משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

מודעות פרסומת

מה בנות רוצות

ד' לא יודעת מה לעשות. אתמול היא הלכה לפגוש כמה חברות בחוף הים, והיה שם גם בחור חדש, ידיד של אחת מהן. הוא אפילו לא היה יפה במיוחד, רק ניגן בגיטרה שלו באדישות, ולא צחק משום בדיחה שלה, אבל ד' מצאה את עצמה מתחילה אתו.

זוג מתנשק

זוג מתנשק SXC

אולי זה הים, אולי הערב הלח, ואולי העובדה שכבר שנתיים, מאז נפרדה מהחבר האחרון, לא בילתה עם בחור מלבד כמה חפינות מזדמנות ומגושמות בהזדמנויות שכללו גם אלכוהול וחושך.

בסוף הערב, לאחר כמה שעות של מאמץ מצדה והתעלמות מצדו, מצאה את עצמה שעונה על דלת מכונית אקראית, מתנשקת אתו בעוד הוא מעביר ידיים לא מיומנות על גופה. כמה ליטופי ציצים, נשיקה, שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה. בחור ממוצע היה מסיים את האפיזודה בחיוך, והולך הביתה בתחושת "אני גבר", אבל ד' היא בחורה, ועכשיו היא בוכה לי בטלפון: "פתאום באמצע התחלתי לחשוב", היא אומרת. "לא הבנתי מה אני עושה שם, ורציתי להפסיק".

"נו, והפסקת? " אני שואלת, בידיעה ברורה של התשובה.
"השתגעת?" היא עונה. "אני זאת שהתחלתי אתו. מה הוא יחשוב עליי אם פתאום אני אזיז לו את היד ואגיד שלא מתאים לי יותר?"
"אבל מה אכפת לך מבחור שאת מכירה רק שעתיים?"
"את לא מבינה", היא גונחת. "הוא חבר של החברות שלי, מה אם הוא יספר להן? ובפעם הבאה שניתקל אחד בשני כולם ידעו שסתם התחלתי אתו כי משעמם לי לבד ואני חרמנית. אז כבר המשכתי, את יודעת. מזל שהייתי צריכה לתפוס אוטובוס, אחרת הייתי שוכבת אתו מרוב שלא נעים לי".
היא מתקשה לעצור את שטף הדיבור, ולאט-לאט משתלטת עליי תחושה מוכרת. לוקח לי זמן להבין את מי היא מזכירה לי, ואז אני מבינה: היא נשמעת בדיוק כמוני בגיל 15.

בגיל 15 ממש רציתי חבר. הייתי מאוהבת באחד המורים שלי, טיפוס עם אף מאונקל ושי"ן שורקת, אבל מכיוון שידעתי שאין סיכוי לאיחוד ביני ובין אותו מר מושלם, הרשיתי לעצמי להסתפק במציאות העגומה של תיכוניסטים מחוצ'קנים כמוני, שההתמצאות שלהם במנעד הרגשות הנשי הייתה נמוכה רק מהבנתם באנטומיה. אף אחד מהם לא התאים לי, אבל בחרתי שלא לראות כי רציתי להאמין שאולי מתוך אחד המזמוזים העגומים האלה תצמח האהבה שקראתי עליה בספרים.

יהונתן גפן כתב פעם: "הספרים שקראת כשהיית ילדה עשו אותך אישה בודדה". באמת , איך אפשר למצוא אהבה אם בזמן שאת קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר בן הזוג הפוטנציאלי שלך חוקר את השתקפות האקזיסטנציאליזם בסרט "מקבלת בחור וגם מאחור".

מכיוון שממילא לא נחשבתי סחורה חמה במיוחד בבית הספר (חזה קטן מצד אחד וימבה פצעונים מצד אחר) חשבתי שעדיף להתפשר. לא תיארתי לעצמי שהגוף יודע טוב ממני מה הולך לי בנפש, ומה שהנפש שלי חוותה באותה תקופה היה כמו אונס. בסך הכול רציתי לצבור קצת ניסיון, כמה פיסות מידע לא תאורטיות, לשם שינוי. הרי את התאוריה ידעתי בעל פה, עכשיו כל מה שנשאר זה להתאמן, לא?

מסתבר שלא. מה שהבנים ההם ידעו על החיים ועליי לא היה דומה בכלל למה שחיפשתי. הם היו מגושמים, כמעט אלימים בחוסר הביטחון שלהם מולי. כמה מהם הפגינו דפוסי התנהגות של מילואימניק: לפיתה מכאיבה, ניסיון חדירה, איגוף לשם הטעיה, ולסיום, משנוכחו שגם הלילה הם יישארו בתולים – סיבוב על הצד במיטה, הפניית הגב ושינה מלאה נחרות ובעיטות. אני המשכתי לשכב שם על הגב, פרועת פיג' מה, בוהה בעיניים פקוחות לתוך החושך, מנסה להרגיע את הלב הדוהר בבהלה ולשכנע את עצמי שזה לא היה נורא כל כך.

אבל זה היה נורא. אין שום דבר נחמד או נעים בלהפקיר את עצמך בידיים של מישהו שאת לא אוהבת, לא נמשכת אליו ולא רוצה אותו בשום צורה. החברות שסביבך מדברות בשני קולות: מצד אחד "אל תהיי כבדה, תזרמי", ומצד אחר מזהירות אותך לא להגזים כי את יודעת בדיוק איזה דימוי יש לכאלה שזורמות.
התוצאה היא יציר כלאיים: זרימה שהופכת למפל סוחף של רגשי אשם. בהתחלה את קלילה ומנסה ליהנות כמו כולם, אבל אחר כך את רק רוצה הביתה ולמות, לא בהכרח בסדר הזה. ברגעים היחידים הארוכים שעברו עליי בחדרים זרים לא יכולתי לדמיין שעוד מישהי בעולם מרגישה כמוני.

הרי החברות נראות תמיד מרוצות ומצחקקות כשהן מספרות על ההוא מהנסיעה ל"ליל אהבה בצמח" או על הקטע שהיה להן בטיול עם המדריך. אף אחת לא מספרת על הרעד ברגליים בדרך הביתה, על הבחילה שאחרי.
לקח לי שנים להבין שאני לא לבד. שמאחורי כל החיוכים ונעיצות המרפקים והבדיחות הפרטיות מסתתרים בושה ופחד. בושה, כי אף אחת – לא אימא, לא דודה או חברה – לא תדבר אתנו לעולם על המצבים האלה ותכין אותנו לקראתם; ופחד מפני ההשפלה הצפויה לנו מידיו של הבחור התורן. כי אם אני הסכמתי להתנשק אתו, והסכמתי שייגע לי מתחת לחולצה, זה כי אני רוצה אותו.

ככה זה וזהו זה, אין נסיגות, בלי חרטות. אין דבר כזה "פתאום לא בא לי". מי שמעזה לעצור את הסחף ולומר "די" צפויה לאיומים בדבר "כאב ביצים" מעורפל במקרה הטוב, ולכתף קרה ומרושעת במקרה הרע. אף אחת לא רוצה להיות זו שמצביעים עליה בחבר'ה. לכן כל כך הרבה נערות ונשים מלבישות לנפש שלהן פאה מלאכותית ופיקסלים מטשטשים. אונסות את עצמן.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.10.2009