דברים שלא אומרים בחנות ספרים

באחד מערבי השבוע צעדתי עם חברה (שתינו פליטות סטימצקי) ל"סיפור פשוט" בנווה צדק, חנות משובחת שמנוהלת כיום ע"י פליטת סטימצקי נוספת. שלושתנו, מעבר לחדוות המפגש, תמיד מוצאות את עצמנו נזכרות בסיטואציות מוטרפות מהווי העבודה ברשת (הווי, קרי: תת-תנאים, יחס מחפיר, שכר מינימום ואיגנורנטיות מוחלטת של הממונים הבכירים בכל הנוגע למוצר הזה שהם מוכרים. תזכירו להם מה? אה, ספרים. טוב, מה ההבדל. ספרים, תחתוניות, מכשירים סלולריים, הכל אותו דבר. לא?).

בכל אופן, מהמפגשון הזה שם יצאתי קצת מבויישת, כי נדרשתי באותה הזדמנות לרכוש איזשהו ספר ידוע שבזמנו, כששלושתנו עוד עבדנו ברשת, נחשב לאחד מחמשת הגדולים בקטגוריית "ספרים שאנחנו צוחקים על מי שמבקש אותם". לא, לא רומן משרתות וגם לא ניו-אייג' בשקל. דווקא ספר פסיכולוגיה מאוד נחשב של חוקרת ילדים ופסיכואנליטיקאית ידועה. אבל הפער העצום שהיה לעיתים בין הלקוחות שביקשו אותו ובין אופיו של הספר – נו, בדיוק מהחומרים האלה ניזונות כל המוכרות בחנויות הספרים. כי כסף הרי לא עושים בתחום.

המבוכה שלי בסיטואציה הייתה דומה למה שמרגיש אולי פרוקטולוג בכיר כשהוא בא לפרוקטולוג-קולגה לטיפול בטחורים: "אני יודע, אני יודע, הייתי צריך לזהות את הסימפטומים בעצמי קודם, תעשה טובה ותצחק עליי רק אחרי שאצא". מתוך המצב הזה, שבו עמדתי מול שתי הקולגות שלי לשעבר וביקשתי את הספר המשוקץ בעיניים מושפלות, החלטתי לחשוף כאן כמה מסודות המקצוע. או יותר נכון, מה באמת עובר בראש של מוכרת ספרים מהזן המשופשף והטוב (אלה שבאמת אוהבות ספרים, לא בהכרח אלה שתמצאו בפרונט של הרשתות הגדולות) כשלקוח מבקש ספר מסוים. אז הנה, במהדורה מוגבלת לאספנים – דברים שלא תשמעו בחנות ספרים. השאלות אמיתיות לחלוטין וידועות לכל העובדים בשוק הספרים. התשובות הן כמובן מה שהיינו מתות לומר, אבל לא.

לקוח: יש לכם את "הדרמה של הילד המחונן"?
מוכרת: חראם על הכסף שלך, הרי מחונן אתה לא

לקוח: אני מחפשת מתנה לחברה שמתגייסת
מוכרת: הנסיך הקטן, העץ הנדיב או "החתיכה החסרה"?

לקוח: היה פעם איזה ספר, לא זוכר איך קוראים לו או מי כתב אותו, הוא היה צהוב כזה, ממש עבה.
מוכרת: דפי זהב?

לקוחה: יש לכם את "למה גברים אוהבים ביצ'יות"?
מוכרת: כן. התשובה היא "ככה".

לקוח: אני מחפש משהו בסגנון של מורקמי.
מוכרת: אז קח מורקמי. אף אחד לא מבדיל בין הספרים שלו ממילא.

לקוח: יש לכם את "מלאך או שטן" של שרה אנג'ל?
מוכרת: מסכן, לכמה שפטו אותך?

לקוח: אני טס לקרובי משפחה בחו"ל ורוצה להביא להם אלבום על ישראל.
מוכרת: עזוב, במקום זה – תן לי את ה-200 שקל שתכננת להוציא, ואני כבר אשקר להם איזה כיף פה.

לקוח: יש לכם "פינוקי מנגן ושר"?
מוכרת: וואו, אתה ממש שונא את ההורים של הילד הזה, הא?

לקוח: אני מחפש ספר חדש של סופר צעיר, לא זוכר את השם, יצא ממש עכשיו בהוצאת "שיבולת".
מוכרת: אויש, אתה עוד נודניק שהוציא בהוצאה עצמית ועכשיו בודק את החנויות. תשמע, זה שכתבו לך בפייסבוק "שיואו אתה חייב לכתוב ספר", זה לא באמת אומר שהיית חייב לכתוב אחד.

לקוח: אתם מוכרים פה יומנים?
מוכרת: הנה, בבקשה. יומנה של אנה פרנק

לקוח: מה יש במבצע?
מוכרת: אף ספר טוב.

לקוח: יש לכם את קטלוג "מתחתנים"?
מוכרת: תשמעו, שמעתי שבזמן האחרון אפשר להשיג אפילו קופסאות קטנות כאלה שממולאות אינטרנט.

לקוח: יש לכם את "אות מאבשלום"?
מוכרת: בטח! הנה: ז'

 

 

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.