חתונה

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקה– היא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוך–ארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלו–סכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקט–עילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבה–קנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזום– כל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעט– לקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשרים– להתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשת– לא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שברי–סיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקות–נעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סוד–אהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומן– אהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.