טור פרידה

אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.

***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.

פלסטלינה: נועה אסטרייכר

ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה

***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.

***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.

***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.

החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.

***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.

קפה התחתית

בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר

לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".

***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.

***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.

קפה התחתית

התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה

***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.

ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.

פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011

מודעות פרסומת

לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב

עם של אנאלפביתים

בניגוד לכל מיני פוליטיקאים, זמרים או מנחי שעשועונים, אף פעם לא ניסיתי להתהדר בנוצות ה'עממיות'. אני לא שרית חדד ואין לי בעיה שתקראו לי סנובית ומתנשאת. אבל אם כבר קוראים לי ככה, כדאי שזה יהיה מסיבות מוצדקות. לא מעט מהאנשים בסביבתי הקרובה מתחלחלים לשמע צמד המילים "תרבות ישראלית". זו כוללת בתוכה גם את הספרות הישראלית, המוזיקה הישראלית וכמובן הטלוויזיה הישראלית. הנטייה הזו של הסובבים אותי להתחלחל מהנ"ל גורמת ללא מעט ויכוחים בינינו: אני כן חושבת שיש כאן ספרות טובה וגם מוזיקה טובה. שתיהן מועטות ובסכנת הכחדה תמידית, אבל הן ישנן. (על הטלוויזיה אני לא רוצה לדבררק אזכיר שהפסקתי להחזיק את המכשיר בבית לפני חמש שנים, וטרם הצטערתי על כך.) אותי לא תמצאו מקטרת על זה ש"לא יודעים לכתוב במדינה הזאת"- כי יודעים. לא הרבה, אבל יודעים. לא תמיד, אבל יודעים.

על מה כן תמצאו אותי מקטרת? או. בואו נשים בצד את הפוליטיקה, הכלכלה, משבר הרווחה, הפערים החברתיים והכיבוש (תביאו מכולותבניין, יש הרבה מה לשים בצד). בואו ניקח דבר אחד קטן, כמעט שולי, שאף אחד לא מדבר עליו.

***

קרוא וכתוב.

עזבו אתכם מ'מלחמה ושלום' של טולסטויבואו נתחיל מלמטה: האל"ףבי"ת. סביר להניח שכל מי שעבר את מערכת החינוך יידע לדקלם את רצף האותיות עד ת"ו בלי לטעות, אבל אין מה לשמוח: מיום ליום נדמה שיש פה יותר מדי אנשים שמכירים את האותיות בלי שיהיה להם מושג איך להשתמש בהן. דוגמה? בבקשה: “אני לא שוחכת מה שאמרתה לי". ומה לגבי "הממשלה לא תיתן אפילו סכום זהום למי שיצתרך", “תיפסת על עץ גבוה", “את פשוט מגוכחת". דיסלקט? עולה חדשה? לא ולא. הצירופים הנ"ל הונפקו ממקלדותיהם של גברים ונשים ילידי הארץ, בוגרי מערכת החינוך, כמה מהם אפילו בעלי תואר אקדמי ממוסד רשמי. לא, אין מצב.

***
בטח שיש. כמו שכבר כתבתי פה בעבר, בני הדור שלי (ילידי שנות השמונים המוקדמות) למדו קריאה וכתיבה בשיטת 'השפה כמכלול', שיטת לימוד שיובאה לארץ מארה"ב (חשוב לציין שהשיטה נכשלה שם ונכתב על כך רבות, אבל זה לא עניין את המייבאים החרוצים).

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

אחד מיסודות השיטה היה הימנעות מוחלטת של המורים מתיקון שגיאות כתיב. 'קודם שיבינו את המשמעות של המילים, ואחר כך נתעסק בזוטות'. זה נחמד לדעת מה פירוש המילה 'מושחת', קצת פחות נחמד להיות בן 29 שכותב 'מושחט'. רק לפני כמה ימים, כשדפדפתי בשרשרת אתרי האינטרנט הקבועים שלי, זה הכה בי: הדור העילג שלי כבר נמצא בשלהי שנות העשרים לחייו. ואלוהים ישמורהוא מתחיל להתרבות.

***
לא משנה כמה חוויות מתקנות אעבור וכמה סדנאות 'הצעקה הראשונית' ידרסו אותי ברוורסלעולם לא אשכח את התסכול והחרון שמילא את הוריי כשהתעקשו לשבת איתי על שיעורי הבית. “איך את לא מבינה? תסתכליאם המספר הזה בא מעל אפס, את צריכה לזכור אותו בראש ורק אחר כך להוסיף אותו לתוצאה!”. לא עזרחשבון לא הבנתי. מה שכן הבנתי זה שהוריי, למרות שההשכלה הרשמית שלהם לא הייתה קשורה כלל לתחומים ריאליים כמו מתמטיקה, יודעים לבצע פעולות בסיסיות בחשבון וגם להסביר אותן. דווקא בכל מה שקשור לכתיבה וקריאה תמיד הסתדרתי, אבל ראיתי אותם יושבים כמה שנים אחר כך עם אחי שבניגוד אליי ניחן בראש מתמטי ופחות ספרותיומתקנים לו את שגיאות הכתיב וטעויות התחביר. “לא שהלכתיכשהלכתי!”. לא הייתה שאלה בכלל: היו להם את הכלים הבסיסיים הנחוצים להורה כשהוא מתיישב ליד הילד שלו, לעזור לו בשיעורים (ושפע עצבים, אבל זה, כמו האיש הכחול, מסיפור אחר).

***
מה יעשו בני הדור שלי, כשיידרשו (והם יידרשו) לסייע לילדים שלהם בשיעורי הבית? איך יעזרו להם לכתוב חיבור בנושא 'חג הפסח'? “פאם עם ישראל איה במיצרים ופרעו היתאחזר אליהם ומושה נתן להם מקות צפרדאה וקינים וארוב"? זה חמוד בכיתה א', ומפסיק להיות חמוד מיד כשהיא מסתיימת. אוקיי, כיתה ג', גג! אחרי כן? אם לא אובחנה דיסלקציה (ויש לי את כל הסימפטיה לדיסלקטים, דיסגרפים ובעלי הפרעות קשבאני בעצמי מופרעת כזו), כנראה שמישהו בשרשרת כשל במילוי תפקידו. 'המורה', מיד יאשימו הטוקבקיסטים. אבל מי זו המורה? מישהי לא הרבה יותר מבוגרת מההורים בני הדור שלי, שלמדה באותה מערכת חינוך דפוקה ובאותה שיטה כושלת. ונניח שהיא מצוינת. מה עושים בבית? למי אמור הילד להאמין, למורה שמאייתת לו על הלוח או לאמא, שלא בטוחה איך כותבים "בתוחה"?

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

 

***
פעם בכמה חודשים מתפרסמות בעיתונים תוצאות מבחני פיז"ה או המיצ"בוכולם רועשים: “ישראל במקום האחרון בגלקסיה בלימודי המתמטיקה!”. למי אכפת מהמתמטיקה? יש פה מלא אנאלפביתים!

הנה, אמרתי את זה. אנאלפביתים. הם מכירים את האותיות, נכון. אבל זהו פחות או יותר. המחשבה על קריאת ספר מעוררת בהם צמרמורת, ולא פלא: איך אפשר ליהנות מספר אם כל משפט הוא משימה מכשילה? שלא לדבר על ההשפלה שמגיעה כשהמורה מבקשת ממך להקריא בקול בשיעור תנ"ך? (הכרתי מורה שפשוט הפסיקה לבקשלא היה לה נעים לגרום לתלמיד מבוכה מול החברים שלו. כך נמנעה ממנו האפשרות ללמוד איך לבטא את המילים נכוןאבל מעמדו החברתי נותר איתן). אנאלפביתים.

***
עכשיו תגידו 'סנובית'. 'מתנשאת'. 'אליטיסטית'. אבל יד על הלב: ממתי היכולת לאיית נכונה בשפת אמך הפכה למותרות? והזעם, הזעם! עליי אתם כועסים? תכעסו עליהם, אלה שלקחו ילדים טובים מכל השכבות, עם כל הפוטנציאל שבעולם, מנעו מהם את הנכס הראשון שילד רוכש בלימודיםהשפה והפכו אותם לעדר טיפש שחושב ש'חחח' זו מילה, שמימיו לא פתח מילון, שבוהה בקשקשןעגבניות עם משקפי קרן פומפוזיים, בעגלים מיוחמים ודלילשון על שפת בריכה בבית מוקף מצלמות, בשדיים מקפצים בתחרויות ריקוד עם 'כוכבים' שמעולם לא האירו. לכל דור יש את האידיוטיזם שלו, זה ברור. וכל דור משוכנע שהדור הבא הרבה יותר גרוע (הביטלס נחשבו לסכנת נפשות!)- אבל לרוב מספיקים כמה כלים בסיסיים כדי לחלץ מתוך סערת הטיפשות הכללית אנשים טוביםבסךהכל: שפה נכונה (עזבו אתכם מ'נאותה'. נסתפק בנכונה) היא אחד מהם. אנשי העידן החדש אוהבים לומר ש'מילים בוראות מציאות'. כמו שזה נראה מפה, המציעוט לא משו ביכלל. חחח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.12.2010

מודה אני

אחד מכינויי הגנאי הרווחים המופנים ברשת כלפי נשים מעורבות חברתית הוא "פמיניסטית
מקצועית", כלומר – אחת כזו, קרצייה, שכל הזמן חייבת לעסוק בנשים, שלא יכולה לשכוח אפילו לרגע שישראל עדיין רחוקה מאוד משוויון לנשים; שיש בארץ יותר עניות מעניים; שסיכויי ההצלחה של כל תינוק ממין זכר, אפילו אם נולד בזבל, גבוהים יותר מלכתחילה מהסיכויים שיש לתינוקת נקבה שנולדת באותו יום; שגברים רוצחים נשים בתדירות מבהילה; שבישראל, אם את נשואה ומעוניינת להפסיק היריון לא רצוי, עלייך לעמוד מול ועדה ולשקר שהתינוק לא מבעלך כדי לקבל היתר לעשות בגופך כרצונך; שבישראל ישנן עשרות עגונות ומסורבות גט שהרבנות מתמהמהת בעניינן כמו שבחיים לא הייתה חולמת לעשות אם נשים היו אלו שצריכות לשחרר את הבעלים ולא להפך.

"פמיניסטית מקצועית" היא אחת שבמקום להתרכז בכל הדברים הטובים שמסביב (הפריחה בענף התיירות, מסעדות חדשות, רשתות בגדים בין-לאומיות שפותחות סניף ראשון בישראל אחרי אלפיים שנות גלות) ממשיכה לנג'ס ולבקש את הדבר המרגיז הזה – יחס שווה בעבודה, יחס שווה בנישואים, יחס שווה בגירושים, יחס שווה בפני החוק. די כבר, שיסתמו ויגידו תודה שהן לא נולדו באיראן.
רעלה
בכלל, "תגידו תודה ש" הפך לטיעון פופולרי. ערביי ישראל טוענים לקיפוח? "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחיות פה, נראה אתכם מסתדרים בעזה"; אמנים מוחים נגד הופעה בשטח שאינו שייך למדינת ישראל על פי חוק? "תגידו תודה שהמדינה משלמת לכם משכורת"; עולים מאתיופיה או ברית המועצות מתלוננים על אפליה ובידוד? "תגידו תודה שהבאנו אתכם לארץ".
נדמה שכולם, אבל ממש כו-לם, צריכים לקום בכל בוקר ולהודות לאיזו ישות עלומה, איזה "אנחנו" מסתורי, לאמא ישראל הגדולה שמתאמצת כל כך קשה בשביל כולנו בזמן שהיא יושבת לבד בחושך, ואפילו כוס מים לא מגישים לה.

מי זו, המדינה הזו? היא מממנת את עצמה? לא. אנשים כמוני וכמוכם מממנים את השירותים החיוניים בה על ידי תשלומים שונים לאורך חיינו. היא מגנה על עצמה? לא, אנשים כמוני וכמוכם מתגייסים לצבא ועושים זאת. ואם אנחנו כבר פה, תחסכו ממני את הדיבורים על אנשים ש"הקדישו את החיים למדינה" בכך ששירתו שנים ארוכות בקבע. אם קצינים או נגדים היו מרוויחים את הסכום שמרוויח חייל בסדיר או מקבלים את הפנסיה שמקבל אזרח ממוצע, צבא הקבע היה מורכב כולו מעובדים זרים. תאמינו לי שגם את זה היה אפשר לסדר, ובטח גם לקמבן להם מערך גיור בחסות הרבנות הצבאית.

האנשים שלהם אנחנו באמת צריכים להודות הם אותם האנשים שאנחנו רומסים יום-יום: מנקי השירותים, אוספי הזבל, מורים בחינוך העל-יסודי, המאבטחים שעומדים בכניסה, מטאטאי הרחובות, מטפלים סיעודיים, רופאות ורופאים, אחיות ואחים בבתי חולים, הבנאים, הטייחים, הרצפים והטפסנים שעומדים במחסום שעות בשביל לבנות לנו בתים בזמן שהם לא יקבלו לעולם אישור להרחיב מרפסת (לכל מי שצועק "ערבים בונים בלי אישור!" המדיניות היא לא לתת להם אישור. אף פעם. אז מה החלופה?), עובדות סוציאליות, ארגוני זכויות אדם.

אף אחד לא "נותן להם" לחיות פה ולקרוע את התחת כדי שהחיים שלנו יהיו קלים יותר. הם פה כי ככה יצא, וכי כנראה אין להם הרבה סיכוי במקומות אחרים. כמו שרובנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצאים כאן מאותן סיבות בדיוק. אפשר גם לומר שזו ציונות: פשוט להישאר כאן ולעבוד קשה. בלי דגלי ענק, בלי שנאת האחר, בלי להכריח את הזולת לחשוב כמונו כדי שלא נפרק לו את הצורה.
אף אחד לא צריך "להגיד תודה ש", כי אף אחד מאתנו לא חייב שום דבר לאף אחד מלבד כבוד לגבולות המוסריים והאישיים של הזולת.

אני, כבת לעם היהודי, אישה, פמיניסטית ושמאלנית, לא צריכה להגיד תודה לאף אחד על כך שלא נולדתי באיראן. אני רק יכולה לומר תודה לכל מי שעושה משהו קטן כל יום כדי שישראל לא תהפוך לאיראן. תמשיכו.

פורסם ב'זמן תל אביב 21.9.2010

אין תגובה

קשה לתאר נושא לעוס לכתיבה יותר מטוקבקים. כמה פעמים אפשר לשמוע ש"תרבות" הטוקבקים
בישראל בהמית ואלימה? עובדה שאפשר. צריך לומר זאת בקול רם: פני הדור כפני הטוקבק. אתם יכולים לשכנע את עצמכם עד מחר שאת כל התגובות כותבים אותם שלושה אנשים שמתניידים מאתר לאתר בהתקף טירוף ושבכלל, למי אכפת מה כתבו "שמאלני שהתפכח" ו"שירן25 המלכה" מתחת לידיעה שזה עתה קראתם, אבל האמת היא שהתגובות הן שיקוף נאמן.

גולש באינטרנט

הן מציגות לא רק את המנטליות התוקפנית של הכותבים אלא גם אותנו, אלה שעומדים מנגד, מצקצקים ועוברים מיד לעניין הבא. כי למי יש כוח לכתוב תגובה מתונה ומחכימה רק כדי להידחק לסוף התור, להיות טוקבק מספר 3,582, בין "חחחח" ל"פחחח"? זה כמו להכין סלט פירות לחמור. או כמו שאימא של ס' הייתה אומרת: "שמפניה בסיר לילה". מה הטעם?

סחרחורת השבוע וחצי האחרונים, מאז נכנסה האנייה "מרמרה" לחיינו והפכה את ישראל לקרון רכבת שדים שנחטף בידי פסיכופט, הייתה גן עדן לכל מי שבתור ילד אמא איימה לשטוף לו את הפה בסבון או בפלפל חריף בכל פעם שפלט מילה שקלט ברחוב.

נדמה שכל האתרים פיטרו או סיממו בכדורי שינה את התגובנים שלהם, אותם אנשים שאמורים לשבת מול המסך ולבצע את העבודה הלא כל כך סבוכה של סינון תגובות המכילות קללות, הסתה לאלימות, גזענות ואיומים ברצח. "תמיד דופקים את השחורים" – כן, "מחר אני יוצא עם רובה טעון ויורה בכל אשכנזי שעובר מולי" – לא. נשמע די פשוט, נכון? ברור שהעומס עושה את שלו, וסביר שיתפלק איזה טוקבק לא הולם מדי פעם, אבל השבוע היה אפשר ממש לשמוע את ה"בום" של נפילת כל המחסומים וההגנות.

אייטם באחד האתרים הגדולים על חברת הכנסת חנין זועבי גורר בעקבותיו את התגובות "לשפוך לה חומצה על הפנים!" "לירות לה בראש ולחרבן על הגופה" ו"חנין זועבי הולכת למות. כל ערבי שיתנגד יחטוף כדור". מתחת לסיקור קצרצר של הפגנת שמאל בתל אביב נכתב "לגאול דרך מערך המתות חסד מוסדי את כל השמאלנים". הידיעה על רימון עשן שהושלך ממקור לא ברור באותה הפגנה הניבה טוקבק מלא צער: "בוגדים, חבל שלא רימון רסס" (כל הציטוטים מובאים כלשונם). אגב, יונה אברושמי ביקש למסור ד"ש.

ואל תגידו לי "זה רק טוקבקים". אין "רק" טוקבקים כמו שאין "רק" שלטים עם מדי אס-אס ו"רק" דין רודף ודין מוסר. שום דיקטטורה רצחנית לא הייתה משגשגת ללא הרטוריקה, אמנות השכנוע באמצעות השפה. למילים יש כוח הרבה יותר ממה שמייחסים להן. מילים הן שהעלו מעלה כמה מהדמויות הכי מפחידות בהיסטוריה, מילים הובילו למלחמות. מילים יכולות להרוג. אל תשכנעו את עצמכם אחרת.

גם אם מוציאים את הפוליטיקה מהמשוואה, זירת התגובות ממשיכה לתדלק את עצמה. "הכותבת של המאמר מטומטמת", "פוסטמה", "מכוערת דוחה וטיפשה" – זה רק מקבץ קטן משפע הטוקבקים שהופיעו בתגובה לאייטם תמים במדור ספרות באחד האתרים הגדולים.

אני יכולה להבין ביקורת חריפה, ומוכנה גם לקבל תגובה כמו "חרא של כתבה" כי היא מתייחסת לנושא, גם אם בחוסר טעם ובלי הסבר מספק, אבל הבחירה של האתרים לאפשר למגיבים להשתלח על בסיס אישי וללא הגבלה בכותבים המועסקים אצלם מתמיהה. "פוסטמה" זו לא תגובה, זו יריקה בפנים.

האתרים אמורים בין היתר להיות החיץ בין המוחטה לפרצופו של הכותב. למה שלא יעשו זאת? הרי הוא כותב עבורם, לרוב בלעדית, מעמיד את עצמו לשירותם, ויוצר את התוכן שבלעדיו לא היו גולשים מגיעים לאתר. כותב כזה לרוב משתכר פרוטות כי האתרים לא חושבים שהעובדה שהם מרוויחים הון תועפות ממכירת שטחי פרסום מצדיקה תשלום ליוצרי התוכן. לפיכך בפועל, מלבד עוני, נגזרים על הכותב גם חיי חרפה מכיוון שכל אחד יכול בחסות האנונימיות הקדושה לקלל אותו עשרה דורות אחורה.

גם כאן היה אפשר לתהות על ערנותו של הש"ג (מסנני התגובות), אבל כנראה מדובר בבחירה מושכלת של מנהלי האתרים שלא לעמוד מאחורי הכותבים שלהם. בשביל מה? הם בסך הכול ממלאים משבצת, פרזיטים. מיליון כמוהם עומדים בתור, מוכנים לכתוב רק תמורת קרדיט. יושרה? תמיכה ממקום העבודה? קטעים אתכם, תישארו.

טינופת מביאה רייטינג. איך? פשוט מאוד: כאשר אתם רואים פרומו לתכנית שמוצגים בו שני מתמודדי ראליטי שואגים זה על זה בזעם, משהו בבלוטת הטראש שלכם מגרה אתכם להציץ. כאלה אנחנו, מוצצי דם. באינטרנט זה אפילו חייתי יותר: טוקבק הוא סימון טריטוריה. השתנה על פינת גדר שעכשיו היא שלנו. כבשנו את ההר. הותרנו את חותמנו בנצח.

יותר מכך – טוקבקיסטים אוהבים לחזור לזירת הפשע ולבדוק את הבעות הפנים של המז"פ. "איך אני? איך אני?" הם שואלים בכפייתיות, ובודקים אם מישהו כבר הגיב לתגובה שלהם "הכותב הוא זבל טיפש". ברגע שהתקבלה תגובה לתגובה – הטוקבקיסט ניצח. הבאזז נוצר, אפשר ללכת לישון. לא לפני שנגיד למס' 244 מה אנחנו חושבים על האמא שלו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.6.2010

יוחזרו המכתבים למערכת

כל כותב טור או בלוגר בארץ יודע שהדרך הבטוחה לקבל הרבה טוקבקים היא – לכתוב על טוקבקים. מספיק לזרוק כמה מילים כמו "חשיפת כתובות IP", וכבר הרשת סוערת סביבך כאילו נתפסת על חם מסייע לחיזבאללה. מה הסיפור של הטוקבקים? אדם קורא תוכן מסוים באינטרנט וניתנת לו הרשות לכתוב במספר מילים את אשר על לבו. פשוט ויפה.

טוקבקים. איחולי מוות, בוז לדעות שונות והשפלות הדדיות 

כמו הטלפון הסלולרי, קשה לדמיין איך נראו חיינו בישראל לפני המצאת הטוקבק. הנה תזכורת: עד לפני כמה שנים, אם אזרח ישראלי רצה להגיב על כתבה או מאמר שקרא בעיתון, היה עליו ליטול עט ודף, לחשוב היטב על הנקודות והעובדות שהוא מעלה במכתבו, לנסח אותן בצורה רהוטה, ורק אז לשלוח את מכתבו במעטפה (!) עם בול (!!) למערכת, ושם היו מחליטים אם המכתב ראוי לפרסום בעיתון. בתקופה ההיא גם הקורא הזועם ביותר נטה לרוב להירגע ולוותר על התהליך הארוך. למי יש כוח?

אתם מבינים, מכתב למערכת, אנכרוניסטי ככל שיהיה, דורש דבר מה שנמצא הרחק מהישג ידו של הטוקבקיסט הממוצע: חשיבה לעומק. אנשים ידעו שמישהו עומד לבחון את המכתב שלהם מכל כיוון. אף אחד לא חלם אפילו לשלוח מכתב שמתהדר בכותרת "לאידיוט מתגובה 19".

שונאי הטוקבקים בישראל אוהבים לומר "תראו אתרים מחו"ל! לרוב הידיעות אין בכלל אפשרות לתגובה, וגם אם יש, אף אחד לא מקלל, כולם מנומסים". זוהי כמובן שטות. אתרים כמו Perez Hilton, שעוסקים ברכילות על כוכבי הוליווד, מכילים מיליוני טוקבקים איומים.
פרסום תמונה של שחקנית או זמרת מוכרת יכול לגרור בעקבותיו שובל תגובות מחרידות, החל מ"היא כל כך מכוערת שהייתי מעדיפה להיוולד כחולדה מאשר להיראות כמוה" וכלה ב"אולי כדאי שתתאבדי? ככה יהיה לכולנו הרבה יותר נעים". ועדיין, יש הבדל בין אתר שכל מטרתו לבזות אנשים להנאת הקהל ובין אתרי חדשות מכובדים.

באתר ה"ניו יורק טיימס" למשל, לא תמצאו שום טוקבק שקורא "מוות לערבים" באנגלית, אפילו אם מדובר בידיעה על אוסאמה בן לאדן, ברייה לא ממש אהודה בארצות הברית.
וכאן? נסו להיזכר בפעם האחרונה שנכנסתם לאתר ישראלי וקראתם ידיעה פוליטית. מיד בסופה, כמו עדר ג'מוסים קדמון, שועט לו שרשור טוקבקים שנראים בדיוק כמו השרשור שקראתם רק לפני רגע בידיעה הקודמת, שעסקה בכלל בפלילים. לא משנה מה הנושא – הטוקבקיסטים תמיד שופעים איחולי מוות, בוז תהומי לכל דעה שונה משלהם, השפלות הדדיות וטעויות איות קשות. איך הם הגיעו לשם? מי נתן להם מקלדת?

פעם מכתב למערכת היה דבר להתגאות בו. אם מכתב שלך פורסם, היית גוזר אותו מהעיתון ושומר באלבום. בני משפחה וחברים היו מתקשרים לומר כל הכבוד. הטוקבקים, לעומת זאת, הם פרי באושים פחדני: כותבים ובורחים. יריקה מחלון מכונית נוסעת. בלי שם, בלי כתובת.
במקרה הטוב יתווסף לטוקבק כינוי מאחז עיניים כמו "סמולני שהתפכח, חברון". מכוער כמו גרפיטי "נחמן מאומן" על גשר, אנונימי כמו שריטה טרייה על דלת האוטו שלך בחניה.

הטוקבקיסטים יודעים שאין להם דבר להתגאות בו בפומבי (אחרי הכול, מי ירוץ לספר לחבר'ה שהוא-הוא בעל הג'ורה מתגובה 538?), אבל הם מוצאים דרך משלהם להתענג על מעשה ידיהם: כמו פושע שחוזר לזירה הם חוזרים לבדוק – נו? נו?? מישהו כבר הגיב לתגובה שלי?
אם מישהו עשה את הטעות וטרח לענות, יקפוץ הטוקבקיסט על המציאה ומיד יטיל עוד פצצה בתגובה, ביצת קוקייה חדשה – ושמישהו אחר ישבור את הראש לגביה.

התכונה הבולטת ביותר במסורת הקצרה של הטוקבק הישראלי היא השנאה. שימו לב: לידיעות או מאמרים בעלי גוון חיובי לעד יהיו פחות תגובות מלידיעות סמוכות העוסקות בנושאים שליליים.
חורגות מכלל זה כמובן ידיעות חיוביות בעלות פוטנציאל לוויכוח, דוגמת זכייה של קולנוען ישראלי בפסטיבל כזה או אחר בחו"ל. שלוש או ארבע תגובות יברכו את הקולנוען, ואילו השלושים הבאות יגדפו אותו ואת משפחתו עשרה דורות אחורה בגלל שהוא "סמולני שמשווה את המדינה לנאצים". אף אחד מהשלושים, אגב, לא צפה בסרט, אבל את מי זה מעניין.

עוד יכולת מרתקת של המגיב המצוי היא לכתוב טוקבק פרטני העוסק בנבכי החיים האישיים של הכותב או המרואיין אגב סילופים, השמצות פרועות וחציית גבול הדיבה בצעד תימני עולז. ברגע שתגובתו נמחקת מחשש תביעת לשון הרע, עוטה המגיב הנ"ל את ארשת הקוזאק הנגזל וזועק "איפה חופש הביטוי? אנשים כמוכם (קרי: שמאלנים, עיתונאים וכדומה) מצנזרים כל תגובה שלא מתאימה לכם לאג'נדה?".

מה שהמגיבים הללו מסרבים להבין (וכך גם הפמליה הקבועה הנשרכת אחריהם בצעקות "דיקטטורה!" ו"משטרת המחשבות") זה שחופש הביטוי הוא לא סוודר, שאפשר לפרום לחוטים ואז לסרוג מחדש כשנזקקים לצמר.
לקרוא למישהו אידיוט זה דבר אחד – מי מאתנו לא קרא לאחר אידיוט לפחות פעם אחת? אבל לטוקבק אנונימי, שכולו מסכת שקרית המתארת את חייו של אדם אחר באופן שגורם לו עוול מוחשי, אין כל קשר לחופש הביטוי. זו אלימות פשוטה וברורה. בדיוק כמו לזרוק זבל לחצר של השכן שלך, לדקור מישהו בוויכוח על חניה או להיכנס עם ג'יפ לחוף הים ולדרוס ילד. משהו שקורה בלי שתכננת, רק כי לא היה שם מישהו שיעצור את זה בזמן.

מוות לטוקבקים, יוחזרו המכתבים למערכת.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.2.2010