חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

שוב 23 באוקטובר. יום ההולדת של אבא.
ובדצמבר (או בסוף נובמבר, תלוי אם נלך על התאריך העברי או הלועזי) תהיה האזכרה. שלישית במספר.

במקום להאריך פה על הגעגוע ושברון הלב והמקום הזה בבטן שתמיד מרגיש כאילו חטף בוקס, אספר על חמישה חפצים שהגדירו את אבא שלי, כי הוא לא זז בלעדיהם. ארבעה מתוכם היו איתו לפניי – ואחד הצטרף כשכבר הייתי בסביבה. אולי מתוך התיאור הזה יהיה קצת אפשר להכיר ולהבין מי הוא היה.

 

מספרי חובשים (או "מספרי טראומה", כמו שמסתבר שקוראים להם)

אבא שלי עשה מילואים במשך עשור עד ששחררו אותו, וכמו הרבה מילואימניקים שאינם חי"ר, הצבא הסב אותו לכל מיני מקצועות. פעם מכ"מ, פעם חובש. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חובש, והיא סתמה את הגולל על שירות המילואים שלו. הוא חזר משם הרוס. בכל אופן, המספריים היו בבית עוד לפני שנולדתי. והם היו המספריים היחידים (מלבד מספריים לציפורניים). כשהייתי צריכה לגזור נייר או משהו לעבודת יצירה או לבית הספר – מספרי חובשים. כשצריך לפרק את העוף – מספרי חובשים. כשצריך לפתוח אריזות מסובכות – מספרי חובשים. לקח לי זמן לתפוס שלא בכל הבתים יש את תפלצת המתכת המשונה הזו, שאף פעם לא גוזרת בקו ישר ותמיד מחרבשת את מה שגזרת. נדמה לי שהם נשארו אצלנו, המספריים האלה, עד שההורים התגרשו ופיצלו את החפצים. המספריים נעלמו. במקומם בא משהו מעוצב שגם גוזר וגם מפצח אגוזים או משהו. אבל זה לא היה אותו דבר.

1

מלקחיים

המלקחיים, כמו חלק ניכר מחפצי היומיום השימושיים שלנו, בא מבית הקפה (העסק המשפחתי שעבר לאבא שלי – בעל כורחו. הוא ממש לא רצה לעבוד בו או לנהל אותו, אבל אבא שלו מת פתאום ואמא שלו הייתה צריכה עזרה). המלקחיים שימשו, בבית הקפה, לאיסוף מאפים בלי להשתמש באצבעות. הלקוח ביקש כיס שמרים-גבינה? בבקשה. מלקחיים, שקית, בבקשה אדוני. הגברת רוצה עוגיית שקדים? מלקחיים. דובדבן מסוכר לקצפת שעל הטורט? מלקחיים. בבית הם שימשו לכל דבר.

3

המסחטה

אבא שלי היה חולה על הדרים. בעיקר על לימון (הוא לא ממש אהב מתוק, והיה מוסיף לימון גם לגלידה), אבל גם תפוזים וקלמנטינות (שניהם מהזן החמוץ נורא, של תחילת העונה) היו התמכרות בשבילו. ומיץ תפוזים טרי – או, זה כבר היה מעדן מלכים ששמור לארוחות הבוקר האולטרה-מושקעות של שבת. המסחטה הזו, שכנראה נולדה בסוף הסבנטיז, הייתה אצלנו בבית עוד כשאבא שלי היה רווק. כילדה, מבחן הכוח האולטימטיבי שלי ושל אחי הקטן היה לקחת תנופה ולזנק בכל משקל הגוף על הידית כדי להצליח לסחוט את התפוז כמו שצריך. אבל היינו קטנים ורק לאבא שלי היה מספיק כוח. כמה פעמים ניסו לתת לו במתנה מסחטות מודרניות יותר, מעוצבות יותר, אבל הן פשוט לא עמדו במשימה והוא חזר בכל פעם למסחטה הענקית הפלסטיקית הזו. כשגדלנו קצת והיינו מתעוררים מאוחר בשבתות, היה מחכה לנו על השולחן מיץ תפוזים סחוט, בכוס מכוסה בניילון נצמד – שלא יברחו הוויטמינים או משהו.

4

הקנקל

לכל טיול, פיקניק או סתם יציאה למדשאה קרובה, אבא היה מביא את הקנקל (למרות שבכלל לא קוראים לו ככה, מסתבר). מין מיכל עצום מקלקר, מלא במים קרים. היה לו ברז קטן ואבא היה מניח את הקנקל על שולחן קק"ל ביער ירושלים, למשל, ומטה אותו כך שנוכל לשתות ישר מהברז הזעיר. זה היה מין קטע של אבא שלי – תמיד, לא משנה לאן הולכים, צריך לקחת מים. למקרה שנגווע בצמא מבצורת פתאומית שתתקוף אותנו באמצע טיילת שרובר או גן שעשועים בשכונה. אחר כך הוא השתכלל ועבר למידנית (ע"ע).

5

המידנית

החפץ היחיד שהייתי עדה לרגע המפגש בינו לבין אבא שלי. זה היה ב-93, בטיול משפחות של בית ספר שדה אכזיב. למדריך (חנן!) הייתה כזו – איזה חידוש! מין תיק תרמי קטן, קל להדהים, שמיועד אך ורק לשמור על המים שלך קרים! וואו. באמצע הטיול חנן המדריך נתן לאבא מידנית רזרבית שהייתה לו, במתנה, והתלקח סיפור אהבה (בין אבא למידנית, לא בין אבא לחנן). אבא זנח את הקנקל (ע"ע) ומאותו רגע ועד מותו (משהו כמו 18 שנה) הסתובב עם מידנית (כמובן שההיא הוחלפה באחרת כשהתבלתה). בכל מקום. הולכים לדואר? מידנית. נוסעים באוטו לבקר את הדודים? המידנית. יוצאים לקולנוע? המידנית. בכל פעם שמישהו יצא מהבית, אבא היה שואל "אולי תקח/י מידנית?". כשהוא מת, אמרנו שנקבור אותו עם המידנית.

2

אקסטרה: הסולם

שמו של "הסולם", כמו הקנקל ומספרי החובשים, בכלל לא היה קשור לשמו האמיתי. בכל דירה שבה גרנו היה אחד כזה, "סולם". הסולם, לפי אבא שלי, לא היה הדבר הזה שמטפסים עליו כדי להגיע להחליף נורה, אלא – כמה משונה – יחידת מדפים גבוהה מעץ או מתכת שהייתה משמשת אצלנו על תקן מזווה/מחסן כלים. פשוט מדפים. אבל כנראה משהו בצורה, בשלבים, היה סולמי בעיניו. להלן: הסולם.
– "איפה המברג?"
– "בסולם".
– "אני לא מוצאת את הקופסה עם הפסטה"
– "הסתכלת בסולם?"
אחרי שההורים התגרשו ומכרו את הבית לזוג ששיפץ אותו לבלי היכר, אחי הקטן לקח את אחי הקטן 2 לשכונה, לחברים. כשהתקרבו לפנייה שמובילה לרחוב שפעם גרנו בו שאל אח א' את אח ב' – "בא לך ללכת לראות מה עשו מהבית?". אח ב' ענה: "לא, בטח הרוח רפאים של הסולם עדיין שם".

וזה היה אבא שלנו.

ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

תרגיל 2# (שבעה חטאים)

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד היה שם.
הוא היה שם מרגע שהתעוררנו, נמזג לתוך צלוחיות הקורנפלקס שלנו. הוא היה זה שחטף ממני את הספר כי אין זמן לקרוא ואנחנו כבר מאחרים. הוא זה שהושיב אותנו על הספה וקשר לנו את השרוכים בחוסר סבלנות, הוא שדגדג לנו באצבעות קפואות במעלה המרפק בבקרים חורפיים, מושך את שרוול הגופיה מטה מתחת לסוודר, תוחב אותנו למעילים הנפוחים והודף אותנו מחוץ לדלת אל חדר המדרגות.

לא דיברו עליו אבל הוא חיכה לנו בצהריים על השולחן בין השניצל לפירה, נוקש בכפות ובמזלגות, חורק בכל תזוזת כיסא.
הוא נח לפרקי זמן קצרים, מוגבלים: מתחילת "הדרדסים" ועד אות הפתיחה של "ערב חדש". לפעמים ניסינו להיאחז עוד קצת, להתרכז במילים המשעממות של דן מרגלית, בתמונת ירושלים שהוקרנה מאחוריו באולפן. לרוב נתלשנו ממנו, נקראים לשורת משימות שלא היה לנו סיכוי לסיים:
לסדר את הלגו, להכניס צעצועים לארגז. להתאמן על המינואט בפסנתר. להתאמן. להתאמן. אני לא שומעת אותך מתאמנת. את ממהרת מדי ביד שמאל. אל תמרחי את הזמן. יש לך קונצרט בשבוע הבא, איך את רוצה להופיע בו ככה.

לא דיברו עליו אצלנו, אבל הוא תמיד דלק בלהבה כחולה, נמוכה, לוחשת.
הוא חיכה לנו גם אם עמדנו בכל המשימות, ואם לא עמדנו בהן הוא היה מסיים אותן במקומנו: גורף את הלגו לארגז בתנופה, טורק את דלתות הארון, מלובה במילים שלא היו אמורות להגיע לאוזנינו אבל הגיעו.
כשניסינו לעזור, הדף אותנו – לא צריך טובות. הוא היה עצמאי. עזרה מאיתנו רק החלישה אותו, והוא לא רצה להיחלש.
הוא לא נעלם לגמרי אף פעם, גם כשהיינו לבד בבית ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. הוא ריחף שם כשעלינו על כיסא וחיטטנו בארון המטבח בחיפוש אחר השוקולד המוחבא. כל הצעדים במדרגות היו צעדיו.
הוא ידע לתפוס אותנו לא מוכנים, אנחנו שתמיד התכוננו לקראתו: פולש במפתיע לילקוט שנדחף תחת המיטה, שולף מתוכו מבחן שקיווינו להעלים, שאלה בחשבון שלא פתרנו למחר. מוצא את הקללה שכתבנו בצבעי פנדה על צידו התחתון של שולחן הכתיבה והיינו בטוחים ששם לא תתגלה.

לשיא תפארתו הגיע כשכבר היינו במיטות, נועץ עקבים יחפים במרצפות בדרך מחדרנו למטבח.
לא ידענו לאן הוא הולך אחר כך, נרדמנו.
אבל בבוקר כשהתעוררנו הוא כבר היה שם.

Hieronymus Bosch: "Wrath". From "The Seven Deadly Sins" (1475-80). Madrid, Prado Museum.

*****

תרגיל בכתיבה על אחד משבעת החטאים. החטא שקיבלתי לתרגיל היה כעס.

 

קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.

שבת בצהריים

תנומות המוות המיוזעות האלה של שבת: מזגן, פוך, ותחתיו זיעה ושינה רצופה וטרופה. פתאום חזרו לי שתי הסבתות, שרה ואולגה, לחיים בתוך החלום. בגרסאות תוקפניות ואלצהיימריות שמעולם לא היו במציאות. שתיהן מנעו מעצמן ומאיתנו את אסון הזיקנה הסיעודית. אולגה (של אבא) מתה בגיל 72, בטיול לפראג. מוות אירופאי, מעוצב ומלא סטייל כמוה. שרה (של אמא) בגיל 86, בקריסה פתאומית של איבר פנימי. בלארוסית לוחמת זעירת קומה שעד השבוע האחרון לחייה עוד מרחה ליפסטיק אדום בתנועת טיפ טופ, חבשה כובע צמר אדום עם שוליים, עטתה מעיל ונעליים ננסיות אורתופדיות, לקחה עגלת שוק ויצאה לראות מה יש במבצע: רצוי משהו לנכדים, שכמעט כולם כבר עברו את ה-18. ויש גם נינים. מישהו תמיד בא ותמיד יש למי לתת משהו קטן.

סבתא שרה הייתה הדוב פדינגטון מהספר "פדינגטון יוצא לקניות": קטנטונת ונחושה. אבל פדינגטון לא הסתתר ביערות מהנאצים כמו סבתא שרה, שאותה אי אפשר היה להוליך שולל. לסבתא אולגה היה בית גדול עם ארון נעליים שתפס קיר שלם וקופסת קרמיקה קטנה עם סוכריות על השולחן בסלון. לסבתא שרה היה בית קטנטן שהיה כולו סליק של אוכל וממתקים לנכדים. לה הייתה סוכרת אבל אותנו היא הייתה מפטמת: בקציצות שטרפנו חמות או קרות, למי אכפת, ואחר כך או אפילו תוך כדי היינו מולעטים בכל פינוק אפשרי- קורנפלקס צבעוני ממותק, שוקולד ממולא, טופי חלב שלא מייצרים יותר, סוכריות רוסיות עם פרה חומה על העטיפה. לממתקים הרוסיים יש טעם מלאכותי חזק של רכיבים זולים אבל העטיפות שלהם יכלו בקלות לשמש עטיפה לכל ספר או כרזה לסרט. יפהפיות, שופעות פרטים, מבהיקות, מצוירות ביד אמן. הטעם? נו, זה היה לפני הפרסטרויקה. האמת, לא השתנה הרבה במחלקה הזו אצלם.

ובקיץ: צלוחית פלסטיק מצויירת ועליה ארבע קוביות גלידה וניל בציפוי שוקולד, שתיים לי ושתיים לאחי, מזיעות קור על השולחן הנמוך בסלון. גלידוניות קראו לזה, היום זה שם אחר. ובין לבין סלט עם שמנת ומרק. או קטלטקי וקורצ'קו, וגם פירשקי אלוהי עם בשר או כרוב. ובולצ'קי שבתור ילדים עוד לא הערכנו – היא הייתה קמה ב-5 לאפות אותם עם הצימוקים בפנים והכל, בתבניות ענק, כי מישהו בטח יבוא ואיך אפשר שלא יהיה מה לתת לו. כל ביקור היה מסתיים בשקיות אדירים ובגאז' מלא. הטקטיקה שלה לפיטום נכדים הייתה ברורה: איך שמגיע נכד, לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול (קטלט, פירשקי וכו'). הנכד מסרב, מודיע שהוא לא רעב, וניגש לאגף הממתקים. סבתא רוגנת ש"קורנפלקס זה לא אוכל". אחרי חצי שעה, כשהנכד לא חושד בכלום, סבתא מתגנבת אליו עם צלחת קטנה ועליה פולקע. אולי תאכל קורצ'קו? לא, סבתא, אני לא רעב. ואז סבתא שולפת את שורת המחץ: "בסדר, לא רעב, נו, זה פולקע, זה…זה לא אוכל…"

התעוררתי מיוזעת ומלאת געגוע.

הילדים מרחוב מאפו

ועיר בליטא – קובנה שמה.
בשכבר לא הייתה אלא כפר דייגים קטן. לימים גדלה ונתעצמה, ובימי שלטון הצאר הרוסי הפכה מבצר צבאי (…)
כארבעה ריבוא יהודים התגוררו בקובנה: סוחרים ותלמידי חכמים, בעלי מלאכה וסופרים, רופאים ומורים, עורכי דין ופועלים. היהודים הרחיבו את העיר ופיארוה – הם בנו את קובנה החדשה.
עיר עברית הייתה קובנה, וליהודים בה מוסדות השכלה, בתי ספר וגימנסיות, והעברית שגורה על פי ילדיה.
(…)
העולה בלילה על ההר שעל גדות הניאמן והוויליה, נפרשת לפניו כל העיר והיא מנצנצת ברוב אורותיה. על אחד ההרים האלה ישב הסופר אברהם מאפו וכתב את "אהבת ציון".
(…)
רחוב היה בקובנה על שם מאפו. ישן היה הרחוב, בתיו אפורים (…) לא גינות ולא דשאים בחצרות, רק מרצפת אבנים. על חצר אחת ברחוב מאפו אספר בזה.

הייתה זו חצר גדולה במקצת מהרגיל. לא גדול היה הבית ועל כן נתרחב שטחה של החצר (…) ועוד משהו בחצר הזו, שלא הייתה דוגמתו בחצרות הסמוכות: גינה קטנה ועץ ליבנה, שעליו ירוקים בהירים, קליפתו לבנה כשלג ובה חברבורות שחורות. בזכותו של העץ הכירו כל ילדי החצר זה את זה, כי בצילו היו נפגשים ואת קליפתון הלבנה היו קולפים רצועות דקות-דקות. ואלה ילדי החצר: רבק'לה ודויד – בני וילאנסקי, בעל חנות המכולת. משפחתם התגוררה בדירה קטנה בקומה השנייה מעל לחנותם. שולמית – בת השלוש-עשרה, בתו היחידה של הרופא וייס אשר דירתו בקומה השנייה בכניסה השמאלית. ישראליק- בן שלוש עשרה וחצי, ויענק'לה בן ארבע, ילדיו של לוין, פקיד הבנק – אף הם גרו בקומה השנייה אך מצד ימין. בקומה ג' ישבה משפחת החייט כוהן עם ארבעת ילדיה: חנה'לה- בת החמש, אטה'לה בת השמונה, שמואליק בן השתים-עשרה וראובן תלמיד האוניברסיטה. למטה, ליד מחסן הסחורות, גר השוער הליטאי וגם לו שלושה ילדים: יונאס בגיל הצבא, בירוטא שסיימה השנה את בית הספר העממי ועתה לומדת היא את מלאכת התפירה אצל מרת כוהן, והצעיר יאוזאס – בן עשר.

***

"הילדים מרחוב מאפו" ראה אור ב-1958, מהדורה שלישית שלו הודפסה ב-1965 ועותק בלוי, מוכתם ומרופט של אותה מהדורה גנבתי מספריית בית הספר היסודי בשנת 1994. הייתי בכיתה ד'. שנה קודם לכן, במהלך חיפוש משועמם בספריית ההורים, מצאתי כרך ענק בצבע ירוק ועליו הטבעה מוזהבת: "עמוד האש". לא ידעתי שהייתה סדרת טלוויזיה כזו, לא הכרתי את המנגינה המפורסמת שליוותה אותה ואת קולו של יוסי בנאי קישרתי לקלטות "יוסי בנאי מספר" שאיתן נרדמתי מדי לילה- גוליבר, סינדרלה, שלגיה. גררתי במאמץ את הספר הכבד לשטיח שבחדר הילדים שחלקתי עם אחי, ופתחתי באמצע.

"אנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב"
כותרת שחורה על רקע צהוב כהה חצתה את כפולת העמודים ותחתיה התמונות האלה:

כן, כמו כל ילד במערכת החינוך הישראלית גם אני כבר ידעתי שהייתה שואה, וכשצחקתי בצפירה של כיתה א' אמא שלי כעסה ואמרה "את בכלל יודעת מה זה שואה? תשאלי את סבתא שרה, היא תספר לך". אבל לא שאלתי, ועד הספר הכבד הזה, עד הכותרת הזו והתמונות האלה, לא הבנתי כלום.
אבל שם זה קרה. הייתי בכיתה ג' והשואה פתאום הגיעה, עקפה את השירים העצובים והבריסטולים השחורים והצפירה ופשוט באה.

בקדחת צפופה של כמה ימים סיימתי לקרוא את פרק השואה בספר- הגדול והמקיף שבפרקים. חזרתי אחורה, להרצל, לפוגרומים, לפרעות תרפ"ט, דפדפתי קדימה, להעפלה, להקמת המדינה. אבל בכל רגע פנוי שהיה לי פתחתי שוב בעמוד ההוא: "אנחנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב". והילדה הבוכה על שפת הכביש. ילדה-זקנה, עם מטפחת. לא הכרתי ילדות עם מטפחת. קראתי שוב ושוב: עדויות של שורדים, עדויות שנותרו אחרי שאומריהן נמחו מעל פני האדמה, מי באש, מי בירייה, מי במכת אלה, מי בגז. גטאות, מחנות. מחנות ריכוז, מחנות עבודה, מחנות השמדה. וביניהם סיפורים על חיי היומיום, על תיאטרון הומוריסטי שנפתח בגטו ושמו "העזאזל החדש". על בית ספר מחתרתי לילדים, שכן אסרו על היהודים ללמד וללמוד. ואחר כך ערימת המשקפיים. משקפיים משונים, ממתכת, עגולים. וברכיים עבות יותר מהירכיים. וילדות שנראות כמו ילדים. לא ידעתי שהגוף האנושי יכול להגיע קרוב כל כך לשלד עצמו.

***

השואה הייתה אצלי וידעתי שיש לה עוד הרבה מה לספר. במקראה שלמדנו בכיתה דפדפתי קדימה, עוקפת שירים מחורזים של ע.הלל ועודד בורלא- וחיפשתי עד שמצאתי את העיקר: הפרק המוקדש ליום השואה. שם לא היו תמונות, אבל היה קטע קצר שלכד אותי מיד:
– "אמא'לה, מחר שבת?
– כן בתי.
– אמא'לה, נלך אל הניאמאן לטייל?
– לא נלך בתי, אנו חיים בגטו, מהגטו אסור לצאת.
– אמא'לה, הזוכרת את את שולה?
– כן.
– למה שולה אינה באה אלינו?
– שולה איננה בגטו.
– נכתוב לה שתבוא.
– מהגיטו אי אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו.
– אמא'לה, מתי אלך לגן?
– אין בגטו גן, בתי.
– ומתי תביאי שוב פרחים לשבת, כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו?
– חנה'לה, בגטו אין פרחים.
– אז מה יש בגטו? – פורצת חנה'לה בבכי – אני לא רוצה להיות בגטו. לא רוצה."

וידעתי שחנה'לה מחכה לי שאבוא. ומצאתי אותה בספריית בית הספר, ב"ספרים שעוד לא לגילך, תבחרי משהו אחר". אז בחרתי משהו אחר ובהזדמנות הראשונה סחבתי את "הילדים מרחוב מאפו" שלא על מנת להשיב. וחייתי לזמן קצר את החיים הרגילים של ילדי המעמד הבינוני-מינוס בקובנה היהודית, עם שולה בת הרופא וילדי החייט כוהן וישראליק בנו של פקיד הבנק שקיבל מעיל לבר המצווה, מעיל גברי שהוא מתגאה בו מאוד ודווקא כעת עליו לתפור עליו את הטלאי- כואב לו, לישראליק, לפגום כך במעילו האהוב. אך לצאת בלי טלאי- אסור. ויום אחד מתגנב בעקבותיו כלב שהופך לידידו עד שבזמן שיטוט רגלי נטפלים אל ישראליק שני ליטאים והכלב תוקף אותם:
שתי יריות פולחות את האוויר.
– מה פה? מה קרה? צורחת אישה בעלת גוף, נדחקת במרפקיה ובאגרופיה לתוך ההמון שהתאסף.
-שום דבר – עונה מישהו בצחוק – ירו בכלב וביהודי.

ישראליק נורה. אטה'לה מתה בגטו. דויד וילאנסקי נורה כשהלשינו על מקום מחבואו. רבקה'לה אחותו ניצלה כשהתחזתה לנוצריה והסתתרה במנזר. שמואליק ברח, נדד בין כפרים בליטא, הצטרף לפרטיזנים וניצל. אחותו חנה'לה הוברחה מהגטו למשפחת גויים בכפר, הוטבלה לנצרות וחיה אך המשפחה שאימצה אותה סירבה לגלות לאחיה את מקום הימצאה בתום המלחמה. אחיהם הגדול ראובן מת כשברח מהגטו להצטרף לפרטיזנים. שולה וייס ואמה הוסתרו אצל משפחות שונות וחיו בזהות גנובה עד שמישהו הלשין. שולה נמלטה והסתתרה במנזר עד השחרור, אמה נורתה במקום.

עם שמואליק, חנהל'ה ושולה הבנתי את הלבד. לבד בעולם הגדול, אין איש לפנות אליו, אין מגן. ללא קורת גג, ללא מזון, כל הליכה ברחוב או ניסיון לאתר מקור מים מסכנים אותך במבטים. ילדים בני פחות מ-15, לבדם. צריכים להתקיים יום יום ביקום שמעוניין להמיתם בכל דרך, רצוי במהירות. לשקר, לשתוק, להתחבא, להתחזות, לגנוב, להיעלם במהירות הבזק בעת הצורך, לברוח לברוח לברוח לברוח. לרוץ. ולרוץ בלי לדעת לאן ובלי לדעת אם בכלל יגיע יום שבו אפשר יהיה להפסיק לרוץ. ומי יהיה שם כשתפסיק. ולאן נשאר לחזור. מדלת לדלת, מהריסות מבנה שרוף למחסה זמני ביער. בלי לדעת דבר מלבד הצורך להמשיך כמו אתמול- לרוץ כי חייבים. כי אולי זה ייגמר. אולי. ומה בכלל יכול להתחיל אחרי שזה ייגמר?

הספר הזה הוא תמצית היהודי הנודד, גרסת הנוער. היהודי הנודד כי אין מקום בו יוכל להניח את ראשו. והוא יחיד במינו דווקא בגלל שאין בו מחנות השמדה ותאי גזים ומדים מפוספסים, ולמעשה גם אין נאצים (בליטא, כמו בלטביה ממנה באה משפחת אימי- בוצעה מלאכת ההרג כמעט בלעדית ע"י המקומיים, ששיתפו פעולה בהתלהבות וחריצות עצומה). הוא לא עוד מסע לפולין, הוא אנושי ופרטני וקרוב.

הספר "הילדים מרחוב מאפו" מאת שרה נשמית הודפס השנה במהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ונכנס לרשימת "מצעד הספרים", המלצות הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"א.

כריכת הספר כפי שהוא מופיע בחנויות

העותק שלי. מהדורת 1965

העותק שלי, מהדורת 1965