תמרור עשור

את סוף העשור הקודם ציינתי בנשיפה על נרות שהיו נעוצים בעוגת קרם גדולה. מסביבי עמדו חמישה חבר'ה מהכיתה, וברקע התקדם מצעד שנות התשעים של גלגלצ לקראת המקום הראשון (One של U2, נרשמה אכזבה כללית). זה היה ב-30 בדצמבר 1999, יום הולדתי ה-15.

זוג

כשהגיע רגע כיבוי הנרות עצמתי עיניים, וביקשתי שלוש משאלות. כל משאלה הייתה שם פרטי: עמיחי, רועי ועוד אחד, שלא העזתי לדבר עליו אפילו עם הפסיכולוגית. עד כדי כך סודית ומופרכת הייתה ההתאהבות ההיא. ביקשתי את שלושת האנשים ההם לעצמי, וקיוויתי שמישהו באגף המשאלות יחבב אותי מספיק כדי להתקזז ולסדר לי לפחות את אחד מהם.

צה"ל עוד היה בלבנון, פיגועים הרעידו מדי פעם את ירושלים, וכל נסיעה באוטובוס הייתה רולטה רוסית מרובת משתתפים, אבל כל אלו היו רק הרקע, שגרה מעיקה שמאחוריה מסתתרות הצרות והדאגות האמיתיות: מה יהיה אתי? בת 15, עם נשיקה צרפתית אחת בלבד ברקורד (וגם היא הגיעה רק בזכות התערבות מטופשת בין חברים), אמא שלא מסוגלת לתקשר אתי בפחות מ-170 דציבלים, חצ'קונים כואבים, והנורא מכול – היעדר מוחלט של שדיים. הבנות מסביבי צימחו הרים וגבעות בזמן שאני נשארתי שטוחה כמו שולחן הפורמייקה בכיתה, שחרטתי עליו בסכין יפנית את שמות כל אהוביי המכזיבים. כולם, מלבד אחד.

אף אחד מהם לא אהב אותי בחזרה. אף אחד, אף פעם. באותה שנה הפסקתי לכתוב ביומן האישי, שניהלתי מאז כיתה ב', ועברתי לכתיבת שירים גרועים על דפי שורות צהובים במחברת היחידה, שטרחתי לסחוב לבית הספר. על מחברות נפרדות לכל שיעור כבר ויתרתי מזמן, שלא לדבר על ספרים. גאוגרפיה, תנ"ך, ערבית? אל תטרידו אותי בזוטות בזמן שמחלון הכיתה אפשר לתצפת על המגרש ואולי לראות שם את אחד מנושאי תשוקתי.

הייתי משוכנעת באמת ובתמים שאם רק אוהב חזק מספיק, אם רק אהיה עקשנית למדי, אם רק אמצא את המילים המתאימות, יקרה הנס, וכמו בשיר של חזי לסקלי, שמצוטט בפתיחת הספר "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן, המילים ייהפכו לגוף. בטחתי יותר מדי ביכולתה של אהבתי להמס כל התנגדות. חשבתי שאם אהיה הרבה בסביבה או איראה תמיד נכונה לתת את עצמי, נפש וגוף והכול, מישהו יבוא סוף-סוף ויגיד: "את כל כך אוהבת. איך אפשר שלא לאהוב אותך".

בסוף 1999 לא ידעתי כלום. שום דבר. עוד דבקתי בחלום הילדות שלי להיות שחקנית תאטרון, ולא שיערתי שההתפכחות המכאיבה ממנו נמצאת ממש מעבר לפינה. בסוף 1999 האמנתי שאין דבר חתרני יותר מללכת יחפה במרכז העיר ירושלים ולעשן נרגילה עם טבק תפוח. בסוף 1999 שנאתי את תל אביב – עיר רועשת מדי שממילא נמצאת מעבר להרי החושך.

הדבר הכי קרוב אליה היה הסדרה "פלורנטין", שעלתה לשידור שנתיים קודם לכן, אבל מלבד כמה דימויים שנחרטו בי לנצח (מבוגרים נוסעים על אופניים! סתם כך, לא רק ביום כיפור!), לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה חיים אחרים מאלו שחייתי באותו זמן. בשנת 1999 הייתי כמו החיילים היפנים שנשארו במסתור ולא ידעו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

באיחור קולוסאלי מביך גיליתי את הפינק פלויד – מתעוררת בבקרים שחורים מרוב גשם, ובלי לפקוח עיניים מושיטה יד וחובטת בכפתור ה"פליי" של המערכת, מתלבשת מהר בגלל הקור, עטופה בצליל הקודר. לא ידעתי שעשר השנים הבאות יהיו מרתקות, אך קשות ביותר – נפילות ועליות, עזיבת הבית ונסיגה מפחידה חזרה, התמוטטות ובנייה מחדש. אהבה גדולה, שתסעיר ותפרח ותלמד אותי דברים שלא העזתי לחלום, פרדה מרה ואהבה חדשה ואחרת.

אם אפגוש עכשיו את חמשת החבר'ה שהיו לצדי אז, באותו רגע של נשיפת הנרות, ואספר להם על חיי – לא אראה הפתעה בפניהם. כמה נבואות נשמעו בנוגע אליי באותו יום הולדת, כמה מהן נאמרו בצחוק, וכמה מהן ברצינות. כנראה בלי להתכוון הגשמתי כמה מהן.
"זוכר, כשהיית צעיר זרחת כמו השמש. זרח הלאה, יהלום משוגע. עכשיו המבט בעיניך, כמו חורים שחורים בשמים. זרח הלאה, יהלום משוגע".

* הציטוט תורגם מתוך השיר Shine on you crazy diamond, פינק פלויד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 6.1.2010

בת 15 הייתי

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להסתובב בעולם בלי פחד. מצחיק שפעם, כשהייתה קטנה יותר, לא פחדה מכלום. הייתה מסתובבת בעיר בלילה, יחפה לפעמים, מדברת עם אנשים שנראו כמו תאונה. פעם אפילו התיישבה באמצע הכיכר והתחילה לשיר. בכסף שאנשים השליכו לתוך הכובע קנתה לעצמה קרפ צרפתי עם סירופ שוקולד, והרגישה שניצחה את השיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להיות נאהבת בחזרה על ידי האנשים שאהבה תמיד, ואף פעם לא אהבו אותה. להפסיק להיות הילדה המצחיקה, לפרוץ את הקרום העוטף אותה בזוהר נאון ומכריח אותה לנדוד כמו קין.

צילום: נועה אסטרייכר

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמילים שלה לא ילכו לאיבוד בתוך הפה אלא יצאו בהירות ושלמות אל האוויר. שהרגליים שלה יפסיקו להסתבך זו בזו, שקצות האצבעות לא יכאבו כל כך מהכסיסה. שהמילה "אהבה" לא תהיה מילה אלא גוף, שהחיים יבקעו מהספרים ויקומו לתחייה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שהחוץ מחכה לה בנשימה עצורה, תנועה קפואה שממתינה לצעד שלה, אהובים שמצפים לעפעוף, לרמז. שתיבת הדואר תתרוקן מחשבונות של ההורים ותימלא מכתבים אליה. שכל השאלות שכתבה וקיפלה ועטפה וביילה ושלחה אל הרוח יזכו פתאום לתשובה, למילה אחת: כן.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהגוף שלה יתעגל ויתרכך והזוויות לא יכאיבו כל כך כשהן פוגעות בקירות וברגלי הכיסאות כשהיא מנסה לפלס לעצמה דרך לחיים האלה, שכבדים עליה כמו מבטים באוטובוס מלא.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שכשהיד נשלחת תהיה שם יד אחרת שתתפוס אותה. להיות בטוחה שהחבל שהיא הולכת עליו מוחזק היטב משני קצותיו, ולמטה – רשת.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – להכיר את התנועות הנכונות, הצבעים שלא יתנגשו זה בזה, השפה האחרת, החיצונית, של כולם. איך להחזיק את הסיגריה ואיך להסיט את השיער מהפנים ואיך לאכול בלי שהטחינה תטפטף.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהלשון תדע לעשות בתוך הפה בדיוק כמו בסרטים והמבטים ייפגשו והלב יגאה. שההליכה הביתה לא תהיה ריקה כל כך. שהאשמה תיעלם. היא, האשמה תמיד.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבטן תתמלא בעיטות שמחה קטנות. חצי שנה מתאמנת בסתר מול המראה בחדר, מבליטה את הבטן הריקה, מקמרת את הגב ומלטפת, חושבת על שמות כמו נעם ויונתן ואבשלום ודניאל ועידו. רק פעם אחת חשבה על בת. רצתה לקרוא לה שירה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת את הסוד. הרי חייב להיות סוד, מה מלבד סוד יכול להחזיק חיים לשניים. ארוחת ערב לשניים במטבח קטן עם האור הצהוב העייף מעל השולחן, והסלט והחביתה שיכינו שניהם, מפנים זה לזו את הגב, אבל אוהבים בלי מילים, בתשדורות זרמים אלחוטיות מעמוד השדרה. בכל ערב הלכה ברחוב והביטה מעלה אל המטבחים הקטנים בבניינים, חושבת איזה אושר מסתתר בכל דירה, השיחות הקטנות, תעביר את המלח, איך היה היום בעבודה, אני אוהב אותך, גם אני, בוא למיטה.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהפנים האמיתיים שלה יתגלו מתחת לפצעים האדומים, והיופי שלה, שלא ידעה שהוא קיים, יפנה פתאום החוצה, לאוויר חמים של תחילת אפריל, כשכולם מורידים את הסוודרים ונשכבים בגופיות על האספלט החם של מגרש הכדורגל בבית הספר. שלא תצטרך להסתיר עם השיער, עם היד, עם כובע, עם כתמי איפור מגושם שגנבה מהקופסה של אימא וידעה שתחטוף צעקות. שיראו אותה כמו שהיא באמת, שהכנפיים השקופות יציצו משכמותיה הכפופות, הצוואר יימתח, והיא תעוף כאילו כל השנים היו אימון לקראת השמים.

היא כל כך רצתה להיות גדולה – לגשת לאיש ולתת לו ספר ובתוכו מקופלות אוזני חמור בעמודים, והוא יעבור אוזן-אוזן, ימצא את המשפט שהתכוונה אליו, ואור גדול יוצת בו, והוא יחפש אחריה ויעמוד מולה על רקע השמש של 17:00 אחרי הצהריים ויאמר "לא ידעתי, חשבתי שאת לא, אבל עכשיו, עכשיו גם אני".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמשאלות מכל עוגות יום הולדת יעלו השמימה בעשן הנרות וישתדלו שם למענה, שמלאך עייף ישלוף מכיסו פתק קמוט ויאמר "סליחה, שכחתי אותך, חכי רגע, אני רץ להביא את החצים".

היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבוסר החמוץ יתחלף לרכות של התחלה, שהסימנים הכחולים של הנפש יהפכו לכתמי אור כמו בשמלת השבת של חנה'לה, שפעם אחת, רק פעם אחת תחכה לה נחיתה רכה במקום כל הבטון הזה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.12.2009

חברות הכי טובות

השבוע גילתה לי הודעה מקרית בפייסבוק שהודיה, החברה הכי טובה שלי מהתיכון, עברה לגור בתל אביב. הודיה ואני נפגשנו בכיתה י'. שתינו נולדנו בירושלים וגרנו בשכונה שכל הרחובות בה קרויים על שם הרוגי מלכות ואסירי המחתרות. היינו שונות זו מזו לחלוטין. היא נולדה למשפחת מחנכים אצ"לניקית, אבל גדלה להיות נערת רוק (כן, יש דבר כזה) שהסתובבה עם ראסטפארים ופריקים מכיכר ציון, עישנה כל מה שבא ליד ונסעה בטרמפים מירושלים לכינרת בשביל לראות את אביב גפן בהופעה חיה.

אני באתי ממשפחה שמאלנית לייט של קונדיטורים ומורות לפסנתר, והפכתי לחננה מיובשת שלא עושה סמים, לא שותה אלכוהול, ובטח לא נוסעת בטרמפים. תחומי העניין המשותפים של הודיה ושלי התמצו באביב גפן וסיגריות, ובכל זאת מצאנו זו את זו כמו שורשים שמחפשים מים.

צילום: נועה אסטרייכר

כמוני, גם הודיה לא אהבה ללמוד. הסכמנו שאין הרבה תועלת בלסכם למחברות את מה שכתוב על הלוח, בטח לא כשיש יום יפה כל כך בחוץ ואפשר לטייל. הטיולים שלנו לא הסתכמו ברחובות שסביב לתיכון, אלא התארכו למסלולים רגליים ארוכים – שוק מחנה יהודה, סיבוב במדרחוב, קפה ב"בולינט" (שהיה אז ה-מקום לחילונים בירושלים), עוד קופסת וינסטון אדומה נגמרת כמו מעצמה ואין-ספור מילים.

על מה דיברנו בכל השעות, הימים, השנים ההן? על ההורים. על התחושה שלא משנה מה נעשה, לעולם לא נעמוד בציפיותיהם. על בנים (גם היא וגם אני אהבנו באותה תקופה בחורים שלא אהבו אותנו בחזרה), על סקס (היא הייתה מנוסה ממני, אבל זה לא היה קשה – באותו זמן רוב היקום היה מנוסה ממני). על אמנות. היא למדה מחול, אני – תאטרון. כשהיה חם או קר מכדי לצאת לטייל היינו מבריזות מהשיעורים, אבל נשארות בתוך בית הספר, נכנסות לחדר מחול ריק ומתיישבות ליד הפסנתר. אני הייתי מנגנת לה את השיר האחרון שלמדתי משמיעה (אביב גפן, אביתר בנאי, ערן צור. קשה לומר שהטעם המוזיקלי שלנו היה אופטימי במיוחד). בשלב מסוים היא ביקשה שאכין לה קלטות של עצמי.

יום אחד, אם מישהו ירצה לבזות אותי בפומבי, כל מה שהוא צריך זה לגנוב מהודיה את שלוש-ארבע הקסטות שהקלטתי בשבילה מהפסנתר בבית, באמצעות טייפ רקורדר דפוק וחורקני, כשהכלבה נובחת ברקע ואימא שלי קוראת לי לבוא לאכול. הודיה הייתה עדה לאחד מרגעי השיא שלי בתיכון: ברי סחרוף העלה אותי לשיר אתו על הבמה בהופעה שנתן במועדון "הצוללת הצהובה". למחרת, כשהשמועה החלה לרוץ בין הכיתות ("מה, שרת עם ברי!? שקרנית!"), הודיה הייתה זו שאישרה את הפרטים. המוניטין נשמר.

בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב נסעה הודיה עם המשלחת לפולין. אני סירבתי לנסוע. באותה תקופה ידעתי וקראתי והבנתי די על השואה שבלעה את כל משפחת אמי, ולא הרגשתי שביקור פיזי בצריפי אושוויץ יועיל לי.

בתחילת הלימודים חזרו חברי המשלחת ארצה, והודיה עמם. באותם ימים לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. היא צחקה פחות. הסתלבטה עליי פחות. לא שמחה כמו פעם. עד היום אני לא בטוחה שהבנתי איך ולמה, אבל הודיה נעשתה סגפנית. רזתה. הצהיבה.

בדרך לא דרך מצאה את הדת. כשכולנו התגייסנו הודיה התנדבה לשירות לאומי בהתנחלות בשומרון. הלכה לשיעורי ערב. ניסתה להבין דבר מה, אולי חיפשה הוראות פשוטות לחיים מסובכים. התרחקנו. התנתקנו. שנה וחצי חלפו. יום אחד שמעתי שעזבה את ההתנחלות. ביקשה מצה"ל שיגייס אותה, והוצבה במפקדת חי"ר בנצרים, עזה. אחר כך הועברה לשרת קרוב לבית, וחזרה להסתובב בירושלים. השאירה את המצוות מאחוריה, ללא חרטות. אחרי השחרור שבה לבית ההורים, ואני עקרתי למרכז הארץ. הקשר חודש באופן רופף, אחת לכמה חודשים הייתי עולה לירושלים במכונית של הוריי, ושתינו היינו מדברות ברצף כמו קודם, כל אחת וצרות האהבה שלה. אחר כך – דעיכה. שכחה? . טלפון בימי ההולדת. כן, נדבר. לא יותר.

קשה להיות חברה שלי. אני נקשרת בנקל, אך מתירה את הקשר כמעט מיד. כמעט בלתי אפשרי לשמור אתי על יחסי חברות כי משהו בי שונא את התחזוקה. כאילו הנפש שלי מוכנה לקבל אהבה והתאהבות ומשיכה עד כלות הנפש כלפי בן זוג, אבל לא בנויה לרגשות ביניים. קפה מדי פעם, או-קי. לא רע, אבל חברות אמת? מלבד חברה אחת שהכרתי דרך העבודה – כלום.

בתיכון עצמו הייתה לי רק חברת נפש צמודה אחת, בכיתה ז'. בסוף כיתה ח' היא מצאה פרטנרית מרתקת הרבה יותר, ונשרה מידיי. עד שהגיעה הודיה לתיכון, הייתי לבד. ומאז שהתפצלנו – לא מצאתי חברה שתדמה לה. ועכשיו? מחלוני ומחלונה אותו הגן נשקף. היא בדיזנגוף. אני ממש לא רחוק. היא מתחילה ללמוד. אני עובדת באותן שעות. בסוף השבוע ניפגש, לראשונה אחרי יותר משנה, ונראה. מי יודע, אולי זו תחילתה של ידידות נפלאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.10.2009

מה בנות רוצות

ד' לא יודעת מה לעשות. אתמול היא הלכה לפגוש כמה חברות בחוף הים, והיה שם גם בחור חדש, ידיד של אחת מהן. הוא אפילו לא היה יפה במיוחד, רק ניגן בגיטרה שלו באדישות, ולא צחק משום בדיחה שלה, אבל ד' מצאה את עצמה מתחילה אתו.

זוג מתנשק

זוג מתנשק SXC

אולי זה הים, אולי הערב הלח, ואולי העובדה שכבר שנתיים, מאז נפרדה מהחבר האחרון, לא בילתה עם בחור מלבד כמה חפינות מזדמנות ומגושמות בהזדמנויות שכללו גם אלכוהול וחושך.

בסוף הערב, לאחר כמה שעות של מאמץ מצדה והתעלמות מצדו, מצאה את עצמה שעונה על דלת מכונית אקראית, מתנשקת אתו בעוד הוא מעביר ידיים לא מיומנות על גופה. כמה ליטופי ציצים, נשיקה, שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה. בחור ממוצע היה מסיים את האפיזודה בחיוך, והולך הביתה בתחושת "אני גבר", אבל ד' היא בחורה, ועכשיו היא בוכה לי בטלפון: "פתאום באמצע התחלתי לחשוב", היא אומרת. "לא הבנתי מה אני עושה שם, ורציתי להפסיק".

"נו, והפסקת? " אני שואלת, בידיעה ברורה של התשובה.
"השתגעת?" היא עונה. "אני זאת שהתחלתי אתו. מה הוא יחשוב עליי אם פתאום אני אזיז לו את היד ואגיד שלא מתאים לי יותר?"
"אבל מה אכפת לך מבחור שאת מכירה רק שעתיים?"
"את לא מבינה", היא גונחת. "הוא חבר של החברות שלי, מה אם הוא יספר להן? ובפעם הבאה שניתקל אחד בשני כולם ידעו שסתם התחלתי אתו כי משעמם לי לבד ואני חרמנית. אז כבר המשכתי, את יודעת. מזל שהייתי צריכה לתפוס אוטובוס, אחרת הייתי שוכבת אתו מרוב שלא נעים לי".
היא מתקשה לעצור את שטף הדיבור, ולאט-לאט משתלטת עליי תחושה מוכרת. לוקח לי זמן להבין את מי היא מזכירה לי, ואז אני מבינה: היא נשמעת בדיוק כמוני בגיל 15.

בגיל 15 ממש רציתי חבר. הייתי מאוהבת באחד המורים שלי, טיפוס עם אף מאונקל ושי"ן שורקת, אבל מכיוון שידעתי שאין סיכוי לאיחוד ביני ובין אותו מר מושלם, הרשיתי לעצמי להסתפק במציאות העגומה של תיכוניסטים מחוצ'קנים כמוני, שההתמצאות שלהם במנעד הרגשות הנשי הייתה נמוכה רק מהבנתם באנטומיה. אף אחד מהם לא התאים לי, אבל בחרתי שלא לראות כי רציתי להאמין שאולי מתוך אחד המזמוזים העגומים האלה תצמח האהבה שקראתי עליה בספרים.

יהונתן גפן כתב פעם: "הספרים שקראת כשהיית ילדה עשו אותך אישה בודדה". באמת , איך אפשר למצוא אהבה אם בזמן שאת קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר בן הזוג הפוטנציאלי שלך חוקר את השתקפות האקזיסטנציאליזם בסרט "מקבלת בחור וגם מאחור".

מכיוון שממילא לא נחשבתי סחורה חמה במיוחד בבית הספר (חזה קטן מצד אחד וימבה פצעונים מצד אחר) חשבתי שעדיף להתפשר. לא תיארתי לעצמי שהגוף יודע טוב ממני מה הולך לי בנפש, ומה שהנפש שלי חוותה באותה תקופה היה כמו אונס. בסך הכול רציתי לצבור קצת ניסיון, כמה פיסות מידע לא תאורטיות, לשם שינוי. הרי את התאוריה ידעתי בעל פה, עכשיו כל מה שנשאר זה להתאמן, לא?

מסתבר שלא. מה שהבנים ההם ידעו על החיים ועליי לא היה דומה בכלל למה שחיפשתי. הם היו מגושמים, כמעט אלימים בחוסר הביטחון שלהם מולי. כמה מהם הפגינו דפוסי התנהגות של מילואימניק: לפיתה מכאיבה, ניסיון חדירה, איגוף לשם הטעיה, ולסיום, משנוכחו שגם הלילה הם יישארו בתולים – סיבוב על הצד במיטה, הפניית הגב ושינה מלאה נחרות ובעיטות. אני המשכתי לשכב שם על הגב, פרועת פיג' מה, בוהה בעיניים פקוחות לתוך החושך, מנסה להרגיע את הלב הדוהר בבהלה ולשכנע את עצמי שזה לא היה נורא כל כך.

אבל זה היה נורא. אין שום דבר נחמד או נעים בלהפקיר את עצמך בידיים של מישהו שאת לא אוהבת, לא נמשכת אליו ולא רוצה אותו בשום צורה. החברות שסביבך מדברות בשני קולות: מצד אחד "אל תהיי כבדה, תזרמי", ומצד אחר מזהירות אותך לא להגזים כי את יודעת בדיוק איזה דימוי יש לכאלה שזורמות.
התוצאה היא יציר כלאיים: זרימה שהופכת למפל סוחף של רגשי אשם. בהתחלה את קלילה ומנסה ליהנות כמו כולם, אבל אחר כך את רק רוצה הביתה ולמות, לא בהכרח בסדר הזה. ברגעים היחידים הארוכים שעברו עליי בחדרים זרים לא יכולתי לדמיין שעוד מישהי בעולם מרגישה כמוני.

הרי החברות נראות תמיד מרוצות ומצחקקות כשהן מספרות על ההוא מהנסיעה ל"ליל אהבה בצמח" או על הקטע שהיה להן בטיול עם המדריך. אף אחת לא מספרת על הרעד ברגליים בדרך הביתה, על הבחילה שאחרי.
לקח לי שנים להבין שאני לא לבד. שמאחורי כל החיוכים ונעיצות המרפקים והבדיחות הפרטיות מסתתרים בושה ופחד. בושה, כי אף אחת – לא אימא, לא דודה או חברה – לא תדבר אתנו לעולם על המצבים האלה ותכין אותנו לקראתם; ופחד מפני ההשפלה הצפויה לנו מידיו של הבחור התורן. כי אם אני הסכמתי להתנשק אתו, והסכמתי שייגע לי מתחת לחולצה, זה כי אני רוצה אותו.

ככה זה וזהו זה, אין נסיגות, בלי חרטות. אין דבר כזה "פתאום לא בא לי". מי שמעזה לעצור את הסחף ולומר "די" צפויה לאיומים בדבר "כאב ביצים" מעורפל במקרה הטוב, ולכתף קרה ומרושעת במקרה הרע. אף אחת לא רוצה להיות זו שמצביעים עליה בחבר'ה. לכן כל כך הרבה נערות ונשים מלבישות לנפש שלהן פאה מלאכותית ופיקסלים מטשטשים. אונסות את עצמן.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.10.2009

זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

צילום: נועה אסטרייכר

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009