אם יש קלישאה איומה יותר מ"במותו ציווה לנו את החיים" הרי היא האמירה "אני לא טוב בפרידות". כי מי טוב בפרידות? צריך להיות אדם אטום במיוחד או להיפרד מדבר שנוא במיוחד כדי לצלוח את החלק המבאס הזה, שבו עליך לומר שלום יפה ומליצי לאנשים שחלקם אפילו שמחים על עזיבתך. כי תמיד יהיה מי ששמח. מה לעשות- אם כולם אוהבים אותך, כנראה שעשית משהו לא נכון. כלומר, אין פסול בלרצות שיאהבו אותך, אבל עדיף להיכשל במשימה הזו מאשר לרצות את כולם.
בעולם הזה, חשוב לדעת, אם מדברים בך רק טובות- סימן שמתת.
***
כל מי שאי פעם לימד אותי, העסיק אותי או סתם ניסה להתיידד איתי, יודע שנקודת התורפה שלי, התשובה שלעולם לא תיאמר בראיון עבודה לשאלה "מה החסרון שלך" היא מחסור בכושר התמדה. כלומר- אם תתנו לי ספר טוב תוכלו לראות אותי נשתלת במקום ל-8 שעות רצופות עד שאסיים לקרוא אותו, כולל הימנעות מאכילה ושתייה. בכל תחום אחר? אין סיכוי. למשל: לפני שנה מצאתי קופסה עם מטבעות ישראליים ישנים. לירות, גרושים וכו'. מיד ידעתי שאני חייבת להכין מהם תכשיטים. רצתי לחנות לציוד צורפות, ובמשך שבועיים הרכבתי טבעות, עגילים וסיכות דש. התוצאה הייתה מוצלחת, אבל שם זה נגמר. כל מה שנשאר זו קופסה עם חומרים מתחת לשולחן האיפור שלי, מונחת מעל קופסאות הפלסטלינה, צבעי השמן, האקריליק ואבני הפסיפס- עדות דוממת לכל אחד ואחד מהשגעונות שנתקפתי בהם, בהתלהבות עצומה, לפרק זמן קצר וזהו. כשזה נוגע למקומות עבודה, אני מאוד משתדלת להתגבר על הצורך להתחפף ברגע שנעלמת ההתלהבות הראשונית. לפעמים זה עובד. גם בקשרים חברתיים, אני נקשרת במהירות הבזק ונעלמת מהרדאר באותה מהירות. ההתחלה היא נהדרת- התחזוקה היא עול. אין כאן שום דבר להתגאות בו. זו בעיה.
ס' ואני מפלסטלינה. ביצוע: אני, בתקופת הפלסטלינה
***
לא ברור איך ממכלול תכונות כל כך קוצני ונטול-מנוחה יצאה ברייה מונוגמית למרחקים ארוכים כמוני, אבל עובדה. לכאורה, עם פוטנציאל המיצוי המהיר שלי, הייתי אמורה לפזז מבחור לבחור. כנראה שדווקא שם משהו הוברג כמו שצריך. בגיל 26, עם רקורד של שני חברים רציניים בסה"כ (כולל ס'), אפשר כבר לפענח את שיטת הפעולה שלי בתחום: להגיע, להכות שורש, ולהתעקש (גם במחיר של כאב לב ממושך) עד שהבחור יבין שאני זה מה שהוא רוצה. הנה, בפעמיים שניסיתי, זה עבד. ולא שלא אכלתי קש- מתבנים שלמים אכלתי. ס' התלבט ארוכות, וגם עם קודמו בתפקיד לא חסרו מכשולים. אבל אני נערת-הגבעות של האהבה, גם פלוגה שלמה של אקסיות מיתולוגיות חמושות לא תמנע ממני לחזור ולהקים את היאחזות מבואות-נועה א' על הריסות הפינוי. עובדה, בסוף ס' סיפח אותי.
***
קשה לי למצוא הרבה דברים ששווים שאשלוף את העיקשות שלי עבורם. להיפך- הסיסמה שמובילה אותי היא "לעזוב אפשר תמיד", ואני מנדבת אותה לכל מי שמתלבט אם להתחיל עבודה חדשה, להיכנס לקשר לא-מחייב או לעבור לדירה שכורה בדרום העיר. כי כזו אני- תמיד מחפשת את שלט היציאה הזוהר, את ידית הדלת, את כיסא המפלט. פלא שאני פוחדת לנסוע לחו"ל? מקום שמרוחק מפה אלפי קילומטרים ואין שום אפשרות להגיד "אוקיי, חבר'ה, עכשיו הביתה" ולחזור תוך חצי שעה גג- לא ברור איך אני אמורה להתגבר על הידיעה שעכשיו אני נמצאת בפריז, לצורך העניין, וזהו זה. לא יכולה לחתוך, לברוח, להגיד פוס משחק. איזה לופ: גם במחשבה על בריחה לחו"ל אני מחפשת אפשרות מילוט מפני הבריחה עצמה.
***
ועכשיו עליי לסכם את הפרוייקט שהתמדתי בו לאורך הכי הרבה זמן בחיי: הטור הזה. שנתיים בדיוק, שנה יותר ממקום העבודה הכי יציב שהיה לי. קשה לכתוב טור פרידה, והסיבה העיקרית היא שהוליווד לימדה אותנו לצפות לסוף גרנדיוזי, גדול מהחיים, שיא השיאים- בעוד החיים עובדים בדיוק ההיפך: הסוף של רובנו יגיע באופן מאוד לא הירואי, בדממה, בשלב בו המשמעות שלנו בעיני אחרים תהפוך מזערית. ללא דרמה, כינורות או מילות סיכום. כישראלים, גידלו אותנו להיות טרומפלדור, אבל רובנו נמות בלי אף אחד שירשום את צוואתנו הרוחנית לדורות הבאים או לפחות איזה "יובטפויומט" אחרון.
החלטתי להפסיק לכתוב את הטור, ושום מאורע מסעיר לא גרם לכך. רק החלטה. מה הלאה? כל מה שאני יודעת הוא שאני ממשיכה לעסוק בעבודה ה"אמיתית" שלי, זו שאליה אני קמה כל בוקר: לערוך את מילותיהם של כותבים אחרים. יש בה הרבה יופי, בעריכה. היא מלמדת אותך ענווה. והיא ההיפך המוחלט מהחיים המאני-דפרסיביים של כתיבת טור שבועי. כל מי שראה את דנה ספקטור ב"מחוברות" יורדת מהפסים בכל יום שני (יום הדד-ליין לכותבי מדורים בעיתוני השבת) יודע שלא מדובר במתכון מומלץ.
***
במשך השנתיים האחרונות ישבתי בכל יום שני בבית קפה רועש, סיגריה בוערת במאפרה לשמאלי, כוס עם קולה, קרח ולימון לימיני. וכתבתי. כמו האישה המבולגנת שאני, כמעט תמיד הגעתי לרגע האחרון בלי לדעת מה בעצם אני הולכת לכתוב. אבל ברגע האמת משהו תמיד נהר ממני אל המקלדת. לפעמים חצבתי מילים במאמץ גדול, במיוחד בטורים בהם ידעתי בבירור מה עליי לכתוב אך הצורך לשמור על פרטיותם של הסובבים אותי גבר על האגואיזם הזה, שכל כותב טור מכיר.
בתמונה זו מסתתר האקס שלי. קלטתי את זה רק במבט שני. צילום: עכבר העיר
לעיתים נדמה שלא משנה מה תכתוב- זה יתקבל יפה. וזו טעות. לסופרים סולחים בדרך כלל, לכותבי טורים לא. כתיבת טור נחשבת פחות מכתיבת ספר- משהו בחיי המדף הקצרים, במיידיות, בחשיפה. וככל שכתבתי יותר, גיליתי שהיכולת שלי משתכללת. מצד שני, שמתי לב שמלבד השעות האלה בימי שני בבית הקפה אני לא כותבת דבר. סטטוסים בפייסבוק, מקסימום. מדי פעם הגיע טוקבק נחמד ששאל "מתי תכתבי ספר?" ואני רק יכולתי לגחך. ספר? לא רק שאין לי טיוטה במגירה, בקושי יש לי אותיות במגירה. הכל הולך לטור. שום רעיון לא נותר בצד למקרה הצורך, ממתין לתורו. יש רעיון? אוקיי, נשתמש בו לטור. כתיבת טור פירושה לנסוע עם גלגל חלופי בידיעה שכל מה שממתין לך בתא המטען הוא הגלגל המקורי המפונצ'ר ולקוות ששום מסמר לא יחליט להתאבד לך מתחת לאוטו. לאקס שלי היה ביטוי: "זה מה שיש, ועם זה נפסיד".
***
בחודש מאי 2009 הייתי מובטלת. אלה היו חודשי הנשורת הראשונים מהמשבר הכלכלי של 2008, כשאלפי כותבים כמוני הסתובבו ברחובות וקיוו שמישהו ייקח אותם לעבוד תמורת קרדיט וחיוך. טוב, על החיוך היינו מוכנים להתפשר. אחרי ארבע שנות ניסיון בעיתונים, מגזינים ומשרדי פרסום, התשובה היחידה שקיבלתי לקורות החיים שלי הייתה מרשת ספרים גדולה. שכר מינימום, עבודה פיזית מפרכת, יחס רע. הלכתי על זה, והמשכתי לכתוב בבלוג שהיה לי באותה תקופה. ופתאום קיבלתי פנייה מהעורך הקודם של העיתון הזה. בהתחלה עוד היססתי. אני? טור שבועי? פרסמתי את הטור הראשון וחיכיתי להודעת ה"זה לא את, זה אנחנו" מהעיתון. הייתי כבר עשרה חודשים עם ס' והוא בדיוק נסע לחו"ל, מעניק לי את הנושא המושלם לטור השני שכתבתי. ועוד טור, ועוד אחד.
***
איך מסכמים טור? אחרי הכל, מדובר בסך הכל בשנתיים, לא 20 שנה. בשנתיים האלה הקשר ביני ובין ס' הפך מאהבה שלי וחיבה שלו לאהבה של שנינו. בשנתיים האלה ההורים שלי התגרשו. במהלך השנתיים האלה עברתי פירוק של משפחה ובית על כל חפציו. בשנתיים האלה התנסיתי ביתר שאת בחוויה הקשה של להיות הורה לאחד מהוריי. הייתי בטיפול ועזבתי והלכתי לטיפול בשיטה אחרת וסיימתי וחזרתי לטיפול פסיכולוגי רגיל עם מטפל חדש וטוב. ובכל שבוע התיישבתי מול המסך הלבן וחפרתי בעצמי עם כפית, מחפשת את התוך הטעים שממנו ייכתב הטור הבא. משונה לחשוב על השבוע הבא: ביום שני בלילה, כשפתאום חלק כל כך טבעי ממני ייעדר- להתיישב בקפה, לפתוח את המחשב, לחטט בי. אולי המילים ייאגרו למשהו טוב, אולי הן ייעלמו כליל לזמן מה. ופתאום הקיום המקביל הזה, ההד של הכתיבה המיועדת לפרסום, ישתתק.
התחתית, זווית מהבר שעליו אני כותבת בימי שני. בתמונה זו, כך גיליתי, מסתתר ס'! צילום: אתר וואלה
***
רק בחצי השנה האחרונה ירד לי האסימון: יש לי קוראים. לא יודעת כמה, לא ברור מי ולמה. אבל הם ישנם. שולחים אי-מייל בסופי שבוע, בתגובה לטור המודפס. צצים בימי שלישי, מטקבקים ברשעות ואלימות לטור כשהוא מתפרסם ברשת. עושים לי "לייק" בפייסבוק. שואלים, כועסים, סקרנים או שונאים. לפעמים אפילו פנים אל-פנים: נעצרים לרגע ברחוב או בתור במינימרקט, שואלים לשמי. את כותבת טור, נכון? אני קורא אותו. ואני לרוב עונה "אה, אז אתה זה שקורא אותי, שמעתי שיש אחד כזה, נחמד לפגוש אותך סוף סוף". כי באמת, כשאני מקלידה כעת, קשה מאוד לדמיין שמישהו אי שם באמת מתכוון לקרוא את זה. אולי זה עדיף- אם הייתי מתחילה לחשוב על זה לא הייתי מצליחה לכתוב. מבין סוגי הקוראים שהצלחתי לאפיין, אהבתי במיוחד שניים: את המשקיעים שישבו וכתבו ושלחו לי מייל במיוחד, כדי לומר משהו טוב, ואת הסוג השני, שבכל שבוע מכיש בארסיות בטוקבקים, חוזר על עצמו, משמיץ ומאוד מאוד מתאמץ לפגוע. ברור מדוע הסוג הראשון יקר לליבי, אבל למה השני? כי גם הוא, כמו הראשון, חוזר שוב ושוב לטור שלי וקורא אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. לפעמים זה ממש שקוף- בטוקבק ה-200 שקרא לעיתון לפטר אותי כי אני לא מעניינת אף אחד, הבנתי שאני דווקא כן.
ואולי זה הזמן הכי טוב ללכת.
תודה לכם.
פורסם ב"זמן תל אביב", מעריב, שישי 13.5.2011
נועה אסטרייכר | אחת העם 