זה היה ביתי

הפעם הראשונה שגרתי בחדר משלי הייתה בשנת 1995, כשעזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית קטן במושב בעמק האלה, ליד בית שמש. עד אז ישנתי בחדר אחד עם אחי הקטן, במיטת נוער שנשלפה מדי לילה מתחת למיטתו.
אין ספור שעות ואבני לגו עברו בינינו בשטיח חום שכיסה את הרצפה והזכיר לי את סמואל, הקוקר ספנייל שהציץ מארגז הצעצועים, עיני הפלסטיק שלו עצובות ומילוי צמר גפן סינתטי מבצבץ מהתפרים שהיו פעם אוזנו השמאלית.

המזרנים הדיפו ריח שתן ילדות, ובדלת העץ היה סדק גדול מאוחה בנייר דבק, מזכרת ממרדף שאחד מאתנו ניסה למנוע בו מהאחר כניסה לחדר. על אחד הקירות היה מודבק טפט שעיר וירוק כאזוב, אך דוקרני כדשא מלאכותי, שהשיר בעקביות את המדבקות והקלפים שניסינו להצמיד אליו, התנכר לנו.

צילום: נועה אסטרייכר

ערב יורד על רחוב בלפור. צילום: נועה אסטרייכר

בארונות הגבוהים במטבח החביאה אמא שלי את הממתקים מפני הילדה השמנה שהייתי, ובכל ערב חיכיתי שתגלה את השוקולד החסר ותצעק "יש לך בטן של היריון בחודש שלישי", ואני אעמוד מול המראה שהייתה קבועה בדופן הפנימי של ארון הילדים כשהטעם הכהה והמתוק עוד זורם בין שיניי ואשנא את הגוף שלי.

יום אחד אמרה אמא לי ולאחי הקטן לשבת על הספה, וסיפרה שעוד מעט יהיה לנו תינוק ושאולי זו תהיה תינוקת, אבל היא רוצה שתהיה לכולם הפתעה. אחר כך אבא ואימא אמרו שיהיה לנו בית חדש, לא בבניין עם עוד אנשים, בית רק שלנו, ופעם נסענו רחוק לטיול והגענו לגבעה בלי כלום, ואבא אמר "הנה", והצביע על משטח בטון עם מילים אדומות בשגיאות כתיב "מתבח" "אמבתיה" וכל מיני מספרים, ואחי ואני עשינו תחרות ריצה מהמטבח לאמבטיה, והם היו רחוקים מאוד.  כשחזרנו סיפרנו לילדים בבניין שאנחנו הולכים לבית ענקי, ואיזה ילד אחד אמר "קוראים לזה וילה", ולפני השינה חיבקתי את הכלב סמואל ולחשתי לחור שהיה פעם אוזן "וילה-וילה-וילה".

בחדר הראשון שלי לבד היה קיר אחד בצבע ורוד. רציתי הכול ורוד, אבל אמא אמרה "בעוד שנה זה יימאס לך", והסכימה לצבוע רק קיר אחד, ובמקומות הגבוהים ביקשה מאבא שיצבע כי הוא גבוה יותר, והוא יצא מהקווים ועשה כמה כתמים ורודים בתקרה. הם נשארו לתמיד.

מיטת הנוער שלי נשברה, וקנו לי ספפה כחולה, והייתי פותחת אותה בלילה, ושמה סדין זוגי שסחבתי מהארון של ההורים ומדמיינת שעכשיו אני גדולה. היה שם תמיד בלגן, ואמא שלי הייתה נכנסת לחדר שלי ועושה מה שאמא שלה הייתה עושה לה ומעיפה עם יד אחת את כל מה שיש במדפים ובארון ובספרייה ובמיטה ישר לשטיח ואומרת "עכשיו תסדרי".  לא סידרתי, רק המשכתי לעבור מעל הערמה עד שהיא ממש הכריחה אותי לסדר, ואז הייתי מתחילה למיין ניירות ומוצאת תמיד ספר של אריך קסטנר שמזמן לא קראתי, ואמא הייתה תופסת אותי נחה, וצועקת כל כך חזק ושנאתי שהאחים שלי קטנים ומסדרים להם.

הקירות היו מוזיאון האהבות והתאוות שלי, תמונות של שחקנים וזמרים ותצלומים מטושטשים של ילדים גדולים יותר מבית הספר שהייתי מאוהבת בהם וצילמתי מרחוק כשהם לא שמו לב, ואבא התרגז תמיד שאני גומרת את הפילם, והספרייה שלי הלכה וגדלה והתרחבה והתארכה מכל הספרים שלקחתי מספריות ולא החזרתי כי הרגשתי שהם נכתבו עליי ובשבילי ושאף אחד לא יבין אותם כמוני ושאף אחד לא יבין אותי כמותם.

בחדר הזה עמדתי ערב אחד בגיל 12 וקראתי לאמא והצבעתי על התחתונים שלי שהפשלתי מטה ושאלתי "זה זה, נכון?" והיא אמרה "כן" ויצאה ואחרי כמה דקות חזרה כדי להסביר לי הכול, אבל אמרתי לה שכבר הסתדרתי כי פעם קיבלנו חבילת טמפונים בשיעור חינוך מיני ושמרתי אותם בדיוק בשביל זה, ובכלל כבר ידעתי הכול כי הייתי מנויה על עיתון נוער מגיל שבע, וקראתי את כל המדורים של השאלות, והיא הייתה המומה, ורק חיבקה אותי ואמרה שהיא הולכת לספר לאבא. אבא ישב בסלון עם פנים אדומים, ולא הסתכלנו זה לזה בעיניים.
בחדר הזה ישנתי בפעם הראשונה עם ילד מהכיתה באותה מיטה. בחדר הזה נפרדתי מהחבר הראשון שלי, ואחר כך מהשני. את החדר הזה רוקנתי והעברתי את כל חפציו לדירת השותפים הראשונה שלי וסידרתי בה הכול בדיוק כמו החדר הישן במחשבה שכך תיעלם טלטלת המעבר אבל לא היה אפשר לרמות את הנפש שלי.

לחדר הזה חזרתי עם כל חפציי אחרי שלא יכולתי עוד, ואת החדר הזה עזבתי שוב כדי לגור בתל אביב עם מי שהיה אז אהובי, והפעם השארתי את החפצים כמות שהם כי פחדתי ששוב אמצא את עצמי אורזת וחוזרת למקום שיצאתי ממנו רק זמן מועט קודם לכן.  בחדר הזה נמצאות חמש קופסאות קרטון ענקיות, ובהן כל הפתקים, הקסטות, הפרחים המיובשים, התמונות, גזירי העיתונים, תשובות ה"כן" ותשובות ה"לא" וכל היומנים האישיים שלי – מהראשון, בכיתה ב', עד כיתה י', אז הפסקתי לכתוב יומן כי הרגשתי שאני כותבת לא בשבילי אלא בשביל שיום אחד מישהו ימצא את היומנים בחדר נטוש מאחורי ספרייה בגטו, ואז אוכל סוף סוף להיות אנה פרנק שהייתה תמיד צודקת כל כך, וגם היא אהבה מישהו שאסור לה וגם לה המבוגרים לא הקשיבו עד שהיה מאוחר מדי.

זה היה הבית. תמיד רחוק מדי. אין ספור לילות נשארתי לישון בירושלים, אצל מורה שאימצה אותי והקצתה לי מיטה בסלון, מברשת שיניים והרבה סבלנות. הייתי מגיעה הביתה פעם בכמה ימים, רבה עם אמא, ושוב נעלמת לשבוע. לא תמיד הרגשתי טוב בבית, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי ככוכב רחוק של חוסר אונים וצער.
כבר הרבה זמן שהוא לא הבית שלי. תלשתי אותו מחיי כי לא רציתי להזדקק למי שאינו יכול להיות שם בשבילי, למי שתמיד רחוק כל כך עד שגם כאשר מגיעים אליו פיזית, אין מגיעים אליו לעולם באמת. כמו הוריי, כמו הבית שהיה ביתי.

השבוע נתלה שלט גדול וצהוב בכניסה, מסתיר את שיח הרוזמרין באותיותיו האדומות המכוערות: "למכירה". הבית שנבנה למידתנו והיה תמיד צפוף מדי יעבור לידי משפחה אחרת. ואז: דירה שכורה קטנה לאבא, דירה שכורה קטנה לאמא.

ולא יהיו עוד לעולם ערבי החורף, שני אחיי ואני דחוקים זה אל זה בספה המוכתמת בסלון, אמא נרדמת עם משקפיים על הכורסה מול הטלוויזיה, ואבא נושך קליפה כתומה ירקרקה עם ריח מריר, ומקלף לכולנו תפוז.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.9.2009

מודעות פרסומת

נפלתי ברשת

את דניאל פגשתי בצ'ט החדש של IOL. השנה הייתה 1998, האינטרנט בישראל כלל אז בערך מאתיים איש, ורובם חיפשו זיון. אני הייתי תולעת ספרים מחוצ'קנת בת 14 וחצי, וחיפשתי בעיקר חברות אמת.

הצ'ט של IOL היה פורץ דרך בזמנו, ובמידה מסוימת הקדים את הפייסבוק בעשר שנים: האתר היה כחול חללי, כל משתמש בחר בכניסה איור קטן שישמש אותו כתמונת פרופיל, ובזמן השיחה ניתנה אפשרות לשלוח לצד השני קטעי מוזיקה קצרים ואנימציות. הפעולה האחרונה הייתה מביאה בדרך כלל לקריסת האתר ולניתוק האינטרנט, אבל החדשנות, הו, החדשנות.

הוא לא היה הדניאל הראשון שפגשתי באינטרנט: באותה תקופה הייתי משוכנעת שאם אחפש מספיק, אמצא באינטרנט את דניאל השמיניסט שהייתי ממש מאוהבת בו בכיתה ז' ונעלם עם סיום התיכון.

אפשר לומר שגם אני הקדמתי את הפייסבוק ואפילו את אתר חבר'ה בכך שהבנתי מיד את הפוטנציאל של האינטרנט כמדור חיפוש קרובים. למרות זאת, הייתה הרשת של 1998 מוגבלת למדי, ודניאל הנכסף, למרות החיפושים, מעולם לא צץ במקרה במסך המחשב שלי. אין ספור דניאלים באו והלכו – רק הוא לא.

הדניאל מהצ'ט של IOL, לאחר האכזבה הקלה שהסב לי הגילוי שהוא אינו הדניאל שחיפשתי, התברר כבחור מקסים. רגיש, אינטליגנט, אוהב את השירים הנכונים. כבר בשיחה השנייה סיפר לי על עצמו דברים מרתקים: הוא הומו בן 27 מכפר סבא, מלמד מוזיקה בתיכון תל-אביבי, וחי עד לא מזמן עם בן זוג בשם מיקי.

אני סיפרתי לו על עצמי הכול – כל מה שאכלס את עולמי הצר והנמלי בגילי. כעבור כמה ימים עברנו לשוחח בטלפון, ומשם התגלגלה לה חברות אמיצה בשלט רחוק. הייתי מתקשרת אליו באישון לילה, כשהוריי ישנו, והיינו מדברים עד הבוקר. באחת מהשיחות האלו פרץ פתאום דניאל בבכי, וגילה לי שהוא חולה באיידס.

מאותו רגע תפקדתי על תקן הקו החם למתאבדים: בכל פעם שקץ דניאל בחייו, הוא היה מתקשר אליי בבכי ומספר לי שהחליט לבלוע כדורים, לחתוך ורידים, לקפוץ ממגדל שלום. אני הייתי בוכה אתו, ומשכנעת אותו שהחיים יפים, שהמדע מתקדם, שיש סיבה לחכות לבוקר.

הפסקתי לאכול כמו שצריך, ירדתי חמישה קילוגרם בחודשיים, עיגולים שחורים הופיעו מתחת עיניי, עור פניי הצהיב. הוריי החלו לדאוג, אבל פטרתי אותם בתירוץ כזה או אחר. בכל פעם שניסיתי לעודד את דניאל להיפגש אתי הוא היה מסרב. פעמים אחדות כבר הסכים לקבוע יום ושעה, אבל ברגע האחרון ביטל. מעולם לא ניאות לשלוח לי תמונה של עצמו. אמר שהוא נראה נורא, שלא ארצה לדבר אתו עוד אם אגלה עד כמה נואש מצבו.
ליוויתי אותו בטלפון לבדיקות, סריקות, דקירות ומיפויים. הייתי בורחת מהכיתה ורצה לטלפון הציבורי בכניסה לבית הספר, לוודא שהתעורר ולא מת בלילה. לא גיליתי דבר לאיש – גם לא לפסיכולוגית שהייתה לי באותה תקופה.
היה לי ברור שיישאלו יותר מדי שאלות, ולא לכולן היו לי תשובות. למה הוא לא נפגש אתי? למה הוא מטלפן רק בלילה? איך יכול להיות שמלבדי, ילדה בת 14 וחצי, אין איש שעוזר לו?

בקיץ של 1999 הכרתי בטלפון בינו ובין גל, ידיד חדש שחברתי אליו באותו זמן. גל היה נער מתוק שנטיותיו המיניות מעורפלות, וקיוויתי למצוא חן בעיניו. החיבור בין השניים היה מידי: הם החלו לשוחח ארוכות, ובתוך זמן קצר ניכר הדבר בגופו של גל. הוא רזה, חייך לעתים נדירות ונראה מודאג תמיד. רק אני ידעתי את הסיבה – דניאל נגס בנפשו כמו בנפשי.

היו סימני שאלה רבים, אבל החברות והאהבה טשטשו אותם, כמו תמיד. יום אחד הצליח גל לעשות את הלא ייאמן ולקבוע פגישה עם דניאל, בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בירושלים. שעה ארוכה חיכה גל בכניסה לסינמטק, ולבסוף חש את הנקישה הגואלת בכתפו.

הוא הסתובב, ולתדהמתו, במקום דניאל השחוף והרזה ניצבה מולו צעירה נמוכה ושמנה בשם יעל. גל הכיר אותה מסיפוריו של דניאל – היא הייתה ידידה שלו, ולפעמים, כשרצינו לשלוח אליו דואר, נתבקשנו לשלוח אותו לכתובתה של יעל. לא זוכרת מה היה התירוץ הביורוקרטי, אבל נענינו תמיד לבקשתו.
יעל התנצלה בשמו של דניאל, ואמרה שהוא חש ברע וביקש ממנה להודיע לגל על הביטול. יעל גילתה לגל שהיא מאוהבת בדניאל כבר שנים, אבל למרות חוסר התקווה שבמצבה היא ממשיכה לתמוך בדניאל ולהיות לצדו כשצריך. הם שוחחו קצרות, ונפרדו בלחיצת יד של נאמנות משותפת לאותו אדם.

למחרת סיפר לי גל שדניאל התנצל ארוכות בשיחת טלפון לילית, ונשבע שאילולא היה תשוש כל כך היה מגיע לפגישה. הוא שמח שגל ויעל נפגשו, והבטיח לארגן פגישה משותפת לארבעתנו – גל, דניאל, יעל ואני, בקרוב בתל אביב. כשירגיש טוב יותר, כשיוכל לבוא בין אנשים בלי להרגיש את המבטים ננעצים בגופו החלוש.

הפגישה לא התקיימה מעולם. כמה ימים לאחר מכן התקשרתי לדניאל, ועל הקו הייתה אישה שאמרה לי שזו טעות במספר. חזרתי על השם, וננזפתי שאין כאן שום דניאל, זה הטלפון של יעל.
למחרת, בכיתה, ניגשתי לגל וביקשתי ממנו להיזכר: האם הקול של יעל הזכיר במשהו את קולו של דניאל? גל כיווץ את מצחו ולפתאום זינק – "כן!". כמו במבצע צבאי ניגשנו גל ואני לשני טלפונים ציבוריים צמודים מחוץ לבית הספר, וחייגנו כל אחד בתורו את אותו מספר שכבר ידענו בעל פה. אני ביקשתי את יעל, הוא ביקש את דניאל. לשתי הישויות בצד השני של הקו היה אותו הקול בדיוק. הפסקתי לגלוש בצ'טים. חדלתי מלחפש את דניאל.
כמעט עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוביל אותי שיטוט מקרי ברשת לבלוג של בחורה בערך בגילי. היא כתבה על בחור שבמשך שנה כמעט היה לה חבר וירטואלי לעת צרה. שמו היה דניאל. הוא סיפר שהוא חולה באיידס. מעולם לא הסכים להיפגש, ורק היה מטלפן בשעות הקטנות של הלילה. באיחור גדול היא הבינה שמדובר במתחזה, תיכוניסטית בת 17 מכפר סבא, וניתקה את הקשר.

שלחתי לה הודעה ונעניתי במהירות – כן, מדובר באותה יעל-דניאל, ואנחנו לא היחידות שנשבו בקסמה. נכון לחודש יולי 2009, יעל-דניאל עדיין משוטטת ברשת, מחפשת את הנשמה הצעירה הבאה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 22.7.2009