נכתב ב-1998, אקטואלי ב-2013

בעקבות הגל המבורך של נשים שמספרות על ההטרדות המיניות שהן עוברות, הנה תרומתי הצנועה:

את הקטע הבא כתבתי ופרסמתי לפני 15 שנה באתר "במה חדשה", שם נהגתי לפרסם בגיל 15 שירי בוסר איומים ונוראיים בתקווה שאיזשהו אהוב לא מושג שלי (תמיד היה אחד כזה לפחות) יראה ויבין שאני האישה שהוא מחפש (לא עבד). השנה הייתה 1998, ולמדתי בתיכון בירושלים. ירושלים, יכולה לספר לכן כל אישה בין הגילאים 3 ל-120, היא מעוז ההטרדות המיניות. כל אישה, בכל מקום, בכל מצב צבירה – היא מטרה לקריאות דוחות, מישושים נאלחים ומבטים לחים. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם אחרי שעברתי בגיל 20 לת"א היה הפחתה דרמטית במספר ההטרדות המיניות שנאלצתי לסבול ברחוב. בירושלים, מספיק היה ללבוש מכנסיים וסוודר בשביל להפוך מטרה לטינופת זכרית. בתל אביב אני יכולה ללכת חצי ערומה בשכונה וב-99% מהמקרים לא רק שאף אחד לא יגיד כלום, אף אחד גם לא יסתכל יותר מדי. ככה זה, בעיר שמרבית האוכלוסיה שלה מתייחסת למין כאל דבר אסור, מלוכלך או מסוכן (ירושלים), הגועל נפש פורץ החוצה. כשגברים ונשים מרגישים נוח ללכת איך שבא להם – זו כבר לא אטרקציה שצריך לעשות סביבה רעש. כמובן, אני מדברת על מרכז תל אביב. ברגע שחוצים את אלנבי או ממשיכים לדרום העיר – האווירה כלפי נשים הופכת עוינת יותר. אבל לפחות אני יכולה לשמוח על שבשכונה שלי אני לא מרגישה מאוימת. וזה לא רע, יחסית למי שהייתה ברווז במטווח של חרמנים ירושלמים רוב חייה.

בכל אופן, הנה הטקסט. חשבתי לערוך אותו, כי בכל זאת הייתי בת 15 והכתיבה שלי הייתה מאוד מאוד בוסרית – אבל החלטתי שלא. הטקסט הזה גם נועד במקור להצחיק. לא בגלל שהטרדות מיניות זה דבר מצחיק (זה ממש לא. לא עכשיו ולא אז), אלא בגלל שקיוויתי שהקהל הגברי שיקרא את זה יבין את המצוקה מתוך ההומור – ובעיקר יישאר לקרוא עד הסוף ולא יברח כמו שרבים מהם עושים ברגע שהמילים "הטרדה מינית" צצות בטקסט. אז הנה. זכרו בת כמה הייתי, וסלחו לי על הסגנון הדבילי.

זה קורה לכולן (או: אל תקרא לי כוסית!)

את יוצאת מבית הספר/מקום העבודה/בית, ואז זה מתחיל.
לא משנה איך את לבושה, כמה שכבות את לובשת (או פושטת), אם השיער שלך ארוך או קצר, אם החזה שלך גדול או קטן (את יכולה להיות שטוחה כמו קרש גיהוץ או מפותחת להפליא) אם את יפה או לא, אם את בהירה או כהה, לא משנה מי את ומה את חושבת על החיים. להם זה לא חשוב.
מרגע שעברת סף של מקום סגור כלשהוא ויצאת לרחוב, התחושה הכללית שלך היא כאילו את רצה עירום וערייה ברחוב, ולא כאילו היית לבושה לתפארת מעצבי האופנה/ יד שנייה. המבטים, הלחישות, הקריאות, השריקות, המכוניות שצופרות, המכוניות שעוצרות, הנשיקות המופרחות מחלון של אוטו ברמזור, המלמולים, החיוכים המזוהמים! שכחתי משהו?
אינני יודעת אם המצב הוא כך בכל מדינה מתוקנת בעולם, או שזה דבר שמתקיים רק במדינות חשוכות בעלות מאפיינים שובניסטיים במובהק, כמו ארצנו הקטנטונת. אבל כשאני עוברת ברחובות אני מרגישה כמו בובה לא לבושה בחלון ראווה.
אתן דוגמא למען מי שלא חוותה הטרדה ברחוב מימיה (שתקום!):
בוקר-צהריים שכזה, בהיר וקיצי, אני עומדת בתחנת אוטובוס ביציאה מעיר לא מרכזית במיוחד במדינתנו, בדרכי לירושלים הבירה, לביה"ס. לבושי קונבנציונלי, ללא מחשופים או חצאיות קצרצרות (זה מכבר הבנתי שבירושלים לא יתנו לי מנוחה) וגם אינו צבעוני או צעקני יתר על המידה. מכנסיים, טריקו. בעשרים הדקות שעברו עד שהגיע האוטובוס, הספקתי לספוג קריאות ושריקות וצפירות מנהגים בשני כיווני התנועה, כולל נהגי משאיות וכולל בעל מכונית אחד שהגדיל לעשות ועצר לידי תוך שידולים לעלות.
כארבע בלבד מתוך המכוניות שחלפו-לא צפרו, ואלו היו מכוניות שבהן ישבו נשים, או מכוניות של גברים עם נשותיהם. אילו היו לבד, כבר היו מגיבים.

אחד ממקרי השיא היה, ללא ספק, אותו בחור נפלא אשר עזר לי להכיר את הפינות הנסתרות של גופי, במשפט "איזה כוס יפה".
הקוראים מוזמנים לנקד את המשפט, למרות שברור לכולנו שקריאת התפעלות זו לא יועדה לחפץ בחנות כלי בית.
והעניין הוא כזה- אפילו אני לא יכולה לראות את הכוס שלי מבעד לבגדים-קיציים ככל שיהיו- איך אתה רואה אותו מבעד למעיל גשם בצבע ירוק, מכנסיים אפורים, ותחתונים שחורים, בערפל כבד?

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

אני בגיל 15. היה חם, והיו לי מספריים.

הערה דומה באבסורדיותה קיבלתי כשנתיים לפני כן:
בין בית הספר ותחנת האוטובוס הקרובה מפריד גן הפעמון. גן זה היה בעבר מקום מפגש לזוגות ירושלמיים צעירים עם ילדים, ומיטב בניו ובנותיו של מחזור 84' בעיר בילה בו במשך שעות בילדותו. לאחר כמה שנים התמלא הגן במשפחות חרדיות, וכשאלו נטשו- הגיעה אוכלוסיית פשע על כל מגזריה לגן. סמים, אונס ורוקנ'רול.
תלמידות ביה"ס הוזהרו במשך שנים להימנע מכניסה לגן גם בשעות היום, אבל הרצון לקצר את הדרך הביתה עולה על הכל. בשנתיים האחרונות אירעו מקרי תקיפה מינית רבים של תלמידות בגן.
ובכן, יום בהיר אחד, לפני כשנתיים, בדיוק כשרציתי לנסוע הביתה וכמובן שחציתי את גן הפעמון לבד כי שאר חבריי הבריזו כמה שעות קודם-
עברו לידי שני נערים. נערים זו מחמאה שגדולה עליהם. הגדול מביניהם נמנה על מחזור 88' במקרה הטוב, והצעיר- אלוהים ירחם.
היה זה יום קיץ, ואני התהדרתי לי בגופיה נורמלית לחלוטין, שכן נמניתי על הבנות שאינן מרבות לחשוף את בטנן או את חריץ עכוזן לציבור בעזרת חולצות מתוחכמות. כאשר שני הנערים כמעט וחלפו על פניי, שמעתי את המשפט "איזה שדיים יפה". נא להימנע מביקורת על התחביר הקלוקל, שכן היו אלו בני מיעוט מסוים. אבל האבסורד שבמשפט הדהים אותי כל כך עד שכמעט ופרצתי בצחוק:
בתקופה שבה התרחש המקרה, לפני כשנתיים, צורת החזה שלי הזכירה קיר עם שני נעצים. שטוחה כשולחן מעץ סנדוויץ'. ובדומה לבחור שהפליא לראות את איבריי האינטימיים מבעד למעילי, עלתה בי התהייה- "אני בקושי רואה את החזה שלי, מה בדיוק הם רואים?".
והם היו כל כך צעירים!!!
מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהערות מסוג זה לא באות רק מבני המיעוט הנזכר לעיל, אלא מאוכלוסיות מגוונות שבימים כתיקונם (או במדינה כתיקונה) לא הייתי מעלה בדעתי שאשמע מהם מילה בסגנון זה. לדוגמה, חבורה של בחורי ישיבות, לא מהאדוקים במיוחד, הנמנים על הזרם הספרדי-אמריקאי (שילוב מוזר), בעלי חולצות לבנות וכיפות קטיפה שחורות, זעקו לעברי ברגש "כוווסית, מתוקה, חמודה, כפרה בואי שנייה", כאשר עברתי על פני קבוצה גדולה שלהם, שישבו במסעדה כשרה בעיר. כיוון שידעתי שהם נמצאים במרכז מקום הומה ולא יעזו לעשות לי דבר, הפניתי להם את האצבע הידועה והמשכתי בדרכי. התגובה הייתה צעקה של "וואי, זין? יא זונה!". מעניין מה האבות המייסדים של תנועתם היו אומרים.

דבר מגונה נוסף הוא הזקנים החרמנים. מי מאיתנו לא נתקלה בזקן מזיע עם סלים או בלי סלים, בד"כ בעל מבט מזוגג וכיפה צבעונית על ראשו? ובכן זקנים מסוג זה הם זן מעניין. הם נוטים לפעולה שנקראת "נעיצה". פעולה זו כוללת בתוכה נעיצות מבטים מגוונות, החל ממבטים חטופים לעבר רגליי, וכלה בנעיצה ממושכת ובהיה בעצמות הבריח שלי, במקרה הטוב, המסתמנות מבעד לצווארון הרחב של חולצתי, שכן יש לי בעיה עם חולצות בעלות צווארון חונק.
זקנים אלו אמנם לא יעשו דבר, ומצד שני זה לא נעים כשהם בוחרים להתיישב דווקא לידך באוטובוס.
ויש כמובן את החצופים באמת. כל הנזכרים לעיל הם תינוקות של בית רבן (תרתי משמע במקרה של בני הישיבה) לעומתם. דרדקים. חסרי חוט שדרה וחסרי און גברי.
בעודי יושבת ביום חם בתחנת אוטובוס ליד בית הספר, באחד מימות שנה"ל האחרונים, ניתק ממקומו גבר צעיר חובש כיפה ומזוקן שעמד כל אותה העת מאחורי התחנה, איפה שיש צל, וניגש אליי. הוא נראה לי די בסדר, אז לא הספקתי לעטות את המבט של "אני הורגת אותך", אבל אז הוא הפתיע אותי ואמר באנגלית "החזייה החדשה שלך מאוד מוצאת חן בעיניי". מייד חימשתי את המבט הקפוא והבטתי ישר נכחה.
ואז הוא התיישב לידי והוסיף (גם כן באנגלית) "את מוכנה להוריד את החולצה שלך בשבילי?" (?!) מרוב הלם שכחתי את כל מה שהבטחתי שאעשה במקרה כזה, (החל מיריקה וכלה בבעיטות באיזור רגיש) ורק סיננתי בעצבים "גו אווי" . אחרי שהוא הלך (כנראה לא חיכה באמת לאוטובוס) חזרה אליי תוכנית ההגנה העצמית. והאומץ.

ומה באמת מצפה אדם מסוג זה? שאומר לו כן? שאקפוץ לזרועותיו? שאוריד את חולצתי למענו כפי שביקש, או במקרה אחר, שאסמן לו לעצור ואעלה למכוניתו בחיוך? שאלחש לו באוזן בלחישה מתנשפת "לך חיכיתי כל חיי, תקרע לי את הצורה"? מה הם חושבים שישיגו? ההשפלה המבזה הזו שלנו היא השכר שלהם?

הבעייה היא כזאת- את אף פעם לא יכולה לדעת אם מי שעומד מולך יברח אם תבעטי בו, או יתקע בך סכין. בירושלים המצב לא ברור.
אי אפשר לקבוע את שגעונו של אדם בכמה שניות, ויתכן שהאדם שזרק לך "כוסית", לא משנה באיזה מבטא, יהיה מסוגל לתפוס אותך ולהשכיב אותך באיזו סמטה, ואפילו לקפח את חייך!
כך שכל מה שהבנות במחששה אומרות "תעשי לו זין, תקללי אותו", לא תקף. הנה פעם עשיתי זין לשני בחורים שצעקו לי משהו ממכונית נוסעת, והם עצרו בחריקה והתחילו לחזור ברוורס. אני כמובן דפקתי משם את ריצת חיי ובאותו השבוע התהלכתי אחוזת פחד רדיפה… ואין מזה מוצא! ואין איך לברוח או להתמודד עם זה ממש. עם ההשפלה, עם הבושה שרחוב שלם רואה אותך סופגת קריאות מעליבות, עם החיוך שלהם, שאומר "הנה השפלתי אותה", עם היחס המעליב, הדוחה הזה.
אולי במקום אחר "כוסית" זו מחמאה, אולי. אולי יש מקומות אחרים וארצות אחרות , וכשמישהו שם ניגש אלייך ומחמיא לך (על שמלתך, על תסרוקתך ועל שנינותך, לעולם לא על הכוס או הציצים שלך!) את מחייכת באמת ואומרת תודה וממשיכה לדבר איתו, ולא עוטה מבט קפוא במקרה הטוב או בורחת במקרה הרע. אולי יש מקום אחר שבו מישהו אומר לך שאת יפה ואת יודעת שהוא מתכוון לזה, ולא כי הוא פשוט ראה מהאוטו משהו עם שיער ארוך בתחנת אוטובוס (ויש לי כמה ידידים שספגו שריקות בגלל טעות בזיהוי) אולי יש מקום שבו בחור יזמין בחורה להיכנס למכונית שלו רק אחרי שראה שהיא מביעה רצון, מקום שבו בחורה היא לא כוס וציצים ומוצצת ומזדיינת ומותק וחומד וזונה ושרמוטה וכוסית והלו ובובה,
ו-וואי וואי ואיזה גוף ואיזה תחת ואיזה רגליים יש לך חמודה.
אלא נועה, ומוריה, ונטע, ולי, ורוני, ואנה, וגלינה, ודנה.

 

ארטישוקים#אבא

ידוע שריחות הם חלק חשוב במנגנון הזיכרון האנושי, אבל עם השנים אני מגלה שאצלי הם משפיעים חזק יותר מכל גירוי אחר – אפילו יותר ממוזיקה. למשל, לפעמים לפחיות שיוצאות ממכונה אוטומטית יש בדיוק את הריח הרטוב והמלוח של מסדרון בית הספר היסודי שלמדתי בו שנה אחת (כיתה א'). אין לי הסבר לזה. אולי מנקים את פנים המכונות האוטומטיות באותו חומר ניקוי שהשתמשו בו ב-1990 בממלכתי ב' בתלפיות מזרח, ירושלים. והריח הזה נוכח וברור לי בדיוק כמו אז. כמו הריח של פנים-ארון-הויטרינה של סבתא שרה, עם הסרוויס המשונה שהקנקן שלו הוא דג ענק עם כדור זהב בפה, והכוסות הן דגיגונים עם זנבות שמתעקלים לידיות. ריח מתקתק של שוקולד רוסי זול עם ליקר ואבק ותמונות וחוטי ריקמה. או הבושם של כל אחד מהבנים/בחורים/גברים שהרגשתי אליהם משהו אי פעם. גם כאלה שמעולם לא היה בינינו שום מגע.

ריחות. שמפואים, בשמים, פרחים מסוימים (פרח לבן משיח שנקרא קריסה גדולת פרי, פרח הפלומריה, עלי הפלפלון, ירוקת החמור, טיון דביק) – זורקים אותי אחורה.

אבל לחורף יש תחנות-ריח ספציפיות, פרטיות מאוד, שמזכירות לי מקומות ורגעים מסוימים מהילדות שלי, ובעיקר את אבא. הריחות האלה הזכירו לי אותו תמיד, עוד כשהיה לגמרי איתנו, חי ושמח. כל הרשימה הזו נולדה בגלל שאחת משתי השותפות שלי מבשלת עכשיו ארטישוקים בסיר על הכיריים במטבח, והריח של הארטישוק המתבשל העיר אצלי זיכרון כל כך חריף שהייתי חייבת להתיישב ולעשות רשימה של ריחות שמזכירים לי את אבא ואת הילדות שלי. כשחושבים על זה, את כל הצמחים שמניתי למעלה, הוא הכיר לי.

ארטישוק – ערב חורף, אבא מבשל ארטישוקים. כשהם מוכנים הוא קורא לכולנו לסלון, שם נרכון כל אחד מעל קערה ונפרק עלה-עלה עם השיניים, לא לפני שנטבול אותו ברוטב הרשמי של אבא: חרדל ומיונז מעורבבים. או כמו שהוא קרא לזה – "תערובת". הזלילה נגמרת כשבאופן רשמי אי אפשר למצוא אפילו עלה אחד לא-נגוס, גם כשמחפשים בצלחות אחד של השני.

קלמנטינות/תפוזים – ערב חורף. אבא היה פותח בקילוף הדרים בשיטה שעד היום מצמררת אותנו: נשיכה של פיטם הפרי וקריעת הפיסה הראשונה עם השיניים. מי מאיתנו שניסה את זה חטף שפריץ מר ואיום של קליפת הדרים ישר ללשון, ו"בההההה! אבא, איך אתה עושה את זה?". אחר כך הוא היה מקלף עם הידיים וצועק מהסלון "מי רוצה פלח?". היינו מתייצבים מיד, הוא היה בוצע את הפרי לשני חצאים, מחלק לנו ומיד מתחיל לקלף עוד אחד – כי לעצמו לא נשאר. אבא אהב את הקלמנטינות החמוצות-חמוצות, הירוקות מבחוץ, עם הקליפה הדקה. ברגע שהגיעו הכתומות המתקתקות-משעממות לשווקים הוא היה מוותר וחוזר לתפוזים.

דייסה – אבא היה מכין לנו "דייסת סוסים". למה סוסים? כי על האריזה של השיבולת שועל היו סוסים. את הדייסה הוא היה מניח בקערות נמוכות על אדן החלון, להתקרר, כדי שלא נקבל כוויה בלשון.

סלט – מה, איזה ריח יכול להיות לסלט ירקות? עובדה. הסלט ירקות של אבא שלי היה הכי פשוט בעולם. שמן זית, מלח, פלפל שחור, לימון, גמרנו. לא ויניגרט, לא טריאקי ולא זובי. והוא היה מושלם. היינו אוכלים אותו בסוף הארוחה, שומרים אותו לסוף, לקינוח. עד כדי כך הוא היה טוב. נסענו בשבילו קילומטרים. כשחזרנו (לפני יותר מעשור) מהנסיעה המשפחתית האחרונה לחו"ל, הדבר הראשון שעשינו אחרי שהשלכנו את המזוודות בפתח הבית היה לבקש 'אבא, תעשה סלט!'.
אף אחד מאיתנו לא יודע לתבל את הסלט בדיוק כמו שהוא עשה. אותם תבלינים, אותם ירקות – זה לא יוצא טעים.

יש עוד, אבל התעייפתי.

(ממשיכה במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם – להשתמש בבלוג למחשבות כלליות ולא למטרות מקצועיות. גם זה מותר. מי שלא אוהב, שיבטל את ההרשמה לעדכונים)

 

 

 

 

 

דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

רומן (עם) גארי

"כמו רוב הצרות, גם העניין הזה נפל עליה במקרה"
("עננים", סיפור מתוך קובץ "מוות במשפחה", דליה רביקוביץ')

הייתי בת 12 וחצי, וזה היה היום הראשון של כיתה ח'. אחרי טקס פתיחת השנה, אחרי שסיימנו להסתובב בחצר ולהשוויץ בחלקים שנוספו לנו בקיץ (גובה, שיער, ציצים, כל אחד ומה שהכילה חבילת התורשה שלו) נכנסנו סוף סוף לכיתה ותפסנו את המקומות שיישארו איתנו לאורך השנה. אני ישבתי ליד סילביה, שהייתה באותו זמן החברה הכי טובה שלי; זו הייתה חברות בנוסח סרטי בנות אמריקאיים: שיחות מפגרות של שעות-על-שעות בטלפון, דיווחים נרגשים על בנים שלא שמו עלינו, בליסת ג'אנק-פוד תוך האזנה לאוספי להיטים, ונסיונות חסרי תוחלת להיראות מגניבות.

ואז נכנס המחנך החדש שלנו.

בלי להכביר מילים התיישב על שולחן המורה, שלף מהתיק ספר קטן ופתח אותו בעמוד הראשון:
"המוזיאון הקטן בקלֶרי,  המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי,  שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים.  רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו.  ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו.  בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ."

סילביה ואני הבטנו אחת בשנייה מזווית העין והתחלנו להתפקע מצחוק. מה זה הייבוש הזה? מהר מאוד התחלנו להתכתב אחת עם השנייה בפתקים, על דברים שלא היו קשורים כלל לספר, אלא לנושאים גשמיים ודחופים בעינינו הרבה יותר: עובדת היותו של המחנך החדש יפהפה בקנה מידה בין-כוכבי. ויכוחים עזים ניטשו בינינו בסוגיות הרות גורל – האם העיניים שלו כחולות או ירוקות? סילביה טענה שכחול, אני התעקשתי על ירוק (עכשיו כבר מותר לגלות את תוצאות הקרב: ירוקות. נה!). אחר כך עברנו לסוג הבושם (טרם פוענח, ממחלק החקירות נמסר שהתיק נמצא בהליכים) ועוד מיליון ואחד דברים שהיו רחוקים שנות אור מהספר ההוא. רק לפעמים יצאנו לרגע מבועת הצחקוקים המטופשים שלנו כדי לתפוס קצה פסקה –

בבחינת הבגרות בפילוסופיה, הבוחן,  שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה,  אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה אחת ויחידה.  מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי,  בצוארה,  בזרועותיה,
ברפרוף שערה,  והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים.  אני חב אפוא את תעודת-הבגרות לאהבה.

כמו שכבר הבנתם, לא קלטתי יותר מדי מ"עפיפונים" בתיווכו הנדיב של המחנך שלי. אולי אם הוא היה מכוער הייתי מקשיבה ביתר תשומת לב לתוכן במקום להסתכל בקנקן המקסים שקיבלנו במתנה ממשרד החינוך והממונה על הגורל. קנקן או לא – השנה חלפה, הספר הסתיים, והחופש הגדול הגיע. לא יודעת מה קפץ עליי באחד מימי הקיץ, כשביקשתי מאמא שתביא לי מהספרייה הציבורית את "עפיפונים".
נשכבתי על הבטן במיטה, נגסתי בתפוח ירוק והתחלתי לקרוא.
בתום ארבע שעות סגרתי את הכריכה על העמוד האחרון וידעתי- אני מאוהבת. במי? במי לא. לודו, לילה, טאד, ברונו. ובמי שברא אותם.
מאותו רגע החלטתי לקרוא כל דבר שנכתב בידי האיש הזה, רומן גארי. האינטרנט היה די בחיתוליו, גוגל עוד לא מצאה את ארץ הקודש בחיפוש, אז עשיתי מה שכל בנאדם יודע קרוא וכתוב עשה לפני גוגל: רצתי לספרייה.
ארבע שנים לאחר מכן, בסוף כיתה י"ב, כתבתי את עבודת הגמר שלי ב-5 יחידות ספרות על "עפיפונים".
קיבלתי 100, ציון שהיה גבוה ב-60 נקודות מכל ציון שקיבלתי בכל מקצוע אחר.
ההוא עם העיניים הירוקות היה מבסוט ממני. (גם אני חבה אפוא את הבגרות בספרות לאהבה).

במשך השנים צברתי לי "מדף גארי" כמעט מושלם (כמעט, כי לא כל ספריו תורגמו לעברית, לצערי). וגיליתי בו פנים שונות מאוד בכל ספר. ובכל זאת, המאפיין המשותף לרומן גארי ואמיל אז'אר בכל דבר שכתב תחת שני השמות הוא החיוך בזווית הפה, כמעט לא מורגש מתחת לשפם.
צרפתי מאוד, יהודי מאוד, מגיע תמיד אחרי וידוי נרגש במיוחד או אחרי הרהור נאיבי-לכאורה על טבע האדם. החיוך הזה הוא רומן גארי, הוא הילד רומן קאצב שנולד בליטא ונדד עם אמו, נינה, שחקנית-תופרת-מנהלת מלון שמגיל אפס ציוותה על בנה היחיד להיעשות טייס, דיפלומט, סופר ומעל לכל- מאהב דגול. ספק אם רומן הצעיר ידע זאת, אבל הוא עתיד להגשים את כל משאלותיה של אמו, אחת לאחת. היא עצמה לא תזכה לחזות בכך- בעודו מתאמן בצבא הצרפתי התבשר רומן על מותה. האישה הזו הותירה את החותם הגדול ביותר על נפשו של גארי כאדם וכאמן, לטוב ולרע. היא הפכה אותו לאדם שאפתן ומתבלט, יהיר במידת מה, חסר סבלנות כלפי מי שאינם מכירים בגדולתו. השנים שעשה במחיצתה עד הגיעו לבגרות עיצבו אותו בדמות גבר שנזקק להתמסרות נשית מוחלטת, כמעט כניעות, ומצד שני משתוקק לדמות שתפרוש עליו את כנפיה ותדאג למחסורו. והמחסור הנפשי היה גדול, גם ובעיקר בתקופות של הצלחה חומרית ומקצועית. (הספר "הבטחה עם שחר" הוא אוטוביוגרפיה של גארי, המספר על החיים לצד אמו).

רומן גארי

העובדה שרומן גארי התאבד לא צריכה להפתיע את מי שקרא ספרים פרי עטו כמו "עצור, פג תוקף כרטיסך".
הפחד הנורא מפני הזיקנה, בגידת הגוף והשכל, מופיעים ברומן לא מושלם זה בצורתם המזוקקת ביותר. בשנת 1977, שלוש שנים בלבד לפני מותו, פרסם הסופר רומן גארי את 'עצור! פג תוקף כרטיסך' (ראה אור בעברית בספריית מעריב, 1989). ז'ק רנייה (גיבורו של גארי, שהיה נשוי לג'ין סיברג הצעירה ממנו בכ-30 שנה) הנמצא בשנות ה-60 לחייו מנהל קשר רומנטי עם בחורה בת 25. באמצעות רנייה שולח גארי את חיציו בכל אותם גברים בגילו אשר וויתרו כליל על המין והתשוקה ומקדישים את זמנם לתחליפים ממריצי-גבריות כגון סקי מים, טיפוס הרים או רכישת נדל"ן. ז'ק רנייה אינו זקוק לכל אלה: כל עוד הוא מסוגל להביא את אהובתו לאורגזמה- הוא חי. אולם גם יכולת מרשימה זו הולכת ומתערערת: הוא חש כאבים במפשעה וקוצר נשימה בסוף הזיון, ואלה מאיימים על קיומו הגברי מהזווית היחידה שחשובה לו- המין. באחד מטיוליו הרגליים בעיר הוא חולף על פני צעיר נאה, שחום ואפל במראהו, שמודד אותו ואת אהובתו הצעירה במבט חד משמעי. רנייה מדמה לקרוא בעיניו לגלוג והאשמה- 'אני יכול להעניק לה את מה שזקן כמוך לעולם לא יוכל לתת'. מאותו רגע מאבד רנייה את אונו באופן זמני, והדבר מפיל עליו בהלה עד כדי כך שהוא מהרהר בחלוקת נכסיו ושאר סידורים אשר נהוגים לקראת המוות.

החיים גלגלו את גארי וסיברג לתהומות ולפרידה, כאשר בנם המשותף נע ביניהם. ב-1979 התאבדה ג'ין סיברג, וגארי שקע בדיכאון. ב-2 בדצמבר, בדירתו בפריז, הכניס גארי את אקדחו לפיו וירה. בפתק שהשאיר נכתב "אין קשר לג'ין סיברג". אפרו פוזר בים התיכון.

ג'ין סיברג ורומן גארי

ג'ין סיברג ורומן גארי

אביתר בנאי – אקדח במערכה הראשונה

בשנת 1997 ידעתי לנגן בפסנתר את כל השירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי. שיר אחרי שיר (חוץ מ"כלום לא עצוב" ו"שמתי לי פודרה" שנחרשו מדי ברדיו), בלי תווים (לא קוראת תווים), בלי אקורדים (זה היה לפני שלימדתי את עצמי לקרוא אקורדים), בלי כלום. רק אני ודיסקמן בונגילה מייד-אין-צ'יינה שעבר הרבה בחיים, יושבת עם אוזניות ליד הפסנתר, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. טועה, עושה ריוויינד, לוחצת פליי, מקשיבה, לוחצת פאוז, מנגנת את מה ששמעתי. אוקיי, הלאה. ככה, שיר אחרי שיר.

לרוב התיכוניסטים המילה "הברזה" קשורה בבריחה מביה"ס, אבל לי לא הייתה בעיה עם ביה"ס עצמו – רק עם השיעורים. אהבתי את ביה"ס התיכון שלי, הוא היה בית. אז "הברזה" בשבילי הייתה לצאת מהשיעור "לשתות מים" (או לא להיכנס כלל) ולרוץ למצוא חדר פנוי עם פסנתר. זה היה תיכון לאמנויות, אז היו שניים-שלושה כאלה בתוך המבנה. אני חושבת שהאלבום הראשון של אביתר בנאי היה כמעט כל הרפרטואר שלי – אבל זה הספיק לזמנו.

בצבא לא היה לי פסנתר. אז לקחתי גיטרה וחירטשתי איתה ככל יכולתי (הלא-משהו). ואח"כ עזבתי את הבית ולא היה לי פסנתר.
8 שנים בלי פסנתר. וכמובן ששכחתי הכל, את כל המנגינות, את כל המהלכים. בלוק מוחלט. לא אביתר בנאי, לא "ריקוד הציפורים", כלום. חזרתי למצב "לא יודעת לנגן".

בשנת 1997 הייתי בכיתה ח' ורק התחלתי להכיר מוזיקה. גדלתי דווקא בבית שהאזינו בו למוזיקה, אבל זו הייתה מוזיקה קלאסית (אמא שלי הייתה אז מורה לפסנתר, ושמענו יותר תרגילים מיצירות) או שירים עבריים מתקופת אנו-באנו (הז'אנר המוזיקלי האהוב על אבא שלי, שתמיד החזיק טרנזיסטור פתוח במטבח). הודות לחבר'ה שלמדו איתי (ובעיקר לאחים הגדולים שלהם שהעבירו להם תקליטים בירושה) כבר הכרתי את מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר ואיפה הילד (את אביב גפן הבאתי איתי מכיתה ב') ונושאי המגבעת והמכשפות וירמי קפלן. בשנים שלאחר מכן יתווספו פינק פלויד ופוליס ולד זפלין והדורז וג'ניס ג'ופלין ושאר החבר'ה, אבל ב-1997 הייתי חזק במוזיקה הישראלית. או יותר נכון: ב-1997 עדיין היה טעם להתעניין במוזיקה ישראלית.
לקח לי זמן לשחזר בזיכרון את הפעם הראשונה שצלילי האלבום הראשון של אביתר בנאי הגיעו לעור התוף שלי. סביר להניח ששמעתי אותו כמו כולם – תחילה את הלהיטים הפופיים-לכאורה "שמתי לי פודרה" ו"כלום לא עצוב" ברדיו.
שום (פאקינג) דבר לא הכין אותי לפעם הראשונה האמיתית, כשקיבלתי בהשאלה ממישהו בביה"ס את האלבום. כן, אלבום, הדבר הזה שלא קניתי כבר יותר מ-10 שנים: אריזת פלסטיק קשיחה, כבר סדוקה מחבטות בתוך תיק בי"ס, חוברת מילים, דיסק.

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שבו אני מגיעה סוף סוף הביתה אחרי הלימודים, ננעלת בחדר, מניחה בעדינות את הדיסק במערכת המקרטעת שלי, מגבירה ו…


ב-1997 עדיין לא הכרתי את הביטוי WHAT THE FUCK, אבל מה שעבר לי בראש היה די דומה לזה ברוחו. ווההה, מה זה, מאיפה זה בא, למה זה קורע אותי לחתיכות? זינקתי לחוברת המצורפת לדיסק –
פתיחה (1:06). עיבוד – צח דרורי.

זה כל מה שהיה כתוב שם. הורדתי את האצבע מכפתור ה-Pause וקול עדין, פנימי כמעט, נפתח:
יש לי סיכוי להינצל, אני יודע
אני אוכל להתעורר, להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי, ועל העיר, ועל אישה.

הפתיחה הזו, והשיר שמגיע אחריה, היו מוזיקת ההתעוררות שלי כמעט בכל בוקר באותה שנה. בעיניים עצומות הייתי שולחת יד, חובטת בכפתור ה"פליי", והאלבום הזה שכמעט לא יצא משם (מלבד לצרכי נשיפת "פוווו" לנקות את האבק) התחיל להתנגן. מדי בוקר. חורף וקיץ. לא יודעת מה כבר הבנתי בכיתה ח', אבל משפט כמו "תמיד פחדתי להשתגע" נגע אצלי במקום שאז עוד לא העזתי להודות שהוא קיים.
והבנתי שהאיש הזה, עם התמונה המטושטשת על העטיפה, הוא איש שמאוד מאוד כואב לו.
אף אחד לא כותב "אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי" סתם ככה, בהיסח הדעת.
נכון, עוד לא היה לי מושג מכלום, וחשבתי ש"דיכאון" זה משהו מגניב כזה שנותן לך סקס אפיל (לא שידעתי מה זה סקסאפיל. היום אני יודעת מה זה, אבל לא איפה משיגים כזה). חשבתי שאם אהיה עצובה, מי שאני אוהבת ישים לב אליי. לא עבד, באסה.

לא יודעת מה בדיוק חשבתי שכואב לי בכיתה ח', בטח לא יחסית לכאבים שיבואו – אבל הרצועה השישית באלבום פשוט מיסמרה אותי למקומי-
"אבא מחייך ובוכה מבפנים/אמא'לה רוצה שתבוא לפעמים/נומה שן ילדי נו/בוא יותר הביתה ילדי שלי בוא/אל תתן לאבא להיות לבדו

והכניסה של האמא (אמו של בנאי) על רקע התחינה שלו "שן לידי!" – מיילל בחוץ התן/ונושבת רוח שם/ואתה בני הקטן/נומה בן יקר.

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הערש הזה, "שכב בני". המילים של עמנואל הרוסי, הלחן של שלום חריטונוב. (כאן מתוך סיום הסרט "ילדי השמש", בביצוע אמו של הבמאי, רן טל)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

אותי לא השכיבו לישון עם השיר הזה. גם את הוריי לא. את הוריהם וודאי שלא – בלטביה ובהונגריה שרו שירי ערש שונים.
מסתבר שאת אביתר בנאי כן. למרות שהוא גדל בבאר שבע, לא בעמק יזרעאל, והוריו לא היו חלוצים. אבל השיר הזה מתאים לו כל כך: הילד שנשאר ער אחרי שאמו סיימה לשיר לו, דואג וחרד מפני המחר, מפני הגורן הבוערת של תל יוסף, והעשן העולה מבית אלפא, הרחוקות מאות קילומטרים ממיטתו הבארשבעית. יותר מגעגועים, השיר "שן לידי" הוא שיר של אשמה. של לב נכמר על זוג הורים שנותרו לבדם לאחר שבנם עזב את הבית. בסרט הדוקומנטרי שיצא על האלבום (יואב קוטנר, סדרת "האלבומים", ערוץ 8. תבחרו VOD ותמצאו את הפרק המופתי הזה- לצפייה חינם) מספר בנאי על היותו בן זקונים (אח למאיר, אורנה ואפרת) שעזיבת הבית הייתה עבורו קשה במיוחד עקב ההכרה בהזדקנותם של הוריו, ההבנה שהוא מותיר אותם לבד.

אני כבת בכורה הרגשתי ומרגישה אותו דבר- רק מהצד השני. האחריות התמידית, האשמה שנוקשת על הכתף גם כשאין בה צורך. והצער. ואבא (כאן צריכה לבוא פסקה ארוכה מדי על השיר "אבות ובנים", רצועה 12 באלבום. אבל כתבו עליו כל כך הרבה, ובצורה מדויקת יותר מכל מה שאוכל לכתוב. אז תדמיינו שהייתה פה פסקה כזו).

ואז הגיע "תיאטרון רוסי".


כן, כבר אהבתי באותו זמן. כלומר- כבר התאהבתי במישהו באותה תקופה (לא שעזר לי – הוא לא ראה אותי ממטר. מצד שני – אם מישהו היה מתאהב בי בחזרה בתיכון בטח הייתי בנאדם שונה לגמרי. האכזבות מעצבות אותנו לא פחות מההצלחות. אולי יותר) וזה הטריף אותי ועצבן אותי והעסיק אותי, אבל ה"איך שאני שונא אותך ככה!" הזה העיף אותי לחלל. זה באמת לא היה דומה לכלום. אף שיר אהבה/כעס לא נשמע אפילו קרוב למה שהולך ב"תיאטרון רוסי", עם הצעקה הנוראה "אמן תישארי לבד לנצח", שלקחה שלושת אלפים קילומטר למעלה וקדימה את האיחול העטוף-בדיסקו של אפרים שמיר לירדנה ארזי – "אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" (במעורפל אני זוכרת שהיא אמרה פעם באיזה ראיון שהיא כל כך פחדה מהנבואה הזו, שהמשפט הזה לא יצא לה מהראש. ואיך רק אחרי שנים, כשכבר מצאה את האיש שאיתו היא חיה עד היום, היא העיזה לומר לעצמה "הקללה הוסרה").

לא ידעתי כלום על נקמנות, על אהבה שהופכת לשנאה. למעשה, גם עכשיו אני לא יודעת. מקווה שלעולם לא אדע. אהבה שמתחלפת בקהות, אוקיי. גם לא בסדר, אבל זה תרחיש סביר. אבל בשנאה? לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
ועדיין השיר הזה מרעיד לי את הנימים בכוח שלו. בסדרה "האלבומים" שואל קוטנר את בנאי למה הוא לא שר את השיר הזה יותר בהופעות. "אמן תישארי לבד לנצח זה דבר נורא קשה לומר. אני לא רוצה לומר את זה". מיד אחר כך הוא מסכים לבצע רק קטע קצר מהשיר, ללא השורה הזו, ומסיים באקורד סוער, מטיח את האצבעות על הקלידים. "אתה עדיין כועס עליה, הא?", שואל קוטנר, ונענה בצחקוק בנאי מבויש וב"איזה מניאק".

אחרי "תיאטרון רוסי" מגיע "אקדח". מישהו יודע האם השיר הזה שודר אי פעם בגלגל"צ או בתחנת מיינסטרים אחרת?
תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא יעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי

בסוף דצמבר האחרון, ליום הולדתי ה-27, הביא לי אחי האמצעי (25) את הפסנתר החשמלי שלו. באותה הזדמנות הוא היה צריך לאסוף את הלסת שלי, שנפלה והתפזרה מרוב הלם.
לקח לי שבוע להעיז בכלל להוריד את הכיסוי מהקלידים. עוד כמה ימים כדי להפעיל אותו. בחודשיים האחרונים השתעשעתי במנגינות קלות עם ספרי אקורדים – ג'ון לנון, ביטלס וכאלה. על מתי כספי ויוני רכטר אני עדיין רק מפנטזת (יש להם מהלכים הרמוניים שמצריכים 8 אצבעות בכל יד). אבל לפני שבוע, אחרי שצפיתי בסרט של קוטנר על האלבום הראשון של אביתר בנאי, התיישבתי ליד הקלידים, והידיים התחילו כמו מעצמן. לקח עוד כמה שעות – ובסוף מצאתי. נזכרתי איך לנגן את השיר הזה. היום בעבודה מצאתי את עצמי חושבת "אני מתה לחזור הביתה ולהתאמן בפסנתר" (בשנים שבהן למדתי פסנתר, בין גיל 3 ל-10, כל מה שרציתי הוא לא להתאמן יותר לעולם. שנאתי את זה נורא).

אנא התעלמו מטעויות ו"החלקות" קלות. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט – אני מנגנת משמיעה בלבד, לא תווים. השירה רחוקה משלמות, לא התאמתי את הסולם אליי, זו לא הייתה המטרה. ואני מאוד נרגשת בהקלטה הזו, בעיקר מהעובדה שהצלחתי לנגן הכל בטייק אחד. הצילום התבצע מהזווית היחידה בחדר שאפשר להניח עליה מצלמה בלי שהיא תיפול. העצם שחוסם את רוב שדה הראייה משמאל הוא צד של מגירת/מדף ספרים שתלוי מעל הפסנתר. הגוון החום הוא כדי לטשטש במעט את הבלגאן המחריד בחדר שלי. עמכם הסליחה.

קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011