי; הצעיר המטופח שניגש אליי בשדרות רוטשילד ביום שישי ב-14:00 ושאל אם אני באה אליו לדירה להזדיין; אין-ספור הפעמים שהוצמדתי בעל כורחי לאגנים של גברים זרים במסיבות, נלפתת בכוח על ידי זרועות שעירות, ולבסוף, כעונש על סירובי להתמסר, נדחפת הלאה בגסות.

כששומעים בחדשות על עוד מקרה של מפורסם שנחשד בהטרדה מינית, לרוב מדמיינים בוס שנטפל למזכירה שלו, אבל אף אחד לא מתעסק בהטרדות היום-יומיות, אלו שכמה עצוב, כבר למדנו לחיות אתן בלי שתזוז לנו שערה מהפריזורה.

מי שיעיין בחוק למניעת הטרדה מינית (גוגל קל ואתם שם) ימצא שם הוראות מפורשות מאוד: הצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעתו, התייחסות מבזה או משפילה לאדם ביחס למינו – במקרה כזה גם תקרית חד-פעמית תהיה הטרדה מינית. כן, גם ההוא שצעק לך באמצע הרחוב משהו על המפרט הטכני של הוואגינה שלך ומה שהוא היה רוצה לעשות לה – גם הוא מטריד. אפילו שמאז לא ראית אותו. מטריד – לא משוגע, לא ערס, ובטח לא "שובב".

כותרות השבוע האחרון שרטו במקצת את ציפוי הבועה של ס' ושלי. ויכוחים רותחים ניצתו והעיפו מילים חמוצות. ס' הוא נציג קלאסי של דור שמצד אחד נולד לתוך הסחבקייה הגסה של עייזר ויצמן ושאר חובבי המיידלעך, ומצד אחר הגיע לבגרות בתקופה שנשים צוברות כוח והשפעה שאינם מאפשרים עוד (ולו למראית עין) לנהוג בהן כחפצים.

עבור כמה מהגברים הכוח הזה נדמה כאיום על מעמדם ועל המשך קיומם. קשה לי לפעמים להסביר לו שזו טעות, וקשה עוד יותר לשכנע אותו שגם היום נשים מאוימות בגלל היותן נשים יום-יום ושעה-שעה.

גם כשאני שולפת את נשק יום הדין ואומרת "תתאר לעצמך שהיו מדברים לבת שלך ככה", לא תמיד אנחנו מגיעים להסכמה. ס' רואה נשים שהפכו דורסניות בשם איזו אידאולוגיה שהיא רק מסווה לאלימות, ומריח סכנה. גם אני רואה אותן, אבל הן מיעוט לעומת השאר: נשים שעדיין משלמות את המחיר על היותן נשים.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 3.3.2010