לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

זה קרה באמת

הידיים התמלאו זיעה והחליקו כשניסיתי להיאחז במשהו. סוליית הגומי של נעלי הספורט חרקו שוב ושוב על דפנות המתכת העגולות, לא מצליחות להתייצב. ואז ידעתי שזהו. במרחק מטרים ספורים ממני התרוצצו עשרות ילדים וכמה מורות, היה אפילו חובש. שמעתי את הכיתה שלי, ד'1, צועקים "אחת שתיים ושלוש, דלת אחת תמיד בראש" ולא שומעים את הבעיטות שלי בברזל. הם העבירו ביניהם לחמניות ושקיות טרופית- ואני הבנתי שככה מרגישים כשעומדים למות.

***
באותו בוקר יצאנו, שכבת ד' במכנסיים קצרים, מימיות וכובעי מצחיה- להרפתקה מסעירה: טיול לגני יהושע בתל אביב. כל הדרך שרנו "אני יושב בכלא שש, א-לה-דיר-לה-דה-דה, יושב יושב ומחשש, אשתי אשתי בהריון, והיא בחודש הראשון" בלי להבין מה זה כלא שש, לחשש או הריון. טוב, אני כן הבנתי, בערך- אמא שלי עמדה ללדת משהו, אח או אחות. לא הסכימה לגלות, שתהיה לנו הפתעה. אז היינו כולנו על האוטובוס, בנסיעה לתל אביב, שמירושלים תמיד נדמה כאילו לא תיגמר לעולם. השדות שבין שער הגיא לבן-שמן היו אלפי קילומטרים של שיממון חרוש, בלי כלום, עד שפתאום מופיעה תל אביב, לא דומה לכלום, בטח לא לירושלים שלא היו בה מחלפים וגשרים בכל פינה. אבל יותר מכל אהבנו בתל אביב את שלטי הפרסומת המתחלפים: פרסומת אחת, והופ- פרסומת אחרת! לא יכולנו לתפוס את מנגנון הפעולה של השלטים האלה, הוא נראה לנו כמו נס. לפעמים, כשהאוטובוס עצר ברמזור, התערבנו בינינו על שלט מסוים: יתחלף או לא?

***
כשהגענו לגני יהושע, המורות היו צריכות ממש לחסום את דלתות האוטובוס בגופן, שלא נפרוץ החוצה ונתפזר לכל עבר.

פארק הירקון

פארק הירקון

לנו בירושלים היו גם פארקים, אבל הם היו מאוד שונים מהמדשאות האינסופיות של גני יהושע: הטיילת בשכונת ארמון הנציב אמנם יפהפייה, אבל תלולה ומלאת שבילי אבן וגדרות אבן ומעקות אבן- לא מקום שאפשר לרוץ בו בחופשיות. הסמיכות לכפרים ג'בל מוכבאר וצור-באהר לא הדאיגה אותנו, אבל הורינו חששו- האינתיפאדה עוד הייתה טרייה בזיכרון (אף אחד לא חשב שיום אחד תבוא האינתיפאדה השנייה ותהפוך את ההיא לראשונה).

טיילת ארמון הנציב

"גן ההרפתקאות" בשכונת בקעה היה מסתורי, אי שודדים אמיתי, אבל המגלשות בו היו עשויות פח וכל יום שמש הפך אותן למחבתות ענק. פארק גילה היה הגדול והפראי מכולם, מבוך אינסופי של סולמות, חבלים ונדנדות, אבל קרקעיתו הייתה אדמה קשה, מלאת אבנים חדות. כל נפילה או החלקה מקרית עלו לנו בברכיים וזרועות מדממות. וכאן, בתל אביב-
דשא! ומתקני משחקים בדשא! פלא שזינקנו לשם ברגע שהרשו לנו?

***
אחרי התופסת, תופסת-גובה, תופסת-צבעים ומחבואים, רינת ואני המצאנו מין משחק רדיפה רק לשתינו. לא זוכרת מה הייתה המטרה- לאחוז בשרוול הבגד או מה – אבל נסחפנו בהתלהבות ורצנו שוב ושוב סביב קבוצת המתקנים הקטנה, מטפסות, יורדות, מזנקות מהסולם ושוב עולות. ברגע מסוים נכנסתי לאחת המגלשות, מין גליל מתכת סגור, וכבר התכוונתי לגלוש כששמעתי את רינת מתקרבת. בטיפשות שרק ילדים בכיתה ד' מסוגלים לה ניסיתי לזחול בחזרה למעלה, להפתיע אותה מהצד העליון. איזו טעות.

***
כמו לא מעט ילדים בשכבה שלי, גם אני הייתי ילדת מפתח. כזו עם שרוך תלוי על הצוואר ואליו מחובר מפתח הבית. אבל שלא כמו ילדים אחרים, השרוך שלי לא היה סליל הגומי הצבעוני הרגיל, אלא סתם שרוך נעליים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיה תלוי על הצוואר שלי. גם באותו יום, כמו תמיד, השתלשל ממני שרוך המפתח, כדי שאחרי הצהריים, כשנחזור הביתה, אוכל לאסוף את אחי הקטן מהגן וללכת איתו הביתה, לפתוח לבד את הדלת, לנעול אותה אחרינו ולראות סרטים מצוירים בערוץ הראשון. באותו רגע, כשניסיתי לזחול כלפי מעלה בגליל-המגלשה, היטלטל המפתח ונתפס בין קורות העץ של הגשר המוביל אליה. נתפס, וזהו.

***
נתליתי. במקום חבל עבה, שרוך נעליים דק. בטח תיכף ייקרע, ואני אצא מפה. והשרוך לא נקרע. שרוך קצר, דפוק, לבן. מצאתי את עצמי תלויה כמעט במאונך בתוך גליל מתכת, בגרון חסום. לא יכולה לצעוק או לקרוא לעזרה. רינת, שחשבה שאני משחקת עדיין, רצה לפינה מרוחקת משם, להתחבא. שמעתי את שאר הילדים מסביב, שרים, צועקים, מתיזים טרופית זה על זה. ניסיתי להיאחז בדפנות החלקות אבל הידיים שלי הזיעו מפחד. נעלי הספורט החליקו ברעש. השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה. אף אחד לא עלה למעלה, להתגלש. וידעתי- ככה זה מרגיש, למות. לא חשבתי על כלום, רק על הילדים האחרים, המורות, כולם כל כך קרובים אליי ובכל זאת אני אמות פה כמו חיה באטליז.

***
בסוף הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, להישכב במין כיפוף מוזר, הצוואר צמוד לקורות העץ, ולשחרר בידיים רועדות את המפתח שנתקע ביניהן. ירדתי בסולם והתקרבתי לאט אל העץ שתחתיו התרכזו הילדים לשמוע סיפור. הם נראו לי מטושטשים, לא אמיתיים. התיישבתי ביניהם. המורה התחילה לספר.

פורסם בפרויקט גליון פסח של רשת "זמן מעריב", שישי 22.4.2011

הכל בשליטה

זהו? האבק שקע? אפשר לצאת מהחפירות? מבטיחים שאף אחד לא יזכיר יותר את הכתבה ההיא? סתם, האמת היא שאף אחד חוץ מאמא שלי לא אמר לי שום דבר עליה. ס' הוא שקיבל את כל הריקושטים, לטוב ולרע. בתור הכותב וגיבור העלילה הראשי, זה טבעי. אין הרבה אנשים שפורשים את עצמם ואת אחרים בצורה כל כך גלויה מעל דפי העיתון- ומי שכן  עושה את זה הספיק להשתפשף קודם בתכניות דוקו-ריאליטי שבמהלכן ממילא התקלפו לחשיפה מוחלטת, אפידרמיס והכל. ובכל זאת, יש הבדל בין לכתוב בעצמך לבין שיכתבו עליך. לא שהיה לי יותר מדי מרחב תמרון- ס' קיבל מהמוסף הצעה לכתבה שתתפרסם בוולנטיינ'ס דיי, לכתוב את תולדות האהבה הפרטיות שלו.

הוא נעתר וכתב ארבעה עמודים יפהפיים, נפשיים ומלאי לב, החל באמו ובאהבה הפרקטית ונטולת החיבוקים שבה גידלה אותו, דרך נשותיו החוקיות (ואלה שלא) ועד אליי. אמנם אילוצי מערכת גרמו לכך שהכתבה תידחה בכמה שבועות, אבל בסוף היא התפרסמה (“33 שנים חלפו מרגע לידתי ועד ללידתה", זעקה אחת הכותרות באדום) ומאז אני מרגישה קצת עירומה.

***
למה בעצם? אפשר היה לצפות ממי שכותבת בעצמה על חייה בעיתון שתכיר את קלישאת "לכל מטבע יש שני צדדים", אבל באמת שאין קשר. כשאני כותבת- השליטה בידיים שלי. ובמקרה שלי- שליטה היא כל הסיפור. כנראה שלא תמיד הייתי כזו, אבל עם השנים הפך הצורך לשלוט בעניינים לחלק חשוב במיוחד. “ביג דיל, אף אחד לא אוהב שהעניינים יוצאים משליטה", אתם אומרים. זהו, שאני לא מדברת על פנצ'ר באוטו או הפסקת חשמל (בדברים כאלה אני דווקא יודעת לטפל מצוין). שורשי השליטה התחפרו עמוק. הרבה יותר עמוק. לא חקרתי את זה באופן מקצועי, אבל אני משוכנעת שיש קשר ישיר בין הצורך התמידי בשליטה לבין התקפי החרדה שלי.

הרי מה זה התקף חרדה? זמן קצר (מבחוץ. מבפנים זה שנים) אימה מזוקקת, מוחלטת, בלתי ניתנת להכלה, מפני איבוד שליטה. חלק מהסובלים מהתקפי חרדה מרגישים שהם עומדים למות. החלק השני משוכנעים שהם מאבדים את שפיותם. משתגעים. שהם "ייתקעו" ככה, בתוך השיתוק המחריד הזה, ולא ייצאו ממנו לעולם. שיאשפזו אותם. לפעמים, בעיצומו של התקף, ישנה אפילו כמיהה לאשפוז, לגורם סמכותי וחזק שיפרוש עליך את חסותו ויעזור- יעשה משהו, כל דבר, זריקה, כדור- רק שהדבר הנורא הזה ייפסק. לשמחתי הרבה, כל מטפל-נפש שפגשתי נשבע לי בדיפלומה שלו שלא משתגעים מהתקף חרדה, ומאז- עצם המחשבה הזו עוזרת לי לצלוח מצבים של "על הסף" ולהמשיך הלאה: הידיעה שזה, נורא ככל שיהיה, יעבור בסופו של דבר. שעצמי יחזור אליי.

***
אז מה עושה חולת-שליטה כמוני כדי לשרוד את הכאוס של היומיום? דבקה בשגרה. קמה בבוקר לעבודה, חוזרת ממנה בערב. קשה לדמיין אדם פחות ספונטני ממני. כלומר- הסיכוי שארכוש כרטיס טיסה ב"הדקה ה-90” זהה סיכויי לזכות באליפות סינגפור בטריגונומטריה. שלא לדבר על כך שב-11 השנים האחרונות לא עליתי על מטוס. לא, אני לא פוחדת מהתרסקות או מהשתלטות של מחבלים על הקוקפיט. זו פשוט המחשבה שאני תקועה בקופסה המעופפת הזו בלי שום אפשרות להגיד "פוס משחק, מר טייס, תעצור לי כאן בבקשה". לפני 5 שנים יצאה גם רכבת-ישראל מהמשוואה שלי (משיכה בידית בלם-החירום לא תתקבל בברכה). בקיצור, מחוץ לעיר- ס' ואני הם שני הנהגים היחידים שאני מוכנה לקבל לעבודה. יש אנשים נוספים? בשמחה. שינהגו ברכב שלהם. אני איתם לא נוסעת. למה? ככה.

נשמע נורא? היי, אני עובדת על זה. תארו לכם שרק מאז שהכרתי את ס' חזרתי לעשות משהו שפעם היה בשבילי טבעי כמו לנשום ובשנים האחרונות הפך לבלתי אפשרי: לישון מחוץ לבית. לא רק אצלו: גם בגיחות-חופשה קצרות למקומות אחרים. האם אני נהנית נורא? קשה לומר. זה כבר עניין של אופי. (אני מעדיפה את החופשות שלי במקומות סמוכים לערים גדולות, עם אופציה לבית קפה בערב. בהייה בערוגה האורגנית שצמודה לצימר היא בילוי נחמד לחצי שעה, לא יותר). אבל עובדה: היא שאנחנו נוסעים ובכל פעם, כנגד כל הסיכויים- אני שורדת כדי לספר.

***
החיים במרכז תל אביב מאוד הקלו עליי במובן הזה: הכל במרחק הליכה. פעם, בכל מקום שהייתי מגיעה אליו, הייתי מחפשת מיד את היציאה, מדרגות המילוט, תחנת האוטובוס הקרובה (אוטובוסים עירוניים אף פעם לא היו בעיה, משום מה. עם הבין-עירוניים אני עדיין ברוגז). מרגע שקיבלתי רישיון ויכולתי לנהוג לבד, הפכה הטרנטע המשפחתית לחברתי הטובה ביותר: קלאץ', הילוך ויאללה- עפתי. אני לא פה. כאן בתל אביב זה אחרת. הכל קרוב. הכל מישורי. שום טרשים ירושלמיים או גבעות לא מאוכלסות לא יעמדו בדרכי אל הנשימה, אל החופש. לא ברור אם זה טוב או רע- יכול להיות שהקלות הזו רק מעכבת אותי מלהתמודד עם הבלתי נמנע: ההכרה שאי אפשר לשלוט בכל דבר בחיים.

***
דבר אחד גורם לאנשים תמיד להרים גבה מולי: אלכוהול. אני לא שותה. בכלל- לא בירה ולא קאווה ולא שוט של וודקה ולא יין קידוש. פעם, בכיתה ט', כשאלכוהול היה אסור ומגניב, השתכרתי. פעם אחת בלבד. שלוש בירות ושתי כוסות וודקה תפוזים שהובילו ל-30 שעות של הקאה לתוך דלי גרמו לי להבין את הפרנציפ. לא טעים, לא כיף- אז בשביל מה? עם סמים קלים קרה לי דבר דומה: ערב אחד, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הסכמתי לעשן איזה משהו מגולגל ענק אצל השכנים. את הדרך הביתה (כ-50 מ') עשיתי בזחילת-שש, רועדת ומריירת, והגעתי בדיוק בזמן כדי להחזיר את ארוחת הצהריים והערב לבורא. לקח לי שלושה ימים (!) להתאושש, ובדיוק 10 שניות להחליט שלעולם לעולם לא אעשה זאת שוב.

***
גם הטור הזה, והכתיבה בכלל, הוא עניין של שליטה: היכולת לספר לעצמי ולאחרים את חיי בדרך שלי, גרסה ברורה, מקוצרת וקלה לפענוח. הרי החיים שלנו בסופו של דבר נטולי כל היגיון או יכולת לכוון אותם בעצמנו. נחוש ככל שתהיה, זה אף פעם לא תלוי רק בך. איך אמר לי אבא שלי ביום שקיבלתי רישיון? “את יכולה להיות נהגת מעולה, אבל את אף פעם לא יודעת איזה פסיכי נוהג ברכב שלידך". ככה לפחות יש לי אשליה של ידיעה. בינתיים אני פה, זו שיושבת בפינה של הבר- ושותה קולה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 11.3.11

תגידו לי, השתגעתם?

לפני כמה שבועות יצא עיתון 'הארץ' בפרוייקט מיוחד שעסק בשנאה. למה אנחנו שונאים, את מי אנחנו הכי שונאים ומי שונא אותנו. פורסם שם סקר גדול של המכון לדמוקרטיה, כשהנשאלים נדרשו לענות על השאלה "אני לא רוצה לגור ליד-”. החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסיה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת ע"י שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.


בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה למרות שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.

***

פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס. אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכוןהכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמליים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכל, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם. חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'הכמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.

***

ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דוקוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם. 'אין לי סיכוי להיות שום דבר', אמר. היא ענתה לו חד וחלק: 'אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה'. זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך האיש ההוא לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתוכי אין שום דבר שיסגיר אותו.

***

כמובן שלא הכל ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש בו בחדר המדרגות יחשוב שעובר עליו יום מבאס, לא יותר. הוא לא מתפרץ ולא מקלל, דבר שכל ערס ממוצע עושה כל חמש דקות, בלי לסבול משום הפרעה נפשית. וכשהוא חוזר לעצמוהכל מסתדר. הוא ממשיך להיות מנהל מצוין, בעל טוב ואבא דואג. נו, כבר הזמנתם הובלה?

photoexpress

אנשים נחרדים למחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתיםחיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשיכה וחוטפת ילדים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?

***

ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל…You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולםמי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב, מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.

בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופרפארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף. 'אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות', הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שנימתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין, או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות'.

***
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.1.11