לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

מודעות פרסומת

חבוטה

שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברראולי סוף סוף מישהו כתב עליי.

קל לכתוב 'הייתי לאמקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושהארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומרהיו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לאקלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' וד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצההם בחיים לא ימצאו אותה שם.

הם מצאוואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.

 

בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.

אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייהכל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמניהם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?

איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.

רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשליהילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.

הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגיתאת זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשותלא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010

מי יתקרב אלייך, מפלצת

ההערכה העצמית שלי איומה. גם השליטה העצמית בקאנטים. ההורים שלי לא היוו עבורי דוגמה לשום דבר, חוץ מהוכחה חיה לכך שהשכלה אקדמית ועבודה קשה הן מתכון בטוח לעוני. יהירות, חוסר סבלנות ונטייה מעצבנת לקטוע אחרים באמצע משפט הם רק חלק קטן מהתכונות המלבבות שניחנתי בהן. תמיד אעדיף לדחות משימות ומטלות לפעם אחרת, חסרה לי יכולת התמדה וסביר להניח שבכל מקום עבודה שאגיע אליו ייווצר סכסוך עם הבוס, באשמתי. האישיות שלי תלותית, חרדתית ויש בי יותר תכונות גבריות מאשר תכונות נשיות. אני מביטה במסך המחשב שעליו מופיעות כל המסקנות האלה וכמעט מחפשת את הפתח שממנו יצא פתק קטן מודפס: מי יתקרב אלייך בכלל, מפלצת.

בכול אשם האתר ההוא באינטרנט, שהגעתי אליו בטעות. לא, לא פורנו עזים ואפילו לא גרסת הבמאי של "מחוברים": סתם אתר שנקרא "פרויקט המדגם". האתר שייך לבית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי ומשמש את הסטודנטים ככלי ניתוח בלימודים.
אתר תמים, עם עיצוב כמעט פרימיטיבי בפשטותו, רקע לבן וכפתורים אפורים. אפילו האתר של הביטוח הלאומי מסעיר יותר, מניסיון. אבל מתחת לכסות המהוגנת מסתתר אחד האתרים המפתיעים והממכרים ביותר ברשת, מהזן שאם היה צדק בעולם היה משתחל לחמישייה הפותחת, בין פייסבוק לטוויטר. "פרויקט המדגם" מחזיק את נוסחת הזהב, והיא לא כוללת תמונות פרופיל, עדכונים אחת לשלוש דקות או חווה חקלאית וירטואלית. שאלונים, זה מה שיש בו.

רק שישאלו אותי כבר אם יש משהו שאנשים אוהבים זה שמביעים בהם עניין. כל אחד מכיר לפחות טיפוס אחד כזה שכששואלים אותו "מה המצב? הוא אשכרה מספר לך מה מצבו, מצב חיי האהבה שלו, מצבו הכלכלי-חברתי ומצב בריאותו הרופפת של חתול המחמד שלו יאסו, שיחגוג 16 אביבים באפריל הקרוב, אם רק ישרוד את הכימותרפיה.

רובנו מתעבים את הטיפוס הזה ולא מבינים איך בן אדם יכול להיות כל כך מרוכז בעצמו. רבאק, גבר, סתם שאלנו, אנחנו לא באמת רוצים לדעת, תן אוויר. אבל בתוך כל אחד מאתנו מסתתר טיפוס כזה: מתפוצץ מאינפורמציה ומרגשות, מת לשחרר מטען באיזו תחנה – רק שישאלו אותי כבר, שישאלו!
הרי לכל בני האדם, במיוחד ישראלים כמונו, יש דעה ומסקנה חותכת בכל דבר. מבינים בזה, לא מבינים בזה – מה ההבדל. כל כך הרבה ישראלים נוסעים בכל יום ברכב, מאזינים לתכנית דיבורים כלשהי ברדיו ומדמיינים מה הם היו אומרים במקום האידיוט התורן שמקשקש ברמקולים באותו רגע. אח, אם רק היו שואלים אותי, הייתי כבר מכניס להם… אבל אף פעם לא שואלים. ואנחנו כל כך רוצים לענות, לעזאזל.

צילום: גטי אימג'ס

"פרויקט המדגם" מכסה כמעט כל תחום אפשרי: שאלונים מפורטים על זוגיות, סקס, עמדות פוליטיות, מצב נפשי, בריאות, כישורים תעסוקתיים, יחסים עם אבא ואימא. הכול, חוץ מ"האם נהגת להרטיב במיטה בילדות", אבל גם זה בדרך.
מילוי השאלונים מתבצע אנונימית: נרשמים עם שם משתמש כלשהו, מקבלים סיסמה ויאללה. השאלונים באתר הם במתכונת מבחן אמריקני, ניתן לבחור תשובה מתוך חמש אפשרויות. אי אפשר לטעות. והכי חשוב: בסוף מקבלים משוב.

לא מדובר בפסיכולוג. אין כאן יחס אישי או ניתוח ספציפי לפי הבעת הפנים וטון הדיבור שלכם בעת מילוי השאלון, אבל אפילו הנפש הכי סקפטית תצטמרר מול כמה מהגילויים שעשויים להיחשף במשוב. זה אלמנט ההפתעה של האתר הזה: עונים על שאלות אפרוריות ופתאום מקבלים סקירה מדוקדקת להבהיל של עצמכם, מנוסחת בקיצור לקוני. דברים שלא העזתם לומר אף פעם בקול רם מופיעים לפתע במילים מפורשות על מסך המחשב:

"הנוכחות של משמעות בחייך היא נמוכה. נראה כי עדיין לא מצאת משמעות ברורה ומספקת בחיים".

"הרמה בה אביך היה הורה פסיבי היא גבוהה. אביך נטה להיות הורה פסיבי, ופעמים רבות נמנע מלהתערב בנושאים חשובים ובקבלת ההחלטות במסגרת חינוכך".

"השאיפה שלך לשלמות ממוצעת, יש לך סטנדרטים ממוצעים".

"הצורך שלך בתחושת שייכות גבוהה, את כנראה חשה תחושות של מחסור בשייכות חברתית ושוני חברתי".

"רמת החרדה שלך גבוהה. את נוטה לחוש חרדה, פחד או דאגה ברמה גבוהה יחסית, לעתים קרובות ללא סיבה נראית לעין".

"מידת תחושת הבידוד שלך גבוהה. את מרגישה לבד מאוד, דחויה ומבודדת מהחברה. גם אם את מגדירה את עצמך כאדם לא חברותי, חסר לך מאוד אדם קרוב שיהיה אתך ויוציא אותך מתחושת הניכור והפרישות החברתית שאת נתונה בה". לא נעים, הא? לגמרי. אבל לא תאמינו כמה זה ממכר: לגלות על עצמכם דברים בלי לערב אף אחד מבחוץ – הסוד הפרטי שלכם. ושל המחשב.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.11.2010

מישהו מטפל בך?

כבר יותר מחצי שנה לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל כמה טלטלות שספגתי בשלושת השבועות האחרונים גרמו לי להרים טלפון לקופת חולים ולנסות לקבוע תור בהקדם האפשרי. ידעתי שאני צריכה אוזן קשבת, רצוי של מישהו עם טישו. צחוקה העדין של המוקדנית העיר אותי מהזיותיי המתוקות על סיוע מהיר: "התור הכי מוקדם זה לדוקטור לוי, ב-25 באוגוסט".
חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל לא – שאר התורים הפנויים שהוצעו לי היו לתחילת ספטמבר. "פגרה", היא אמרה. הודיתי לה וניתקתי, בעודי תוהה איך לעזאזל מסוגלים הפסיכולוגים הישראלים לצאת לחופשות דווקא בשיא הקיץ – בדיוק בזמן שגם אחרוני האנשים השפויים במדינה מתחילים לרדת מהפסים.

הרומן שלי עם הפסיכולוגיה התחיל ב-1990. לפני שאנליזה הפכה לתנאי הכרחי בתהליך המיון והקבלה של ילדים בני שלוש לגן חנה, בזמן שמפגשים עם פסיכולוג היו דבר שיש להסתיר. לא כל כך מזמן, נכון, אבל אני זוכרת בבירור את השתיקה סביב הנושא, את תזוזת האי-נוחות של מבוגרים וילדים כשסיפרתי להם.

הסיבה הראשונית לכך שהגעתי לטיפול הייתה בעיה חברתית: הייתי ילדה שניגנה ושרה והייתה מוכנה להתחבר עם ילדים אחרים, אבל משהו לא עבד. בשלוש-ארבע השנים הבאות חזרתי לטיפול בגלל בעיית דימוי עצמי (נסו לדמיין ילדה שכתבה בלורד כחול על כל זרוע שמאל "אני מטומטמת", "אני מפגרת", "אני שמנה"), ולאחר מכן מסיבות נוספות: בעיות בלימודים, הפרעת קשב שאובחנה בגיל מאוחר, וכשהתחלתי לחיות לבד ולממן את עצמי – הגעתי לטיפול כשהרגשתי לנכון, גם בלי סיבה רשמית.

בשלב מוקדם מאוד למדתי לבטוח בטיפול, ידעתי שהוא עומד לרשותי, בחירה טבעית, עוד אופציה. יכול להיות שאם הייתי מישהי שמתחזקת ארסנל של ידידי נפש חינמיים, לא הייתי נזקקת למישהו שיקשיב ויעוץ לי עצות תמורת תשלום במשך חמישים דקות. אבל אין לי דרך לדעת זאת בביטחון. מה שאני כן יודעת זה שחמישים דקות כאלה הן נחמה ועזרה לא פחות משיחה חברית או טפיחה על השכם, ולפעמים גם יותר.

טיפול פסיכולוגי

כמה מכם מרגישים שהם עומדים להתפוצץ? שיש בתוכם יותר ממה שהם מסוגלים להכיל, שעל גבם מונח משקל שהם אינם מסוגלים לשאת? לרוב זו תחושה מצטברת: קודם כול הבוסית המעיקה, ואז בן הזוג שתמיד נדמה שעושה פחות ממך בבית, ואם יש ילדים, אז צריך לדאוג להם כדי שלא יכרסמו את הריפוד מהכורסאות מרוב שיעמום – חופש, וגם הורה מבוגר שצריך להשגיח עליו והכותרות הנוראות האלה בעיתונים וברדיו, כל כך הרבה דברים רעים בזמן קצר – איפה אתם מאווררים את כל זה?

כמה מכם נתקעים עם המחשבות שלהם לבד, בלי אף אחד לחלוק אתו, בלי יכולת לעצור את השטף הזה שמתגלגל לכם במוח? לא לכל אחד יש זמן איכות עם עצמו, בשקט, הזדמנות לפרוס את הגליל הארוך של הנפש ולקרוא בו סעיף-סעיף בסבלנות; וכמעט כל אדם זקוק להזדמנות כזו. אז איך קורה שכל כך הרבה אנשים שמוגדרים מודרנים ונאורים לפי כל קנה מידה עדיין חושבים שטיפול נפשי הוא לחולי נפש בלבד?

הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר בקרב אנשים לא מטופלים:

"אבל הכול בסדר אצלי". בסדר, שמענו. תנו לי רק לומר, בעדינות ככל האפשר, שאם מישהו כבר הציע לכם ללכת לטיפול, זה כי הוא רואה אצלכם משהו שנדמה כמו סיבה מספיק טובה.

"על מה כבר יש לי לדבר כל כך הרבה זמן?" אין בן אדם שלא צריך לדבר על עצמו מדי פעם; ואם כבר לדבר, עדיף שהמאזין יהיה אמפתי ואמין יותר מהקיר או מהמקרר שלכם.

"זה ממש יקר". נכון , אם אתם מתעקשים על טיפול פרטי. השוק הפרטי פרוץ לחלוטין, וכבר שמעתי במו אוזניי על מטפלים שגובים אלף שקלים לפגישה אחת. יש לי שני דברים לומר על כך: הראשון הוא שהם בני זונות, ואני מאחלת להם שביום שיסבלו מהמצוקה הקשה ביותר בחייהם יתברר להם שהשירות שהם נזקקים לו יקר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. הדבר השני הוא שבכל קופת חולים אפשר לקבוע תור לטיפול מצוין וזול, ולעתים קרובות אפשר למצוא ברשימת המטפלים גם בעלי מקצוע ידועים אשר מטפלים גם בלקוחות פרטיים וגם בחברי קופת החולים. מלבד זה, ישנם כמה מרכזים לבריאות נפש בערים הגדולות שמעניקים סיוע ראשוני בחינם.

"אבל מה יחשבו הילדים/ השכנים/ בעלי/ ההורים שלי?" זו לא בעיה שלכם. אם הם שואלים, נסו להסביר להם שטיפול נפשי חשוב ולגיטימי כמו טיפול פיזי. אם הייתם שוברים רגל בתאונה, אף אחד מהקרובים לכם לא היה מעז להציע לכם לעטוף את השבר במכנסיים יפים וללכת למחרת לעבודה כאילו כלום, נכון? הם היו מטיסים אתכם למיון וצורחים על האחות שתקרא כבר לרופא שעושה את הגבס. אם יש לכם עסק עם מישהו אטום או לא מפותח רגשית במיוחד, אפשר פשוט גם לא לספר לו. בדיוק כמו שלא כל ביקור אצל גינקולוג או פרוקטולוג צריך להפוך לסטטוס בפייסבוק.

"אני לא מאמין בזה". איך אתם יודעים אם לא ניסיתם? נו, אז היה לכם פעם חבר שהלך לפסיכולוג ונשאר דפקט. אף אחד לא קוסם, אתם יודעים. אין גם מה להיבהל מהמחשבה על תרופות נוגדות דיכאון או חרדה – אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אנשים חשובים שאתם מכירים מהעיתון, הטלוויזיה, עולם העסקים והכנסת לוקחים תרופות כאלה רק כדי לקום בבוקר או לישון טוב בלילה. נסו לחשוב על זה כך: האם אתם מעדיפים לסבול? טוב לכם ככה? אם התשובה לשתי השאלות היא "לא", אין לכם מה להפסיד.

קלישאה ידועה אומרת שהמשוגעים האמיתיים הם לא אלה שנמצאים בבית משוגעים, אלא דווקא אלה שמסתובבים חופשי. זה לא כל כך מצחיק כשחושבים על כמות האנשים שהזיקו לעצמם או לסביבה שלהם בהיעדר טיפול מתאים או השגחה.
אדם שנמצא בטיפול הוא אדם שמסוגל להודות בבעיה או מכשול שעומד בפניו, וזו כבר חצי הבטחה לשינוי לטובה. תעשו לי טובה, תרימו טלפון לאנשהו, ותקבעו פגישה. מקסימום תפסידו קצת זמן וכסף – זה הרבה פחות ממה שאתם עלולים להפסיד אם תמשיכו לסחוב את הכול לבד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.8.2010

הנפילה

מתי מותר להרים ידיים? האם אפשר להסכים על נקודה מסוימת, תחתית חבית מטפורית,
שהאדם המגיע אליה יכול להפסיק להתמודד עם הקושי? עד לאן צריך להידרדר כדי לקבל אישור לנטוש את הספינה בלי לספוג גינויים מהנותרים על הסיפון?

בתרבות הווינרים-לוזרים שייבאנו באיוולתנו הרבה מארצות הברית יש רק פרישה מותרת אחת: פרישה בשיא, עם מצנח זהב פנסיוני, רזרבות בבנק ומשפחה מאושרת שמצפה לשובך הביתה אחרי שנות העמל הארוכות בשורות התאגיד המשגשג שהקמת.

כל אפשרות אחרת היא פשרה במקרה הטוב, ונפילה מביכה במקרה הרע. אין הרבה גוני אפור בין האופציות. אם החיים לא סידרו לך ריפוד משכנע ומצאת את עצמך אבוד בין משחקי האגו והורדת הידיים של השוק החופשי, דע לך שגם הנפילה לא תביא עמה הקלה.

במציאות הנוכחית, אם אתה לא מלך, כנראה אתה השוטה. רק בסרטים או במוספים לחג מוצאים אנשים שמאושרים עם חייהם החדשים כאורגי שטיחים מצמר אלפקות לאחר שפוטרו ממשרתם בהיי-טק. האמת היא שכמעט תמיד נשארת איזו משכנתה לשלם, וגם להאכיל אלפקות זה סיפור לא זול. ומה עם מנוחה? מסתבר שלא רק אצל הפולניות היא קיימת רק בקבר.

האם שמורה לנו הזכות לפרוש בשפל? אם אתה ניצב לבדך על פי תהום – זה רק אתה והיא – אין מניעה לקפוץ, אבל כמעט כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת לאנשים נוספים, ואם נקפוץ, הקשורים אלינו ייסחבו גם הם למטה מכוח החבל המחבר בינינו.

לעתים נדירות קוראים בעיתון על זוגות שכרתו ביניהם ברית – לסגור את הבסטה ביחד, וגם זה רק משום שאין להם עוד אנשים שייפגעו מהמעשה – ילדים, נכדים. ומה בנוגע לאלה שיש להם? האם לאדם שהגיע להכרה שחייו אינם הולכים להשתפר עוד לעולם נתונה הזכות לעזוב הכול מאחוריו, משפחה וחברים, ולעבור למקום היחיד שאין בו עוד התמודדות: המוות?

מגיל צעיר מאוד החיים שלנו הופכים למלחמת התשה של דחיפות והדיפות. תלמד להתהפך, תזחל, תעמוד, תלך, תדבר במשפטים שלמים, תקרא ותכתוב, תבין חשבון, תרוץ מאה מטרים בשיעורי ספורט, תעשה בגרויות, תתגייס, תשרת, תשתחרר, תמצא עבודה, ואחר כך עוד עבודה, ואחר כך תלמד לתואר ואז לעוד תואר כדי שתוכל למצוא עבודה שתוכל להתמיד בה, וגם בה עליך לטפס מעלה, למשרה בכירה יותר, למשכורת גדולה יותר, למכונית טובה יותר.

תמצא חברה, ועוד חברה, תתחתן, תעשו ילדים, תעבדו פי שניים כדי לעבור לשכונה טובה יותר ולדירה גדולה יותר, תמצאו בית ספר טוב יותר לילדים שלכם כדי שיוכלו להתחיל את המירוץ מנקודה הוגנת קצת יותר ממה שהתאפשרה לכם. ותוך כדי כך תחשבו על היום שתוכלו סוף-סוף להפסיק את המשחק הזה, לעצור את הרדיפה התמידית אחר השלב הבא, אחרי המדליה והצל"ש שלעולם לא יגיעו כי את המירוץ הזה אתם רצים עם עוד מיליונים כמוכם, והם עוברים בדיוק את אותו דבר.

אולי שיקרו לנו, ואין באמת מצליחנים? בשיעורי הספורט היה תמיד תלמיד אחד שרץ הכי מהר, קפץ הכי רחוק, טיפס הכי גבוה על החבל. סביב התלמיד הזה הייתה תמיד הילה, נקודת זכות זוהרת לטובתו במאזן האימה של הילדות. נסו להיזכר איך השתדלתם להתנחם ביכולות האחרות שהיו לכם: שינון לוח הכפל, ציור יפה שציירתם בשיעור מלאכה; ואיך הנחמה ההיא הייתה אפשרית כי יכולתם לברוח למקומות שאתם חזקים בהם.

כשאנחנו מתבגרים הנחמה נעלמת כי בחיים האלה כולם נבחנים באותם מקצועות, ואי-אפשר לטפוח לעצמך על הכתף ולומר "אני מובטל כבר חמש שנים, הסיכוי שלי למצוא אי-פעם עבודה שואף לאפס, אני מסוכסך עם גרושתי ועם הילדים, אבל זה בסדר, אני לא לוזר, עובדה שהצלחתי לסיים החודש את החוב לעירייה". אין בונוסים. נכשלת במבחן אחד, נכשלת בכולם.

אנשים שאיתרע מזלם ובן משפחה או מישהו קרוב להם התאבד, מאלף סיבות שונות, חיים עם רגשי אשמה נצחיים – אם היינו יודעים, אם רק היינו עוזרים, אם היינו מגיעים בזמן, אולי יכולנו להציל אותו. מי שחווה ניסיון התאבדות של מישהו קרוב חי גם הוא עם רגשי אשמה, אבל יותר מכך עם עול כבד ששמו חובת ההוכחה. החובה להוכיח למי שנשאר בחיים שהיה כדאי, שעוד מוקדם לעשות צ'ק אאוט מהעולם, שיש למה לחכות. מלבד הפחד שאם לא תצליחו לשכנע, אותו אדם עלול לנסות שוב – גם האופטימיים והלא אובדניים יודעים מצוין שאין באמת למה לחכות.

איך תשכנע מישהו שבחן את חייו מכל הכיוונים והחליט לוותר על הכבוד? מה תגיד לו, שיהיה בסדר? שהוא טועה או קורא לא נכון את המציאות? שהוא רק טעה בפנייה ואם יסתכל טוב, יגלה שממש מעבר לפינה מחכים לו חיים נפלאים? שנכון שאין לו עבודה ואין לו אהבה ואין לו כסף והבריאות שלו לא משהו, אבל יש לו אותנו (המשפחה, החברים), וזה אמור להספיק לו לסחוב עד 120? לרקוד לו על ייסורי המצפון ולגעור בו על הסבל שהוא גורם לאנשים שאוהבים אותו? ממש סיבות לחיות, כבר פגשתי נימוקים משכנעים יותר אצל קופאיות שניסו לדחוף לי כרטיס מועדון. האמת, אפילו במועדון של הסופרמרקט הכי מסריח יש מדי פעם איזה צ'ופר קטן או מוצר נחמד במבצע. בחיים? לא כל כך.

ואין טעם לדקלם את קלישאות העזרה העצמית מעשור הניו אייג' החולף: "עזור לנו לעזור לך, עזור לעצמך לעזור לאחרים לעזור לנו". בחייאת – מי שאמור לעזור אף פעם לא עוזר, במקום ללמד אותך לדוג זורקים לך כמה סרדינים כמו קצבת אבטלה או שני מפגשים עם איש מקצוע שמחלטר בעוד שלוש קופות חולים. אתה מבקש עבודה, אומרים לך תתנדב. הם, שלעולם לא יעשו דבר בלי לגזור קופון ומלמדים את הילדים שלהם לא לתת דבר לפני שסגרו חוזה מפורט בנוגע לתמורה. הם רוצים ליהנות מפרי עמלך בחינם; אתה, שלמדת ועבדת ומעולם לא ביקשת עזרה מאיש כי אותך לימדו שצריך לנשוך שפתיים ולעמוד על הרגליים לבד. ופתאום אתה כבר לא רוצה לקום.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.8.2010