דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

  1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
  2. דיכאון זה לא סקסי
  3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
  4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
  5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
  6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
  7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
  8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער
אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

קשת מתחתנת

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקההיא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוךארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלוסכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקטעילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבהקנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזוםכל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעטלקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשריםלהתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

 ***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשתלא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שבריסיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקותנעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סודאהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומןאהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.

***
בסוף החודש קשת תתחתן עם אהוב ליבה. ויותר מהכל אני שמחה בשבילה על כך שאנחנו כבר מזמן לא בתיכון, ושהיא לא צריכה לשמור את האהבה שלה בסוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 15.4.2011

ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".
פלורנטין
הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

אז בבית הספר

הפעם הראשונה שאמא שלי ואני דיברנו זו עם זו הייתה כשהייתי בכיתה י'. עד אז פשוט תקשרנו רק בצעקות. ברוב המקרים, הורים וילדים מפסיקים לשוחח ומתחילים לצווח בין הגילים 12 ל-18, מכל הסיבות הנכונות: הם דואגים לנו לבגדים נקיים, אנחנו מתעקשים ללבוש שמאטעס לא מכובסים שחתכנו בסכין יפנית. הם קוראים לנו לאכול, אנחנו צועקים "לא רעב!" הם מבקשים שנבוא אתם לדודים, אנחנו מסרבים ואז נגררים בעל כורחנו ושומרים על פרצוף תשעה באב לכל אורך המפגש.

בשלב הזה הורים ומתבגרים אמורים להתעצבן, לטרוק דלתות, לריב על גרביים שנשארו בסלון ולתחזק ארסנל פצעונים מלאי מוגלה (טוב, פצעונים זה אצל המתבגרים. על האימהות נגזר לנסות למנוע מהם לפוצץ אותם ובלילה להתפלל "אלוהים, תעשה שזה יעבור להם, אני לא יכולה לראות יותר את הפרצוף הנורא הזה בבקרים").
אז איך קרה שאמא שלי ואני, שהתחלנו לריב פחות או יותר ביום שהתחלתי לומר משפטים שלמים, התפייסנו דווקא בעיצומו של גיל ההתבגרות? הסיבה לפיוס, כמו הגורם למריבה, נעוצה במוסד שמשתחררים ממנו עכשיו עשרות אלפי ילדים בקריאות שמחה: בית הספר.

הייתי תלמידה איומה. בנות, באופן כללי, נוטות להיות תלמידות טובות וממושמעות יותר, ואם בכלל הן מחליטות להתפרע, זה קורה בתיכון. אצלי הבעיות התחילו כבר ביסודי. עליתי לכיתה א' שנה מוקדם מדי, והציפיות של ההורים שלי הרקיעו שחקים. אחרי הכול, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, מאחוריי היו כבר שנתיים של לימודי פסנתר, ולכולם היה ברור שאין שום סיכוי שאלטע קופ עם פה גדול כמוני לא תהיה תלמידה מצטיינת. הם טעו בענק.

לדוגמה, יום אחד ביקשה מאתנו המורה אורנה לכתוב שיר קצר. היום שום מורה לא היה דורש זאת מילדים שרק עלו לכיתה א', אבל באותו יום חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב. כעבור כמה שעות של בהייה באוויר הבנתי שאין לי מושג מה ואיך לכתוב, ולכן פתחתי את אחד הספרים האהובים עליי והעתקתי מילה-מילה: "כלב נובח לא נושך. כלב לא נושך לא נובח. לא נושך ולא נובח, מה עושה? בורח!" סגרתי את המחברת, החזרתי את הספר למקום והייתי מרוצה.
למחרת נצטוויתי לקרוא בקול את שיעורי הבית. כשהגעתי לשורה "לא נושך ולא נובח, מה עושה" זינק ניתאי מהשולחן הסמוך, ואמר "בורח! אני מכיר את השיר הזה". באותו ערב ניהלו אמא שלי והמורה אורנה שיחת טלפון ארוכה. שנים לאחר מכן, כשהתחלתי לכתוב שירים, מישהו שאל אותי מה היה השיר הראשון שכתבתי. אמרתי "שיר של ע. הלל".

מתישהו בכיתה ב' הפסקתי להכין שיעורי בית. לא יודעת מה עבר לי בראש – אחרי הכול זו הייתה בחירה שתביא על ראשי 12 שנים של סיוט פדגוגי: צעקות בבית ובבית הספר, תעודות מחפירות ותחושת נחיתות. המבחנים התכערו בסימונים אדומים, היומן התמלא מכתבים שהייתי צריכה להחזיר עם חתימת ההורים (אמא, זה הזמן להתוודות – זייפתי את החתימה שלך בערך 5,000 פעם בין השנים 1990 ל-1994). כלום לא עזר. בפעמים שנתפסתי בשקר נאלצתי לסבול שעות ארוכות בישיבה ליד שולחן המטבח, מנסה להבין איזו פעולה באה לעזאזל אחרי שמכפילים את המספר שבראש הטור. "מה יש פה לא להבין?" הייתה התגובה הנצחית לאנחות הייאוש שלי. תמיד זה נגמר בדמעות. תוסיפו למשוואה גם את הבעיות החברתיות הקשות שהיו לי בכיתה, ותקבלו ילדה ששוקלת להתאבד בדקירת סרגל זווית, רק לא ללכת בבוקר לבית הספר. אחרי הכול, חיכה לי רק עוד יום של התחמקות מהתלמידים, מהמורים, ובבית – להתחמק מההורים, לפני שיגלו שיש לי שיעורי בית.

קל להבין את אמא שלי – היא באמת לא הבינה מה הבעיה של הבת הבכורה שלה, שלא מסוגלת לפתור שלוש שאלות מחורבנות בתנ"ך או להתאמן על יצירה של באך. האם נורמלי לצפות מילדה לא יפנית בת שבע לשבת במשך יותר מחצי שעה רצופה ליד הפסנתר? אולי. עובדה שכל מי שלמד אצל המורה שלי אז לואיזה יופה מופיע היום בקונצרטים מסביב לעולם. במרתף שלה בטח יש לוח מטרה עם התמונה שלי – הכישלון היחיד שלה כמורה לפסנתר.
בסוף השנה הפסקתי לנגן, ושברתי את לבה של אמי. אולי הכאב הזה הניע אותה להפוך את הלימודים למלחמה. הקזוס בלי הביתי של משפחת אסטרייכר. בכל ערב היא פתחה את הילקוט שלי בהבעה מאיימת – אוי ואבוי אם יתגלו בפנים שיעורי בית שלא נעשו.

דווקא אז, רגע לפני השינה, התלקח הבית באש תופת: "למה את עושה לי את זה? בשביל מי אני מתאמצת? את יודעת שלבת של השכנה יש רבע מהשכל שלך והיא תלמידה מעולה?" הרבה ערבים בילדותי נגמרו כשאמא שלי מעלה עשן בסלון ואני בוכה בחדר שחלקתי עם אחי הצעיר. לא משנה כמה צעקות ופליקים חטפתי – לא הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי כבדה מדי עבורי.
בכיתה ז' השתנה מצבי החברתי מקצה אל קצה: הגעתי לבית הספר לאמנויות בירושלים, מצאתי חברים, ולראשונה התאפשר לי להיות משהו אחר מלבד אפס. בלימודים עצמם לעומת זאת, חוץ מהברקות קבועות בספרות ותאטרון, נשארתי אותו דרעק. פשוט המשכתי את מסורת ה"אין שיעורי בית" מהיסודי. פעמיים בשנה היה מגיע המכתב שבישר להוריי את סילוקי מבית הספר, ופעמיים בשנה נמצא בחדר המורים המלאך הגואל שנאבק למעני והציל אותי מרוע הגזרה.

בנקודה מסוימת הפכו העניינים עם אמא לבלתי נסבלים. התחלתי לישון אצל מורה שאימצה אותי כבת אלטרנטיבית והקצתה לי ספה ומברשת שיניים. הייתי מגיעה הביתה, נתקלת בחומה של תלונות כלפיי ובורחת לסלון של המורה, ישנה שם שבוע ושוב מנסה את מזלי בבית. בבוקר שלמחרת אחת ההתנגשויות הקשות בבית הגיעה אמא שלי לבית הספר. אמרתי לה: או שאת מפסיקה לחטט לי בילקוט ולשאול על הלימודים או שאין לנו מה לדבר יותר.
לא יודעת אם האיום שלי עשה את העבודה או שאמא שלי הבינה בעצמה שמדובר בקרב אבוד, אבל היא למדה להרפות. בסוף יצאתי די בסדר, והעיקר – התחלנו לדבר. ללימודים של אחי הקטן היא כבר התייחסה בשוויון נפש. השבוע הוא הביא תעודה מלאה מאיות. הודעתי לו שהוא בושה למשפחה. ככה לשבור מסורת?

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.6.2010