משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011

מודעות פרסומת

קשת מתחתנת

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקההיא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוךארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלוסכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקטעילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבהקנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזוםכל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעטלקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשריםלהתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

 ***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשתלא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שבריסיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקותנעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סודאהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומןאהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.

***
בסוף החודש קשת תתחתן עם אהוב ליבה. ויותר מהכל אני שמחה בשבילה על כך שאנחנו כבר מזמן לא בתיכון, ושהיא לא צריכה לשמור את האהבה שלה בסוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 15.4.2011

ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".
פלורנטין
הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

אז בבית הספר

הפעם הראשונה שאמא שלי ואני דיברנו זו עם זו הייתה כשהייתי בכיתה י'. עד אז פשוט תקשרנו רק בצעקות. ברוב המקרים, הורים וילדים מפסיקים לשוחח ומתחילים לצווח בין הגילים 12 ל-18, מכל הסיבות הנכונות: הם דואגים לנו לבגדים נקיים, אנחנו מתעקשים ללבוש שמאטעס לא מכובסים שחתכנו בסכין יפנית. הם קוראים לנו לאכול, אנחנו צועקים "לא רעב!" הם מבקשים שנבוא אתם לדודים, אנחנו מסרבים ואז נגררים בעל כורחנו ושומרים על פרצוף תשעה באב לכל אורך המפגש.

בשלב הזה הורים ומתבגרים אמורים להתעצבן, לטרוק דלתות, לריב על גרביים שנשארו בסלון ולתחזק ארסנל פצעונים מלאי מוגלה (טוב, פצעונים זה אצל המתבגרים. על האימהות נגזר לנסות למנוע מהם לפוצץ אותם ובלילה להתפלל "אלוהים, תעשה שזה יעבור להם, אני לא יכולה לראות יותר את הפרצוף הנורא הזה בבקרים").
אז איך קרה שאמא שלי ואני, שהתחלנו לריב פחות או יותר ביום שהתחלתי לומר משפטים שלמים, התפייסנו דווקא בעיצומו של גיל ההתבגרות? הסיבה לפיוס, כמו הגורם למריבה, נעוצה במוסד שמשתחררים ממנו עכשיו עשרות אלפי ילדים בקריאות שמחה: בית הספר.

הייתי תלמידה איומה. בנות, באופן כללי, נוטות להיות תלמידות טובות וממושמעות יותר, ואם בכלל הן מחליטות להתפרע, זה קורה בתיכון. אצלי הבעיות התחילו כבר ביסודי. עליתי לכיתה א' שנה מוקדם מדי, והציפיות של ההורים שלי הרקיעו שחקים. אחרי הכול, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, מאחוריי היו כבר שנתיים של לימודי פסנתר, ולכולם היה ברור שאין שום סיכוי שאלטע קופ עם פה גדול כמוני לא תהיה תלמידה מצטיינת. הם טעו בענק.

לדוגמה, יום אחד ביקשה מאתנו המורה אורנה לכתוב שיר קצר. היום שום מורה לא היה דורש זאת מילדים שרק עלו לכיתה א', אבל באותו יום חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב. כעבור כמה שעות של בהייה באוויר הבנתי שאין לי מושג מה ואיך לכתוב, ולכן פתחתי את אחד הספרים האהובים עליי והעתקתי מילה-מילה: "כלב נובח לא נושך. כלב לא נושך לא נובח. לא נושך ולא נובח, מה עושה? בורח!" סגרתי את המחברת, החזרתי את הספר למקום והייתי מרוצה.
למחרת נצטוויתי לקרוא בקול את שיעורי הבית. כשהגעתי לשורה "לא נושך ולא נובח, מה עושה" זינק ניתאי מהשולחן הסמוך, ואמר "בורח! אני מכיר את השיר הזה". באותו ערב ניהלו אמא שלי והמורה אורנה שיחת טלפון ארוכה. שנים לאחר מכן, כשהתחלתי לכתוב שירים, מישהו שאל אותי מה היה השיר הראשון שכתבתי. אמרתי "שיר של ע. הלל".

מתישהו בכיתה ב' הפסקתי להכין שיעורי בית. לא יודעת מה עבר לי בראש – אחרי הכול זו הייתה בחירה שתביא על ראשי 12 שנים של סיוט פדגוגי: צעקות בבית ובבית הספר, תעודות מחפירות ותחושת נחיתות. המבחנים התכערו בסימונים אדומים, היומן התמלא מכתבים שהייתי צריכה להחזיר עם חתימת ההורים (אמא, זה הזמן להתוודות – זייפתי את החתימה שלך בערך 5,000 פעם בין השנים 1990 ל-1994). כלום לא עזר. בפעמים שנתפסתי בשקר נאלצתי לסבול שעות ארוכות בישיבה ליד שולחן המטבח, מנסה להבין איזו פעולה באה לעזאזל אחרי שמכפילים את המספר שבראש הטור. "מה יש פה לא להבין?" הייתה התגובה הנצחית לאנחות הייאוש שלי. תמיד זה נגמר בדמעות. תוסיפו למשוואה גם את הבעיות החברתיות הקשות שהיו לי בכיתה, ותקבלו ילדה ששוקלת להתאבד בדקירת סרגל זווית, רק לא ללכת בבוקר לבית הספר. אחרי הכול, חיכה לי רק עוד יום של התחמקות מהתלמידים, מהמורים, ובבית – להתחמק מההורים, לפני שיגלו שיש לי שיעורי בית.

קל להבין את אמא שלי – היא באמת לא הבינה מה הבעיה של הבת הבכורה שלה, שלא מסוגלת לפתור שלוש שאלות מחורבנות בתנ"ך או להתאמן על יצירה של באך. האם נורמלי לצפות מילדה לא יפנית בת שבע לשבת במשך יותר מחצי שעה רצופה ליד הפסנתר? אולי. עובדה שכל מי שלמד אצל המורה שלי אז לואיזה יופה מופיע היום בקונצרטים מסביב לעולם. במרתף שלה בטח יש לוח מטרה עם התמונה שלי – הכישלון היחיד שלה כמורה לפסנתר.
בסוף השנה הפסקתי לנגן, ושברתי את לבה של אמי. אולי הכאב הזה הניע אותה להפוך את הלימודים למלחמה. הקזוס בלי הביתי של משפחת אסטרייכר. בכל ערב היא פתחה את הילקוט שלי בהבעה מאיימת – אוי ואבוי אם יתגלו בפנים שיעורי בית שלא נעשו.

דווקא אז, רגע לפני השינה, התלקח הבית באש תופת: "למה את עושה לי את זה? בשביל מי אני מתאמצת? את יודעת שלבת של השכנה יש רבע מהשכל שלך והיא תלמידה מעולה?" הרבה ערבים בילדותי נגמרו כשאמא שלי מעלה עשן בסלון ואני בוכה בחדר שחלקתי עם אחי הצעיר. לא משנה כמה צעקות ופליקים חטפתי – לא הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי כבדה מדי עבורי.
בכיתה ז' השתנה מצבי החברתי מקצה אל קצה: הגעתי לבית הספר לאמנויות בירושלים, מצאתי חברים, ולראשונה התאפשר לי להיות משהו אחר מלבד אפס. בלימודים עצמם לעומת זאת, חוץ מהברקות קבועות בספרות ותאטרון, נשארתי אותו דרעק. פשוט המשכתי את מסורת ה"אין שיעורי בית" מהיסודי. פעמיים בשנה היה מגיע המכתב שבישר להוריי את סילוקי מבית הספר, ופעמיים בשנה נמצא בחדר המורים המלאך הגואל שנאבק למעני והציל אותי מרוע הגזרה.

בנקודה מסוימת הפכו העניינים עם אמא לבלתי נסבלים. התחלתי לישון אצל מורה שאימצה אותי כבת אלטרנטיבית והקצתה לי ספה ומברשת שיניים. הייתי מגיעה הביתה, נתקלת בחומה של תלונות כלפיי ובורחת לסלון של המורה, ישנה שם שבוע ושוב מנסה את מזלי בבית. בבוקר שלמחרת אחת ההתנגשויות הקשות בבית הגיעה אמא שלי לבית הספר. אמרתי לה: או שאת מפסיקה לחטט לי בילקוט ולשאול על הלימודים או שאין לנו מה לדבר יותר.
לא יודעת אם האיום שלי עשה את העבודה או שאמא שלי הבינה בעצמה שמדובר בקרב אבוד, אבל היא למדה להרפות. בסוף יצאתי די בסדר, והעיקר – התחלנו לדבר. ללימודים של אחי הקטן היא כבר התייחסה בשוויון נפש. השבוע הוא הביא תעודה מלאה מאיות. הודעתי לו שהוא בושה למשפחה. ככה לשבור מסורת?

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.6.2010

תמרור עשור

את סוף העשור הקודם ציינתי בנשיפה על נרות שהיו נעוצים בעוגת קרם גדולה. מסביבי עמדו חמישה חבר'ה מהכיתה, וברקע התקדם מצעד שנות התשעים של גלגלצ לקראת המקום הראשון (One של U2, נרשמה אכזבה כללית). זה היה ב-30 בדצמבר 1999, יום הולדתי ה-15.

זוג

כשהגיע רגע כיבוי הנרות עצמתי עיניים, וביקשתי שלוש משאלות. כל משאלה הייתה שם פרטי: עמיחי, רועי ועוד אחד, שלא העזתי לדבר עליו אפילו עם הפסיכולוגית. עד כדי כך סודית ומופרכת הייתה ההתאהבות ההיא. ביקשתי את שלושת האנשים ההם לעצמי, וקיוויתי שמישהו באגף המשאלות יחבב אותי מספיק כדי להתקזז ולסדר לי לפחות את אחד מהם.

צה"ל עוד היה בלבנון, פיגועים הרעידו מדי פעם את ירושלים, וכל נסיעה באוטובוס הייתה רולטה רוסית מרובת משתתפים, אבל כל אלו היו רק הרקע, שגרה מעיקה שמאחוריה מסתתרות הצרות והדאגות האמיתיות: מה יהיה אתי? בת 15, עם נשיקה צרפתית אחת בלבד ברקורד (וגם היא הגיעה רק בזכות התערבות מטופשת בין חברים), אמא שלא מסוגלת לתקשר אתי בפחות מ-170 דציבלים, חצ'קונים כואבים, והנורא מכול – היעדר מוחלט של שדיים. הבנות מסביבי צימחו הרים וגבעות בזמן שאני נשארתי שטוחה כמו שולחן הפורמייקה בכיתה, שחרטתי עליו בסכין יפנית את שמות כל אהוביי המכזיבים. כולם, מלבד אחד.

אף אחד מהם לא אהב אותי בחזרה. אף אחד, אף פעם. באותה שנה הפסקתי לכתוב ביומן האישי, שניהלתי מאז כיתה ב', ועברתי לכתיבת שירים גרועים על דפי שורות צהובים במחברת היחידה, שטרחתי לסחוב לבית הספר. על מחברות נפרדות לכל שיעור כבר ויתרתי מזמן, שלא לדבר על ספרים. גאוגרפיה, תנ"ך, ערבית? אל תטרידו אותי בזוטות בזמן שמחלון הכיתה אפשר לתצפת על המגרש ואולי לראות שם את אחד מנושאי תשוקתי.

הייתי משוכנעת באמת ובתמים שאם רק אוהב חזק מספיק, אם רק אהיה עקשנית למדי, אם רק אמצא את המילים המתאימות, יקרה הנס, וכמו בשיר של חזי לסקלי, שמצוטט בפתיחת הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, המילים ייהפכו לגוף. בטחתי יותר מדי ביכולתה של אהבתי להמס כל התנגדות. חשבתי שאם אהיה הרבה בסביבה או איראה תמיד נכונה לתת את עצמי, נפש וגוף והכול, מישהו יבוא סוף-סוף ויגיד: "את כל כך אוהבת. איך אפשר שלא לאהוב אותך".

בסוף 1999 לא ידעתי כלום. שום דבר. עוד דבקתי בחלום הילדות שלי להיות שחקנית תאטרון, ולא שיערתי שההתפכחות המכאיבה ממנו נמצאת ממש מעבר לפינה. בסוף 1999 האמנתי שאין דבר חתרני יותר מללכת יחפה במרכז העיר ירושלים ולעשן נרגילה עם טבק תפוח. בסוף 1999 שנאתי את תל אביב – עיר רועשת מדי שממילא נמצאת מעבר להרי החושך.

הדבר הכי קרוב אליה היה הסדרה "פלורנטין", שעלתה לשידור שנתיים קודם לכן, אבל מלבד כמה דימויים שנחרטו בי לנצח (מבוגרים נוסעים על אופניים! סתם כך, לא רק ביום כיפור!), לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה חיים אחרים מאלו שחייתי באותו זמן. בשנת 1999 הייתי כמו החיילים היפנים שנשארו במסתור ולא ידעו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

באיחור קולוסאלי מביך גיליתי את הפינק פלויד – מתעוררת בבקרים שחורים מרוב גשם, ובלי לפקוח עיניים מושיטה יד וחובטת בכפתור ה"פליי" של המערכת, מתלבשת מהר בגלל הקור, עטופה בצליל הקודר. לא ידעתי שעשר השנים הבאות יהיו מרתקות, אך קשות ביותר – נפילות ועליות, עזיבת הבית ונסיגה מפחידה חזרה, התמוטטות ובנייה מחדש. אהבה גדולה, שתסעיר ותפרח ותלמד אותי דברים שלא העזתי לחלום, פרדה מרה ואהבה חדשה ואחרת.

אם אפגוש עכשיו את חמשת החבר'ה שהיו לצדי אז, באותו רגע של נשיפת הנרות, ואספר להם על חיי – לא אראה הפתעה בפניהם. כמה נבואות נשמעו בנוגע אליי באותו יום הולדת, כמה מהן נאמרו בצחוק, וכמה מהן ברצינות. כנראה בלי להתכוון הגשמתי כמה מהן.
"זוכר, כשהיית צעיר זרחת כמו השמש. זרח הלאה, יהלום משוגע. עכשיו המבט בעיניך, כמו חורים שחורים בשמים. זרח הלאה, יהלום משוגע".

* הציטוט תורגם מתוך השיר Shine on you crazy diamond, פינק פלויד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2010

בת 15 הייתי

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להסתובב בעולם בלי פחד. מצחיק שפעם, כשהייתה קטנה יותר, לא פחדה מכלום. הייתה מסתובבת בעיר בלילה, יחפה לפעמים, מדברת עם אנשים שנראו כמו תאונה. פעם אפילו התיישבה באמצע הכיכר והתחילה לשיר. בכסף שאנשים השליכו לתוך הכובע קנתה לעצמה קרפ צרפתי עם סירופ שוקולד, והרגישה שניצחה את השיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להיות נאהבת בחזרה על ידי האנשים שאהבה תמיד, ואף פעם לא אהבו אותה. להפסיק להיות הילדה המצחיקה, לפרוץ את הקרום העוטף אותה בזוהר נאון ומכריח אותה לנדוד כמו קין.

צילום: נועה אסטרייכר

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמילים שלה לא ילכו לאיבוד בתוך הפה אלא יצאו בהירות ושלמות אל האוויר. שהרגליים שלה יפסיקו להסתבך זו בזו, שקצות האצבעות לא יכאבו כל כך מהכסיסה. שהמילה "אהבה" לא תהיה מילה אלא גוף, שהחיים יבקעו מהספרים ויקומו לתחייה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שהחוץ מחכה לה בנשימה עצורה, תנועה קפואה שממתינה לצעד שלה, אהובים שמצפים לעפעוף, לרמז. שתיבת הדואר תתרוקן מחשבונות של ההורים ותימלא מכתבים אליה. שכל השאלות שכתבה וקיפלה ועטפה וביילה ושלחה אל הרוח יזכו פתאום לתשובה, למילה אחת: כן.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהגוף שלה יתעגל ויתרכך והזוויות לא יכאיבו כל כך כשהן פוגעות בקירות וברגלי הכיסאות כשהיא מנסה לפלס לעצמה דרך לחיים האלה, שכבדים עליה כמו מבטים באוטובוס מלא.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שכשהיד נשלחת תהיה שם יד אחרת שתתפוס אותה. להיות בטוחה שהחבל שהיא הולכת עליו מוחזק היטב משני קצותיו, ולמטה – רשת.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להכיר את התנועות הנכונות, הצבעים שלא יתנגשו זה בזה, השפה האחרת, החיצונית, של כולם. איך להחזיק את הסיגריה ואיך להסיט את השיער מהפנים ואיך לאכול בלי שהטחינה תטפטף.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהלשון תדע לעשות בתוך הפה בדיוק כמו בסרטים והמבטים ייפגשו והלב יגאה. שההליכה הביתה לא תהיה ריקה כל כך. שהאשמה תיעלם. היא, האשמה תמיד.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבטן תתמלא בעיטות שמחה קטנות. חצי שנה מתאמנת בסתר מול המראה בחדר, מבליטה את הבטן הריקה, מקמרת את הגב ומלטפת, חושבת על שמות כמו נעם ויונתן ואבשלום ודניאל ועידו. רק פעם אחת חשבה על בת. רצתה לקרוא לה שירה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת את הסוד. הרי חייב להיות סוד, מה מלבד סוד יכול להחזיק חיים לשניים. ארוחת ערב לשניים במטבח קטן עם האור הצהוב העייף מעל השולחן, והסלט והחביתה שיכינו שניהם, מפנים זה לזו את הגב, אבל אוהבים בלי מילים, בתשדורות זרמים אלחוטיות מעמוד השדרה. בכל ערב הלכה ברחוב והביטה מעלה אל המטבחים הקטנים בבניינים, חושבת איזה אושר מסתתר בכל דירה, השיחות הקטנות, תעביר את המלח, איך היה היום בעבודה, אני אוהב אותך, גם אני, בוא למיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהפנים האמיתיים שלה יתגלו מתחת לפצעים האדומים, והיופי שלה, שלא ידעה שהוא קיים, יפנה פתאום החוצה, לאוויר חמים של תחילת אפריל, כשכולם מורידים את הסוודרים ונשכבים בגופיות על האספלט החם של מגרש הכדורגל בבית הספר. שלא תצטרך להסתיר עם השיער, עם היד, עם כובע, עם כתמי איפור מגושם שגנבה מהקופסה של אימא וידעה שתחטוף צעקות. שיראו אותה כמו שהיא באמת, שהכנפיים השקופות יציצו משכמותיה הכפופות, הצוואר יימתח, והיא תעוף כאילו כל השנים היו אימון לקראת השמים.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לגשת לאיש ולתת לו ספר ובתוכו מקופלות אוזני חמור בעמודים, והוא יעבור אוזן-אוזן, ימצא את המשפט שהתכוונה אליו, ואור גדול יוצת בו, והוא יחפש אחריה ויעמוד מולה על רקע השמש של 17:00 אחרי הצהריים ויאמר "לא ידעתי, חשבתי שאת לא, אבל עכשיו, עכשיו גם אני".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמשאלות מכל עוגות יום הולדת יעלו השמימה בעשן הנרות וישתדלו שם למענה, שמלאך עייף ישלוף מכיסו פתק קמוט ויאמר "סליחה, שכחתי אותך, חכי רגע, אני רץ להביא את החצים".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבוסר החמוץ יתחלף לרכות של התחלה, שהסימנים הכחולים של הנפש יהפכו לכתמי אור כמו בשמלת השבת של חנה'לה, שפעם אחת, רק פעם אחת תחכה לה נחיתה רכה במקום כל הבטון הזה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.12.2009

חברות הכי טובות

השבוע גילתה לי הודעה מקרית בפייסבוק שהודיה, החברה הכי טובה שלי מהתיכון, עברה לגור בתל אביב. הודיה ואני נפגשנו בכיתה י'. שתינו נולדנו בירושלים וגרנו בשכונה שכל הרחובות בה קרויים על שם הרוגי מלכות ואסירי המחתרות. היינו שונות זו מזו לחלוטין. היא נולדה למשפחת מחנכים אצ"לניקית, אבל גדלה להיות נערת רוק (כן, יש דבר כזה) שהסתובבה עם ראסטפארים ופריקים מכיכר ציון, עישנה כל מה שבא ליד ונסעה בטרמפים מירושלים לכינרת בשביל לראות את אביב גפן בהופעה חיה.

אני באתי ממשפחה שמאלנית לייט של קונדיטורים ומורות לפסנתר, והפכתי לחננה מיובשת שלא עושה סמים, לא שותה אלכוהול, ובטח לא נוסעת בטרמפים. תחומי העניין המשותפים של הודיה ושלי התמצו באביב גפן וסיגריות, ובכל זאת מצאנו זו את זו כמו שורשים שמחפשים מים.

צילום: נועה אסטרייכר

כמוני, גם הודיה לא אהבה ללמוד. הסכמנו שאין הרבה תועלת בלסכם למחברות את מה שכתוב על הלוח, בטח לא כשיש יום יפה כל כך בחוץ ואפשר לטייל. הטיולים שלנו לא הסתכמו ברחובות שסביב לתיכון, אלא התארכו למסלולים רגליים ארוכים – שוק מחנה יהודה, סיבוב במדרחוב, קפה ב"בולינט" (שהיה אז ה-מקום לחילונים בירושלים), עוד קופסת וינסטון אדומה נגמרת כמו מעצמה ואין-ספור מילים.

על מה דיברנו בכל השעות, הימים, השנים ההן? על ההורים. על התחושה שלא משנה מה נעשה, לעולם לא נעמוד בציפיותיהם. על בנים (גם היא וגם אני אהבנו באותה תקופה בחורים שלא אהבו אותנו בחזרה), על סקס (היא הייתה מנוסה ממני, אבל זה לא היה קשה – באותו זמן רוב היקום היה מנוסה ממני). על אמנות. היא למדה מחול, אני – תאטרון. כשהיה חם או קר מכדי לצאת לטייל היינו מבריזות מהשיעורים, אבל נשארות בתוך בית הספר, נכנסות לחדר מחול ריק ומתיישבות ליד הפסנתר. אני הייתי מנגנת לה את השיר האחרון שלמדתי משמיעה (אביב גפן, אביתר בנאי, ערן צור. קשה לומר שהטעם המוזיקלי שלנו היה אופטימי במיוחד). בשלב מסוים היא ביקשה שאכין לה קלטות של עצמי.

יום אחד, אם מישהו ירצה לבזות אותי בפומבי, כל מה שהוא צריך זה לגנוב מהודיה את שלוש-ארבע הקסטות שהקלטתי בשבילה מהפסנתר בבית, באמצעות טייפ רקורדר דפוק וחורקני, כשהכלבה נובחת ברקע ואימא שלי קוראת לי לבוא לאכול. הודיה הייתה עדה לאחד מרגעי השיא שלי בתיכון: ברי סחרוף העלה אותי לשיר אתו על הבמה בהופעה שנתן במועדון "הצוללת הצהובה". למחרת, כשהשמועה החלה לרוץ בין הכיתות ("מה, שרת עם ברי!? שקרנית!"), הודיה הייתה זו שאישרה את הפרטים. המוניטין נשמר.

בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב נסעה הודיה עם המשלחת לפולין. אני סירבתי לנסוע. באותה תקופה ידעתי וקראתי והבנתי די על השואה שבלעה את כל משפחת אמי, ולא הרגשתי שביקור פיזי בצריפי אושוויץ יועיל לי.

בתחילת הלימודים חזרו חברי המשלחת ארצה, והודיה עמם. באותם ימים לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. היא צחקה פחות. הסתלבטה עליי פחות. לא שמחה כמו פעם. עד היום אני לא בטוחה שהבנתי איך ולמה, אבל הודיה נעשתה סגפנית. רזתה. הצהיבה.

בדרך לא דרך מצאה את הדת. כשכולנו התגייסנו הודיה התנדבה לשירות לאומי בהתנחלות בשומרון. הלכה לשיעורי ערב. ניסתה להבין דבר מה, אולי חיפשה הוראות פשוטות לחיים מסובכים. התרחקנו. התנתקנו. שנה וחצי חלפו. יום אחד שמעתי שעזבה את ההתנחלות. ביקשה מצה"ל שיגייס אותה, והוצבה במפקדת חי"ר בנצרים, עזה. אחר כך הועברה לשרת קרוב לבית, וחזרה להסתובב בירושלים. השאירה את המצוות מאחוריה, ללא חרטות. אחרי השחרור שבה לבית ההורים, ואני עקרתי למרכז הארץ. הקשר חודש באופן רופף, אחת לכמה חודשים הייתי עולה לירושלים במכונית של הוריי, ושתינו היינו מדברות ברצף כמו קודם, כל אחת וצרות האהבה שלה. אחר כך – דעיכה. שכחה? . טלפון בימי ההולדת. כן, נדבר. לא יותר.

קשה להיות חברה שלי. אני נקשרת בנקל, אך מתירה את הקשר כמעט מיד. כמעט בלתי אפשרי לשמור אתי על יחסי חברות כי משהו בי שונא את התחזוקה. כאילו הנפש שלי מוכנה לקבל אהבה והתאהבות ומשיכה עד כלות הנפש כלפי בן זוג, אבל לא בנויה לרגשות ביניים. קפה מדי פעם, או-קי. לא רע, אבל חברות אמת? מלבד חברה אחת שהכרתי דרך העבודה – כלום.

בתיכון עצמו הייתה לי רק חברת נפש צמודה אחת, בכיתה ז'. בסוף כיתה ח' היא מצאה פרטנרית מרתקת הרבה יותר, ונשרה מידיי. עד שהגיעה הודיה לתיכון, הייתי לבד. ומאז שהתפצלנו – לא מצאתי חברה שתדמה לה. ועכשיו? מחלוני ומחלונה אותו הגן נשקף. היא בדיזנגוף. אני ממש לא רחוק. היא מתחילה ללמוד. אני עובדת באותן שעות. בסוף השבוע ניפגש, לראשונה אחרי יותר משנה, ונראה. מי יודע, אולי זו תחילתה של ידידות נפלאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.10.2009