דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי

תראו מה זה, שנה לא כתבתי כלום ופתאום בום.

האמת, גם את הפוסט הזה אני חייבת לקבוצת הפייסבוק "כל התשובות נכונות", שהשאלות שעולות בה (אני מספיקה להשיב על בערך 1% מהן, הקצב שם מסחרר) מעוררות כל מיני מחשבות ומסקנות. יש משהו מטשטש מעט בכתיבת מאמר שבועי לעיתון – זה לא משאיר לי כתיבה לעצמי. מצד שני, מתי בכלל כתבתי לעצמי? לא מאז שהפסקתי לכתוב יומן בכיתה י' (ג'יזס, השירה האיומה שכתבתי עד סוף הצבא ממש לא נחשבת). אין לי טיוטות, פיסות ממואר או כתבים גנוזים במגירה. אני חושבת שב-15 השנים האחרונות אין לי אפילו פסיק במגירה. חוץ מ"שירים למגירה" כמובן, שגם בהם 99.9% הם שירים של אחרות/ים בכלל.

בכל אופן, השאלה שעוררה את פרץ הכתיבה הזה היתה כדלהלן:

מה למדתם/ן עם השנים על מיניות ויחסים, שחבל שלא הבנתם/ן עוד כנער\נערה?

למרות השינויים הבלתי נתפשים שעברו על היקום מאז הניינטיז, נדמה לי שהדילמות והבעיות האלה רלוונטיות לכל בת 16, עדכנית ודיגיטלית ככל שתהיה. מה שכן, סביר להניח שאף בת 16 לא תאמין שפעם, אם רצית לעשות סלפי עם חברות או לבד, היית צריכה לקחת אוטובוס לקניון, לשים עשרה שקלים ולשבת מאחורי וילון בתוך קופסה שצועקת עלייך בקול מתכתי ואז לחכות 20 דקות עד שמהצד של הקופסה תיפלט פיסת נייר צילום שמנונית שבה תמונה איומה בארבעה עותקים – ואז היית צריכה לגזור אותם בזהירות עם השוליים ולחשוב מאוד ברצינות למי לחלק אותם (בתקווה שהקראש שלך ירצה אחת. ספוילר: הוא לא).

בכל מקרה, הפרדתי את התשובה שלי לשתי תגובות שונות, ואני מביאה אותן כאן+הרחבות ותוספות שבדיעבד.

לגבי יחסים וזוגיות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
1) לא כל מי שיש איתו משיכה מינית הוא בהכרח בן זוג טוב.
2) זה שאתם מאוהבים נורא לא אומר שתסתדרו כזוג.
3) לא הסתדר? פאק איט.
4) נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים – חרא זוגיות. התשוקה לא שווה את זה, רכבת ההרים הרגשית הזו היא התעללות.
5) הוא תמיד בסדר ואת תמיד זו שלא בסדר? בררררר צאי משם.
6) זה שאת נורא נורא מאוהבת בו לא יעזור לך. אם הוא לא מאוהב בך, זה לא יקרה – לא משנה כמה תתאמצי. וגם אם תשחקי אותה קשה להשגה, זה לא שהוא פתאום יקבל מכה בראש ויתחיל לשים לב אלייך.
7) אם הוא לא שם לב אלייך עד עכשיו – הוא אידיוט
8) אם הוא לא צוחק מהבדיחות שלך – הוא אידיוט
9) אם הוא צוחק מהבדיחות שלך – הוא גאון
10) לפעמים, השתקנים הקדורניים עם הפוזה המיוסרת הם לא עמוקים או מסתוריים – הם פשוט מטומטמים כמו נעל.
11) את לא תצליחי לשנות או "להציל" אותו. למעשה, זה הזמן להימלט.
12) את לא שמנה

הג'ינס האמיתי הראשון שלי. נלבש והושחת בין כיתה ז' לכיתה י'

לגבי מיניות, דברים שהייתי מספרת לנערה שהייתי:
א) שמותר להיות בתולה גם אחרי גיל 16
ב) שאין לחץ. לא באמת
ג) שאין טעם להלחיץ את עצמך ולהכריח את עצמך "להתקדם" או "לזרום" – החרטה, הטראומה והתחושה המגעילה שאחר כך פשוט לא שוות את זה.
ד) שלאנשים בגיל שלך אין מושג מה הם עושים, חבל על הזמן בכלל.
ה) מי שאוהב אותך באמת – יחכה לך כמה זמן שאת צריכה. לא ילחץ ולא ילחיץ.
ו) את לא שמנה!

ואם אנחנו כבר פה, כמה עצות כלליות לבת 16:

1. את לא בדיכאון. את מצוברחת. יש הבדל
2. דיכאון זה לא סקסי
3. תמיד תהיה מישהי יותר יפה/רזה/מוצלחת ממך. זה לא יפסיק לכאוב אף פעם, אבל אולי תלמדי להסתיר כמה זה אוכל אותך מבפנים
4. אין דבר כזה "נון שלאנט", זה משהו שאחרים עובדים מאוד קשה כדי להשיג. הם פשוט טובים יותר בלהסתיר את המאמץ
5. יום אחד את לא תהיי חייבת לסדר את החדר ולאף אחד לא יהיה אכפת שאת חיה בתוך כאוס וזוהמה.
6. את לא שמנה. אבל את תהיי. לא בטוח שאי פעם תצליחי להפסיק להרגיש ככה, בין אם את כן או לא. האם זה משנה? כנראה שלא. האם זה אידיוטי להתעסק בזה? כן. האם זה ימנע ממך להתעסק בזה? לא.
7. כמה זמן את מבזבזת על לשנוא את עור הפנים שלך, יא סתומה. יום אחד תסתכלי על תמונות שפעם החבאת בגלל שחשבת שאת נראית בהן כמו הנוסע השמיני (החצ'קונים), ותגידי "שיט, הייתי כל כך רזה!"
8. אל תעשי קרחת. זה צומח כל כך מכוער

אני בגיל 15-16. זה לא היה רעיון טוב

נכתב ב-1998, אקטואלי ב-2013

בעקבות הגל המבורך של נשים שמספרות על ההטרדות המיניות שהן עוברות, הנה תרומתי הצנועה:

את הקטע הבא כתבתי ופרסמתי לפני 15 שנה באתר "במה חדשה", שם נהגתי לפרסם בגיל 15 שירי בוסר איומים ונוראיים בתקווה שאיזשהו אהוב לא מושג שלי (תמיד היה אחד כזה לפחות) יראה ויבין שאני האישה שהוא מחפש (לא עבד). השנה הייתה 1998, ולמדתי בתיכון בירושלים. ירושלים, יכולה לספר לכן כל אישה בין הגילאים 3 ל-120, היא מעוז ההטרדות המיניות. כל אישה, בכל מקום, בכל מצב צבירה – היא מטרה לקריאות דוחות, מישושים נאלחים ומבטים לחים. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם אחרי שעברתי בגיל 20 לת"א היה הפחתה דרמטית במספר ההטרדות המיניות שנאלצתי לסבול ברחוב. בירושלים, מספיק היה ללבוש מכנסיים וסוודר בשביל להפוך מטרה לטינופת זכרית. בתל אביב אני יכולה ללכת חצי ערומה בשכונה וב-99% מהמקרים לא רק שאף אחד לא יגיד כלום, אף אחד גם לא יסתכל יותר מדי. ככה זה, בעיר שמרבית האוכלוסיה שלה מתייחסת למין כאל דבר אסור, מלוכלך או מסוכן (ירושלים), הגועל נפש פורץ החוצה. כשגברים ונשים מרגישים נוח ללכת איך שבא להם – זו כבר לא אטרקציה שצריך לעשות סביבה רעש. כמובן, אני מדברת על מרכז תל אביב. ברגע שחוצים את אלנבי או ממשיכים לדרום העיר – האווירה כלפי נשים הופכת עוינת יותר. אבל לפחות אני יכולה לשמוח על שבשכונה שלי אני לא מרגישה מאוימת. וזה לא רע, יחסית למי שהייתה ברווז במטווח של חרמנים ירושלמים רוב חייה.

בכל אופן, הנה הטקסט. חשבתי לערוך אותו, כי בכל זאת הייתי בת 15 והכתיבה שלי הייתה מאוד מאוד בוסרית – אבל החלטתי שלא. הטקסט הזה גם נועד במקור להצחיק. לא בגלל שהטרדות מיניות זה דבר מצחיק (זה ממש לא. לא עכשיו ולא אז), אלא בגלל שקיוויתי שהקהל הגברי שיקרא את זה יבין את המצוקה מתוך ההומור – ובעיקר יישאר לקרוא עד הסוף ולא יברח כמו שרבים מהם עושים ברגע שהמילים "הטרדה מינית" צצות בטקסט. אז הנה. זכרו בת כמה הייתי, וסלחו לי על הסגנון הדבילי.

זה קורה לכולן (או: אל תקרא לי כוסית!)

את יוצאת מבית הספר/מקום העבודה/בית, ואז זה מתחיל.
לא משנה איך את לבושה, כמה שכבות את לובשת (או פושטת), אם השיער שלך ארוך או קצר, אם החזה שלך גדול או קטן (את יכולה להיות שטוחה כמו קרש גיהוץ או מפותחת להפליא) אם את יפה או לא, אם את בהירה או כהה, לא משנה מי את ומה את חושבת על החיים. להם זה לא חשוב.
מרגע שעברת סף של מקום סגור כלשהוא ויצאת לרחוב, התחושה הכללית שלך היא כאילו את רצה עירום וערייה ברחוב, ולא כאילו היית לבושה לתפארת מעצבי האופנה/ יד שנייה. המבטים, הלחישות, הקריאות, השריקות, המכוניות שצופרות, המכוניות שעוצרות, הנשיקות המופרחות מחלון של אוטו ברמזור, המלמולים, החיוכים המזוהמים! שכחתי משהו?
אינני יודעת אם המצב הוא כך בכל מדינה מתוקנת בעולם, או שזה דבר שמתקיים רק במדינות חשוכות בעלות מאפיינים שובניסטיים במובהק, כמו ארצנו הקטנטונת. אבל כשאני עוברת ברחובות אני מרגישה כמו בובה לא לבושה בחלון ראווה.
אתן דוגמא למען מי שלא חוותה הטרדה ברחוב מימיה (שתקום!):
בוקר-צהריים שכזה, בהיר וקיצי, אני עומדת בתחנת אוטובוס ביציאה מעיר לא מרכזית במיוחד במדינתנו, בדרכי לירושלים הבירה, לביה"ס. לבושי קונבנציונלי, ללא מחשופים או חצאיות קצרצרות (זה מכבר הבנתי שבירושלים לא יתנו לי מנוחה) וגם אינו צבעוני או צעקני יתר על המידה. מכנסיים, טריקו. בעשרים הדקות שעברו עד שהגיע האוטובוס, הספקתי לספוג קריאות ושריקות וצפירות מנהגים בשני כיווני התנועה, כולל נהגי משאיות וכולל בעל מכונית אחד שהגדיל לעשות ועצר לידי תוך שידולים לעלות.
כארבע בלבד מתוך המכוניות שחלפו-לא צפרו, ואלו היו מכוניות שבהן ישבו נשים, או מכוניות של גברים עם נשותיהם. אילו היו לבד, כבר היו מגיבים.

אחד ממקרי השיא היה, ללא ספק, אותו בחור נפלא אשר עזר לי להכיר את הפינות הנסתרות של גופי, במשפט "איזה כוס יפה".
הקוראים מוזמנים לנקד את המשפט, למרות שברור לכולנו שקריאת התפעלות זו לא יועדה לחפץ בחנות כלי בית.
והעניין הוא כזה- אפילו אני לא יכולה לראות את הכוס שלי מבעד לבגדים-קיציים ככל שיהיו- איך אתה רואה אותו מבעד למעיל גשם בצבע ירוק, מכנסיים אפורים, ותחתונים שחורים, בערפל כבד?

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

הערה דומה באבסורדיותה קיבלתי כשנתיים לפני כן:
בין בית הספר ותחנת האוטובוס הקרובה מפריד גן הפעמון. גן זה היה בעבר מקום מפגש לזוגות ירושלמיים צעירים עם ילדים, ומיטב בניו ובנותיו של מחזור 84' בעיר בילה בו במשך שעות בילדותו. לאחר כמה שנים התמלא הגן במשפחות חרדיות, וכשאלו נטשו- הגיעה אוכלוסיית פשע על כל מגזריה לגן. סמים, אונס ורוקנ'רול.
תלמידות ביה"ס הוזהרו במשך שנים להימנע מכניסה לגן גם בשעות היום, אבל הרצון לקצר את הדרך הביתה עולה על הכל. בשנתיים האחרונות אירעו מקרי תקיפה מינית רבים של תלמידות בגן.
ובכן, יום בהיר אחד, לפני כשנתיים, בדיוק כשרציתי לנסוע הביתה וכמובן שחציתי את גן הפעמון לבד כי שאר חבריי הבריזו כמה שעות קודם-
עברו לידי שני נערים. נערים זו מחמאה שגדולה עליהם. הגדול מביניהם נמנה על מחזור 88' במקרה הטוב, והצעיר- אלוהים ירחם.
היה זה יום קיץ, ואני התהדרתי לי בגופיה נורמלית לחלוטין, שכן נמניתי על הבנות שאינן מרבות לחשוף את בטנן או את חריץ עכוזן לציבור בעזרת חולצות מתוחכמות. כאשר שני הנערים כמעט וחלפו על פניי, שמעתי את המשפט "איזה שדיים יפה". נא להימנע מביקורת על התחביר הקלוקל, שכן היו אלו בני מיעוט מסוים. אבל האבסורד שבמשפט הדהים אותי כל כך עד שכמעט ופרצתי בצחוק:
בתקופה שבה התרחש המקרה, לפני כשנתיים, צורת החזה שלי הזכירה קיר עם שני נעצים. שטוחה כשולחן מעץ סנדוויץ'. ובדומה לבחור שהפליא לראות את איבריי האינטימיים מבעד למעילי, עלתה בי התהייה- "אני בקושי רואה את החזה שלי, מה בדיוק הם רואים?".
והם היו כל כך צעירים!!!
מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהערות מסוג זה לא באות רק מבני המיעוט הנזכר לעיל, אלא מאוכלוסיות מגוונות שבימים כתיקונם (או במדינה כתיקונה) לא הייתי מעלה בדעתי שאשמע מהם מילה בסגנון זה. לדוגמה, חבורה של בחורי ישיבות, לא מהאדוקים במיוחד, הנמנים על הזרם הספרדי-אמריקאי (שילוב מוזר), בעלי חולצות לבנות וכיפות קטיפה שחורות, זעקו לעברי ברגש "כוווסית, מתוקה, חמודה, כפרה בואי שנייה", כאשר עברתי על פני קבוצה גדולה שלהם, שישבו במסעדה כשרה בעיר. כיוון שידעתי שהם נמצאים במרכז מקום הומה ולא יעזו לעשות לי דבר, הפניתי להם את האצבע הידועה והמשכתי בדרכי. התגובה הייתה צעקה של "וואי, זין? יא זונה!". מעניין מה האבות המייסדים של תנועתם היו אומרים.

דבר מגונה נוסף הוא הזקנים החרמנים. מי מאיתנו לא נתקלה בזקן מזיע עם סלים או בלי סלים, בד"כ בעל מבט מזוגג וכיפה צבעונית על ראשו? ובכן זקנים מסוג זה הם זן מעניין. הם נוטים לפעולה שנקראת "נעיצה". פעולה זו כוללת בתוכה נעיצות מבטים מגוונות, החל ממבטים חטופים לעבר רגליי, וכלה בנעיצה ממושכת ובהיה בעצמות הבריח שלי, במקרה הטוב, המסתמנות מבעד לצווארון הרחב של חולצתי, שכן יש לי בעיה עם חולצות בעלות צווארון חונק.
זקנים אלו אמנם לא יעשו דבר, ומצד שני זה לא נעים כשהם בוחרים להתיישב דווקא לידך באוטובוס.
ויש כמובן את החצופים באמת. כל הנזכרים לעיל הם תינוקות של בית רבן (תרתי משמע במקרה של בני הישיבה) לעומתם. דרדקים. חסרי חוט שדרה וחסרי און גברי.
בעודי יושבת ביום חם בתחנת אוטובוס ליד בית הספר, באחד מימות שנה"ל האחרונים, ניתק ממקומו גבר צעיר חובש כיפה ומזוקן שעמד כל אותה העת מאחורי התחנה, איפה שיש צל, וניגש אליי. הוא נראה לי די בסדר, אז לא הספקתי לעטות את המבט של "אני הורגת אותך", אבל אז הוא הפתיע אותי ואמר באנגלית "החזייה החדשה שלך מאוד מוצאת חן בעיניי". מייד חימשתי את המבט הקפוא והבטתי ישר נכחה.
ואז הוא התיישב לידי והוסיף (גם כן באנגלית) "את מוכנה להוריד את החולצה שלך בשבילי?" (?!) מרוב הלם שכחתי את כל מה שהבטחתי שאעשה במקרה כזה, (החל מיריקה וכלה בבעיטות באיזור רגיש) ורק סיננתי בעצבים "גו אווי" . אחרי שהוא הלך (כנראה לא חיכה באמת לאוטובוס) חזרה אליי תוכנית ההגנה העצמית. והאומץ.

ומה באמת מצפה אדם מסוג זה? שאומר לו כן? שאקפוץ לזרועותיו? שאוריד את חולצתי למענו כפי שביקש, או במקרה אחר, שאסמן לו לעצור ואעלה למכוניתו בחיוך? שאלחש לו באוזן בלחישה מתנשפת "לך חיכיתי כל חיי, תקרע לי את הצורה"? מה הם חושבים שישיגו? ההשפלה המבזה הזו שלנו היא השכר שלהם?

הבעייה היא כזאת- את אף פעם לא יכולה לדעת אם מי שעומד מולך יברח אם תבעטי בו, או יתקע בך סכין. בירושלים המצב לא ברור.
אי אפשר לקבוע את שגעונו של אדם בכמה שניות, ויתכן שהאדם שזרק לך "כוסית", לא משנה באיזה מבטא, יהיה מסוגל לתפוס אותך ולהשכיב אותך באיזו סמטה, ואפילו לקפח את חייך!
כך שכל מה שהבנות במחששה אומרות "תעשי לו זין, תקללי אותו", לא תקף. הנה פעם עשיתי זין לשני בחורים שצעקו לי משהו ממכונית נוסעת, והם עצרו בחריקה והתחילו לחזור ברוורס. אני כמובן דפקתי משם את ריצת חיי ובאותו השבוע התהלכתי אחוזת פחד רדיפה… ואין מזה מוצא! ואין איך לברוח או להתמודד עם זה ממש. עם ההשפלה, עם הבושה שרחוב שלם רואה אותך סופגת קריאות מעליבות, עם החיוך שלהם, שאומר "הנה השפלתי אותה", עם היחס המעליב, הדוחה הזה.
אולי במקום אחר "כוסית" זו מחמאה, אולי. אולי יש מקומות אחרים וארצות אחרות , וכשמישהו שם ניגש אלייך ומחמיא לך (על שמלתך, על תסרוקתך ועל שנינותך, לעולם לא על הכוס או הציצים שלך!) את מחייכת באמת ואומרת תודה וממשיכה לדבר איתו, ולא עוטה מבט קפוא במקרה הטוב או בורחת במקרה הרע. אולי יש מקום אחר שבו מישהו אומר לך שאת יפה ואת יודעת שהוא מתכוון לזה, ולא כי הוא פשוט ראה מהאוטו משהו עם שיער ארוך בתחנת אוטובוס (ויש לי כמה ידידים שספגו שריקות בגלל טעות בזיהוי) אולי יש מקום שבו בחור יזמין בחורה להיכנס למכונית שלו רק אחרי שראה שהיא מביעה רצון, מקום שבו בחורה היא לא כוס וציצים ומוצצת ומזדיינת ומותק וחומד וזונה ושרמוטה וכוסית והלו ובובה,
ו-וואי וואי ואיזה גוף ואיזה תחת ואיזה רגליים יש לך חמודה.
אלא נועה, ומוריה, ונטע, ולי, ורוני, ואנה, וגלינה, ודנה.

 

ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי