עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

View this post on Instagram

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (she/her) (@bodyposipanda) on Aug 30, 2015 at 10:36am PDT

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

View this post on Instagram

Ohemaa bikini set NOW AVAILABLE IN SIZES👙👙👙 1-3x #swimwear #plussize #plussizestyle #plussizefashion #plussizeboutique #fatkini #fatshion #akwea

A post shared by Plus Size Clothing (@akwea) on May 11, 2016 at 7:37am PDT

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.

מראה מראה שעל הקיר

הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- נראה שאין אישה בעולם שבאמת אוהבת את הגוף שלה, את כל כולו. אפילו לדוגמניות יש תלונות. בעצם- לדוגמניות יש אפילו יותר תלונות. הכל עניין של סטנדרטים. בחורף עוד אפשר להסתדר, מעילים, סוודרים, ממילא כולם נראים כמו גושי צמר עם ערדליים. אבל אז מגיע האביב ומיד אחריו הקיץ. ובקיץ אין איפה להסתתר. הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- לי. אומרים לי "את צעירה", נשים מבוגרות ממני אומרות "הלוואי שהיה לי הגוף שלך". אבל הן לא ראו אותי בלי בגדים. בבגדים הכל איכשהו מסתדר- וממילא אני הולכת עם בטן בפנים מאז שאני בת 8. תארו לכם: אני מכניסה את הבטן שלי כבר שמונה עשרה שנה! מעניין אם יש שיא גינס כזה שאפשר להירשם אליו.

אז מה אני רואה כשאני מביטה במראה?

אני רואה אישה צעירה, עם בטן שלא הייתה וכנראה לא תהיה לעולם שטוחה. עם פופיק עגול, לא מאורך ומתוח כמו אצל הבחורות הרזות. לידו צלקת עגולה קטנטונת מניתוח הסרת נקודת-חן מדאיגה. מעל הבטן, על הצלעות, יש מין שתי כריות שומן קטנות שיש לי מאז שאני קיימת. אולי לכולן יש כאלה אבל בניגוד לכולן אצלי הן לא חוסות בצילו של זוג שדיים. כי אין לי. וזה כואב יותר מהכל. שדיים הם הפיצוי שהאבולוציה העניקה לבנות אנוש, צ'ק פתוח לכיסוי כל פגם אפשרי שעלול לצוץ. פנים לא יפות? רגליים קצרות? ישבן גדול? אל דאגה, יש לך ציצים, מי מסתכל על השאר. בטח כל מי שיש לה ציצים (כלומר- הרוב) יגידו לי שאני מדברת שטויות ושהן מוטרדות בדיוק כמוני משאר הגוף שלהן. אבל אני רואה אותן ברחוב- ורואה את המבטים מהסביבה, ותאמינו לי- ציצים מקזזים הכל. טוב, כמעט הכל.

הייתי בים אתמול. ים הוא לא מקום טוב להיות בו אם את מאוד לא מרוצה מהמראה שלך. ראיתי שם אלפי סוגים שונים של גוף נשי- שזוף, לבן, רופס, מתוח, אתלטי, מרופד. כל כך הרבה בנות בביקיני, המון בנות שלכאורה לא אמורות ללבוש ביקיני, עם בטנים וישבנים בולטים, עם צמיגים או צלוליט, וכולן מרגישות נוח עם עצמן, קמות ומתיישבות בלי להסתיר את הבטן, בלי לבדוק אם יש להן קפלים, בלי לכסות בחולצה או מגבת, בלי לתקן את עצמן כל דקה. כי בביקיני- הכלל מאוד פשוט: יש ציצים – אין דאגות.

תחסכו ממני את קינות ה"אין לך מושג כמה זה לא נוח, הייתי מתה לחזה קטן, זה כואב בגב ואי אפשר לישון על הבטן". תוותרו, באמת. קשה לי לתאר את העוצמה של ההיעדר, את החוסר הפיזי הזה ומה שהוא עושה. אתן באמת מסוגלות להבין איך זה לחיות בלי איבר נשי כל כך בלעדי, כל כך חסר תחליף? מה זה להרגיש בכל שמלה, בכל חולצה, בכל חזייה, כמו ילדה שמודדת את הבגדים של אמא? מה זה להרגיש את היד של אהובך חולפת שם בלי להתעכב- כי אין על מה להתעכב? חסרה. אני אישה חסרה.

אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה עם הנשיות שלי. כלומר- התפתחות הדימוי הנשי שלי קרתה במקביל לאי-התפתחותו של החזה שלי, וברור שיש לזה השפעה. אבל לא רק החזה: מידת כף הרגל שלי היא 41, גדולה במידה אחת או שתיים מהמידה הישראלית הממוצעת של כף הרגל הנשית. ובכל זאת, בכל רכישת נעליים, גורמים לי להרגיש כמו נכה. "41?! אני אבדוק", "תנסי את זה, זה 40 גדול", "היה לנו רק אחד במידה הזאת", "יש לנו עד 40". ולא תגידו 43 (שיש גם נשים שזו המידה שלהן ואלוהים יודע מה הן עושות). ועד שכבר מביאים מידה 41, זו מידה 36 שתפרו לסינית עם כף הרגל הכי גדולה בכפר והגדילו קצת, שיהיה מבחר.

ומה עם השאר? היקף המותניים שלי התרחב מעט בחצי השנה האחרונה. מידה 40, לא יותר. אבל זהו, שם נעצרת היכולת שלי לרכוש בגדים. הכל קטן, הכל צמוד, הכל צפוף. בשבוע שעבר ניסיתי לקנות כמה דברים לקיץ. עברתי בין החנויות, מדדתי 20 פריטים בכל אחת- וכלום. חזרתי במכונת זמן לכיתה ד', ילדה שמנה שבוכה בתא מדידה וצובטת לעצמה את הבטן המגעילה מול המראה, חושבת איך אפשר לחתוך אותה בלי שיכאב מדי.

אוקיי, אז יש לי פנים יפות. אולי שבוע בחודש אני יכולה להביט בהן בלי לרצות להידרס. צלקות ישנות של אקנה על הלחיים, נקודות אדומות, חצ'קון כואב שהתעורר פתאום והביא חברים למסיבה. איך אפשר לצאת בגיל 26 עם פרצוף כזה מהבית, כשכולם מסביב כבר עברו את השלב הנורא הזה? כל כך נמאס לי. נמאס לי להתאפר על תקן הסוואה, צבעי מלחמה שנועדו להסתיר. אני רוצה לצאת מהבית בלי להתאפר, בלי למרוח את השכבות המוכרות כל כך- קונסילר, מייקאפ, פודרה, סומק. לצאת כמו שאני, להזיע בלי שהאיפור יירד. לא להיות משועבדת כל חיי לכיסוי הזה. להיות יפה גם בלעדיו. להיות צחת-פנים, אישה צעירה רגילה. לשים רק מסקרה או ליפסטיק וזהו. אני רואה בנות בלי איפור ומתה מקנאה. הבטחון הזה! אין להן מושג איך זה מרגיש, הידיעה הזו שהפנים שלך לא מספיק טובים כמו שהם. מי שרואה תמונות שלי אומר "את כ"כ פוטוגנית!" אבל זה שקר של מצלמה דיגיטלית: כשאני מצלמת את עצמי אני לוקחת 80 תמונות. 2 מתוכן, מקסימום, מתפרסמות. אף אחד לא יודע כמה רעות היו ה78 שהלכו לפח.

לא פנים, לא מותניים, לא שדיים, לא כפות רגליים-
מה נשאר?

אני שונאת את עצמי עכשיו. ורוצה שזה יעבור, אבל לא יודעת איך.

אישה בורחת מבשרה

בשבוע שעבר הגיעה אמא שלי לביקור בעיר הגדולה. בדרך כלל אנחנו מנצלות את הזמן לטובת רביצה על המיטה שלי, עישון סיגריות בשרשרת ופולחן הנשים המסתורי שנקרא "להוציא שחורים" (אין קשר לאפרטהייד), אבל הפעם העיבה עננה על הבילוי המשותף: אימא שלי ביקשה שאבוא אתה לקנות בגדים.

בסרטים זה קל ונעים – אישה פוסעת אל תוך חנות, כמה מוכרות מכרכרות סביבה, תלבושת או שתיים מוחלפות בתא המדידה המרווח, והופ – כבר היא מחוץ לחנות, צועדת באושר, ושקיות נייר צבעוניות עצומות משתלשלות מזרועותיה השזופות. כבר באותו ערב היא תדהים את הדייט שלה בשמלה קוקטית עם גב חשוף וחריץ שדיים בעומק הגרנד קניון. במציאות, איך לומר, המצב שונה מעט.

במקרה שלי עוד מדובר בחוויה סבירה יחסית – אני מעדיפה לבחור בגדים לבד, במהירות, יודעת מה אני אוהבת, ולא נותנת לאף אחד להשפיע עליי, וזה מאפשר לי למצות קניון שלם בשעה בלי התלבטויות מיותרות.

גם הגזרה שלי, במצבה הנוכחי, נמצאת פחות או יותר על הסקאלה שיצרני האופנה מכוונים אליה, אבל גם אני נתקלת בלא מעט קטסטרופות: מכנסיים שאפילו הסינית ששימשה להם מודל מתקשה להידחס לתוכם, חולצות שנתפרו למידתה של אישה דמיונית האוחזת בשדיים בגודל דאבל די וטליה של ילדה בת תשע, והנורא מכול: חנויות שלמות עמוסות סחורה שכל כולה מתנאה במידה one size.

כבר שאלתי פה בעבר, ואשאל זאת שוב: מניין נולד המונח "ואן סייז"? לגברים יש סמול, מדיום, לארג' וכן הלאה. אף אחד לא מעז לומר לקהל הצרכנים הגברי "תתאימו למידה היחידה שיש לנו או שתלכו לקנות במקום אחר".
עולם האופנה לוקח בחשבון שלגברים יש רוחב כתפיים שונה, שרירים, כרס ושאר מאפיינים המבדילים אותם זה מזה. נשים צריכות להסתפק בוואן סייז, אותה מידה עלומה שמתבססת על ההנחה כי לכל הנשים ביקום יש אותו היקף ירכיים, בטן שטוחה, ישבן הדוק, רגליים באורך שלושים קילומטרים וציצים שיכולים לשמש כריות אוויר בעת תאונה.

לא זרועות רופסות, לא תחת בתהליכי התרחבות, ובטח לא כרס. עברת את גיל ארבע ואת מחפשת בגדים? תקבעי תור לפלסטיקאי, ותתחילי להקיא את כל מה שאת אוכלת גברת או שתצטרכי לחפש בגדים במעיין שטוב, אותו מוסד ירושלמי ותיק שמאז 1940 מלביש דורות של חרדיות בכל הגילים, הצורות ומצבי הצבירה.

בפרצוף נחוש ואגרופים קפוצים יצאנו אמא ואני למסע הציד, ובראשי מחשבה אחת: איך למזער את ההשפלה. אתם יכולים להתרשם עד מחר מכל מיני קמפיינים שמדברים על "נשים אמיתיות" ועל זה שחמישים הוא הארבעים החדש, אבל עולם האופנה הישראלי היה מעדיף שתמותי בגיל ארבעים, ואם אפשר, קצת לפני כן.

אם העזת להישאר בחיים ולשאת עלייך יותר מגרם עודף, נגזר גורלך. עלייך להיענש ולתור אחר מלבושים בתוך גיהינום העיצוב אשר רשתות מסוימות בוחרות משום מה לשווק ל"נשים בשלות". קודם כול, מיעוט המותגים מדבר בעד עצמו. שלוש-ארבע רשתות פונות לקהל הזה, וזהו. גם מישהי עשירה במיוחד תתקשה למצוא מקום ראוי לפוצץ בו את תכולת ארנקה.

מלבד זה, הרשתות האלה עושות הכול כדי להימנע מזיהוי עם הלקוחות שלהן. הנה, קרייזי ליין, אותה רשת חביבה שמייצרת בגדים נאים במגוון מידות ושרוב הקונות בה הן נשים מעל גיל 45 במידה 44 ומעלה, החליפה לאחרונה את הפרזנטורית שלה, ובחרה דווקא בגלית גוטמן.
כן, אותה גוטמן שנולדה בשנת 1972 וגם אחרי שתי לידות מתגאה בירכיים גפרוריות, בטן שקועה ומותניים של בת הים הקטנה. גוטמן היא אישה בשלה כמו שיאיר לפיד הוא הישראלי הממוצע. כל קשר בינה ובין הקהל האמיתי של קרייזי ליין מקרי בהחלט.

אם חצית את מחסום הפרזנטורית (ואל תסבנו אותי עם נועה תשבי – עבור הקונות הקבועות של מתאים לי מידה 42 היא חלום רחוק), המלאי הרגיל בחנויות יעשה לך שחור בעיניים. זו לא מטפורה – שנים אחרי שהוכח כי אפשר ליצור בגדים נאים למידות גדולות במגוון צבעים, המוטו המיושן "שחור זה מרזה" עדיין מושל בכיפה.
מכנסיים שחורים, טוניקות שחורות, שמלות שחורות, שכמיות שחורות – אז מה אם או-טו-טו יוני ותכף כולנו נפנטז על לפשוט מעצמנו את העור ולהניח אותו לצינון על המזגן? את מבוגרת, יש לך עודף משקל, תגידי תודה שהסתפקנו בזה ולא הכנסנו לקטלוג את הבורקה האפגנית, אמא טאליבן שיק.

פתאום לוכד את עינייך הבהוב צבעוני. את רצה אליו בטרם ייעלם כפטה מורגנה, מסיטה את שאר הקולבים ותולשת אותו מהמדף, מגלה שמדובר בטוניקה עם פסים. פסים לרוחב! בשם הוויסקוזה הקדושה – הרי הדיבר הראשון בענף הטקסטיל הוא "לא תעשה לך כל בגד וכל מידה גדולה בדוגמת פסים עליו".
אחרי שהחזרת את המפגע באכזבה למקומו את מסתובבת אל המוכרת ששואלת "מה את אומרת על דבר כזה?" בעודה מחזיקה קולב שנשרכת ממנו עוד טוניקה, הפעם בגוון אחיד (שחור), ששרווליה רקומים פרפרים בצבעים עליזים, מצווארונה תלויים חרוזים, ובקו המותניים-כיווצים.

כנראה בגיל ארבעים כל הנשים עושות הסבה מקצועית, והופכות לגננות או למורות ביסודי. הניסיון לתת טאצ' "צעיר" לבגד מניב תוצאה מטופשת וילדותית. לא מוצא חן בעינייך? לכי תציירי בגואש או משהו.
לבסוף מצאנו. אחרי שעתיים וחצי של שיטוט עקר בין חנויות עם מוכרות שהבטיחו "גזרה נשפכת" ו"בדים שנעימים על הגוף" (לא על גוף כמו שלך, אבל תמודדי, זה מתרחב בכביסה), הגענו לסניף של רשת קטנה יחסית, עם מוכר חמוד ואדיב שליווה את אמי בכל השלבים המתסכלים של "יש את זה בעוד מידות"? ו"למה רק בשחור"? ספג באומץ את הטרטורים, והחמיא רק כשהבגד באמת ישב יפה – יצאנו מהחנות כמו בסרטים, עם השקיות והחיוך. נתראה בחורף.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 2.6.2010